✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן
שולחן ערוך · אורח חיים
L'ordre de la prière d'Arvit — עיונים מעמיקים
סימן רל״ז · סעיף אחד
תפלת ערבית רשות · חזרת הש״ץ · והוא רחום · ברכו · נפילת אפים
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦
פלפול מעמיק
סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות
הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ז — סעיף אחד
עם נושאי כלים: טור, בית יוסף, רמב״ם (הלכות תפילה וברכת כהנים), באר הגולה, דרכי משה, ב״ח, פרישה, מגן אברהם, אליה רבה, ביאור הגר״א, מחצית השקל, משנה ברורה, ערוך השלחן, כף החיים
הבסיס התלמודי:
ברכות פרק תפלת השחר (כ״ז ע״ב)
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 Table des matières
- הקדמת הסוגיא — תפלת ערבית רשות או חובה — מחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע בברכות (כ״ז ע״ב), לשון הרמב״ם בקבלת המנהג, וחקירת יסוד בגדר ביטול החזרה
- גדר ביטול החזרה — חסרון תקנה או חשש ברכה לבטלה ; לשון הרמב״ם והגר״א, הממה נפשך שברשב״א, ויישוב מחצית השקל
- האידנא דקבעוה חובה — לשון לחם חמודות שהביא אליה רבה, פסק המשנה ברורה, וכלל הב״ח שהתקנה במקומה עומדת
- סדר תפלת ערבית ולשון «והוא רחום» — שלושת טעמי הטור, טעם הכלבו שבבית יוסף, וקושיית ליל שבת ביישובה
- ההפסקה לומר ברכו — דעת רב עמרם והשגת הטור, יישוב הבית יוסף ופסק מרן בסימן רל״ו · המזמור שקודם מעריב
- הגהת הרמ״א בנפילת אפים — מנהג בבל שבטור מול דרכי משה והב״ח ; היקף ההגה במקדים ובתשלומין · נפקא מינה · טבלאות
📜 Le texte du Choulhan Aroukh — le séif
סדר תפלת ערבית. ובו סעיף אחד:
א׳: הדין — אין שליח הציבור חוזר על התפלה בקול רם בתפלת ערבית. הטעם — לפי שאין תפלת ערבית חובה, ואין כאן אדם שנתחייב בה כדי שיוציאנו. ההגה — ואין נופלין על פניהם לאחר ערבית. הסדר — והוא רחום, ברכו, קריאת שמע וברכותיה, יראו עינינו, קדיש, ותפלת לחש. החתימה — קדיש, ונפטרין לבתיהם לשלום.
Résumé concis :
סעיף אחד : une seule phrase, et un seul din — mais un din dont la raison touche à la nature même de la prière du soir. (1) Le din — «אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית» (שו״ע או״ח רל״ז:א) : l'officiant ne reprend pas la Amida à voix haute. (2) La raison — «ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה» (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט), et donc «לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחיב בהם כדי להוציאו ידי חובתו» (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט). (3) Ce que l'usage a changé — «ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה» (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א הלכה ו), et pourtant «ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ״מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש״ץ התפלה» (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א). (4) La glose — «ואין נופלין על פניהם לאחר ערבית» (רמ״א או״ח רל״ז:א), contre l'usage de Bavel rapporté par le Tour. (5) Le corps de l'office — décrit par le Tour et non par le Mehaber : «ואומר ש״צ ברכו ועונין ברוך ה׳ המבורך וקורין ק״ש וברכותיה ויראו עינינו וקדיש ומתפללין הציבור בלחש» (טור או״ח סימן רל״ז).
1. הקדמת הסוגיא — תפלת ערבית רשות או חובה
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בכותרת הסימן — לשון מרן :
« סדר תפלת ערבית. ובו סעיף אחד » (שו״ע או״ח רל״ז:א). ואף שכותרתו מבטיחה סדר שלם של תפלה, אין בגופו אלא דין אחד ושלילי:
« אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית » (שו״ע או״ח רל״ז:א).
תורת הסוגיא: שורש הדין במחלוקת תנאים שבפרק תפלת השחר:
« תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה רבי יהושע אומר רשות אמר אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות » (ברכות כ״ז ע״ב). והמעשה שבו נתגלתה המחלוקת:
« מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע אמר לו תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה רשות » (ברכות כ״ז ע״ב). תמצית: הלכה כרבא שתפלת ערבית רשות, ומכאן ואילך כל דיני הערבית נבדלים מדיני שחרית ומנחה — לא מפני שינוי בזמן, אלא מפני שינוי בשם החיוב.
ואף על פי כן כתב הרמב״ם שהמנהג עשה אותה חובה:
« ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א הלכה ו). תמצית: שני מישורים לפנינו — מישור התקנה ומישור המנהג — וכל הסוגיא שלפנינו עומדת על השאלה מה מהם קובע את דין החזרה.
החקירה היסודית — מה שאין חזרת הש״ץ בערבית: חסרון תקנה הוא (שמעולם לא תיקנו חזרה בתפלה זו), או איסור הוא (שהחוזר עליה מברך ברכות לבטלה)?
- (א) חסרון תקנה — שכן לשון הב״ח: « כיון דמדינא אינה חובה אלא רשות ולכן לא תיקנו מתחלה שיחזור הש״ץ תפלת ערבית אע״פ שאח״כ נהגו וקבעוה חובה מ״מ התקנה במקומה עומדת » (ב״ח או״ח סימן רל״ז). ולפי זה אין כאן איסור כלל, אלא שלא נתקנה חזרה מעולם, והתקנה עומדת במקומה אף משנשתנה המנהג.
- (ב) חשש ברכות לבטלה — שכן לשון הרמב״ם: « לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחיב בהם כדי להוציאו ידי חובתו » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט). וכן העתיק הגר״א: « שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו י״ח » (ביאור הגר״א או״ח רל״ז). ולפי זה יש כאן טעם של מניעה, ולא רק היעדר תקנה.
ביאור: תמצית: שני המישורים אמת, ולשונות הפוסקים מעידים עליהם. גוף הדין הוא חסרון תקנה — ולפיכך נקטו הפוסקים לשון של שלילה ולא לשון של איסור ; אבל טעם החסרון הוא מניעה, שאילו תיקנו חזרה במקום שאין מחויב, היו הברכות לבטלה. וזהו שהקדים הרמב״ם את הטעם לדין:
« ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
« אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית » (שו״ע או״ח רל״ז:א).
« אין ש״צ חוזר התפלה בתפלת ערבית » (שו״ע או״ח רל״ז:א).
2. גדר ביטול החזרה — חסרון תקנה או חשש ברכה לבטלה
לשון הרמב״ם ולשון נושאי הכלים
לשון הרמב״ם:
« ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט)
והמשכו: « לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחיב בהם כדי להוציאו ידי חובתו » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט)
ולשון הבית יוסף בהעתקתו: « לפיכך לא יברך ברכה לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז)
והמשכו: « לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחיב בהם כדי להוציאו ידי חובתו » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט)
ולשון הבית יוסף בהעתקתו: « לפיכך לא יברך ברכה לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז)
שורש הדין: החזרה לא נתקנה אלא להוציא את מי שאינו בקי, וכיון שאין בערבית מחויב — אין את מי להוציא. וכן לשון הפרישה:
« לפי שאינה חובה ואין בב״ה מי שנתחייב בה שיהא צריך להוציאו » (פרישה או״ח רל״ז). וכן ניסחה המשנה ברורה:
« שאין תפלת ערבית חובה רק מצוה ולא נתחייב בה אדם שיצטרך הש״ץ להוציאו ידי חובתו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א).
קושיא — אם כל עיקר החזרה להוציא את שאינו בקי, מפני מה חוזר שליח הציבור בשחרית ובמנחה אף בציבור שכולם בקיאים? ואם התקנה כללית היא ואינה תלויה במציאות הבקיאין, מפני מה נסתלקה בערבית מחמת שאין מחויב?
תירוץ: תמצית: מחצית השקל העמיד את הדבר על עצם התקנה ולא על המציאות שלפנינו:
« כיון דעיקר התקנה לחזור התפלה להוציא מי שאינו בקי וכיון דתפלת ערבית רשות הרי דאין מי שמחויב בדבר ואין הש״ץ צריך להוציאו » (מחצית השקל על אורח חיים רל״ז:א). כלומר, בשחרית ובמנחה יש שם חיוב על הציבור, ועל שם החיוב נתקנה חזרה — ואינה בטלה כשאין לפנינו מי שאינו בקי ; אבל בערבית אין שם חיוב כלל, ובמקום שאין חיוב אין מקום לתקנה שכולה נסמכת עליו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
הממה נפשך שברשב״א. תמצית: אף לדעת הגאונים שהמתפלל פעם אחת קבע עליו חובה, אין החזרה חוזרת — והבית יוסף הביא את לשונו:
« ואפילו לדברי הגאונים שאמרו שאם התפלל פעם אחת קבלה עליו חובה אם התפלל בקי הוא ואין ש״צ מוציאו ואם אינו בקי ולא התפלל פטור הוא » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז). וכן קיצר מחצית השקל:
« כיון שהתפלל פ״א ע״כ הוא בקי ואין צריך לש״ץ ואם אינו בקי ע״כ לא התפלל בשום פעם » (מחצית השקל על אורח חיים רל״ז:א). וכן כתב כף החיים:
« דאם הוא בקי אין הש״ץ מוציאו ואם אינו בקי תפלת ערבית רשות ואיהו אכתי לא שוייה אנפשיה חובה דלא ידע לצלויי » (כף החיים רל״ז:ו). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה
| הצד | המסתעף |
|---|---|
| חסרון תקנה | אין כאן איסור, אלא שלא נתקנה חזרה ; והתקנה עומדת במקומה (ב״ח או״ח סימן רל״ז). |
| חשש ברכה לבטלה | יש טעם של מניעה בעצם החזרה (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט · ביאור הגר״א או״ח רל״ז). |
| ממה נפשך | בקי — אין השליח ציבור מוציאו ; אינו בקי — לא התפלל מעולם ופטור (בית יוסף או״ח סימן רל״ז · כף החיים רל״ז:ו). |
| על דרך הסוד | אין לחזרה מקום בלילה (כף החיים רל״ז:ו · ערוך השלחן רל״ז:ג). |
3. האידנא דקבעוה חובה — ולמה לא נשתנה הדין
לשון הרמב״ם במנהג, ולשון האחרונים
לשון הרמב״ם:
« ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה » (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א הלכה ו)
ולשון המשנה ברורה: « ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ״מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש״ץ התפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א)
ולשון המשנה ברורה: « ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ״מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש״ץ התפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א)
תורת הסוגיא: אליה רבה הגדיר תחילה את היקף הקבלה:
« פירוש דוקא כשאומרים פעם אחת הוא דקיבלו לחובה אבל כשלא אמרו מעולם לא » (אליה רבה רל״ז:ג). תמצית: יש מי שתלה את החובה במעשה היחיד — שהמתפלל פעם אחת קבעה עליו — ויש מי שתלאה במנהג הכלל.
קושיא — אם קבלוה כל ישראל עליהם כתפלת חובה, הרי יש כאן מחויב ; ואם יש מחויב, הרי חזר טעם החזרה למקומו. ומדוע לא תיקנו חזרת הש״ץ בערבית בזמן הזה?
תירוץ: תמצית: אליה רבה הביא את לחם חמודות:
« והאידנא דקבעו חובה אפילו לא התפלל כלל מכל מקום לא אלים מנהגא לשוויה חובה כדי לאטרוחי ציבורא להחזיר השליח ציבור התפילה » (אליה רבה רל״ז:ג). וכן פסקה המשנה ברורה:
« ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ״מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש״ץ התפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א). כלומר, אין כוחו של מנהג שווה לכוחה של תקנה: המנהג יכול לחייב את היחיד בתפלה, ואינו יכול להטריח את הציבור בחזרה שלא נתקנה מעולם. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
שלוש דרכים בלשון הפוסקים. תמצית: הב״ח העמיד את הדבר על עמידת התקנה:
« כיון דמדינא אינה חובה אלא רשות ולכן לא תיקנו מתחלה שיחזור הש״ץ תפלת ערבית אע״פ שאח״כ נהגו וקבעוה חובה מ״מ התקנה במקומה עומדת » (ב״ח או״ח סימן רל״ז). וערוך השלחן פתח בטעם:
« אין חזרת שליח הציבור בתפלת ערבית לפי שהיא רשות » (ערוך השלחן רל״ז:ג), והוסיף שאף לשיטת הראשונים המחייבים לא נתקבלה החזרה:
« ואפילו לכמה מהראשונים שכתבו שכבר קבלנו עלינו כולנו לחובה, מכל מקום לעניין חזרת שליח הציבור לא קבלנו עלינו » (ערוך השלחן רל״ז:ג), וסיים בהערה:
« אך באמת יש טעמים נסתרים על מה שאין חזרת שליח הציבור בלילה » (ערוך השלחן רל״ז:ג). וכף החיים הביא את דעת המקובלים:
« והמקו׳ אומרים שעל דרך האמת חזרה בערבית אין לה מקום » (כף החיים רל״ז:ו). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
« ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ״מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש״ץ התפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א).
« ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ״מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש״ץ התפלה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א).
4. סדר תפלת ערבית ולשון «והוא רחום»
לשון הטור בשלושת הטעמים
הטעם הראשון:
« סדר תפלת ערבית אומר והוא רחום ותיקנו לאומרו לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין אבל ערבית שאין תמיד לכפר תקנו לומר והוא רחום » (טור או״ח סימן רל״ז)
הטעם השני: « ויש אומרים לפי שנהגו ללקות ערבית לאחר שחטאו כל היום ובמלקות מתכפר להם לכך נהגו לומר אחר המלקות והוא רחום » (טור או״ח סימן רל״ז)
הטעם השלישי: « וגם מפני שאומרים אותו ג״פ בשעת המלקות כי יש בו י״ג תיבות הרי לג׳ פעמים ט״ל תיבות כמנין המלקות » (טור או״ח סימן רל״ז)
הטעם השני: « ויש אומרים לפי שנהגו ללקות ערבית לאחר שחטאו כל היום ובמלקות מתכפר להם לכך נהגו לומר אחר המלקות והוא רחום » (טור או״ח סימן רל״ז)
הטעם השלישי: « וגם מפני שאומרים אותו ג״פ בשעת המלקות כי יש בו י״ג תיבות הרי לג׳ פעמים ט״ל תיבות כמנין המלקות » (טור או״ח סימן רל״ז)
שורש הדין: הב״ח כלל את הראשון בלשון קצרה:
« כיון שאין בערבית תמיד לכפר תקינו לומר פסוק והוא רחום לבקש ממנו יתברך שהוא ברחמיו יכפר עון » (ב״ח או״ח סימן רל״ז). וערוך השלחן שנה אותו:
« לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין ולא כן בערבית » (ערוך השלחן רל״ז:א). תמצית: הפסוק בא במקום הכפרה שאין לה קרבן בערב.
טעם רביעי — הכלבו שהביא הבית יוסף. תמצית: לא מפני שחסר קרבן בערב, אלא מפני שהתמידין מכפרין זה על זה:
« לעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון שתמיד הבקר מכפר עונות הלילה ותמיד הערב מכפר עונות היום » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז). ומכאן:
« ולכך תיקנו ערבית ושחרית לחלות פני המקום שיכפר עונותינו יומם ולילה » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז). והוסיף טעם פשוט:
« ועוד שכל היום אדם חוטא ובערב צריך אדם לומר כפרה על חטאו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
קושיא — אם הטעם הוא שאין תמיד בערב לכפר, הרי אף בלילי שבתות ויום טוב אין תמיד ; ומדוע אין אומרים והוא רחום בלילי שבת?
תירוץ: תמצית: אליה רבה העמיד קושיא זו ממש, ויישבה בטעם השני שבטור — שאין מלקין בשבת ; ולפי הסוד הוסיף:
« ולכן אין אומרים בשבת, כי יש לרשעים מנוחה בגיהנום בשבת ואין שולטים » (אליה רבה רל״ז:א). וכן העתיק ערוך השלחן את הדברים במקומו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
ובענין ברכו שבערב כתב אליה רבה טעם על פי המדרש:
« לפיכך אומרים ברכו בלילה כמו ביום » (אליה רבה רל״ז:ב). תמצית: אף שאין הלילה זמן שירה כיום, יש בו קריאה לברך, ולפיכך פותחין בו בברכו כדרך שפותחין ביום.
5. ההפסקה לומר ברכו, והמזמור שקודם ערבית
לשון הטור בהפסקה לומר ברכו
דעת רב עמרם:
« כתב רב עמרם שש״צ יכול להפסיק אחר שחתם בא״י המלך בכבודו ולומר ברכו בשביל ב״א שבאו בין הפרקים ולא שמעו ברכו » (טור או״ח סימן רל״ז)
וטעמו: « ונותן טעם לדבריו כיון שבלא״ה מפסיקין בפסוקים אין חוששין להפסיק » (טור או״ח סימן רל״ז)
והשגת הטור: « ואני כתבתי למעלה שאין להפסיק אלא במה שתיקנו הראשונים » (טור או״ח סימן רל״ז)
וטעמו: « ונותן טעם לדבריו כיון שבלא״ה מפסיקין בפסוקים אין חוששין להפסיק » (טור או״ח סימן רל״ז)
והשגת הטור: « ואני כתבתי למעלה שאין להפסיק אלא במה שתיקנו הראשונים » (טור או״ח סימן רל״ז)
קושיא — כיצד יפסיק שליח הציבור אחר שחתם ברכה, ויאמר ברכו בשביל מי שלא שמעו? ואם משום שממילא מפסיקין שם בפסוקים, הרי אין למדין היתר הפסקה מהפסקה שכבר תיקנוה ראשונים.
תירוץ: תמצית: הבית יוסף חילק בין סוגי ההפסקה:
« אפשר דאין ליזהר מלהפסיק אלא בדברים שאינן מענין תפלה אבל ברכו כיון שהוא מענין התפלה שפיר דמי » (בית יוסף או״ח סימן רל״ז). כלומר, לא כל הפסקה שווה — דבר שהוא מגופה של תפלה אינו מנתק אותה. וכן פסק מרן בסימן שלפני זה:
« וכן יכול לומר ברכו להוציא מי שלא שמע ולא הוי הפסק » (שו״ע או״ח רל״ו:ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
המזמור שקודם ערבית. תמצית: המשנה ברורה הביאה את המנהג בשם שלטי הגיבורים:
« נהגו בקצת מקומות לומר שיר המעלות הנה ברכו וכו׳ קודם מעריב משום דאמרינן רגיל לקרות קורא דצריך לקרות שמע מתוך ד״ת » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב), ואת טעם בחירת המזמור:
« והא דאמרינן מזמור זה יותר מאחרים משום דכתיב ביה העומדים בבית ה׳ בלילות » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב). ואליה רבה הגביל אותו:
« ולפי זה נראה כשנמשכה מנחה עד הלילה ומתפללין מיד מעריב אין אומרים המזמור » (אליה רבה רל״ז:ד). וערוך השלחן תיאר את הפסוקים הנאמרים לפניו:
« לפי שהלילה נמשלה לצרות לכן מחננים לו יתברך שיהיה מעוזינו בעת צרה » (ערוך השלחן רל״ז:ב), ואת הקדיש שאחריהם:
« ואומרים חצי קדיש, ודווקא כשיש עשרה שאמרו אלו הפסוקים » (ערוך השלחן רל״ז:ב). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
ובמנהגי המקובלים כתב כף החיים על הקדיש:
« והמנהג הפשוט עכשיו לומר קדיש קודם והוא רחום » (כף החיים רל״ז:ג), והביא משער הכוונות:
« דצ״ל ב׳ פעמים ברכו אחד קודם תפלה ואחד אחר תפלה » (כף החיים רל״ז:ב). תמצית: ואף שהטור לא הזכיר קדיש קודם והוא רחום, נתפשט המנהג לאומרו, ויש בו טעם לכאן ולכאן.
ומה שאחר התפלה: הטור הביא מנהג לומר פטום הקטורת:
« וכתב עוד שבערב אחר שגומרין תפלת ערבית נוהגין לומר פטום הקטורת שאומרים אותו זכר למקדש וקטורת היה גם בערב » (טור או״ח סימן רל״ז), וסימן את גבולו:
« אבל השיר שהיו אומרים במקדש אין לומר בערב שלא היו אומרים אותו במקדש בערב » (טור או״ח סימן רל״ז).
6. הגהת הרמ״א בנפילת אפים — מנהג בבל מול מנהג אשכנז
לשון ההגה מול לשון הטור
לשון ההגה:
« ואין נופלין על פניהם לאחר ערבית » (רמ״א או״ח רל״ז:א)
ולשון הטור בשם רב שר שלום גאון: « שמותר ליפול על אפים לבקש רחמים אחר תפלת ערבית אפילו בציבור » (טור או״ח סימן רל״ז)
ועדות המנהג שבטור: « וכן המנהג בבבל שנופלין על פניהם בערבית חוץ מערב שבת » (טור או״ח סימן רל״ז)
ולשון הטור בשם רב שר שלום גאון: « שמותר ליפול על אפים לבקש רחמים אחר תפלת ערבית אפילו בציבור » (טור או״ח סימן רל״ז)
ועדות המנהג שבטור: « וכן המנהג בבבל שנופלין על פניהם בערבית חוץ מערב שבת » (טור או״ח סימן רל״ז)
שורש ההגה: הרמ״א עצמו כתבה בדרכי משה על אתר:
« והמנהג אינו כן וכ״כ האגור ויש בו טעם ע״פ הקבלה » (דרכי משה או״ח רל״ז). וכן כתב הב״ח:
« המנהג אינו כן וכ״כ האגור ואיכא טעם נכון ע״פ הקבלה » (ב״ח או״ח סימן רל״ז), והמגן אברהם הפנה לשניהם:
« וכן כ׳ האגור וכן נכון על פי הקבל׳ » (מגן אברהם רל״ז:א). וכן העיד הפרישה:
« אחר תפלת ערבית ורמ״א כתב שאין ליפול » (פרישה או״ח רל״ז), והוסיף:
« ובאגור כתב שאין ליפול בלילה אפי׳ בחול ויש בו סוד ע״פ הקבלה » (פרישה או״ח רל״ז).
קושיא — כבר פסק מרן בהלכות נפילת אפים:
« אין נפילת אפים בלילה ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום » (שו״ע או״ח קל״א:ג) ; ואם כן מה בא הרמ״א לחדש כאן?
תירוץ: תמצית: מקומה של ההגה מלמד על טעמה. הטור הביא כאן דוקא את היתרו של רב שר שלום גאון ואת מנהג בבל שנפלו על פניהם בערבית, ועל כך בא הרמ״א להעמיד את מנהגנו כנגדו — ולא לחזור על כלל שכבר נאמר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
וערב שבת. תמצית: הטור סיים את מנהג בבל בחריג — חוץ מערב שבת ; והפרישה דקדקה בו:
« משמע דוקא בערבית לא היו נופלים הא במנחה היו נופלים בע״ש שלא כמנהגנו » (פרישה או״ח רל״ז). כלומר, לפי אותו מנהג היו נופלים במנחה של ערב שבת, ואין זה כמנהגנו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
והיקף ההגה: המשנה ברורה פרשה אותה אף על המקדים:
« ואפילו התפללו ערבית מבע״י אין נופלין דכבר שויא לילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב), ואף על התשלומין:
« ואפילו תפלה שהוא מתפלל לשם תשלומין של תפלת מנחה ג״כ אין ליפול » (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב). וכף החיים כלל את שניהם:
« ואפילו התפללו ערבית מבע״י אין נופלין דהא כבר שויא לילה וכן תשלומין מנחה בערבית אין ליפול לאחר ערבית » (כף החיים רל״ז:ז). תמצית: מששויא לילה — נעשית השעה לילה לכל דיניה, ואפילו התפלה הנאמרת בה אינה תפלת ערבית.
סיכום ההנהגות למעשה
| ענין | הלכה למעשה |
|---|---|
| חזרת הש״ץ בערבית | אין חוזרין (שו״ע או״ח רל״ז:א · טור או״ח סימן רל״ז). |
| הטעם | שאין תפלת ערבית חובה, ואין כאן מי להוציאו (רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט · משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א). |
| האידנא דקבעוה חובה | לא אלים מנהגא לשוויה חובה להטריח את הציבור (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א · אליה רבה רל״ז:ג). |
| הממה נפשך | בקי — אינו צריך ; אינו בקי — אינו מחויב (בית יוסף או״ח סימן רל״ז · מחצית השקל על אורח חיים רל״ז:א). |
| קדושה בלילה | אין אומרים, שאין חזרה שתישא אותה (ערוך השלחן רל״ז:ג). |
| פתיחה בוהוא רחום | נהגו לאומרו, ושלושה טעמים בדבר (טור או״ח סימן רל״ז · ב״ח או״ח סימן רל״ז). |
| והוא רחום בלילי שבת | אין אומרים (אליה רבה רל״ז:א · ערוך השלחן רל״ז:א). |
| מזמור קודם מעריב | מנהג במקצת מקומות, ובטל טעמו כשהתפלל מנחה סמוך לו (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב · אליה רבה רל״ז:ד). |
| ברכו למי שלא שמע | אינו הפסק, שהוא מענין התפלה (בית יוסף או״ח סימן רל״ז · שו״ע או״ח רל״ו:ב). |
| פטום הקטורת אחר ערבית | נהגו לאומרו זכר למקדש (טור או״ח סימן רל״ז). |
| שיר של יום בערב | אין אומרים, שלא אמרוהו במקדש בערב (טור או״ח סימן רל״ז). |
| נפילת אפים אחר ערבית | אין נופלין (רמ״א או״ח רל״ז:א · דרכי משה או״ח רל״ז · מגן אברהם רל״ז:א). |
| התפלל ערבית מבעוד יום | אין נופלין, דכבר שויא לילה (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב · כף החיים רל״ז:ז). |
| תשלומין של מנחה בערב | אין ליפול (משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב). |
| הכלל הכולל | אין נפילת אפים בלילה (שו״ע או״ח קל״א:ג). |
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
| הענין | הדין | המקור |
|---|---|---|
| ערבית רשות | מחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע, והלכה כדברי האומר רשות | ברכות כ״ז ע״ב |
| המעשה בתלמיד | שאלת רשות או חובה לפני רבי יהושע | ברכות כ״ז ע״ב |
| אין חזרה בערבית | לפי שאינה חובה, ולא יברך ברכות לבטלה | רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט הלכה ט · ביאור הגר״א או״ח רל״ז |
| וקבלוה עליהם כחובה | המנהג עשה את ערבית חובה | רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א הלכה ו |
| ואף על פי כן | לא אלים מנהגא להטריח את הציבור | משנה ברורה, מ״ב רל״ז:א · אליה רבה רל״ז:ג |
| התקנה במקומה | מתחילה לא תיקנו חזרה בערבית | ב״ח או״ח סימן רל״ז |
| ממה נפשך | בקי אינו צריך, ושאינו בקי אינו מחויב | בית יוסף או״ח סימן רל״ז · מחצית השקל על אורח חיים רל״ז:א · כף החיים רל״ז:ו |
| סדר התפלה | ברכו, קריאת שמע וברכותיה, יראו עינינו, קדיש, לחש | טור או״ח סימן רל״ז |
| אין קדושה בלילה | שאין חזרה בקול רם | ערוך השלחן רל״ז:ג |
| והוא רחום | שלושה טעמים: אין תמיד לכפר, המלקות, ומנין התיבות | טור או״ח סימן רל״ז · ב״ח או״ח סימן רל״ז |
| טעם הכלבו | תמיד הבקר מכפר עונות הלילה, ותמיד הערב עונות היום | בית יוסף או״ח סימן רל״ז |
| ולא בליל שבת | שאין מלקין בשבת, ועל דרך הסוד — מנוחה לרשעים | אליה רבה רל״ז:א · ערוך השלחן רל״ז:א |
| ברכו בלילה | טעם על פי המדרש | אליה רבה רל״ז:ב |
| הפסקה לומר ברכו | רב עמרם מתיר, והטור משיג, והבית יוסף מיישב | טור או״ח סימן רל״ז · בית יוסף או״ח סימן רל״ז · שו״ע או״ח רל״ו:ב |
| מזמור קודם מעריב | מנהג במקצת מקומות, וגבולו | משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב · אליה רבה רל״ז:ד · ערוך השלחן רל״ז:ב |
| נפילת אפים בבבל | מנהג ליפול אחר ערבית, חוץ מערב שבת | טור או״ח סימן רל״ז · פרישה או״ח רל״ז |
| הגהת הרמ״א | אין נופלין על פניהם לאחר ערבית | רמ״א או״ח רל״ז:א · דרכי משה או״ח רל״ז · מגן אברהם רל״ז:א |
| מבעוד יום ותשלומין | אף בהם אין נופלין | משנה ברורה, מ״ב רל״ז:ב · כף החיים רל״ז:ז |
| הכלל בהלכות תחנון | אין נפילת אפים בלילה | שו״ע או״ח קל״א:ג |
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילה וברכת כהנים) · רב עמרם גאון · רב שר שלום גאון · רשב״א · האגור · טור · בית יוסף · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: באר הגולה · דרכי משה · ב״ח · פרישה · מגן אברהם · אליה רבה · ביאור הגר״א · מחצית השקל · משנה ברורה · ערוך השלחן · כף החיים
📖Rejoindre la khavroutha