סימן ש״ד · ג סעיפים

📑 תכנית הלימוד

1. טקסט השולחן ערוך

סימן ש״ד כולל ג סעיפים של המחבר (רבי יוסף קארו), המקודדים את הדינים שבעניין מנוחת המשרת והעבד בשבת.

סעיף א

על איזה עבד מצווה על שביתתו. ובו ג סעיפים:
אדם מצווה על שביתת עבדו שמל וטבל לשם עבדות וקיבל עליו מצות הנוהגות בעבד אבל אם לא מל וטבל אלא קבל עליו שבע מצות בני נח הרי הוא כגר תושב ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו אבל לא לרבו ואסור לכל ישראל לומר לו לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל אפילו מי שאינו רבו ואם לא קבל עליו שום מצוה אלא עדיין הוא עכו״ם גמור דינו שוה לקבל עליו שבע מצות ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה דקיי״ל אומר לעכו״ם ועושה וכן מת ביום טוב ראשון דקיי״ל יתעסקו בו עממין אסור לומר לעבד ישראל אפי' הוא ע״א דכיון דמלאכת העבד אסור מן התורה לא הותרה בדבר שאין בו פיקוח נפש ויש חולקים ומתירים בזה ומ״מ אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו וניכר שאינו עושה לדעתו מותר ואינו צריך להפרישו (אפי' קבל עליו שבע מצות) ולישראל אחר שאינו רבו אפי' עושה לדעת ישראל מותר כל שאין שם אמירת ישראל ובלבד שלא יהנה ישראל בשבת מאותה מלאכה וי״א שכל שלא קבל עליו שבע מצות בני נח כיון דעכו״ם גמור הוא אין רבו מוזהר עליו ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה וכן צרכי מתים ביום טוב ראשון מותר לומר להם לעשותו: הגה וכל עבד שמצווה על שביתתו אסור לצאת בחותם שעשה לו רבו להראות בו שהוא עבדו ואם הוא של טיט מותר לצאת בו כשתלוי בצוארו אבל לא בכסותו ובשל מתכת בכל ענין אסור (טור) ואם העבד עשה החותם לעצמו אפי' בשל טיט בכל ענין אסור (המגיד פי״ט):

סעיף ב

והיכא דמותר העבד לעשות מלאכה לעצמו אם אמר ליה האדון שיעשה לעצמו ויזון עצמו ביום השבת כיון שהתנה עמו מבע״י עושה הוא לצרכי מזונותיו ובלבד בצנעה שלא יהא בדבר חשש רואים:

סעיף ג

עכו״ם גמור שהוא שכיר אין רבו מצווה על שביתתו:

2. הרקע הכללי

במה עוסק הסימן?

סימננו עוסק במנוחת המשרת והעבד בשבת, והוא חלק ממערכת הלכות שבת שבשולחן ערוך אורח חיים.

מקומו בהלכות שבת

סימן ש״ד הוא מן הסימנים רמ״ב-שס״ה המקיפים את הלכות שבת. יש לו תחום מושגי משלו, והוא מתקשר עם הסימנים הסמוכים לו.

3. מושגי המפתח ההלכתיים

כדי להבין את הסימן צריך לדעת כמה מושגי יסוד הלכתיים, החוזרים בשלושת הסעיפים ובפירוש המשנה ברורה:

4. פירוט הסעיפים — אחד אחד

נחזור על כל סעיף של המחבר ונבאר את משמעותו למעשה. לפלפול המעמיק (מקורות מן הגמרא, מחלוקות הראשונים, נפקא מינות) — עיין ברמה 2 — למדן.

סעיף א — מי חייב בחיוב השביתה?

המחבר מחלק שלושה מעמדות של נכרי העובד אצל ישראל, על פי הכתוב לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ (דברים ה,יד):

סעיף ב — העבד העושה למזונות עצמו

במקום שמותר לעבד לעשות מלאכה לעצמו, יכול האדון — בהתנותו מבעוד יום — להניחו לזון את עצמו בשבת, ובלבד שיהיה הדבר בצנעה, מחשש מראית העין (שייראה כעושה לצורך רבו).

סעיף ג — השכיר הנכרי

נכרי שהוא שכיר בעלמא, ואינו קנוי לישראל, אינו בכלל חיוב שביתת עבד כלל, ואין רבו מצווה על שביתתו.

5. המשנה ברורה — הסעיפים הראשונים

המשנה ברורה לרבי ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) כולל כ״ו ס״קים על סימן זה. להלן הראשונים שבהם, להבנת פשט הסעיפים:

לטקסט המלא של כ״ו הס״קים, עיין בספריא: משנה ברורה ש״ד.

6. שיטת הרמ״א

הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף כאן הגהה בעניין מעשי: לצאת בשבת בחותם של עבדות (חותם) שעשה לו רבו לסימן שהוא עבדו.

סימן לאשכנז ולספרד: המחבר → ספרדים (בית יוסף); הרמ״א → אשכנזים (מגן אברהם, משנה ברורה). לסימן זה אין רמה 4 דעת הרב: אדמו״ר הזקן לא כתבו (עניין העבד נעשה נדיר בימיו).

7. יישומים מעשיים בני זמננו

מוסד העבד הכנעני אינו קיים עוד בימינו, וסימן זה הוא אפוא היסטורי ברובו. ואף על פי כן, עקרונותיו מאירים כמה שאלות בנות זמננו:

8. סיכום מעשי של הסימן

9. שאלות הבנה

להעמיק עוד