סעיף א.על איזה עבד מצווה על שביתתו. ובו ג סעיפים: אדם מצווה על שביתת עבדו שמל וטבל לשם עבדות וקיבל עליו מצות הנוהגות בעבד אבל אם לא מל וטבל אלא קבל עליו שבע מצות בני נח הרי הוא כגר תושב ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו אבל לא לרבו ואסור לכל ישראל לומר לו לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל אפילו מי שאינו רבו ואם לא קבל עליו שום מצוה אלא עדיין הוא עכו"ם גמור דינו שוה לקבל עליו שבע מצות ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה דקיי"ל אומר לעכו"ם ועושה וכן מת ביום טוב ראשון דקיי"ל יתעסקו בו עממין אסור לומר לעבד ישראל אפי' הוא ע"א דכיון דמלאכת העבד אסור מן התורה לא הותרה בדבר שאין בו פיקוח נפש ויש חולקים ומתירים בזה ומ"מ אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו וניכר שאינו עושה לדעתו מותר ואינו צריך להפרישו (אפי' קבל עליו שבע מצות) ולישראל אחר שאינו רבו אפי' עושה לדעת ישראל מותר כל שאין שם אמירת ישראל ובלבד שלא יהנה ישראל בשבת מאותה מלאכה וי"א שכל שלא קבל עליו שבע מצות בני נח כיון דעכו"ם גמור הוא אין רבו מוזהר עליו ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה וכן צרכי מתים ביום טוב ראשון מותר לומר להם לעשותו: הגה וכל עבד שמצווה על שביתתו אסור לצאת בחותם שעשה לו רבו להראות בו שהוא עבדו ואם הוא של טיט מותר לצאת בו כשתלוי בצוארו אבל לא בכסותו ובשל מתכת בכל ענין אסור (טור) ואם העבד עשה החותם לעצמו אפי' בשל טיט בכל ענין אסור (המגיד פי"ט):
סעיף ב. והיכא דמותר העבד לעשות מלאכה לעצמו אם אמר ליה האדון שיעשה לעצמו ויזון עצמו ביום השבת כיון שהתנה עמו מבע"י עושה הוא לצרכי מזונותיו ובלבד בצנעה שלא יהא בדבר חשש רואים:
סעיף ג. עכו"ם גמור שהוא שכיר אין רבו מצווה על שביתתו:
1. הקדמת הסוגיא — שני הכתובים בשביתת עבד
שני מקראות, שתי דרגות
המשנה ברורה (ס"ק א) פותח את הסימן בהקדמה קטנה שבלעדיה אי אפשר לרדת לעומק חילוקי הדינים. יסוד הסוגיא — תרי קראי כתיבי בשביתת העבד :
(א)"לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה, יד) — קאי על עבד שמל וטבל לשם עבדות וקיבל עליו כל מצות עבדים (כלומר כל מה שאשה חייבת בו, ובכללן שבת). כתוב זה בא ללמד ששביתת העבד מוטלת אף על רבו, שמצווה למנעו מעשות מלאכה — ואפילו מלאכה לצורך עצמו של העבד.
(ב)"וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג, יב) — דרשו חז"ל דקאי על עבד הקנוי לישראל קנין הגוף שלא מל וטבל אלא קיבל עליו ז' מצות בני נח. אף בזה צריך רבו למנעו מלעשות מלאכה עבורו, ואסור מן התורה לכל ישראל לצוותו ; אבל לעצמו מותר עבד כזה לעשות מלאכה בשבת, שהרי שבת אינה בכלל ז' מצות בני נח ודינו כגר תושב שאינו מוזהר על השבת.
הרי שחומר החיוב משתנה לפי דרגת קבלת המצות של העבד — וזה ציר הסוגיא כולה. (עבד שקנאו קנין הגוף אך לא קיבל אף ז' מצות — בו נחלקו הפוסקים, וכדלהלן סעיף ז.)
2. חקירת היסוד — גדר חיוב "שביתת עבדו"
שני צדדים בגדר החיוב
חקירה : חיוב הרב על שביתת עבדו — האם הוא מדין "כָּמוֹךָ" (שהעבד צריך לנוח כרבו ממש, כעין שביתה עצמית של גופו), או מדין בעלות הרב (שמלאכת העבד נזקפת על רבו, כעין שביתת בהמתו) ?
צד א' — שביתה עצמית ("כמוך") : בעבד שמל וטבל, המצוה היא שינוח הוא כמו רבו ; ולכן אסר עליו הכתוב אף מלאכת עצמו (משנ"ב ס"ק ו) — שאין זה ענין של הנאת הרב אלא של שביתת גופו של העבד.
צד ב' — איסור מלאכה לצורך הרב : בעבד שקיבל רק ז' מצות, לא נאסרה אלא מלאכה עבור הרב ("וינפש בן אמתך") ; מלאכת עצמו (תפירת בגדיו, תיקון מנעליו, או להשתכר למזונותיו — ס"ק ה) מותרת. כאן הגדר הוא בעלות והנאה, לא שביתת גוף.
נפקא מינה ישירה : מלאכת העבד לצרכי עצמו — אסורה בעבד גמור (צד א') ומותרת בעבד ז' מצות (צד ב'). ומכאן אף יסוד ס"ק ו : בעבד מל וטבל, "אבל לא לרבו" — אסור אף כשלא ציוהו רבו בהדיא, דמסתמא אדעתא דרביה עביד והתורה הזהירה למנעו ; ואף מלאכה דרבנן בכלל (ויש מקילין במלאכה דרבנן כשלא הזהירו רבו בהדיא).
3. שלוש דרגות בעבד — מל וטבל, קיבל ז' מצות, נכרי גמור
דרגה א' — עבד שמל וטבל וקיבל מצות : דינו כישראל לענין שבת ("מצות הנוהגות בעבד" = כל שהאשה חייבת, ס"ק ג). רבו מצווה על שביתתו ומחויב למנעו אף ממלאכת עצמו. גדר גר תושב — שקיבל עליו ז' מצות בני נח ושלא לעבוד ע"ז אפילו בשיתוף (ס"ק ד).
דרגה ב' — עבד שקיבל ז' מצות בלבד (כגר תושב) : מותר לו לעשות מלאכת עצמו בשבת — תפירת בגדיו, תיקון מנעליו, או להשתכר ליתרון מזונותיו (ס"ק ה) — שאין שבת בכלל ז' מצות. אבל אסור לרבו ולכל ישראל לצוותו לעשות מלאכה עבורם, ואיסור זה מן התורה (ס"ק ז), שכבר הוי כגר תושב שאסרה התורה לעשות מלאכה על ידו.
דרגה ג' — קנוי קנין הגוף אך לא קיבל אף ז' מצות : לדעה הראשונה (סתם) דינו שווה למי שקיבל ז' מצות, ואסור לעשות מלאכה בשביל שום ישראל (ס"ק ח) — שעצם היותו עבד ישראל הקנוי קנין הגוף מחייב. ו"יש חולקים", וכדלהלן סעיף ז.
4. אמירה לעבד לעומת אמירה לנכרי — יסוד החילוק
הנקודה החדה של הסימן : בנכרי דעלמא, "אמירה לנכרי" אינה אלא שבות (דרבנן), והתירוה לצורך מצוה — כגון צרכי חולה שאין בו סכנה ("אומר לעכו"ם ועושה") וצרכי מת ביו"ט ראשון ("יתעסקו בו עממין"). אבל בעבד נכרי של ישראל שמוזהר עליו מן התורה — אין לו היתר אלא בפיקוח נפש בלבד (ס"ק ט), ולכן אסור לומר לו לעשות מלאכה אף לצרכי חולה שאין בו סכנה.
"ויש חולקים ומתירים בזה" (ס"ק י) :
דעה ראשונה : אף לישראל אַחֵר שאינו רבו אסור לומר לעבד לעשות מלאכה, שדינו כמי שקיבל ז' מצות.
יש חולקים : לא אסרה התורה ("וינפש בן אמתך") אלא מלאכה בשביל רבו ; אבל לשאר ישראל אינו עדיף מנכרי דעלמא ואינו אסור אלא מדרבנן, וממילא לצורך חולה אף שאין בו סכנה — מותר.
ובלאו הכי, אם העבד עושה מאליו ולא ציוהו — אף לדעה הראשונה מותר : גבי רבו מסתמא אדעתא דרביה עביד (ולכן חייב להפרישו), אבל גבי ישראל אחר אמרינן דאדעתא דנפשיה עביד להרויח לבסוף ממלאכתו, ואינו אסור אלא אם כן מצוהו בפירוש (ס"ק יב). ובלבד שלא יהנה ישראל מאותה מלאכה בשבת — והוא מדרבנן, כדין נכרי דעלמא שעשה לדעת ישראל (ס"ק יד, ועי' ריש סי' רע"ו).
5. שיטת הב״י והשו״ע — הכרעת ההלכה
בית יוסף ושלחן ערוך — המחבר פוסק את שלוש הדרגות (סעיף א), ובעבד הקנוי קנין הגוף שלא קיבל אף ז' מצות נוקט כדעה הראשונה ש"דינו שוה לקבל עליו שבע מצות". בצרכי חולה שאין בו סכנה ומת ביו"ט ראשון — אסר באמירה לעבד (שמלאכתו דאורייתא), והביא את ה"יש חולקים ומתירים".
ובסעיף ב פסק להיתר מלאכת העבד לצרכי מזונותיו כשהתנה עמו הרב מבעוד יום ובצנעא ; ובסעיף ג — שנכרי גמור שכיר אין רבו מצווה על שביתתו. נמצא שהמחבר בנה את הסימן כסולם דרגות, מן החמור (עבד מל וטבל, שאף מלאכת עצמו אסורה) אל הקל (שכיר, שאינו בכלל החיוב).
6. שיטת הרמ״א — דין היציאה בחותם
הגהת הרמ״א (סעיף א) — יציאה בחותם העבדות בשבת : כל עבד שמצווה על שביתתו אסור לצאת בחותם שעשה לו רבו להראות שהוא עבדו. וביאר המשנ"ב את החילוקים (ס"ק יז-כ) על פי גדרי הוצאה :
בכסותו — אסור (ס"ק יח): דילמא מיפסק, ומירתת מרביה, ויקפל טליתו על כתפו והוי כמשאוי.
של מתכת — אסור בכל ענין (ס"ק יט): כיון שהוא חשוב וקפיד רבו עליו, חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי ד' אמות.
עשה החותם לעצמו — אסור בכל ענין, אף בטיט על צוארו (ס"ק כ): שאינו מירתת מרבו כשיסירנו, וחיישינן דשקיל ליה בידיה ומייתי ד' אמות.
היסוד : ההיתר תלוי בצירוף "אימת הרב" (שלא יסירנו) עם פחיתות החפץ (טיט שאינו חשוב) ; וכל שחסר אחד מהם — חוזר חשש ההוצאה.
7. מחלוקת בעבד שלא קיבל אף ז' מצות
שורש המחלוקת (סעיף א) : עבד הקנוי לישראל קנין הגוף, שלא מל ולא טבל וגם לא קיבל אף ז' מצות בני נח — האם מצווה הרב על שביתתו ?
דעה ראשונה (סתם) : דינו שווה למי שקיבל ז' מצות, ואסור לעשות מלאכה בשביל שום ישראל (ס"ק ח).
"וי"א" (הרמ״א) : לא הזהירה התורה על עבד ישראל לענין שבת אלא ביש עליו עכ"פ קצת מצות — דהיינו ז' מצות בני נח (וכמבואר בבית יוסף) ; ולפי זה בנכרי גמור אין רבו מוזהר, וצרכי חולה שאין בו סכנה וצרכי מתים ביו"ט ראשון מותר לומר להם לעשות.
הכרעה : האליהו רבא הביא בשם כמה פוסקים דלמעשה יש להחמיר כסברא הראשונה (ס"ק טו). ומכאן אף שאסור לומר למומר ולקראים לעשות לו מלאכה בשבת ויו"ט, דעובר משום "לפני עור" (פמ"ג).
8. פסיקת האחרונים — פמ״ג, אליהו רבא, ושאר נושאי כלים
פרי מגדים (ס"ק ב) : מותר להשכיר עבדו לנכרי בימי החול אם מתנה עמו שלא יעשה בו מלאכה בשבת — ולא דמי לבהמתו (סי' רמ"ו ס"ג) שאסור להשכירה כך, משום שכאן הנכרי לא יעשה מלאכה בעל כרחו של העבד, ויש לעבד נאמנות על כך.
אליהו רבא, משאת בנימין ולבושי שרד (ס"ק כב-כג) : בעבד העושה מאליו ורוצה ליזון מרבו בלא אמירה — האליהו רבא בשם משאת בנימין מתיר (כיון שאין הישראל אומר לו), אבל הלבושי שרד משמע דאין להקל. והעושה בצנעא מותר אף בבית רבו, וכל שכן אם מרויח אצל נכרי ; אבל לא יעשה לצורך ישראל אחר אף בצנעא, דמכל מקום עבד ישראל הוא.
רמב״ם והראב״ד (ס"ק כד) : נחלקו אם מקבלים גר תושב (וכן עבד הרוצה לקבל רק ז' מצות) בזמן שאין היובל נוהג — הרמב״ם (איסורי ביאה פי"ד) סובר שאין מקבלים, והראב״ד חולק.
רשד"ם, ריב"ל ודעת האחרונים (ס"ק כה-כו) : במקום שגזר המלך שאין מי שאינו מבני דתם יכול לקנות עבד — יש שכתבו שהעבדים כשכיר בעלמא ומותרים ; אבל יש חולקים, ובמקום שפורעים כרגא (מס) בעד העבדים — לכו"ע גופן קנוי ואסורים במלאכה. ודעת האחרונים להחמיר אף בעבד שיכול לצאת לחירות בהמרת דתו, מפני חשש איסור תורה.
9. נפקא מינות פרקטיות
נפקא מינות העולות מן הסוגיא :
מלאכת עצמו של העבד : אסורה בעבד שמל וטבל (ס"ק ו), ומותרת בעבד שקיבל רק ז' מצות (ס"ק ה).
אמירה לעבד לצורך חולה שאין בו סכנה : אסורה (דאורייתא, ס"ק ט) לעומת נכרי דעלמא שמותר ; ולדעה השנייה בישראל אחר שאינו רבו — מותר (ס"ק י).
חותם העבדות : טיט על הצואר — מותר ; בכסות, או של מתכת, או שעשאו לעצמו — אסור (ס"ק יז-כ).