סימן ש״ד במשפט אחד.
האדון היהודי אחראי על שביתת עבדו הנכרי בשבת — אך היקף החיוב הולך אחר דרגת קבלת המצוות של העבד. שני כתובים הם שורש הדבר: ״לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ״ (העבד שמל וטבל שובת לגמרי, כאדונו) ו״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״ (מי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח בלבד אינו עושה מלאכה לאדון, אך עושה לעצמו). האקסיומה: הכל לפי דרגת קבלת המצות — הכל תלוי במעמד העבד.
2. מושגי המפתח מתומצתים
מושג
הגדרה
היישום בסימן
שביתת עבד
מנוחת העבד המוטלת על האדון
נושא הסימן עצמו (סעיף א)
עבד שמל וטבל
עבד שנימול וטבל, ומקבל עליו מצוות
שביתה גמורה, אף ממלאכת עצמו
גר תושב
קיבל עליו שבע מצוות בני נח
מלאכה לעצמו מותרת; לאדון אסורה (מן התורה)
אמירה לנכרי
לבקש מלאכה מנכרי
שבות בעלמא בנכרי רגיל — אך מן התורה בעבד (סעיף א, מ״ב ס״ק ט)
פיקוח נפש
סכנת נפשות
הטעם היחיד המתיר בעבד
חותם
חותם של עבדות
לצאת בו: מותר (של טיט, בצוואר) או אסור (של מתכת, בבגד) — רמ״א
3. היררכיה של המעמדות
1. עבד שמל וטבל (קיבל עליו מצוות) → שביתה גמורה: האדון חייב למונעו אף ממלאכת עצמו; אין שום יהודי רשאי לצוותו מלאכה; אין היתר מלבד פיקוח נפש.
↓
2. עבד ״שבע מצוות״ (גר תושב) → מלאכה לעצמו מותרת; מלאכה לאדון או ליהודי אסורה (מן התורה).
↓
3. עבד (קניין הגוף) שלא קיבל שום מצווה → מחלוקת: המחבר משווהו לקודם (אסור); ונוהגים להחמיר (אליהו רבה).
↓
4. שכיר נכרי → אינו בכלל זה: אין האדון חייב בשביתתו (סעיף ג).
4. עץ החלטה
שאלה א — עבד קנוי (קניין הגוף) או שכיר בעלמא? → שכיר → מחוץ לסימן זה (עיין הלכות אמירה לנכרי). עבד → המשך.
↓
שאלה ב — האם נימול וטבל (קיבל עליו מצוות)? → כן → שביתה גמורה, אף ממלאכת עצמו. לא → המשך.
↓
שאלה ג — האם קיבל עליו שבע מצוות בני נח? → כן (גר תושב) → מלאכה לעצמו מותרת, ולאדון אסורה. לא → מחלוקת, ויש להחמיר.
↓
שאלה ד — חולי או שעת הדחק? → רק פיקוח נפש מתיר בעבד. ובכל ספק → שאל את רבך.
5. המחבר, הרמ״א ופסק האחרונים
מקורות
תרומתו לסימן
מחבר (סעיפים א-ג)
סולם המעמדות; ובעבד שלא קיבל שבע מצוות פוסק כדעה הראשונה (אסור)
רמ״א (הגה, סעיף א)
ה״יש אומרים״ (נכרי גמור → אין האדון חייב); ועניין החותם (חותם של עבדות)
אליהו רבה (מ״ב ס״ק טו)
למעשה, מחמיר כדעה הראשונה
פרי מגדים (ס״ק ב)
להשכיר את העבד לנכרי בתנאי (≠ בהמה, סימן רמ״ו)
אחרונים (ס״ק כו)
בזמן הזה משלמים כרגא (מס) בעד העבדים → גופן קנוי, ואסור
6. סימן זיכרון
מל — מל וטבל: שביתה גמורה, אף ממלאכת עצמו.
ז׳ — ז׳ מצות (גר תושב): לעצמו כן, לאדון לא.
לא — לא קיבל כלום: מחלוקת — יש להחמיר.
שׂ — שכיר: שכיר נכרי — אינו בכלל זה.
ארבעה שלבים בסולם אחד: ככל שקיבל העבד יותר מצוות, כן כבד יותר חיוב השביתה המוטל על האדון.
7. מלכודות שיש להימנע מהן
מלכודת א — לבלבל בין עבד לשכיר. רק עבד קנוי (קניין הגוף) חייב בשביתת עבד. שכיר נכרי בעלמא אינו בכלל זה (סעיף ג) — ודיניו מהלכות אמירה לנכרי (סימנים רמ״ד, רנ״ב…).
מלכודת ב — להחיל אמירה לנכרי על עבדו. בנכרי רגיל, לבקש ממנו מלאכה הוא שבות בעלמא (ומותר לחולה שאין בו סכנה). אבל בעבדו שמל וטבל — אסור מן התורה: ואין היתר מלבד פיקוח נפש (מ״ב ס״ק ט).
מלכודת ג — החותם. לצאת בשבת בחותם של עבדות של מתכת, או הקבוע בבגד, או שעשאו העבד לעצמו — אסור. רק חותם של טיט התלוי בצוואר מותר.
מלכודת ד — לחשוב שהסימן ״שכיח״. עבד כנעני אינו קיים עוד: סימן זה הוא בעיקר מקור לעקרונות (גר תושב, אמירה, הוצאה), ולא הלכה יומיומית בהעסקת נכרי בזמן הזה.
8. יישומים מעשיים
מצב
מקור
הנהגה
עובד נכרי (שכיר)
סעיף ג (ס״ק כה)
אינו בכלל שביתת עבד; עיין אמירה לנכרי / קבלנות
מטפל נכרי, חולה שאין בו סכנה
סעיף א (ס״ק ט-י)
בשכיר: אמירה מותרת (סימן שכ״ח); בעבד: אסור מלבד פיקוח נפש