סימן קצ״ז — דיני זמן הטבילה

היסוד של סימן קצ״ז הוא שאין טהרה אלא בטבילה: הזמן שעבר אינו מטהר. הנדה, הזבה והיולדת אינן יוצאות מטומאתן לעולם — אף לאחר כמה שנים — עד שיטבלו כראוי במקוה ראוי. והבא עליהן קודם שטבלו כראוי חייב כרת. ללמדך חומר הטבילה וכשרותה (פרטי המקוה בסימנים קצ״ח ורא). ההנהגה למעשה — מתי וכיצד טובלת — נלמדת אצל הרב, הבלנית ומורת הכלה.

כשבעלה בעיר, מצוה לטבול בזמנה — בליל השמיני — שלא לבטל פריה ורביה אף לילה אחד. הרמ״א מתיר לטבול בליל שבת אם לא יכלה לטבול קודם (ורק כשבעלה בעיר); אך אם יכלה לטבול קודם (לאחר לידה, או שלא בא בעלה אלא בערב שבת), יש אומרים שאוסרים, והמנהג תלוי במקומות. החפיפה (הסירוק וההכנה) צריכה להיות סמוך לטבילה — אין מרחיקין הטבילה מן החפיפה. שאלת ליל שבת או יום טוב, וכן החפיפה בערב שבת, נשאלות אצל הרב.

הטבילה בלילה, ולעולם לא ביום. אסור לטבול בשביעי (ביום); ואף אם ממתינה לשמיני או לתשיעי, אינה טובלת ביום — משום סרך בתה: שמא תראה הבת את אמה טובלת ביום ותטבול אף היא בשביעי עצמו, ולא תבחין שאמה טבלה לאחר השבעה ולא בשביעי. הרמ״א מחדש: הכלות הטובלות קודם החופה טובלות ביום (שאינן נבעלות אלא בלילה); אך לאחר החופה דינן כשאר נשים. המעשה נמסר אצל מורת הכלה והבלנית.

במקום שיש אונס (צינה, פחד גנבים, נעילת שערי העיר…), טובלת בשמיני ביום (מבעוד יום); אך בשביעי אינה טובלת ביום אף באונס. ובדיעבד: אם טבלה בשמיני ביום בלא אונס, עלתה לה טבילה; ואף בשביעי ביום, עלתה לה טבילה. ואף על פי כן, לדעת הרמ״א, אינה משמשת — אף בשמיני — עד הלילה, ומסתרת טבילתה מבעלה עד הלילה, שלא תבוא לטבול ביום. כל מקרה אונס (נסיעה, בטחון, שעות המקוה) נשאל אצל הרב.