ברמת הבסיס קראנו את חמשת הסעיפים. וכאן פותחים את מה שנחלקו בו — וייחודו של דיון סימן ר״ו שהוא נסב פעמים רבות על הנוסח עצמו: הט״ז סובר שחסרה הגהת הרמ״א ומשחזרה; הש״ך מסתפק ומציין; והב״ח קורא את השתיקה להיפך. שלושה אחרונים, וחלל אחד בדף.
הנושא : סימן ר״ו — למדן: ידים מוכיחות וכיוון הדיבור
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ו
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
השולחן ערוך מעמיד את התנאי בשורתו הראשונה: אין יד אלא אם היא מוכחת קצת. ואחר כמה שורות הוא דן במי שלא סיים את דבריו — ונותן לזה תוצאה. והטור דן באותו מקרה ונותן לו תוצאה הפוכה:
« ידות נדרים כנדרים והוא שיהיו מוכיחות קצת על הנדר » (טור יו״ד ר״ו)
« אבל אם אומר שאני אוכל לך לבד או שאומר מודרני ממך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך ולא סיים דבריו שאיני אוכל לך אינו כלום » (טור יו״ד ר״ו)
והמחבר נמשך כאן אחר הרמב״ם, הנותן לכל לשון שלא נגמרה את תוצאת שורשה:
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמַע דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִמּוֹ. מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמּוֹ. מְרֻחָק אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ג)
« וטעמו דכל שאמר מודרני ממך בלא סיום יש להסתפק אם לדבר עמו קאמר אם לאיסור הנאה וכיון שאין מוכיח לא הוי יד » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק א)
לפנינו אחד המקומות המלמדים שבכל הספרות, לפי ששלושה אחרונים עושים בו שלושה דברים בשתיקה אחת: הרמ״א לא הביא את דעת הרא״ש בסעיף א, ומכל מקום הוא מפנה אליה בסעיף ג בכתבו «וכבר נתבאר». והיכן נתבאר?
« נראה שיש כאן חסרון וכן צ״ל הג״ה וי״א דכל שלא סיים שאיני אוכל או שאני אוכל לאו כלום הוא והיינו דעת הרא״ש בטור » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק א)
אין הט״ז מסתפק בציון החסרון: הוא כותב את ההגהה החסרה, מילה במילה, ומסיק שהגהתו מיישבת סוף סוף את ההפניה שבסעיף ג. והשערה בנוסח היא, ומודה בכך.
« צ״ע על הרב שלא הביא דעת הרא״ש וטור והר״ן דס״ל דכל שלא סיים דבריו אינו נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
« ונראה דחסר כאן הגהת הרב » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
הש״ך מגיע לאותה מסקנה — חסרה הגהה — אלא שהוא מנסחה כהערה ולא כשחזור. ומוסיף דבר שראוי לציון: על המחבר אין קושיה, ש«כן דרכו לדרוך בנתיב הרמב״ם»; והקושיה על הרמ״א, שתפקידו דוקא להביא את הדעה האחרת.
« והב״ח מחמיר ביותר דידים שאינן מוכיחות הויין ידים והלכך אפילו לא סיים דבריו אסור אפילו לאכול עמו ואין זה עיקר בש״ס ופוסקים » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
« ונראה דלענין הלכה אין להקל מטעם שכתבתי » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ו)
ס״ק ב של הש״ך היא ההערה הארוכה שבסימן, ואפשר להוציא ממנה כלל המוליך את כל השאר. ואינו נאמר באורך המשפט אלא בכיוונו:
« ואם אמר שאיני אוכל אפילו אמר מודרני ממך או שאר הלשונות אינו כלום דאין לך יד לנדר אלא דוקא כשאוסר החפץ בנדר » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
ומכאן הוא מוציא השגה על הגהת הרמ״א — וחריפה היא. הרמ״א כתב ש«אפילו אמר שאני אוכל לך» אסור, כאילו חידוש הוא. והש״ך משיב שההיפך הוא:
« וגם להורות שמ״ש הרב וי״א דאפילו אמר שאני אוכל לך כו׳ אינו מדוקדק כלל דאדרבה טפי אסור לכ״ע » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« משמע כלומר נכסי אסורים לך ומשמע משלך מה שאין כן בממך » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ב)
הש״ך בס״ק ד מוציא מן הסעיף הזה את התוצאה המפרידה בין הטור למחבר — והיא מחזירה בדיוק למחלוקת סעיף א:
« ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל עכ״ל טור והוא לשיטתו דלעיל אבל להרמב״ם והמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ד)
סעיף ג מונה שלוש מילים. והגמרא כבר הכריעה בשתיים מהן:
« אָמַר רַב פָּפָּא: בִּ״נְדִינָא מִינָּךְ״ — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. ״מְשַׁמַּתְנָא מִינָּךְ״ — לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי » (נדרים ז׳ ע״א)
והרמב״ם כתב כך:
« אָמַר לוֹ מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ אֵינוֹ אוֹכֵל לוֹ וְאִם אָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה. אָמַר לוֹ נָדִינָא מִמְּךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֵהָנוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ד)
« דהמחבר מזכה שטרא לבי תרי דבאומר מנודה אני לך שאני אוכל לך פסק דמותר בכל » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ה)
« ואי ס״ל להמחבר דמנודה אני לך לשון נדר הוא א״כ בסיים דבריו שאני אוכל לך נמי אסור לאכול עמו » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ה)
הש״ך בודק אחר כך כמה דרכים — חילוק הבית יוסף בין מנודה למשמתינא, קריאת הראב״ד המשווה ביניהם, לשון רבינו ירוחם — ומסיק שיש ליישב בדוחק, ובצ״ע. והט״ז הכריע אחרת, בשורה אחת: אין מנודה לשון נדר לגמרי, מה שאין כן בנדירנא.
« דזה אינו לשון נדר לגמרי מה שאין כן בנדירנא שהוא לשון נדר » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ג)
סעיף ד בנוי על הנחה שאינה משפטית: הרשעים דרכן לידור, והכשרים להתנדב. הט״ז מעמידה, ואחר כך נותן את טעמה הפנימי:
« שהרשעים דרכן לידור אבל כשרים אין דרכן לידור אבל דרכן להתנדב » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ד)
« והטעם דנדר הוא בלשון הרי עלי נמצא שהאחריות על הנודר ושייך בזה תקלה דאם יאבד אותו שהפריש לא יתן אחרת מה שאין כן בנדבה שהיא בלשון הרי זו אין שום אחריות עליו » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ד)
והרמב״ם נותן אותה הנחה בלשון מוסרית עוד יותר:
« אָמַר כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים לֹא נִתְחַיֵּב בִּכְלוּם שֶׁאֵין הַכְּשֵׁרִים נוֹדְרִים בְּדֶרֶךְ אִסּוּר וָכַעַס » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ו)
« דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ז)
« דמה שתלה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ח)
« לפי שמה שאמר תחילה כנדרי כשרים מבטל מה שאמר אחר כך לשון קונם » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ה)
שלושה מקורות אומרים אותו דבר באותן מילים — הש״ך, הט״ז, ומאחוריהם הרמב״ם. וזו השעה שכל המסכת מתמצה בה במשפט אחד:
« כלומר דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה היינו שאוסר עצמו על החפץ » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ט)
« דלשון נדר הוא שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה הוא שאוסר את עצמו על החפץ » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ו)
« שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹסֵר עַצְמוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. וְהַנּוֹדֵר אוֹסֵר הַדָּבָר הַנָּדוּר עַל עַצְמוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ז)
« אַיְּידֵי דִּתְנָא נְדָרִים דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תְּנָא נָמֵי חֲרָמִים, דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ. לְאַפּוֹקֵי שְׁבוּעָה, דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חֶפְצָא » (נדרים ב׳ ע״ב)
« דוקא באומר מודרני ממך אסר על עצמו הנאת חבירו ואע״פ שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ט)
שתי הסתייגויות חותמות את הסימן, והן לצדדים הפוכים. הראשונה מרחיבה: יש מי שאומר שנדר שאמרו בלשון שבועה, וההיפך, מהני מדין ידות. והפתחי תשובה מצמצמה מיד, בשם הנודע ביהודה:
« שכתב דפלוגתא זו דוקא אם היה בדבר שיש בו ממש כמו לא אוכל שהמאכל יש בו ממש » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« שומעין להקל כדעת הרא״ש ואפי׳ להרמב״ן עכ״פ במקום קצת מצוה מתירין אפי׳ ע״ד רבים » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק ב)
וההסתייגות השנייה לצד השני, והיא מילתו האחרונה של הסימן: בנזירות שהוציאה בלשון שבועה, לדברי הכל חלה. והש״ך (ס״ק י) נותן את הטעם, והוא סוגר את מעגל הבלוק:
« דנזירות לכ״ע אם הוציאו בלשון שבועה חל דעיקרו לשון שבועה הוא דהא אתפוסי גברא הוא כמו שבועה » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק י)
| השאלה | השיטה | מי | התוצאה |
|---|---|---|---|
| «מודרני ממך» בלא סיום | אין זה נדר כלל — אין כאן ידים מוכיחות | רא״ש, טור, ר״ן; והט״ז משחזרם בהגהה (ס״ק א) | אין איסור |
| «מודרני ממך» בלא סיום | יד הוא — ואוסר לדבר עמו | רמב״ם, מחבר | אסור לדבר |
| «מודרני ממך» בלא סיום | אף ידים שאינן מוכיחות ידים הן | ב״ח, שהביאו הש״ך ס״ק ג | אסור אף לאכול עמו |
| ההגהה החסרה של הרמ״א בסעיף א | הנוסח משובש; וזהו מה שנשא | ט״ז ס״ק א | ומתיישב «וכבר נתבאר» שבסעיף ג |
| ההגהה החסרה של הרמ״א בסעיף א | כנראה חסרה הגהה — צ״ע | ש״ך ס״ק ג | אין משחזרים; מציינים |
| «שאני אוכל לך» (בלא יו״ד) באלו הלשונות | אסור — ואסור יותר, לדברי הכל | ש״ך ס״ק ב, כנגד לשון הרמ״א | אין לשון הרמ״א מדוקדקת |
| «מודר אני ממך» בלא שהזכיר אכילה והנאה | אין זה נדר כלל | טור | אין כלום |
| «מודר אני ממך» בלא שהזכיר אכילה והנאה | נדר הוא: אסור לו לדבר עמו | רמב״ם, מחבר, ב״ח, פרישה (ש״ך ס״ק ד) | אסור לדבר |
| סעיף ג של המחבר | עמדה בלתי עקבית — צ״ע | ש״ך ס״ק ה | אין סומכים עליה להתיר |
| סעיף ג של המחבר | אין מנודה לשון נדר, ונדירנא לשון נדר | ט״ז ס״ק ג | והחילוק חילוק של לשון |
| «כנדרי כשרים … קונם» | המילים הראשונות מבטלות את הקונם | ש״ך ס״ק ח, ט״ז ס״ק ה | לא חל כלום |
| «הנודר שלא אוכל» | אפילו יד לא הוי — לשון שבועה היא | ש״ך ס״ק ט, ט״ז ס״ק ו, רא״ש | ומכל מקום צריך התרה |
| נדר בלשון שבועה, וההיפך | מהני מדין ידות | «יש מי שאומר» שבסעיף ה | חל |
| אותו הדבר | דוקא בדבר שיש בו ממש | נודע ביהודה, בפתחי תשובה ס״ק ב | ואם לאו — שומעין להקל |
| נזירות בלשון שבועה | חלה לדברי הכל | רדב״ז, בש״ך ס״ק י — והמבי״ט חולק | והש״ך מסכים |