✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — פתיחה
סימן ר״ל · על מה עוד אפשר להתפלל?
דין קצת ברכות פרטיות — תפלת שוא, ארבע לשונות הכרך, ברכת הגורן ודבר הסמוי מן העין, המרחץ, ההקזה, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד
סימן ר״ל · ה׳ סעיפים
דין קצת ברכות פרטיות
🌱 רמת פתיחה · מתחילים
✦ ❖ ✦
סימן שלם התלוי במשפט אחד. פותח בשתי תפלות שבאו לאחר זמנן, מוציא מהן כלל — יתפלל אדם על העתיד לבוא ויתן הודאה על שעבר — ומעמידו למעשה ארבע פעמים: בשער העיר, על גב הגורן, בפתח המרחץ, ותחת יד המקיז. לשון המקור, ביאור ופירוש ה׳ הסעיפים, עם פרק של מקרים מעשיים.
הנושא: מה עוד אפשר לבקש, ועל מה אין אלא להודות — תפלת שוא, הנכנס לכרך, דבר הסמוי מן העין
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ל · ה׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
כלל אחד, חמש פעמים. על מה אין מתפללין? — על מה שכבר נעשה: הקול שכבר נשמע, הולד שכבר נצטייר, הכרי שכבר נמדד. ועל מה מתפללין? — על מפתן שעדיין לא עבר בו: העיר שנכנס לה, המרחץ שיורד אליו, הרפואה שעדיין לא נטל. ומה עם העבר? — אינו מבקש בקשה אלא לשון הודאה ; ובסוף הסימן משפט אחד לחזור עליו תמיד: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. ואנו לומדים כאן בדרך העיון ; ולהנהגה למעשה — להוראת הרב.
📑 מהלך הלימוד
A. תפלת שוא (סעיף א׳) — תפלה שאין לה על מה לחול
B. הנכנס לכרך (סעיף א׳) — ארבע הלשונות, והדרך
C. הגורן (סעיף ב׳) — מברך קודם המדידה
D. המרחץ וההקזה (סעיפים ג׳-ד׳)
E. כל מה דעביד רחמנא לטב עביד (סעיף ה׳) — סיום הסימן
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. תפלת שוא — תפלה שאין לה על מה לחול
תְּפִלַּת שָׁוְא — ולא נתן בה מרן הגדרה אלא שני מקרים, והניח ללומד להוציא מהם את הכלל. הראשון — הנכנס לעיר ושמע קול צוחה ומבקש שלא יהא הקול מביתו ; והשני — המבקש זכר והולד כבר נצטיירה צורתו. ובשניהם באה הבקשה לאחר זמנה: מה שהיא מבקשת כבר נגזר.
« המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
וכבר שנתה המשנה כן ממש:
« הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי » (משנה ברכות פרק ט משנה ג)
סעיף א׳ — המתפלל על מה שעבר · הנכנס לכרך
המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ׳ יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה״ז תפלת שוא אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהינו שהכנסתני לכרך הזה בשלום בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו׳ עד בא״י שומע תפלה וזו היא תפלת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק״י:
סעיף א׳: המתפלל על מה שעבר — כגון שנכנס לעיר ושמע בה קול צוחה ואמר ״יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי״ ; או שהיתה אשתו מעוברת אחר ארבעים יום לעיבורה ואמר ״יהי רצון שתלד אשתי זכר״ — הרי זו תפלת שוא. אלא יתפלל אדם על העתיד לבוא ויתן הודאה על שעבר. כגון הנכנס לכרך אומר ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום״ ; נכנס בשלום אומר ״מודה אני לפניך ה׳ אלהינו שהכנסתני לכרך הזה בשלום״ ; בקש לצאת אומר ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום״ ; יצא בשלום אומר ״מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום, וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום״ וכו׳, עד ״ברוך אתה ה׳ שומע תפלה״. וזו היא תפלת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק״י · 110.
קול הצוחה שבעיר. מדובר במי שעדיין לא נודע לו דבר: שומע ואינו יודע. ונראית בקשתו כמוסבת על הנעלם — אבל אין הנעלם עתיד.
« המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
והמשנה עשתה אותו דוגמה ראשונה לכלל:
« הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּתוֹךְ בֵּיתִי״ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא » (ברכות נ״ד ע״א)
וערוך השלחן ניסח את הכלל במשפט אחד:
« דבר מובן בשכל שעניין התפלה הוא רק על העתיד ולא על העבר, דמה יועיל על העבר, ועל העבר לא שייך רק לשון הודאה, לתת תודה לו יתברך על הטוב שעשה לו » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
תמצית: אין חוסר ידיעתי עושה את הדבר עתיד ; הקול כבר היתה לו סיבתו, ואין עוד מה לבקש.
ומה שנשאר פתוח: הבטחון. במקום שאין לבקשה אחיזה, נשארה לשון אחרת — לשונו של הלל:
« תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳״ » (ברכות ס׳ ע״א)
וערוך השלחן הביאה כהנהגת הצדיק:
« אבל יכול לומר: ׳מובטחני שאין זה בתוך ביתי׳ אם הוא צדיק גמור, כמעשה דהלל הזקן שאמר כן » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
ונתן בה פנים שניות, פנים שבתוך הבית:
« ולכן הנכנס לעיר ושמע קול צווחה בעיר מאיזה צרה שנתהוה בה, ואומר: ׳יהי רצון שלא תהיה זה בתוך ביתי׳ - הרי זו תפלת שוא, דזהו תפלה על העבר ומאי דהוה הוה » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
תמצית: ״מתפלל אני שלא יהא בביתי״ — שוא ; ״מובטחני שאין זה בביתי״ — אינו שוא, שאין זו בקשה אלא מדרגה בנפש.
ארבעים יום. אין הסעיף אומר שלעולם אין מתפללין על זכר, אלא קובע גבול.
« או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ׳ יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה״ז תפלת שוא » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
והטור כתבו לשני צדדיו:
« ודוקא אחר ארבעים יום לעיבורה אבל תוך ארבעים יום מועלת תפלתו » (טור או״ח סימן ר״ל)
והמשנה ברורה נתנה את הטעם:
« שכבר נצטייר צורת הולד אבל תוך מ״ם יום מועיל תפלה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:א)
וכבר חילקה הגמרא את ימי העיבור למדרגות של תפלה:
« שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים — יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ. מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד אַרְבָּעִים יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁיְּהֵא זָכָר. מֵאַרְבָּעִים יוֹם וְעַד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים — יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁלֹּא יְהֵא סַנְדָּל » (ברכות ס׳ ע״א)
תמצית: קודם ארבעים יום אין הצורה נוצרת ותפלתו מועילה ; לאחריהם היתה חלה על מה שכבר נעשה.
ומה שנשאר לבקש אף לאחר מכן. לא הניחה המשנה ברורה את האב בלא תפלה:
« ואפילו אחר מ״ם יום יוכל להתפלל שיהיה הולד זרע קיימא ויהיה עוסק במצות ומע״ט » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:א)
וכבר כתבה כן האליה רבה בשם סולת בלולה:
« כתב בסולת בלולה דאפילו אחר ארבעים יום יוכל להתפלל שיהא הולד הזה זרע חייא וקיימא עוסק בתורה ומצוות ומעשים טובים » (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
תמצית: המין נקבע, וחיי הולד ויושרו לא נקבעו — ושם חוזרת התפלה ומוצאת את מקומה.
והכלל, סוף סוף. אחר שני ההפכים באה שורה אחת הנושאת את כל הסימן:
« אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
והרמב״ם העמידה בסיום כל פרקו:
« כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לְעוֹלָם יִצְעַק אָדָם עַל הֶעָתִיד לָבוֹא וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֵּן הוֹדָיָה עַל מַה שֶּׁעָבַר וְיוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ כְּפִי כֹּחוֹ. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהוֹדוֹת אֶת יְיָ׳ וּלְשַׁבְּחוֹ תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח » (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כו)
תמצית: שני פעלים ושני זמנים — יתפלל לעתיד, ויתן הודאה לשעבר ; וארבעת הסעיפים שאחריו אינם אלא יישומים.
ב. הנכנס לכרך — ארבע הלשונות
כְּרַךְ — לא כל עיר, אלא הכרך הגדול, מקום שאדם עלול להיתפס בו ואין מכירו. ושם העמיד מרן את כללו: שתי בקשות ושתי הודאות, לסירוגין, בכניסה וביציאה.
ארבע הלשונות. נקראות שתים שתים, וכל הודאה עונה מלה במלה לבקשה שלפניה.
« כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
« נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהינו שהכנסתני לכרך הזה בשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
« בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
« יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו׳ עד בא״י שומע תפלה » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
והברייתא נקטתן במלואן:
« תָּנוּ רַבָּנַן: בִּכְנִיסָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? — ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לִכְרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם״ » (ברכות ס׳ ע״א)
« יָצָא, אוֹמֵר: ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם, כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנִי מִכַּף כׇּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶך » (ברכות ס׳ ע״א)
תמצית: ארבע לשונות לשני מפתנים — והרביעית עוברת מן המפתן אל הדרך.
מפני מה כרך ולא עיר קטנה. ושתי לשונות בגמרא בגדר הדבר:
« אָמַר רַב מַתְנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְרַךְ שֶׁאֵין דָּנִין וְהוֹרְגִין בּוֹ, אֲבָל בִּכְרַךְ שֶׁדָּנִין וְהוֹרְגִין בּוֹ — לֵית לַן בַּהּ. » (ברכות ס׳ ע״א)
« אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב מַתְנָא: אֲפִילּוּ בִּכְרַךְ שֶׁדָּנִין וְהוֹרְגִין בּוֹ, זִימְנִין דְּלָא מִתְרְמֵי לֵיהּ אִינָשׁ דְּיָלֵיף לֵיהּ זְכוּתָא. » (ברכות ס׳ ע״א)
והמגן אברהם הביא לשון רש״י:
« שם מצוים מושלים רעים ומחפשין עלילות (רש״י) » (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל)
והמשנה ברורה הכריעה למעשה:
« דוקא לכרך דשם מצויים ממונים רעים ומחפשים עלילות אבל לעיר קטנה א״צ לומר כשנכנס לה ולא אח״כ כשיצא ממנה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ב)
תמצית: אין הסכנה שכאן סכנת הדרכים אלא סכנת השררה — כרך שדנין והורגין בו, ואין לגר שבו מי שילמד עליו זכות.
ומה עם הדרך? סיים הסעיף בהפניה למקום אחר:
« וזו היא תפלת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק״י » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
והמשנה ברורה ביארה אימתי מצטרפת זו לזו:
« והכא מיירי בנכנס לכרך ולן שם בענין שצ״ל תה״ד שנית בבוקר בשביל הדרך שרוצה לנסוע » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג)
« בזה אמר שיעשה משניהם אחד ויחתום בה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג)
והזכירה לעניין עיר קטנה:
« אלא אח״כ כשמחזיק בדרך אומר תפלת הדרך משום סכנת דרכים וכמבואר לעיל בסימן ק״י » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ב)
תמצית: יציאת הכרך ויציאה לדרך עשויות ליפול בבוקר אחד ; ואז עושה משתיהן תפלה אחת וחותם בה שומע תפלה. ולמעשה — להוראת הרב.
ג. הגורן — מברך קודם המדידה
דָּבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן — סעיף ב׳ מוליך את כלל סעיף א׳ אל השדה: הברכה נאמרת על הכרי קודם שיימדד ; ומשנמדד — כבר עבר, ואין עוד מה לבקש עליו.
סעיף ב׳ — הנכנס למוד את גרנו
הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין:
סעיף ב׳: הנכנס למוד את גרנו אומר ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה״. התחיל למוד אומר ״ברוך השולח ברכה בכרי הזה״. מדד ואחר כך בירך — הרי זו תפלת שוא, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פירוש: הנעלם ואינו נראה) מן העין.
שתי לשונות, ולא אחת. ודקדק הסעיף בצורתן: הראשונה בקשה, והשנייה ברכה.
« הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה » (שו״ע או״ח ר״ל:ב)
« התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה » (שו״ע או״ח ר״ל:ב)
והאליה רבה ביארה מפני מה השנייה כבר לשון עבר:
« השולח רצה לומר אשר שלח כמו המוציא לחם, כי בוטח הוא בשם שכבר שלח בו ברכה כיון שהתחיל למוד כדי לעשר » (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
תמצית: השולח אינו ״שישלח״ אלא ״אשר שלח״ — ומשהתחיל למוד, כבר מוחזק בידו שהברכה שרויה.
היסוד ומקורו.
« מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין » (שו״ע או״ח ר״ל:ב)
והבית יוסף ציין את שני המקומות שממנו בא:
« הנכנס למוד גרנו וכו׳ עד אלא בדבר הסמוי מן העין » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
רבי יצחק אמרו:
« וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך » (תענית ח׳ ע״ב)
ודבי רבי ישמעאל אמרוהו בלשון אחרת:
« תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך » (תענית ח׳ ע״ב)
תמצית: מקרא אחד ושתי דרשות — מה שנגנז ומה שאין העין שולטת בו ; ובשתיהן, המניין נועל את הדלת.
לשון הברייתא.
« תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לָמוֹד אֶת גׇּרְנוֹ, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵנוּ״. הִתְחִיל לָמוֹד, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה״ » (תענית ח׳ ע״ב)
« מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן » (תענית ח׳ ע״ב)
וערוך השלחן נתן בו טעם:
« שאין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין כדי שלא יהא נראה להדיא כנגד הטבע ממש, דרוב נסים הם נסתרים » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
תמצית: אין הברכה נסתרת מדרך צניעות אלא מטבעה — נס הנמדד שוב אינו נס נסתר.
בשם או בלא שם. פותחת הלשון בברוך, וסייגתה המשנה ברורה:
« וכתב הא״ר דיאמר בלא הזכרת השם דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב״ה ברכה עד בלי די » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ד)
תמצית: הבטחת ״עד בלי די״ נאמרה במודד כדי לעשר ; ובשאינו כן, אומרה בלא הזכרת השם. ולמעשה — להוראת הרב.
ד. המרחץ וההקזה
שני סעיפים ומעשה אחד: נכנס למקום שיש בו סכנה, מבקש לצאת ממנו בשלום, וכשיצא — אומרו. ולא היה מרחץ שלהם כמרחץ שלנו: האש היתה בוערת בחפירה שמתחת לרצפה.
סעיף ג׳ — הנכנס למרחץ
הנכנס למרחץ אומר יהר״מ ה׳ אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבא יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהצלתני מהאור הזה:
סעיף ג׳: הנכנס למרחץ אומר ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבוא״. יצא בשלום אומר ״מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהצלתני מהאור הזה״.
ואין לשון מרן כלשון הגמרא. הברייתא נקטה נוסח קשה הרבה יותר:
« תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לְבֵית הַמֶּרְחָץ, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּצִּילֵנִי מִזֶּה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְאַל יֶאֱרַע בִּי דְּבַר קַלְקָלָה וְעָוֹן » (ברכות ס׳ ע״א)
ודחאה אביי:
« אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּלָא לִפְתַּח פּוּמֵּיהּ לְשָׂטָן » (ברכות ס׳ ע״א)
והבית יוסף ביאר מהיכן באה לשון הטור:
« ואע״פ שבגמרא לא אמרו אלא י״ר שתצילני מזה ומכיוצא בו הרי״ף והרמב״ם והרא״ש כתבו כמ״ש רבינו ואפשר שכך היתה גירסתם בגמרא » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
תמצית: מה שאנו אומרים מן הרי״ף והרמב״ם והרא״ש הוא — והלשון הפותחת פה לשטן הונחה בצד.
היציאה.
« יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהצלתני מהאור הזה » (שו״ע או״ח ר״ל:ג)
והגמרא אמרתה בשם רב אחא:
« כִּי נָפֵיק מַאי אוֹמֵר? אָמַר רַב אַחָא: ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ שֶׁהִצַּלְתַּנִי מִן הָאוּר״. » (ברכות ס׳ ע״א)
וסיפרה מיד את המעשה שנתן לתפלה את טעמה:
« רַבִּי אֲבָהוּ עָל לְבֵי בָנֵי. אִפְּחִית בֵּי בָנֵי מִתּוּתֵיהּ, אִתְרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא קָם עַל עַמּוּדָא, שֵׁזִיב מְאָה וְחַד גַּבְרֵי בְּחַד אֵבְרֵיה » (ברכות ס׳ ע״א)
תמצית: אין מעשה רבי אבהו סיפור בעלמא — רצפת המרחץ נשמטה תחתיו, והוא הדבר עצמו שהתפלה מבקשת להינצל ממנו.
ובזמן הזה? כתבה המשנה ברורה שבטל המנהג, ונתנה טעם:
« ועכשיו לא נהגו בתפלה זו והטעם דלא ניתקן אלא בימיהם שהיו מסיקין האש מלמטה בחפירה ורוחצים באמבטי מלמעלה ע״ג תקרה שע״ג ויש חשש פן תפחת ויפלו לתוכה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ה)
« אבל בזה״ז עומד התנור בזוית וליכא סכנה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ה)
וכבר קדמה הט״ז:
« עכשיו לא נהגו לומר כן ונתן מו״ח ז״ל טעם דלא נתקן אלא בימיהם שהיו מסיקין האש מלמטה בחפירה ורוחצים באמבטי למעל » (ט״ז או״ח סימן ר״ל)
« אבל בזמן הזה התנור עומד בזוית ליכ׳ סכנה » (ט״ז או״ח סימן ר״ל)
ובאר היטב קיצרה:
« ובמרחץ דידן א״צ להתפלל תפלה זו. ב״ח מ״א ט״ז » (באר היטב או״ח סימן ר״ל)
תמצית: התפלה נתקנה על סכנה מסוימת ; משנשתנה מקום התנור, פסקה הסכנה ופסק עמה המנהג. ולמעשה — להוראת הרב.
סעיף ד׳ — הנכנס להקיז דם
הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים:
סעיף ד׳: הנכנס להקיז דם אומר ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה״. ולאחר שהקיז יאמר ״ברוך רופא חולים״.
אותו מבנה, פעם שלישית.
« הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה » (שו״ע או״ח ר״ל:ד)
« ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים » (שו״ע או״ח ר״ל:ד)
והגמרא נקטה את הנוסח במלואו:
« דְּאָמַר רַב אַחָא: הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה, וּתְרַפְּאֵנִי. כִּי אֵל רוֹפֵא נֶאֱמָן אָתָּה וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְרַפּאוֹת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגו » (ברכות ס׳ ע״א)
ושוב גרע אביי את סופו:
« אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ — מִכָּאן שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת » (ברכות ס׳ ע״א)
תמצית: ״שאין דרכן של בני אדם לרפאות״ נדחה ; רשות נתנה תורה לרופא לרפאות, ואין התפלה מכחישתה.
ולא ההקזה בלבד.
« וה״ה בכל מידי דרפואה יאמר זה ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע״י הבורא ית״ש » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ו)
« ולכן ע״י תפלה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ו)
וכבר כתבה המגן אברהם:
« נ״ל דה״ה בכל מידי דרפואה יאמר זה » (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל)
והאליה רבה הביאה את דעת החולק:
« והוא הדין בכל מיני רפואה, מגן אברהם » (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
וכן באר היטב:
« אבל ברד״א משמע דוקא הקזה שהיא סכנה שמא יחתוך ורידי הדם וימות ח״ו » (באר היטב או״ח סימן ר״ל)
וערוך השלחן תיארה מנהג המדקדקים:
« ונכון שכל רפואה שנוטל יאמר: ״יהי רצון מלפניך ד׳ אלקי שתהא זה לי לרפואה״, וכן נוהגין המדקדקים » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
תמצית: לדעה אחת אין ההקזה אלא דוגמה וכל רפואה בכלל ; ולרבנו דוד אבודרהם דוקא הקזה, מפני שיש בה סכנה. ולמעשה — להוראת הרב.
ברוך רופא חולים — בשם ומלכות? הבית יוסף:
« וכ׳ בסמ״ג בא״י רופא חולים וכ״כ הרמב״ם » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
« ורבינו שלא הזכיר לא שם ולא מלכות נראה שסמך על מ״ש בסימן רי״ח שבכל הברכות צריך להזכיר שם ומלכות » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
והט״ז:
« פשיטא שצריך שם ומלכות כמו כל הברכו׳ שאמרו לעיל דהכלל בהם כן » (ט״ז או״ח סימן ר״ל)
ובאר היטב:
« ופשוט שצריך שם ומלכות כמו כל הברכות » (באר היטב או״ח סימן ר״ל)
אבל המשנה ברורה תיארה את שראתה:
« וצריך לומר בשם ומלכות [ב״י וט״ז] אבל לא ראיתי נוהגין כן » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ז)
תמצית: מדין ברכה — בשם ומלכות ; ולמעשה לא ראתה המשנה ברורה נוהגין כן. ולמעשה — להוראת הרב.
והמתעטש. הוסיפה המשנה ברורה במקום זה מנהג שאין לו עסק בהקזה — ואף על פי כן יש לו:
« מי שמתעטש וחבירו אומר לו אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח״כ יאמר לישועתך קויתי ה׳ » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ז)
והמגן אברהם נתנה בו טעם:
« מי שמתעטש וחבירו א״ל אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח״כ יאמר לישועתך קויתי ה׳ דהמתפלל על חבירו הוא נענ׳ תחלה » (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל)
תמצית: אף כאן אין מתפללין על העיטוש שעבר אלא על הבריאות הבאה, והמתפלל על חבירו נענה תחילה.
ה. כל מה דעביד רחמנא לטב עביד — סיום הסימן
מסיים הסימן במשפט שאינו ברכה ואינו תפלה: הרגל שבדיבור. אחר שנעל ארבע פעמים את הדלת בפני בקשה על העבר, אומר מרן סוף סוף מה שיש לעשות בעבר.
סעיף ה׳ — לעולם יהא אדם רגיל לומר
לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד:
סעיף ה׳: לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא — לטב עביד.
המקור, והשם הנושא אותו.
« אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר: ״כׇּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵיד״. » (ברכות ס׳ ע״ב)
תמצית: ברייתא היא משום רבי מאיר ורבי עקיבא — ומעשה רבי עקיבא הוא הנושא אותה.
המעשה.
« כִּי הָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דַּהֲוָה קָאָזֵיל בְּאוֹרְחָא. מְטָא לְהַהִיא מָתָא, בְּעָא אוּשְׁפִּיזָא לָא יָהֲבִי לֵיהּ. אֲמַר: ״כׇּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא — לְטָב״ » (ברכות ס׳ ע״ב)
ובאותו לילה:
« אֲתָא זִיקָא כַּבְיֵיהּ לִשְׁרָגָא. אֲתָא שׁוּנָּרָא אַכְלֵיהּ לְתַרְנְגוֹלָא. אֲתָא אַרְיָה אַכְלֵיהּ לַחֲמָרָא » (ברכות ס׳ ע״ב)
ולבוקר:
« בֵּיהּ בְּלֵילְיָא אֲתָא גְּיָיסָא, שַׁבְיַיהּ לְמָתָא » (ברכות ס׳ ע״ב)
תמצית: על כל אחת משלוש האבדות — הנר, התרנגול, החמור — חזר רבי עקיבא ואמר אותה לשון עצמה ; ובאותו לילה שבה הגייס את העיר, והוא שנשאר בשדה ובלא נר לא נשבה.
ומה עושה סעיף ה׳ לכל הסימן. ערוך השלחן סוגרת את הסימן באותו רעיון:
« דבר מובן בשכל שעניין התפלה הוא רק על העתיד ולא על העבר, דמה יועיל על העבר, ועל העבר לא שייך רק לשון הודאה, לתת תודה לו יתברך על הטוב שעשה לו » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
וכבר העמידה הרמב״ם בסיום:
« כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לְעוֹלָם יִצְעַק אָדָם עַל הֶעָתִיד לָבוֹא וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֵּן הוֹדָיָה עַל מַה שֶּׁעָבַר וְיוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ כְּפִי כֹּחוֹ. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהוֹדוֹת אֶת יְיָ׳ וּלְשַׁבְּחוֹ תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח » (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כו)
תמצית: אין הסימן אומר רק מתי מתפללין ; הוא אומר מה נעשה בעבר כשחדלים לתבוע אותו אחרת — נעשה חומר להודאה.
הסימן במשפט אחד: אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר — וכל השאר, הכרך והגורן והמרחץ וההקזה, אינו אלא משפט זה הנבחן בארבעה מפתנים.
מקרים מעשיים
מקרה א׳ — התשובה כבר נכתבה
המקרה: הבחינה נגמרה, המחברת נבדקה, ועדיין איני יודע את הציון. אפשר להתפלל שיהא טוב?
ההנהגה: הוא הוא מקרה קול הצוחה שבעיר —
« המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
והכלל שאחריו:
« אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
ומה שנשאר פתוח הוא מה שפתחה המשנה ברורה לאב:
« ואפילו אחר מ״ם יום יוכל להתפלל שיהיה הולד זרע קיימא ויהיה עוסק במצות ומע״ט » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:א)
ודרכו של הלל:
« אבל יכול לומר: ׳מובטחני שאין זה בתוך ביתי׳ אם הוא צדיק גמור, כמעשה דהלל הזקן שאמר כן » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
תמצית: אין מבקשין שיהא העבר אחר ; מבקשין על הבא, ועל שעבר נותנין הודאה. ולמעשה — להוראת הרב.
מקרה ב׳ — יוצא לכרך
המקרה: יוצא אני מעירי בבוקר, שוהה יום שלם בכרך, וחוזר לערב. מה אומר, ומתי?
ההנהגה: ארבע לשונות הסעיף נאמרות במקומן —
« כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
« יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו׳ עד בא״י שומע תפלה » (שו״ע או״ח ר״ל:א)
והמשנה ברורה חילקה בין המקרים:
« י״ל דהתם מיירי ביוצא מעיר קטנה שאין שם מורא כלל לצאת מן העיר וצ״ל תה״ד רק משום מורא הדרך ולכך אין לומר אותה רק כשהחזיק בדרך וכמ״ש בס״ק ב׳ » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג)
וליוצא מעיר קטנה:
« אלא אח״כ כשמחזיק בדרך אומר תפלת הדרך משום סכנת דרכים וכמבואר לעיל בסימן ק״י » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ב)
תמצית: יציאה מביתו אינה יציאה מכרך ; תפלת הדרך שבסימן ק״י · 110 נאמרת משהחזיק בדרך, ואינו חוזר ואומרה ביציאתו מן הכרך באותו יום. ולמעשה — להוראת הרב.
מקרה ג׳ — מתחיל טיפול רפואי
המקרה: ניתוח, בדיקת דם, טיפול. יש לשון לפניו ולשון אחריו?
ההנהגה: הסעיף אמרה בהקזה —
« הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה » (שו״ע או״ח ר״ל:ד)
« ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים » (שו״ע או״ח ר״ל:ד)
והמשנה ברורה הרחיבתה ואמרה את רוחה:
« וה״ה בכל מידי דרפואה יאמר זה ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע״י הבורא ית״ש » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ו)
« ולכן ע״י תפלה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ו)
וערוך השלחן תיארה את המנהג:
« ונכון שכל רפואה שנוטל יאמר: ״יהי רצון מלפניך ד׳ אלקי שתהא זה לי לרפואה״, וכן נוהגין המדקדקים » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
תמצית: בקשה לפניו והודאה אחריו, ובאמצע הדעת שאין הסם הוא הרפואה. ולמעשה — להוראת הרב.
שאלות להבנה
בחן את הבנתך:
- מהם שני מקרי תפלת השוא שבסעיף א׳, ומה משותף להם (שו״ע או״ח ר״ל:א · משנה ברכות פרק ט משנה ג)?
- מה עוד אפשר לבקש אחר ארבעים יום לעיבורה (מ״ב ר״ל:א)?
- מפני מה אין תפלת הכרך נוהגת בעיר קטנה (מ״ב ר״ל:ב)?
- מפני מה מברכין על הגורן קודם המדידה ולא אחריה (שו״ע או״ח ר״ל:ב · תענית ח׳ ע״ב)?
- מפני מה בטלה תפלת המרחץ (מ״ב ר״ל:ה · ט״ז או״ח סימן ר״ל)?
להמשך העיון
אם רצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — תרתי ל״ל ; בכרי הזה או במעשה ידינו ; בשם ומלכות
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולשינון מהיר
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : דף מעבר — אדמו״ר הזקן לא כתב סימן זה בשולחן ערוך שלו ; הפניה לרמות 1-3 ולסידורו