שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות talmudiques, מקורות, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים בעניין lire la parasha 2 fois en hébreu + 1 fois en targoum
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפ"ה — 7 סעיפים
עם נושאי כלים: ביאורי שו״ע, ט״ז, מג״א, מקורות והערות
משנה ברורה: 20 entrées
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- מקור הסוגיא — ברכות ח' ע"א
- חקירת היסוד — חיוב גברא או חפצא
- שיטות הראשונים בשלוש שיטות הקריאה
- "אפילו עטרות ודיבון" — סוגית הירושלמי
- תרגום או פירוש רש"י — שיטת הטור והב"י
- "מיום ראשון" — חלון הזמן ההלכתי
- "עד מנחה / רביעי / שמיני עצרת" — ההיררכיה של הזמן
- קריאה בשעת קריאת התורה — סימן קמ"ו
- מלמדי תינוקות והפטרות
- נפקא מינות מעשיות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — 7 סעיפים
אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו שבוע שנים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבון:
1. מקור הסוגיא — ברכות ח' ע"א
ברכות ח' ע"א: "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור — שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו 'עטרות ודיבון', שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו".
שלושה מרכיבים בסוגיא :
- (א) "ישלים פרשיותיו עם הציבור" — לא רק לקרוא, אלא לסיים ולהיות סינכרון עם הציבור.
- (ב) "שנים מקרא ואחד תרגום" — מבנה המצוה : פעמיים בעברית ופעם אחת בארמית של אונקלוס.
- (ג) "אפילו עטרות ודיבון" — לדגיש שאין לחלק בין פסוקי תוכן לבין פסוקי שמות עיירות.
השכר : "מאריכין לו ימיו ושנותיו" — הבטחה מפורשת.
קושיא : אם אדם שומע את כל התורה בציבור בכל שבת — למה צריך לקרוא לעצמו? והלוא "שומע כעונה"?
תירוץ הרא"ש : "שומע כעונה" מספיק לחיוב הציבורי, אך החיוב של "ישלים פרשיותיו עם הציבור" הוא חיוב יחיד נוסף — לימוד אישי. החיוב מוצף משני זוויות: ציבורי + אישי.
2. חקירת היסוד — חיוב גברא או חפצא
חקירה : שנים מקרא ואחד תרגום — האם זו מצות לימוד תורה רגילה (חיוב גברא לימודי), או מצות הכרת הפרשה (חיוב חפצא הקשור לאותה פרשה)?
שני צדדים :
- צד א — חיוב גברא : חיוב מיוחד של הציבור היהודי, נוסף לחיוב הקבוע "ודברת בם". האדם חייב לחדש לעצמו כל שבוע את הפרשה. ראיה : "ישלים פרשיותיו עם הציבור" — מסביר את המוטיב הציבורי-יחידי הכפול.
- צד ב — חיוב חפצא : זה דין הקשור לפרשה עצמה — כל פרשה חייבת קריאה אישית מלבד הקריאה בציבור. ראיה : "אפילו עטרות ודיבון" — אילו היה רק חיוב לימודי, לא היה צורך להזכיר את עטרות ודיבון (שהוא לימוד טפל). אלא יש דין על הפרשה כיחידה שעוברת אצלו.
נפקא מינות מהחקירה :
- השלים בתחילת השנה : מי שקרא בסוף שנה את כל הפרשיות של השנה הבאה, האם יצא? לפי צד א (גברא) — לא, החיוב צריך לבוא בזמן הציבור. לפי צד ב (חפצא) — אולי כן.
- אדם שלא הספיק לקרוא : לפי צד א — חסר חיוב גברא; לפי צד ב — חסר במה שעבר עליו (חזר עליו הפרשה).
- חיוב נשים : לפי צד א (חיוב גברא של ת"ת) — פטורות; לפי צד ב — אולי חייבות. רוב הפוסקים פוטרים נשים, מצביע על צד א.
3. שיטות הראשונים בשלוש שיטות הקריאה
איך עורכים את הקריאה? — מחלוקת אחרונים :
שיטה א — פסוק פסוק (מ"א ס"ק ב', בשם הב"י) :
כל פסוק קוראים: פעם א' עברית → פעם ב' עברית → פעם תרגום של אותו פסוק. ואז עוברים לפסוק הבא וכן הלאה.
שיטה ב — פרשה פרשה (הגר"א) :
כל פרשה פתוחה או סתומה (=יחידת קריאה במגילת ס"ת) קוראים פעמיים מקרא ברצף, ואז את כל התרגום של אותה פרשה. אז עוברים לפרשה הבאה.
שיטה ג — כל הפרשה ביחד :
קוראים את כל הפרשה השבועית פעמיים מקרא ברצף, ואז את כל התרגום של הפרשה השבועית. שיטה זו נדחתה ע"י רוב האחרונים — מנתקת את התרגום מהפסוק.
סברת שיטה ב (הגר"א) : "פרשה" במקרא היא יחידת משמעות בפני עצמה (לכן נסתמה או נפתחה ע"י משה רבינו לפי הלכה למשה מסיני). לקרוא תרגום ברמת הפרשה שומר על הקשר התוכני בין המקרא לתרגום, ולא נופל פרטים בודדים.
סברת שיטה א (הב"י) : "שנים מקרא ואחד תרגום" — שלושת אלה צריכים להיות צמודים. הקריאה הטובה ביותר היא פסוק-פסוק כדי שכל תרגום יבוא מיד אחר המקרא שלו.
4. "אפילו עטרות ודיבון" — סוגית הירושלמי
בבמדבר ל"ב ג': "וְהָעֲטָרֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן" — שמות ערים שביקשו בני גד וראובן.
שאלת היסוד : מה מיוחד בעטרות ודיבון? אילו פסוקים אלו של שמות בלבד — ללא תוכן הלכתי או סיפורי — נראה לכאורה שאפשר לוותר עליהם.
שלוש דעות בתרגום של "עטרות ודיבון" :
- אונקלוס : תרגם — "מַכְלִילָתָא וּמַלְבָּשְׁתָּא" (=שמות שונים בארמית).
- תרגום ירושלמי : פירוש שונה (יותר ארוך).
- יש אומרים : אין תרגום כלל בעטרות ודיבון — לכן הגמ' אמרה "אפילו" — ובאמת קורא אותו ג' פעמים מקרא בלי תרגום.
מ"ב ס"ק ג' : "ר"ל אע"פ שאין בו תרגום, וה"ה ראובן ושמעון וכיו"ב — צריך לקרותו ג"פ. ויש מחמירין דבעטרות ודיבון שיש בו תרגום ירושלמי צריך לקרות שם התרגום".
נפקא מינה מעשית : בכל פסוקי שמות (יחוסי משפחה, רשימות שבטים, וכו') — אם אונקלוס תרגם, קורא; אם לא — קורא ג' פעמים מקרא. וכך נהג הב"י : בכל המקומות שאונקלוס נשאר על שם המקור — לא חוזר לקרוא תרגום, אלא ג' פעמים מקרא.
היסוד הפנימי : "אפילו עטרות ודיבון" מלמד שכל פסוק בתורה הוא מצוה בפני עצמה. אין "חלקים גדולים" וטפלים בתורה — הכל אחד. זה היסוד של "תורה תמימה" (תהילים י"ט).
5. תרגום או פירוש רש"י — שיטת הטור והב"י
הטור (סי' רפ"ה): "כתב א"א ז"ל [=הרא"ש] בשם רבי יהודה החסיד שהלומד פירוש על הפרשה — כאלו קרא תרגום, וכן נהגו רבותינו".
שלוש שיטות בענין רש"י :
- רבי יהודה החסיד והרא"ש : פירוש = תרגום. כי המטרה היא להבין. הפירוש בעברית מבהיר לפחות כמו התרגום בארמית.
- הב"י : מסכים, ומפרט: לא רק רש"י אלא כל פירוש המסביר את פשט הפסוק.
- "וירא שמים יקרא תרגום וגם פרש"י" : הספק בידי הב"י — אולי התרגום של אונקלוס יש בו קדושה מיוחדת (תקנת אנשי כנסת הגדולה), מעבר להבנה. לכן יראי שמים — שניהם.
קושיא : אם פירוש = תרגום, מדוע נקרא "תרגום"? אלא ע"כ יש משהו ייחודי לאונקלוס.
תירוץ : שתי תפקידים לתרגום:
- תפקיד נברא (טכני) : תרגום הפסוק לארמית להבנה. כאן רש"י יעיל כמו אונקלוס.
- תפקיד קדוש : אונקלוס מסר תרגום מסיני (מסורת חז"ל), והוא כעין מסירה אישית. יראי שמים — אומרים גם אונקלוס.
נפקא מינות :
- אדם שלומד תורה עם מפרש בשפת אמו (אנגלית, צרפתית, ספרדית) — לפי שיטה זו יוצא יד"ח.
- חברותא שמעיין בפסוק עם הסבר — הסבר עצמו = תרגום.
- למשה מסיני — לפי שיטות מסוימות, אונקלוס יש בו "תרגום מסיני" מיוחד שלא יתחלף.
6. "מיום ראשון" — חלון הזמן ההלכתי
סעיף ג' המחבר: "מיום ראשון ואילך חשיב עם הצבור".
למה דוקא מיום ראשון? כי במנחה של שבת מתחילים לקרוא את פרשת השבוע הבא (ז' עולים שמיעט הציבור). אם כן, ביום ראשון בבוקר — הפרשה כבר "נכנסה" לציבור. לפני יום ראשון — הקריאה מוקדמת ולא "עם הציבור".
שתי דעות בענין יום שבת לפני חצות :
- דעה א : מנחה של שבת היא תחילת הקריאה הציבורית של הפרשה הבאה. אז אפשר להתחיל את שנים מקרא מיד אחר מנחה.
- דעה ב : רק ביום ראשון (כפי שכתב המחבר) — צריך לתת לקריאת מנחה להתחיל "להחזיק".
המ"ב הביא שאם התחיל את שנים מקרא ביום ה' או ו' — לכאורה לא יצא, ומשלים שוב. אבל בפועל רוב נהגו להקל ולקרוא מתי שיכול.
נפקא מינה : אדם שאינו יכול לקרוא בשבת (חולה, נסיעה) — אם התחיל ביום שלישי או רביעי, יצא לכתחילה. אם התחיל ביום חמישי (לפני שבת) — בדיעבד.
7. "עד מנחה / רביעי / שמיני עצרת" — ההיררכיה של הזמן
סעיף ד' המחבר מציג ארבעה רמות של זמן :
| רמה | זמן סופי | טעם |
|---|---|---|
| 1 - מצוה מן המובחר | לפני סעודת שחרית של שבת | עם הציבור באותו יום + לפני האכילה (זריזות) |
| 2 - בדיעבד | עד מנחה של שבת | עדיין אותו יום ציבורי |
| 3 - בדיעבד י"א | עד יום רביעי | חצי השבוע — מה שמתפסת לפני העברה |
| 4 - בדיעבד י"א | עד שמיני עצרת | סיום מחזור השנה (שמחת תורה) |
שורש שלוש הדעות :
- עד מנחה : כי "ישלים פרשיותיו עם הציבור" — אותו יום של הפרשה. לפי הקפדה זו, אדם שמסיים בשבוע הבא הפסיד את "עם הציבור" של אותה שבת.
- עד רביעי : הסבר רחב יותר — "עם הציבור" כל זמן שעדיין באמצע השבוע של הפרשה.
- עד שמ"ע : הסבר הכי רחב — "עם הציבור" כל זמן שעדיין באותה שנה. בשמ"ע מסיימים את התורה — שם הגבול. ע"י זה, מי שפיגר שבועות יכול עדיין להשלים את מחזור השנה.
הכרעה מעשית : המ"ב פסק שגם אחר שמ"ע, אדם שלא קרא — צריך להשלים. אבל בלא "מאריכין לו ימיו ושנותיו" (כי הפסיד את "עם הציבור"). זאת המשמעות של "השלמה" — לקבל את המצוה אבל לא את השכר הגדול.
8. קריאה בשעת קריאת התורה — סימן קמ"ו
סעיף ה' המחבר: "יכול לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה (וע"ל סי' קמ"ו)".
קושיא : הא בסימן קמ"ו פסק שאסור לדבר בשעת קריאת התורה — אף בדברי תורה? וכאן מתיר לעצמו לקרוא?
תירוץ : הקריאה הצמודה לקריאת הציבורית — היא במין "שותפות" עם הציבור. הוא לא "מדבר ביחד עם הציבור" אלא קורא בלחש את אותו פסוק שהציבור קורא בקול. זה אינו ניתוק.
שלוש דעות בחיסור :
- בעל הטור והב"י : אסור לקרוא תרגום בקול בעת קריאת הציבור (תרי קלי) — אבל בלחש מותר.
- המגן אברהם : ניתן לקרוא שנים מקרא בעת הקריאה הציבורית, אבל התרגום יש לחזור עליו אחר הקריאה (כי במהלך הקריאה הציבורית רצוי לשמוע את המקרא).
- פסק : הטוב ביותר הוא להקדים את הקריאה לפני שחרית של שבת. בלית-ברירה — בשעת הקריאה בלחש, ולשלים תרגום אחר התפילה.
נפקא מינה : אדם שלא הספיק לקרוא בערב שבת — יכול בעת הקריאה הציבורית לקרוא בלחש, בתנאי שלא יחסר משמיעת הקורא. ולחזור על התרגום אחר התפילה.
9. מלמדי תינוקות והפטרות
פטור מלמדי תינוקות (סעיף ו')
"מלמדי תינוקות אין צריכים לחזור ולקרות הפרשה בשבת".
סברת הפטור : המלמד שמשנן את הפרשה עם תלמידיו כל השבוע — קורא אותה מספר פעמים. גם תוך הוראה הוא מקרא + מסביר (=תרגום). חזקה שיצא יד"ח.
אבל : מ"ב מדגיש שזה רק אם קרא כל פסוק בעצמו ולא רק נשמע מתלמידיו. אם רק האזין לתלמידים שקראו — לא יצא.
נפקא מינה מעשית : מלמד בחיידר/תלמוד-תורה — צריך לוודא שהוא מבטא את הפסוקים בעצמו במהלך השיעור (לא רק נותן לתלמידים לקרוא). וכן עם התרגום או הפירוש.
הפטרות — מנהג ולא חובה (רמ"א, סעיף ז')
"כן אין צריך לקרות ההפטרות (מרדכי) ומכל מקום נהגו לקרות ההפטרה ובשבת של חתונה יקרא ההפטרה של שבת ולא 'שוש אשיש' (פסקי מהרא"י סי' ק"א)".
שתי גישות :
- המרדכי : אין חיוב כלל לקרוא הפטרות בשנים מקרא — כי החיוב הוא רק על הפרשה (התורה), לא על הנביא.
- המנהג : בכל אופן נהגו לקרוא — כעין הרחבת המצוה לסיים את כל קריאת השבת אישית.
חידוש שבת חתונה : בקהילות שנהגו לקרוא "שוש אשיש" (ישעיהו ס"א י' עד ס"ב ה') — שבת של חתונה. הפסקי מהרא"י פוסק שבשנים מקרא קוראים את הפטרת השבת הרגילה ולא "שוש אשיש" — כי "שוש אשיש" היא לכבוד החתן, ולא חיוב הציבור.
10. נפקא מינות מעשיות והכרעת ההלכה
סיכום הכרעות עיקריות מסימן רפ"ה :
| הסוגיא | הכרעה | מקור |
|---|---|---|
| חיוב יחיד אף עם הציבור | חובה גמורה | שו"ע א' |
| פסוקי שמות (עטרות ודיבון) | חייב לקרוא, ג"פ אם אין תרגום | שו"ע א' |
| פירוש רש"י כתרגום | יוצא יד"ח | שו"ע ב' |
| יראי שמים | תרגום + רש"י | שו"ע ב' |
| תחילת חלון הזמן | מיום ראשון | שו"ע ג' |
| סוף חלון הזמן (מצוה מן המובחר) | לפני אכילת שבת | שו"ע ד' |
| סוף חלון (בדיעבד אחרון) | עד שמיני עצרת | שו"ע ד' |
| קריאה בעת קריאת התורה | מותר, בלחש | שו"ע ה' |
| מלמדי תינוקות | פטור (אם קרא בעצמו) | שו"ע ו' |
| פרשת יו"ט | פטור | שו"ע ז' |
| הפטרות (מנהג) | לכתחילה לקרוא | רמ"א ז' |
| שבת חתונה | הפטרת הפרשה, לא "שוש אשיש" | רמ"א ז' |
היסוד הקובע : שנים מקרא ואחד תרגום היא נקודת המגע בין שני זוויות של "תורה":
- תורת היחיד — לימוד אישי, בקצב פנימי, עם הבנה אישית.
- תורת הציבור — סנכרון עם כל ישראל, אותה פרשה, אותו זמן.
המצוה הזאת מאחדת את שניהם: כל אחד לעצמו, אבל ביחד עם כל הציבור. וזה השכר: "מאריכין לו ימיו ושנותיו" — כי הוא חי לא רק את חייו האישיים אלא את החיים הציבוריים של עם ישראל.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).