שולחן ערוך · אורח חיים

שלוש שיטות:

• הרמב"ם (שבת כ"ט, א): מדאורייתא, נכלל ב"זכור את יום השבת לקדשו" — צריך לזכרהו בכניסה ויציאה.
• הרשב"א, הר"ן: מדרבנן. "זכור" של היציאה רק אסמכתא.
• שיטת חיבור: דאורייתא חיוב הבדלה ; דרבנן חיוב על הכוס. הוא יכול לזכרה במחשבה / בדיבור בכל אופן.

שני סוגי "פגום":

• פגום של תוכן: אם שתה ממנו או החזירו לכוס. (תיקון: הוסיף יין)
• פגום של הכלי: הכוס עצמו שבור או פגום. (אחרונים: לא מקפידים אם אין אחר)

שתי שיטות בענין הבדלה על השכר:

• הרמב"ם (לפי פירוש אחד): רק יין לכתחילה. שכר רק במצב דחק.
• הרא"ש והשו"ע: שכר וחמר מדינה — מקובלים בכל מצב של חוסר יין.
• הרמ"א: מוסיף — מי שיש לו יין פגום, יבחר אותו על שכר טוב (כי "כבוד היין").

מחלוקת מרכזית:

• שיטה ספרדית (הרמב"ם, השו"ע סעיף ו): מיושב — כי הבדלה היא ברכת המזון של המעבר. הישיבה מסמלת את הקיבוע.
• שיטה אשכנזית (הרמ"א): מעומד — כי השבת היא מלכה, ועומדים לכבודה ביציאתה. גם הקבלה (זוהר) מצדדת בעמידה.

בפועל: ספרדים מיושבים, אשכנזים מעומדים — מנהג מאוד יציב.

שתי גישות:

• שיטת הרמב"ם והשו"ע (סעיף ח): נשים חייבות בהבדלה כמו בקידוש — מ"זכור".
• שיטת הראבי"ה: רק קידוש בהן כלל. הבדלה — מצוות עשה שהזמן גרמא — פטורות.
• פסק הרמ"א: בצוק העתים, חוששין לראבי"ה — לכן עדיף שישמעו מהאיש ולא יבדילו לעצמן.

הלכה למעשה (מ"ב): אם אין איש — אישה מבדילה לעצמה (כל הקהילות).