שולחן ערוך · אורח חיים

סעיף א. דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים:
לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה מפני שצריכה להסירם בשעת טבילה חיישינן שמא תוליכם ארבע אמות ברה״ר ואם הם קלועות בשערה מותר ויש מי שאוסר ואם הם מעשה אריגה מותר שאינה צריכה להסירם בשעת טבילה: הגה ובלבד שלא יהיו מטונפות או מוזהבות דאז מסירן כדי שלא יתטנפו במים (טור והרא״ש וסמ״ג):

סעיף ב. מותר לצאת בחוטין שבצוארה שהם רפויים ואינה צריכה להסירם בשעת טבילה אבל בקטלה שבצוארה אסור מפני שצריכה להסירה בשעת טבילה לפי שהיא מהדקת אותה כדי שתראה בעלת בשר וחיישי' דלמא אתיא לאתויי ד' אמות ברשות הרבים ולא תצא בטוטפת והוא כמין ציץ ומגיע מאזן לאזן ולא בשרבוטין והוא ג״כ ציץ ואינו מגיע אלא עד לחיי' שכורכתו על ראשה ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן והוא שאינם תפורים בשבכה דחיישינן דלמא שלפא לאחויי ואתיא לאתויי ד' אמות ברה״ר אבל אם תפורים ליכא למיחש להכי ומותר: הגה וי״א דבתולה שאינה חוששת לגלוי ראשה אפי' תפורה בשבכה אסור דחיישינן שמא תסירה עם השבכה ואתי לאתויי (א״ז):

סעיף ג. לא תצא בכיפה של צמר דהיינו חוטי דעמרא דגדידין ועבידי כי הוצא. (פי' ככלים העשוים מעלי לולבים הדקלים שהם באריגה משא״כ איצטימא העשויה כמין לבד כדאיתא בגמרא שם) ורחבים כשתי אצבעות כשיעור ציץ ולא באיצטימא דהיינו מטלית שתולין בו חוטין של צבעונים ותולין אותו לכלה להפריח ממנה הזבובים:

סעיף ד. לא תצא בעיר של זהב ופירש רש״י שהוא תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר ויש באמצע לשון שמחברים אותו למלבוש ור״ת פירש שהוא כעין עטרה לראש:

סעיף ה. כלילא והוא תכשיט שמניחתה על פדחתה מאוזן לאוזן וקושרתו ברצועות התלויות מותרת לצאת בו בין שהוא עשוי מחתיכות של זהב חרוזות בחוט בין שאותם חתיכות קבועות במטלית:

סעיף ו. רסוקיא דהיינו חתיכת מעיל רחבה אם יש בה רצועות קצרות תלויות בה לקושרם בהם ולהדקן סביבותיה דמהדק שרי ואם אין לו רצועות אסור:

סעיף ז. לא תצא בקטלה דהיינו בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים ומכניסים בו רצועה רחבה וקושרה סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב:

סעיף ח. לא תצא בנזמי האף אבל יוצאת בנזמי האוזן: הגה מפני שאזניהם מכוסות ובמקום שנוהגין לגלות האזנים אסור לצאת בנזמים שבאוזן היכא דדרך להוציאם משם (א״ז):

סעיף ט. לא תצא במחט נקובה ואם יצאת חייבת ושאינה נקובה אם מעמדת בה קישוריה מותר לצאת בו ואם אינה מעמדת בו קישוריה אסור:

סעיף י. לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת וכשאין עליה חותם לא תצא ואם יצאת פטורה:

סעיף יא. לא תצא בכולייאר והיא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה ולא בכובלת והיא קשר שקשור בה בושם שריחו טוב:

סעיף יב. אם חסר אחת משיניה ומשימה אחר במקומו אם הוא של זהב לא תצא בו דכיון שמשונה במראה משאר שינים דלמא מבזו לה ושקלא ליה וממטיא אבל של כסף שדומה לשאר שינים מותר וכל שכן שן דאדם:

סעיף יג. לא תצא במנעל הקרוע למעלה דמחכו עלה ואתיא לאתויי ולא במנעל חדש שמא לא יבא למדתה אא״כ נסתה ללכת בו מאתמול שהוא למדתה אבל איש מותר שאינו מקפיד כל כך: הגה ובשאר מלבושים אין לחוש אפילו באשה כל בו:

סעיף יד. יוצאת בחוטי שער בין שהם עשויים משערה או משער חבירתה ואפילו משער בהמה ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקנה:

סעיף טו. יוצאת בקשר שעושין לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט ובמוך הקשור ומהודק באזנה ובמוך שבסנדלה הקשור בסנדלה ובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד אפי' אינו קשור מותר ובמוך שהתקינה לנדתה: הגה שלא יפול דם עליה ויצערנה (ב״י בשם הפוסקים) אפי' אינו קשור דכיון שהוא מאוס לא חיישי' דלמא שקלא ליה אפי' יש לו בית יד ובפלפל ובגרגיר מלח ובכל בשם שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתנם לכתחילה בשבת ואם נפל לא תחזיר ובבתי שוקיים שקושרים במשיחה סביב שוקיה אע״פ שאין המשיחה קשורה בהם ולא חיישי' שמא ישתלשלו למטה ויוצאה באצעדה שמניחין בזרוע או בשוק והוא שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט ויש מי שאוסר בשל זרוע:

סעיף טז. בכל מה שיכולה לצאת יכולה להתירו בר״ה ולא חיישינן דלמא מתיא ליה:

סעיף יז. יש אוסרים להביא מפתח אפילו בחצר הבית כי אם בידו אבל לא בחגורתו שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים:

סעיף יח. כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר שאינו מעורבת חוץ מכבול ופיאה נכרית דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה ויש אומרים דכל שאסרו לצאת בו אפילו להתקשט בו בבית אסור וכל שכן לצאת בו לחצר המעורבת חוץ מכבול ופיאה נכרית ויש אומרים שהכל מותר לצאת בו בחצר אפי' אינה מעורבת והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין ויש שאמרו דמדינא אסורות אלא שכיון שלא ישמעו מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות ויש שלמדו עליהם זכו' לומר שהן נוהגו' כן ע״פ סבר' אחרונ' שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינו מעורבת ומותר: הגה וי״א עוד טעם להתיר דעכשיו שכיחי תכשיטים ויוצאים בהם אף בחול וליכא למיחש דלמא שלפא ומחוי כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהו רק בשבת ולא הוי שכיחי (תוס' פ' כ״כ והגהות אלפסי פ' במה אשה) ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש דתנן בה חייב חטאת אף בכרמלית אסור אפי' לדידן וה״ה לכל מאי דאתמר ביה חיוב חטאת ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי זה להם כתכשיט ושרי ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם הרי הוא להן כתכשיט ושרי ומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן ולא יותר כי בזה שאין להן תועלת בו תשמעו לנו:

סעיף יט. צריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו מחט שניטל חודה או עוקצה לשום בצעיפים אלא א״כ ניטל מערב שבת חדה ועוקצה [ויחדה] לשם כך [וע' לקמן סי' ש״ח סעיף י״א]:

סעיף כ. הבנות קטנות שנוקבים אזניהם כדי לתת בהם נזמים כשיגדלו וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהם קסמים מותר לצאת בהם וה״ה אם נותנים חוטים באותן נקבים שמותר לצאת בהם אם אינם צבועים אבל אם הם צבועים אסור:

סעיף כא. יוצאת אשה רעולה והוא שמעטפת כל ראשה חוץ מהפנים :

סעיף כב. פורפת [פי' קושרת] בשבת על האגוז ועל האבן שיחדתו לכך ויוצאת בו אבל על המטבע אסור לפרוף בשבת דלאו בר טלטול הוא ולא מהני בה יחוד ואם פרפה עליו מערב שבת מותר לצאת בו בשבת:

סעיף כג. אם היתה צריכה להוציא אגוז לבנה ופרפה עליו כדי להוציאו אם לרשות הרבים אסור ואם לכרמלית מותר:

סעיף כד. יוצאה באבן תקומה [פי' הערוך אבן ידועה שכשהיא על אשה לא תפיל] ובמשקל ששקלו כנגדו כדי שלא תפיל ואפי' לא נתעברה עדיין:

סעיף כה. אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה משום צובע ומטעם זה אסורה לכחול בשבת ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק וכשנטלתו מאדים הבשר:

סעיף כו. אסור לקלוע האשה שערה בשבת ולא להתיר קליעתה אבל יכולה לחלוק שערה: הגה ויש אוסרין לחלק שערה דהיינו לעשות השייטיל [רש״י וא״ז] וכן נהגו לאסור לעשו' ע״י כלי אבל באצבע בעלמא נהגו להקל:

סעיף כז. אסור לסרוק במסרק בשבת ואפי' אותו שעושים משעיר חזיר שא״א שלא יעקרו שערות: (אבל מותר לחוף ולפספס ביד) (ב״י):