סעיף א.במה בהמה יוצאה בשבת. ובו כג סעיפים: בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו אבל אם אינה משתמרת בו אז הוי נטירותא יתירתא ביותר והוי משאוי וכן כל דבר שהוא לנוי ולא לשמור לא תצא בו הילכך נאקה יוצאת בזממא דפרזלא שהוא טבעת של ברזל ונוקב חוטמו ומכניסו בו וחמרא לובא בפגא דפרזלא דהיינו בריג"א והגמל באפסר שהוא קבישטרו ופרד וחמור וסוס יוצאים באפסר או ברסן שהוא פרינ"ו אבל לא בשניהם ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו ומותר לטלטל האפסר וליתנו עליה ובלבד שלא ישען עליה:
סעיף ב. אם קשר חבל בפי הסוס הרי זה משאוי לפי שאינו משתמר בו:
סעיף ג. לצאת חמור בפרומביא (פי' רסן של ברזל) אסור:
סעיף ד. כל בהמה שעסקיה רעים אף על פי שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה והיא צריכה מותר לצאת בה:
סעיף ה. בעלי השיר כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להם כמין אצעדה סביב צוארן וטבעת קבוע בה ומכניסין בה רצועה ומושכין אותה בה מותר שיצאו בשיר הכרוך על צוארן ויכולים למשכן בהם:
סעיף ו. אלים יוצאים לבובים והוא עור שקשורה להם תחת זכרותם שלא יעלו על הנקבות והרחלות יוצאות שחוזות והוא שקושרים אליתן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים ויוצאות כבונות והוא שקושרים בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי והעזים צרורות והוא שקושרי' ראשי דדיהן ודוק' כשקושרי' אותם כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו דאז מהדק שפיר אבל אם קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ אסור דלא מהדק שפיר וחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי:
סעיף ז. חמור יוצא במרדעת (פי' כמין אוכף קטן שמניחין על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם) והוא שתהא קשורה לו מע"ש ושאר כל הבהמות אסורות ולא יצא באוכף אע"פ שקשור לו מע"ש:
סעיף ח. מותר ליתן מרדעת על החמור מפני הצנה ובלבד שלא יקשרנו בו מפני שכשקושר צריך ליקרב אליו ונמצא משתמש בבעלי חיים אבל על הסוס כיון דלית ליה צער צנה אסור ליתן עליו מרדעת כלל ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור ובין מן הסוס אסור כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה ואוכף אסור בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס:
סעיף ט. אוכף שעל גבי החמור שבא מן הדרך ונתיגע וצריך להסירו ולצננו לא יטלנו בידו אלא מתיר החבק מתחתיו ומוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו:
סעיף י. אין תולין לחמור טרסקל (פי' כלי של ערבה קלופה ומכוסה בעור) בצוארו וליתן מאכלו בתוכו שיאכל משם אבל עגלים וסייחים שצוארן קטן ומצטערים לאכול ע"ג קרקע שרי בחצר אבל אין יוצאין בו:
סעיף יא. לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע ולא בזהורית שעושים לו לנוי ולא עזים בכיס שבדדיהם שקושרים אותם שלא יסרטו דדיהם בקוצים ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמים פיה שלא תרעה בשדו' אחרים ולא כל בהמה בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף אבל יוצאה באגד שע"ג מכה ובקשקשים שעל גבי השבר והם לוחות שקושרים להם סביב העצם הנשבר בהן ובשליא שיצאתה מקצתה ותלויה בה ופוקק זוג שבצוארה ומטייל בה בחצר אבל לא תצא בו לר"ה אע"פ שהוא פקוק בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה:
סעיף יב. לא תצא בחותם בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה:
סעיף יג. אין הגמל יוצא במטולטלת והוא כמין כר קטן שנותנים תחת זנבו אפי' הוא קשורה לו בזנבו אלא אם כן היתה קשורה בזנבו ובחטוטרתו או בשלייתה:
סעיף יד. לא תצא שום בהמה לא עקוד ולא רגול פירוש עקוד שקושר ידה אחת עם רגליה ורגול היינו שקושר אחת מרגליה כלפי מעלה שלא תלך אלא על שלשה רגלים:
סעיף טו. לא יקשור גמלים זה אחר זה והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכין על ידו אבל אם תופס כמה אפסרי גמלים בידו מותר ויש מי שאוסר גם בזה ולא התיר אלא להוציא בהמה אחת לבדה והוא מושכה בחבל:
סעיף טז. המוציא בהמה והוא מושכה באפסר צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא מאפסר הבהמה וגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד עד שלא יגיע לטפח הסמוך לארץ ואם הוא ארוך יכרוך אותו סביב צוארה:
סעיף יז. אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת ולא בזוג ואע"פ שהוא פקוק ולא בסולם שבצוארו והן לוחות שקושרים סביב צוארו שלא יחכך מכתו ולא ברצועה שברגלו והוא כמין טבעת עבה שעושים מקש וקושרים ברגלי הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו ועושים לה זה להגין שלא תכה זו בזו ואין התרנגולים יוצאים בחוטים שקושרים ברגליהם לסימן ולא ברצועה שקושרים ברגליהם כדי שלא ישברו הכלים ואין האילים יוצאים בעגלה שתחת אליותיהם שעושים להם כן כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ ואין העזים יוצאות בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהם כדי שיתעטשו ויפלו תולעים שבראשיהם ולא העגל בעול קטן שנותנים על צוארו ולא בזמם שמניחים בחוטמו של עגל כדי שלא יינק ולא פרה בעור שנותנים על דדיה כדי שלא יינקוה השרצים ולא ברצועה שבין קרניה בין אם היא לשימור בין אם היא לנוי ולא תצא פרה או שור בחבל שבצוארה לפי שאינה צריכה שמירה אבל עגלים מותרים לפי שהם מורדים בקל: הגה הבהמה יוצאה בקמיע מומחה בבהמה אבל לא בשאינה מומחה אע"פ שהיא מומחה לאדם: (ב"י ור' ירוחם ח"י ורמב"ם פ"ב):
סעיף יח. אין רוכבין על גבי בהמה ולא נתלים עליה ואפי' בצדה אסור להשתמש אבל צדי צדדין כגון שדבר אחד מונח על צדה והוא משתמש בו מותר ואם עלה עליה אפי' במזיד ירד משום צער בעלי חיים ומטעם זה פורקין משאוי שעליה כיצד עושה מכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו: הגה ואסור לישב על קרון שהעכו"ם מנהיגו בשבת משום שמשתמש בבהמה גם שלא יחתוך זמורה: (תוס' והרא"ש ריש פרק מי שהוציאוהו ומרדכי פרק קמא דשבת והגהות עירובין וב"י בשם סמ"ג):
סעיף יט. בהמה שנפלה לאמת המים אם המים עמוקים ומפני כך אין יכול לפרנסה במקומה מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער בעלי חיים אע"פ שמבטל כלי מהיכנו: דין קירוד בהמה בשבת כמו ביו"ט (מרדכי פ"ב דביצה) וע"ל סי' תקכ"ג סעיף ב':
סעיף כ. מותר לומר לעכו"ם לחלוב בהמתו בשבת משום צער ב"ח שהחלב מצערה והחלב אסור בו ביום וי"א שצריך לקנותו מן העכו"ם בדבר מועט שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל:
סעיף כא. גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל מותר כיון שאינו אומר להן שיעשו:
סעיף כב. מי שיש לו נער עכו"ם ורוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה אין צריך למונעו שהחי נושא את עצמו אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר:
סעיף כג. מותר למסור סוס או פרד או חמור לרועה עכו"ם ואע"פ שהעכו"ם משתמש בהם בשבת אין בכך כלום כיון דשלא מדעת ישראל הוא עושה ואינו ממתין שכירות ממנו ואם רואהו משתמש בה בשבת מוחה בידו הגה וכ"ש דאין לחוש שהרועה יוציא אותם חוץ לתחום דהא תחומין דרבנן: (הגהות מרדכי דקדושין):
1. הקדמת הסוגיא — שביתת בהמה
המקור התורני
סימן ש"ה נשען על שני פסוקים תורניים בעלי חשיבות יוצאת דופן :
שמות כ:י — "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבְנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וּבְהֶמְתֶּךָ" — שכלל את הבהמה במצוות השביתה.
דברים ה:יד — "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" — הדגש על מטרת המנוחה.
שמות כג:יב — "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ" — הזכרת המפורשת של "שור" ו"חמור" (השני המסכת המרכזית של מסכת שבת בפרק "במה בהמה").
המקור התלמודי : פרק ה' של מסכת שבת — "במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה" (דפים נ"א:-נ"ז.). הפרק מקדים את הפרק ו' "במה אשה" וקובע את המבנה : איסור הוצאה = משאוי ; היתר = שמירה כדרך המין.
מקור היסוד : הברייתא בשבת נ"ב. : "במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה — יוצאה הגמל באפסר, הנאקה בחטם, הלובדקיס בפרומביא, והסוס בשיר, וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ומזין עליהן וטובלן במקומן".
2. חקירת היסוד — שביתת בהמה דאורייתא או דרבנן
שאלה מכוננת
חקירה : איסור שביתת בהמה הוא דאורייתא או דרבנן ?
צד א' (דאורייתא) : מפסוק "וּבְהֶמְתֶּךָ" (שמות כ:י). הרמב"ם הלכות שבת כ:א-ב מבאר שהבעלים עוברים בעשה של "יום השביעי שבת לה' אלהיך" ובלאו של "לא תעשה כל מלאכה". כך פוסק רוב הראשונים.
צד ב' (דרבנן) : יש מי שסובר (יראים) שעיקר האיסור הוא רק על מלאכת חרישה וכדומה ; הוצאה במשאוי היא דרבנן בלבד.
נפקא מינה : אם דאורייתא — הבעלים שגרם לבהמתו לצאת במשוי בשבת עובר על איסור תורה ; אם דרבנן בלבד — הוא רק עובר על שבות.
היסוד של "אדם" מול "בהמה"
קושיא : מדוע לבהמה אין דין של תכשיט כמו לאדם ? באדם — כל שהוא לנוי = מותר ; בבהמה — כל שהוא לנוי = משאוי.
תירוץ (תוס׳ שבת נ"ב. ד״ה במה) : תכשיט הוא אמצעי כבוד אנושי. אדם לבוש לכבוד עצמו ; בהמה אינה לבושה לכבוד. כל מה שעל הבהמה אינו לכבודה אלא לתועלת בעליה — וזה משוי. רק אם הוא שמירה (תועלת הבהמה עצמה, או הכרח לבעליה לשמור עליה) → אז מותר.
חידוש הרא"ש : זוהי בעצם הגדרה אובייקטיבית — לא תלויה במה שהבעלים חושב, אלא במה שמיועד לתפקיד.
3. שיטות הראשונים — מהי שמירה
רש"י (שבת נ"ב. ד״ה משתמרת) — מבאר שהקריטריון הוא "שמירה הראויה לאותו המין". לכל בעל-חיים יש "אופן רגיל" של שמירה : גמל באפסר ; חמור בלוב, חמור רגיל ברסן ; סוס באפסר. השמירה הזו = "כדרך המין" = היתר.
רמב"ם (הלכות שבת כ:ב-ג) — מציג שלוש קטגוריות :
"דבר הצריך לשמירת הבהמה" — כגון רסן או חטם — מותר.
"שמירה יתירה" — שני אמצעי שמירה על אותה בהמה — אסור (נטירותא יתירתא).
"דבר שאינו לשמירה אלא לתכשיט" — כגון פעמון, אבן צבעונית — אסור (משאוי).
שלוש הקטגוריות מקיפות את כל 23 הסעיפים של הסימן.
הרא"ש (פרק במה בהמה, סימן א'-ה') — מוסיף פירוט : השמירה צריכה להיות אפקטיבית. אם החבל קשור בצורה רופפת ועלולה לפול, אינה שמירה. אם הוא קשור היטב — שמירה. דין זה זהה לטבעת התכשיט באדם בסימן ש"א.
ר"ן ותוס׳ — דנים בקושיית "חבל סביב הצוואר" (סעיף א' של השו"ע). פוסקים שמותר רק אם הוא כרוך בצורה שאינה משאוי — אבל לא תלוי בידי הבעלים.
4. סוגיית סעיף א' — היסוד הקלאסי
היסוד : סעיף א' פורש את כל הקטגוריות בפעם אחת. שני אילוצי-עומק :
שמירה לפי דרך המין — כל מין יש לו השמירה ה"רגילה" שלו. הגמל באפסר ; הסוס ברסן.
איסור שמירה כפולה — אסור לתת שני אמצעי שמירה גם אם כל אחד לחוד מותר. "לא בשניהם" — לפי שני האמצעים יחד הופכים את השני למשוי.
לסעיף א' שני חלקים נוספים שמוסיפים את המרחק בין שמירה לאי-שמירה :
"מותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה" — חבל כרוך = נחשב חלק מהאפסר.
"לטלטל האפסר וליתנו עליה" — מתיר את ההכנה (שלא מצויה במלאכת ההוצאה).
"ובלבד שלא ישען עליה" — דין נוסף משום מלאכה לבהמה (קצת השענה דווקא).
5. שיטת הב"י והשו"ע — מבנה של 23 סעיפים
בית יוסף (טור או"ח ש"ה) — מארגן את הסימן לפי תבנית של "בעלי חיים, ופעולות עליהם" :
סעיפים א'-ב' : מה כל בהמה צריכה לשמירה.
סעיפים ג'-ה' : חמור, גמל, פר, סוס — דקויות.
סעיפים ו'-ח' : פעמונים, קשרים, ענבל.
סעיפים ט'-י"א : שקים, מצנפת, יוצא לאויר.
סעיפים י"ב-י"ז : בהמות חולות, פצועות, חיות.
סעיפים י"ח-כ"ג : מקרים פרטיים, חיבור לאחרים.
6. שיטת הרמ"א
הרמ"א מוסיף מספר הגהות, רובן מקילות :
סעיף ז' — מציין שפעמון עם ענבל אסור משום משמיע קול בשבת (גזרה מודרבנן).
סעיף כ"ג — חשוב : מותר למסור סוס לרועה נכרי, גם אם הנכרי משתמש בו בשבת — כי אינו עושה זאת מדעת היהודי. התחומים דרבנן ולכן אין לחשוש שיוציא אותם מחוץ לתחום שבת.
7. מחלוקות מרכזיות
מחלוקת א' : פעמון על הבהמה (סעיף ז') —
שיטה ראשונה : פעמון בלי ענבל = מותר (אינו משמיע קול).
שיטה שניה (ב"י) : אסור גם בלי ענבל, משום שהוא נוי — לא שמירה.
פסק : השו"ע מתיר בלי ענבל ; הרמ"א מבחין לפי השימוש.
מחלוקת ב' : שקין על החמור (סעיף ט') —
תוס׳ : אסור — אינם שמירה אלא נשיאה.
הרמב"ם : מותר אם השק נצרך לבהמה כפצועה או חולה.
פסק : המחבר מאמץ ההבחנה הרמב"מית.
מחלוקת ג' : מתן סוס לנכרי (סעיף כ"ג) —
הב"י : אסור — הסוס יוצא לרשות הרבים בעבודה.
הרמ"א (הגהות מרדכי) : מותר — כי הנכרי עובד לעצמו, לא בשליחות היהודי.
פסק : השו"ע + רמ"א שניהם מתירים בתנאי שאינו "עוצר" (= הסוס לא ביד שירות).
8. פסיקת האחרונים — מ"ב, ט"ז, מג"א, שו"ע הרב
המגן אברהם — מבאר את גדר "שמירה" : "מה שצריך לבהמה לפי טבעה ולפי דרך עבודתה". דוגמה : חמור הולך עם שקים בחול ; בשבת בלי שקים = אסור (אינם שמירה).
הט"ז — מחמיר על "סוס לנכרי" (סעיף כ"ג). סובר שאם הנכרי יעבוד עליו בפועל = מראית עין, ראוי להחמיר.
המשנה ברורה (80 ביאורים) — דוגמה : בסעיף א', מבאר ש"לא הוי משוי אא"כ הוא דבר שמשנה בו מטבעו". בעלי החיים יוצאים עם מה שטבעם דורש — לא יותר, לא פחות.
שולחן ערוך הרב (אדמו"ר הזקן, סימן ש"ה) — מסביר שמצוות שביתת בהמה היא מצווה מיוחדת, לא רק שלילית (= איסור) אלא חיובית (= חיוב להניח לבהמה לנוח). זה מקנה לסימן ש"ה משקל הלכתי נוסף.
9. נפקא מינות פרקטיות
נפקא מינות חשובות לזמננו :
כלב מחמד בטיול שבת — קולר = שמירה, מותר. רצועה = מותר. בגד לכלב = משאוי (לפי המ"ב) אלא אם כן כלב חולה/קר.
כלב נחיה לעוורים — כל הפוסקים המודרניים (ר' עובדיה, ר' פיינשטיין) מתירים — הוא חלק מהשמירה של העוור.
קולר GPS / מדאלה — אם מותקן בקולר ולא בנפרד = מותר (בטל לקולר). בנפרד = משאוי.
חתול שיוצא חופשי — אין שאלה (אינו לבוש בכלום).
עוף בכלוב — הכלוב = מוקצה ; אסור לטלטל ; אם נצרך לחיי הציפור, ניתן בעיון רב.
10. סיכום הסוגיא והכרעת ההלכה
היסוד שלנו בסימן ש"ה :
סוגיא בנויה על פרק ה' של מסכת שבת — "במה בהמה יוצאה" (נ"ב.-נ"ז.).
פסיקה : השו"ע והרמ"א מסכימים על רוב הסעיפים ; מחלוקות מצומצמות.
הוראה למעשה : בעלי חיות בית בימינו צריכים לוודא שהקולר/הרצועה הוא דבר שמטרתו שמירת החיה. כל מה שמעבר לכך = משאוי. במקרה של ספק או של כלב מיוחד (נחיה, רפואי) — שאלת רב.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע. רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).