✦ ❖ ✦
DAAT · רמה 2 — למדן
שולחן ערוך · אורח חיים
הלכות שבת — עיון מעמיק
סימן ש"ו
בְּאֵיזֶה חֲפָצִים מֻתָּר לְדַבֵּר בְּשַׁבָּת
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦
פלפול מעמיק
מקורות talmudiques, מקורות, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים בעניין sur quels sujets parler à shabbat
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן ש"ו — 14 סעיפים
עם נושאי כלים: ביאורי שו״ע, ט״ז, מג״א, מקורות והערות
משנה ברורה: 58 entrées
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — ממצוא חפציך ודבר דבר
- חקירת היסוד — דאורייתא או דרבנן ?
- שיטות הראשונים — הגדר של "חפצי שמים"
- סוגיית "מקח וממכר" — סעיף ג'
- שיטת הב"י והשו"ע — מבנה של 14 סעיפים
- שיטת הרמ"א
- מחלוקות מרכזיות
- פסיקת האחרונים — מ"ב, ט"ז, מג"א, שו"ע הרב
- נפקא מינות פרקטיות
- סיכום הסוגיא והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — 14 סעיפים
סעיף א. באיזה חפצים מותר לדבר בשבת. ובו יד סעיפים:
ממצוא חפציך חפציך אסורים אפי' בדבר שאינו עושה שום מלאכה כגון שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ וכן אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים אבל מחשיך על התחום להביא בהמתו וי"א שאם אין הבהמה יכולה לילך ברגלים כגון שהוא טלה קטן אינו רשאי להחשיך דאינו רשאי להביא דאסור לטלטל ב"ח שהם מוקצים: הגה וה"ה דאסור לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בו. (מרדכי סוף פרק מי שהחשיך):
ממצוא חפציך חפציך אסורים אפי' בדבר שאינו עושה שום מלאכה כגון שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ וכן אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים אבל מחשיך על התחום להביא בהמתו וי"א שאם אין הבהמה יכולה לילך ברגלים כגון שהוא טלה קטן אינו רשאי להחשיך דאינו רשאי להביא דאסור לטלטל ב"ח שהם מוקצים: הגה וה"ה דאסור לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בו. (מרדכי סוף פרק מי שהחשיך):
סעיף ב. היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום יכול לקרות לה כדי שתבא:
סעיף ג. מחשיכין על התחום לעשות צרכי כלה או צרכי מת להביא לו ארון ותכריכים ויכול לומר לחבירו שיחשיך כדי שיביא לו ויכול לומר לו לך למקום פלוני למחר ואם לא מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני לא מצאת במנה קח במאתים ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח כלומר שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו וכן אם לקח ממנו בשמנה לא יאמר לו תן לי עוד בשנים ואהיה חייב לך עשרה: הגה ואם א"א לו אא"כ יזכור לו סכום מקח מותר בכל ענין דהא צרכי מצוה הוא (הגהות מרדכי פ"ה) ויש אוסרים בכל ענין וכן עיקר: (ב"י בשם הר"ן והמגיד והמרדכי פרק כירה והגה"מ פרק א' ופכ"ו):
סעיף ד. השוכר את הפועלים לשמור זרעים או דבר אחר אינו נותן לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו ולא יאמר לו תן לי של שבת אלא יאמר לו תן לי שכר השבוע או החדש (ואם שכרו לחדש והתנה עמו לשלם לו כל יום כך וכך מקרי שכיר יום) (ר"ן סוף פ' אע"פ) או יאמר לו תן לי שכר עשרה ימים:
סעיף ה. אסור להשכיר חזנים להתפלל בשבת ויש מי שמתיר: הגה ואם שכרו לשנה או לחדש לכולי עלמא שרי (ד"ע):
סעיף ו. חפצי שמים מותר לדבר בהם כגון חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה ולפקח על עסקי רבים ולשדך התינוק ליארוס וללמדו ספר או אומנות ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור. הגה י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך ונודר לצדקה או לחזן דאסור בשבת לפסוק כמה יתן (א"ז) והמנהג להקל דהא מותר לפסוק צדקה:
סעיף ז. מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגות הנשים מותר דהוי מדידה של מצוה:
סעיף ח. הרהור בעסקיו מותר ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה:
סעיף ט. אסור לומר לעכו"ם שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספידו אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו ודאי שרי:
סעיף י. להחליף משכון לעכו"ם בשבת מותר אם הוא מלבוש ויוציאנו העכו"ם דרך מלבושו (וע"ל סי' שכ"ה):
סעיף יא. מותר לקנות בית בא"י מן העכו"ם בשבת וחותם ומעלה בערכאות הגה שלהם בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב א"י לא גזרו (אור זרוע):
סעיף יב. מותר להכריז בשבת על אבידה אפילו היא דבר שאסור לטלטלו: הגה ומותר להתיר חרמי צבור בשבת אע"פ שאינו לצורך שבת הואיל והוא יום כנופיא לרבים הוי כעסקי רבים דשרי לדבר בם (אגור) אבל אין מחרימין בשבת כ"א מדבר שהוא לצורך שבת (אגודה פכ"ג):
סעיף יג. להכריז בשבת על קרקע הנמכר שכל מי שיש לו זכות עליו יבא ויגיד ואם לאו יאבד זכותו אסור: הגה וכן אסור להכריז יין בשבת דהוי כמקח וממכר (מהרי"ל):
סעיף יד. מי ששלחו לו שהוציאו בתו בשבת להוציאה מכלל ישראל מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה ויצא אפי' חוץ לג' פרסאות ואי לא בעי כייפינן ליה (וע"ל סי' שכ"ח ס"י):
1. הקדמת הסוגיא — ממצוא חפציך ודבר דבר
המקור התורני
סימן ש"ו נשען על שני אילוצי-נביא :
- ישעיהו נ"ח:י"ג — "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". שני הביטויים הם המקור לשני האיסורים הנפרדים :
- ממצוא חפציך — איסור על פעולה לצרכי ארץ.
- ודבר דבר — איסור על דיבור לצרכי ארץ.
המקור התלמודי : הברייתא במסכת שבת קי"ג: : "ודבר דבר — שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול". וכן בגמרא שבת קי"ג: : "הרהור מותר" — הרהור (חישוב פנימי) ללא דיבור — מותר.
קוואטר : הסוגיא מתבוננת בהפרש בין מלאכה גמורה לבין "ענייני שבת". מלאכות = חשמל, בישול, נסיעה. "חפצים" של ש"ו = שיחות מסחר, חישובים, הליכה לעבר רכישה. בלי מעשה ממשי. בלי מכשיר. רק כוונה ודיבור.
2. חקירת היסוד — דאורייתא או דרבנן ?
חקירת היסוד של ש"ו
חקירה : איסורי ממצוא חפציך וודבר דבר — דאורייתא או דרבנן ?
- צד א' (רוב הראשונים) : מדברי קבלה, היינו מנביא ; דברי קבלה הם בעצמן כמו דברי תורה (לפי הירושלמי וכן בשו"ע הרב). חמורים לא פחות.
- צד ב' (יראים, מקצת ראשונים) : רק אסמכתא מנביא ; עיקרם דרבנן.
נפקא מינה : במקרה של ספק (ספיקא דאורייתא לחומרא ; ספיקא דרבנן לקולא). פסיקה : רוב הפוסקים פוסקים שמדברי קבלה — חמור כדאורייתא.
היסוד של "הרהור מותר"
קושיא : אם "ודבר דבר" אסור — מדוע הרהור (חשיבה פנימית) על אותם הדברים מותר ?
תירוץ (תוס׳ שבת קי"ג: ד״ה הרהור) : הכתוב אומר "ודבר" בפועל, ולא "וחשוב". איסור הוא דווקא על הביטוי המעשי. עוד תירוץ : הרהור הוא עצם החיים (כדי לנהל אדם את ענייניו) ; אם נאסר הרהור, אי אפשר היה לחיות. לכן הותר.
חידוש המ"ב : "מותר" אינו "רצוי". האידיאל של שבת הוא לא להרהר בעסקיו כלל אלא להרהר בתורה. הרהור בעסקים = הותר במצב צורך, לא כמטרה.
3. שיטות הראשונים — הגדר של "חפצי שמים"
רש"י (שבת קי"ג: ד״ה ממצוא) — מבאר ש"חפץ" הוא צורך מעשי של האדם בעולמו. כשהאיש משתמש בשבת לקדם את ענייני העולם = איסור. אבל ענייני שמים (תורה, מצוות, מעשי חסד) — חפץ ה' הם, ומותרים.
רמב"ם (הלכות שבת כ"ד:א'-ה') — מארגן את האיסור בשלוש קטגוריות :
- מעשה : פעולה בלי מלאכה אבל למטרה חולין (כגון לעיין בנכסיו).
- דיבור : שיחת מסחר, חשבונות, פסיקת מקח.
- הליכה : ללכת על התחום כדי למהר אחרי השבת לעניין חולין.
הרא"ש (פרק כל כתבי, סימן י"ז) — מציין את הכלל הגדול : "דיבורך של שבת לא יהא כדיבורך של חול". הוא מבאר שכל שיחה שאיש לא היה עוסק בה בלי טעם מסחרי — אסורה. שיחת תיאור כגון "ראיתי את היין" מותרת ; אבל "כמה עולה?" — אסור.
תוס׳ ור"ן — מבארים את ההיתר לדבר על נישואין ושידוכים, כי הם חפצי שמים (קידום המצווה). כך גם הסכמות לעניינים של מצווה.
4. סוגיית "מקח וממכר" — סעיף ג'
היסוד : סעיף ג' של השו"ע מציג קודיפיקציה ייחודית של הסוגיא — מה אם הנידון הוא מצוה (כגון לקנות ארון לנפטר) ?
| השאלה | פסק |
|---|---|
| מהסיכויים, ניתן לקנות הצרכים אחרי שבת | מותר ; "מצוה לדבר עליהם" — אבל בעדינות |
| לציין סכום מקח מפורש | אסור (לפי הב"י) |
| להזכיר סכום בלתי-נמנע (אין דרך אחרת) | השו"ע מתיר ; הרמ"א חולק ומחמיר ("וכן עיקר") |
| להגיד "תיקח במאתיים אם לא מצאת במנה" (תכנון תנאי) | השו"ע מתיר ; הרמ"א מחמיר |
זוהי מחלוקת קלאסית בין המחבר לרמ"א : המחבר מכבד את צורך המצווה ומתיר ; הרמ"א שומר על הכלל הכללי של "ודבר דבר".
5. שיטת הב"י והשו"ע — מבנה של 14 סעיפים
בית יוסף (טור או"ח ש"ו) — מארגן את הסימן לפי עקרון של "מקרים בעלי מתח" :
- סעיף א' : דוגמאות בסיסיות של ממצוא חפציך (עיון, הליכה).
- סעיף ב' : ההיתר לקרוא לבהמתו (קוואטר ל"ממצוא").
- סעיף ג' : צרכי מצווה (קליל לאיסור ; מחלוקת בין המחבר לרמ"א).
- סעיף ד'-ו' : חשבונות, מדידות.
- סעיף ז'-י"א : שטרי הדיוטות, הכרזות, פיצוצים ושכירות.
- סעיף י"ב : חפצי שמים — שידוכים, חינוך.
- סעיף י"ג : הכרזת מקח (אסור).
- סעיף י"ד : פיקוח נפש רוחני.
6. שיטת הרמ"א
הרמ"א בסימן ש"ו מוסיף 4 הגהות מרכזיות :
- סעיף א' — מרחיב : גם הליכה לחפש סוס/ספינה/קרון לצאת בו אסור.
- סעיף ג' — חמור : אסור לציין סכום מקח גם לצרכי מצווה (וכן עיקר).
- סעיף ה' — מגביל את החשבונות המותרים — רק אם כולם של מצווה.
- סעיף י"ג — מרחיב לאסור גם הכרזת יין בשבת (מהרי"ל).
7. מחלוקות מרכזיות
מחלוקת א' : הזכרת סכום לצורך מצווה (סעיף ג') —
- הב"י : במצב של אילוץ — מותר (הגהות מרדכי).
- הרמ"א : אסור בכל מקרה — וכן עיקר.
- פסק : ספרדים נוטים לב"י (בקושי) ; אשכנזים לרמ"א.
מחלוקת ב' : שטרי הדיוטות וכתבי-עת (סעיף ז'-ח') —
- שיטה ראשונה : כל קריאה של "שטרי הדיוטות" (= כתבים לא של תורה) אסורה.
- שיטה שניה (מקילה) : רק שטרי מסחר ; כתבים אחרים מותרים בעיון.
- פסק : המ"ב מחמיר ; עיתונים מודרניים — אסור בשבת לפי דעת רוב הפוסקים.
מחלוקת ג' : אמירה לנכרי לעשות מלאכה (סעיף י'-י"א) —
- הב"י : אסור אפילו לרמוז לנכרי על מלאכה.
- הרמ"א : מותר ברמז במקום צורך.
- פסק : זוהי מחלוקת חמורה בעניין שבות דשבות — ראה סימן ש"ז.
8. פסיקת האחרונים — מ"ב, ט"ז, מג"א, שו"ע הרב
המגן אברהם — מבאר את המושג "חפצי שמים" : כל פעולה שמטרתה רוחנית (לימוד, שידוך לתורה, מצוה) = חפצי שמים. אם שיש בה גם רווח חומרי — לכאורה חפצי שמים אבל יש לבדוק שלא נאסור עליה.
הט"ז — מציין בסעיף ג' שגם בצרכי מצוה, ראוי להימנע מכל הזכרת סכום, גם אם אינו "פסיקת מקח".
המשנה ברורה (58 ביאורים) — מסכם את המחלוקות. דוגמה : בסעיף ז', מבאר ש"דרך תקרא בלבד" (= קריאה דרך אגב) של עיתון = ספק ; "בעיון" = ודאי אסור. ברוב המקרים העיתון אסור.
שולחן ערוך הרב (אדמו"ר הזקן, סימן ש"ו) — מסביר את היסוד הקבלי : השבת היא יום של "שלום" — שלום בין הקב"ה לישראל. כל פעולה של מסחר היא פירוד ; כל פעולה של תורה היא חיבור. מכאן ההיתר/האיסור לא רק הלכתי אלא בעלי דמות רוחנית.
9. נפקא מינות פרקטיות
נפקא מינות חשובות לזמננו :
- קריאת עיתון בשבת — לפי הב"י (מ"ב) : אסור. לפי קצת אחרונים : מותר אם רק קריאת חדשות (לא מסחר). פסיקה עיקרית : להחמיר.
- מחיר על תווית — אסור לראות באופן כוונתי. בראייה דרך אגב — שתיקה.
- שיחת חולין על העבודה — אסור. שיחה על אירועים שלא קשורים למסחר (חברים, משפחה) — מותר אם זה אונג שבת (= עידוד הנפש).
- תכנון נסיעה למוצאי שבת — אם תכנון בפועל (חישוב הזמן, הסכומים) = אסור. הרהור פנימי בלי אמירה — מותר.
- שידוך בשבת — חפצי שמים. מצוה לדבר. אבל לא לציין סכומי נדוניה.
10. סיכום הסוגיא והכרעת ההלכה
היסוד שלנו בסימן ש"ו :
- סוגיא נשענת על ישעיהו נ"ח:י"ג — "ממצוא חפציך ודבר דבר".
- שני איסורים נפרדים : פעולה (ממצוא) ודיבור (ודבר). שניהם מדברי קבלה כדאורייתא.
- הרהור מותר — חשיבה פנימית בלי אמירה. אבל אינו אידיאל.
- חפצי שמים (מצוה, תורה) — תמיד מותרים, גם מעורבים בעסקים.
- פיקוח נפש רוחני (סעיף י"ד) — מותר אפילו לעבור על תחומים.
הוראה למעשה : כל שיחה בשבת — בדוק האם היא חפצי שמים או חפצי עצמך. במצב ספק — שתוק והרהר בתורה.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).