סעיף א.עכו"ם שעשה מלאכה בעד ישראל. ובו טז סעיפים: מותר לזמן עכו"ם בשבת ומותר ליתן מזונות לפניו בחצר לאכלן ואם נטלן ויצא אין נזקקין לו ודוקא שהעכו"ם בחצר אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו לפנים שידוע הוא שיוציאנו או ליתן לו שאר חפצים שדרך להוציא אסור אפילו אם עומד בפנים אפילו אם החפצים של עכו"ם שהרואה אינו יודע שהחפצים של עכו"ם: הגה ואפילו בייחד לו מקום מבעוד יום יש להחמיר: (מרדכי פרק קמא דשבת):
סעיף ב. היכא דאיכא משום דרכי שלום או בעכו"ם אלם מותר לתת לו או לשלוח לו ע"י עכו"ם: וה"ה לצורך מצוה כגון להוציא חמץ מביתו בפסח (מרדכי):
סעיף ג. מותר להחליף משכון בשבת אם הוא מלבוש ויוציאנו דרך מלבוש כי אין זה משא ומתן וגם בישראל מותר בענין זה אם הישראל צריך ללבשו: הגה וטוב שהעכו"ם יקח המשכון עצמו ויניח אחר במקומו ולא יגע בו הישראל שלא יהא נראה כנושא ונותן (אגודה) וע"ל סי' ש"ו בסופו מדין עכו"ם המביא בשבת איזה דבר אם מותר לקבלו:
סעיף ד. פת שאפה עכו"ם לעצמו בשבת יש אוסרים ויש מתירים ובשעת הדחק או לצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא יש לסמוך על המתירים: הגה אבל אסור ליתן לו מעות מערב שבת ושיתן לו הפת בשבת דאז אדעתא דישראל קא עביד (רבינו ירוחם ח"א):
סעיף ה. עכו"ם שצד דגים או ליקט פירות לעצמו אסורים לישראל ואפי' ספק אם לקטן או צדן היום אסורים בו ביום אבל לערב מותרים מיד אפי' אם ודאי לקטן וצדן היום:
סעיף ו. אם ליקט וצד בשביל ישראל או בשביל ישראל ועכו"ם צריך להמתין לערב בכדי שיעשו:
סעיף ז. ספק אם ליקטן בשביל ישראל או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום אם לאו אסורים בו ביום ולערב בכדי שיעשו ויש אומרים דלערב מותר מיד:
סעיף ח. דבר שאין בו חשש צידה ומחובר אלא שהובא מחוץ לתחום אם הביאו העכו"ם לעצמו מותר אפילו בו ביום ואם הביאו בשביל ישראל מותר לטלטל אפילו מי שהובא בשבילו אבל לאכול אסור בו ביום למי שהובא בשבילו ולערב בכדי שיעשו: הגה וי"א דאין הלילה עולה מן החשבון רק צריך להמתין ביום ראשון בכדי שיעשו [סמ"ק ומרדכי ס"פ כ"כ] ולאחרים מותר בו ביום וי"א דלמי שהובא בשבילו מותר לערב מיד והא דשרי לישראל לטלטל אפי' כשהביאו העכו"ם לעצמו דוק' בתוך ד' אמות או בתוך העיר אם היא מוקפת חומה והוא שתהא מוקפת לדירה דהיינו שישבה ולבסוף הוקפה וסתם עיירות מוקפות לדירה וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה (וע"ל סי' ת"א):
סעיף ט. אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום אסור ודוקא בעכו"ם שאינו שרוי עמו בעיר אבל עכו"ם השרוי עמו בעיר ופירות המצויים בעיר אין לחוש מספק ואפילו אם יש לעכו"ם שני בתים ואחד מהם בתוך התחום תולין להקל ומותר לאכול אפילו למי שהובא בשבילו:
סעיף י. עכו"ם שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד לרשות הרבים מותר לישראל להשקות מהם בהמתו והוא שאין העכו"ם מכירו דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו ואם מילא לצורך בהמת ישראל אסור בכל מיני תשמיש אפילו לישראל אחר ואם מילא מבור רשות היחיד לכרמלית מותר לאחר שלא מילא בשבילו: הגה ויש מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך ר"ה לצורך ישראל מותר לאדם לשתות מהם הואיל ואפשר לילך שם ולשתות (טור בשם ר"ת) ויש מתירין אף לכתחלה (כל בו) וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לעכו"ם להביא שכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב ואע"פ שיש להחמיר בדבר מ"מ אין למחות ביד מקילין לצורך שבת ובשעת הדחק דהא יש להקל באמירה לעכו"ם לצורך כמו שנתבאר סי' ש"ז וכל שכן בכהאי גוונא:
סעיף יא. ליקט עכו"ם עשבים לצורך בהמתו אם אינו מכירו מאכיל אחריו ישראל שעומד בפניה בענין שלא תוכל לנטות אלא דרך שם דאלו להעמידה עליהן אסור דחיישינן שמא יטול בידו ויאכלנה והם מוקצים אבל אם מכירו אסור וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו אבל בדבר דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו כגון שהדליק נר לעצמו או עשה כבש לירד בו שבנר אחד ובכבש אחד יספיק לכל אפי' מכירו מותר:
סעיף יב. אע"פ שאינו מכירו אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה או אפילו אם אינו אומר כן ומעשיו מוכיחים שלצורך ישראל עושה כגון שהדליק נר בבית שישראל בו והלך לו העכו"ם אסור:
סעיף יג. אם ליקט עכו"ם והאכיל לבהמת ישראל אין צריך למחות בידו לפי שעה אבל אם רגיל בכך צריך למחות:
סעיף יד. עשה עכו"ם בשבת ארון או קבר לעצמו מותר לישראל ליקבר בו ואם עשאו בשביל ישראל לא יקברנו בו עולמית ודוקא שהקבר בפרהסיא והארון על גביו שהכל יודעים שנעשה לפלוני ישראל אבל אם הוא בצנעה מותר ליקבר בו לערב בכדי שיעשו ואפילו כשהוא בפרהסיא אינו אסור אלא לאותו ישראל שנעש' בשבילו אבל לישראל אחר מותר והוא שימתין בכדי שיעשו:
סעיף טו. עכו"ם שהביא בשבת חלילין [פי' כלי נגון חלילים שקולם מעורר הבכי] לספוד בהם ישראל לא יספוד בהם לא הוא ולא אחרים עד שימתין לערב בכדי שיבואו ממקום קרוב ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאו בשבת ימתין לערב כדי שיבואו מאותו מקום ואחר כך מותרים בין לו בין לאחרים וה"מ כשהביאם דרך רשות הרבים אבל אם לא הביאם אלא דרך כרמלית כיון שלא נעשה בהם איסור תורה אינו צריך להמתין כדי שיבואו אלא מותרים לערב מיד:
סעיף טז. ספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו:
1. הקדמת הסוגיא — המקור והברייתות
המקור התלמודי
סימן שכ"ה עוסק בנָכְרִי שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בְּעַד יִשְׂרָאֵל — באיזה אופן מותר לישראל ליהנות ממלאכת נכרי שנעשתה בשבת. אין כאן איסור אמירה לנכרי (זה בסימן ש"ז), אלא הנאה ממעשה שכבר נעשה.
המקור המרכזי הוא שבת קכב ע"א : "נכרי שהדליק את הנר — משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל — אסור ; מילא מים להשקות בהמתו — משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל — אסור". וכן בעניין נכרי שעשה כבש לירד בו, וליקט עשבים. סוגיית "בכדי שיֵעשו" מקורה בביצה כד ע"ב (נכרי שהביא דורון) ושבת קנא ע"א (חלילין). הברייתות מובאות ומבוארות בראשונים על אתר.
2. חקירת היסוד — "בשבילו" ו"בכדי שיעשו"
יסוד האיסור
חקירה : מהו יסוד איסור ההנאה ממלאכת הנכרי — האם משום מעשה שבת (קנס על המלאכה שנעשתה), או משום גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות ?
צד א' — קנס מעשה שבת : כיון שנעשתה מלאכה לצורך ישראל, קנסוהו שלא ייהנה ; ולכן צריך להמתין "בכדי שיעשו" אחר השבת, שלא ייהנה כלל ממה שהוקדם בשבת.
צד ב' — גזירה שמא יצווה : אם יהנה — יבוא לומר לנכרי לעשות בשבילו. לפי זה, כשהנכרי עשה לעצמו אין חשש, ומותר.
רוב הראשונים נקטו ששני היסודות פועלים יחד : "בשבילו" אסור (קנס + גזירה), "לעצמו" מותר. וכל הסימן בנוי על הבחנה זו, ועל גדר "בכדי שיעשו" — שלא יצא שכר השבת בהפסדו.
3. שיטות הראשונים בגדר "לעצמו" ו"בשבילו"
רש״י (שבת קכב ע"א) — מבאר שההיתר ב"הדליק נר לעצמו" הוא דווקא כשהנר היה דולק ממילא לצורך הנכרי, וישראל נהנה בלא תוספת. וב"מילא מים" — דווקא שאין הנכרי מכירו, שאם מכירו חיישינן שמא ירבה בשבילו.
הרמב״ם (הלכות שבת פרק ו, פרק ה) — מגדיר : מלאכת נכרי שנעשתה בשביל ישראל אסורה בו ביום, ולערב מותרת ב"כדי שיעשו" ; ובדבר שאין בו תוספת לישראל (נר אחד, כבש אחד) — מותר אף כשמכירו, שאין לחוש לריבוי.
הרא״ש, התוספות והמרדכי — דנים בגדר "בכדי שיעשו" : האם הלילה עולה למניין השיעור, ומהיכן מודדים. המרדכי (מובא ברמ״א ס"ח) סובר שאין הלילה עולה מן החשבון. כן דנים הראשונים בדין מחוץ לתחום ובהבחנה בין רשות הרבים לכרמלית.
4. הסוגיא המרכזית — נר, מים וכבש (שבת קכב ע"א)
שבת קכב ע"א : "נכרי שהדליק את הנר — משתמש לאורו ישראל ; ואם בשביל ישראל — אסור. מילא מים להשקות בהמתו — משקה אחריו ישראל ; ואם בשביל ישראל — אסור. עשה כבש לירד בו — יורד אחריו ישראל ; ואם בשביל ישראל — אסור". ומסיק : "במה דברים אמורים — כשאין הנכרי מכירו, אבל מכירו — אסור".
היוצא מן הסוגיא שני גדרים : (א) דבר שאין בו ריבוי טרחה (נר, כבש) — הקובע הוא רק "לעצמו" או "בשבילו" ; (ב) דבר שיש בו ריבוי אפשרי (מים, עשבים) — אף ב"לעצמו" אסור אם מכירו, שמא ירבה. זהו יסוד פסקי השו"ע בסעיפים י-יב.
5. שיטת הב״י והשו״ע — הכרעת ההלכה
בית יוסף (או"ח סימן שכ"ה) — מביא את הברייתות והראשונים, ופוסק בשו"ע 16 סעיפים. עיקרי פסקיו : מותר לזמן נכרי וליתן לפניו מזון בחצר (ס"א) ; פירות שצד או ליקט הנכרי לעצמו — מוקצים בו ביום ומותרים לערב מיד (ס"ה) ; בשביל ישראל — לערב בכדי שיעשו (ס"ו) ; דבר שבא מחוץ לתחום (ס"ח) ; וגדרי מכירו (ס"י-יב).
בגדר "בכדי שיעשו" פוסק המחבר שצריך להמתין לערב את שיעור עשיית המלאכה ; ובחילול דאורייתא (דרך רשות הרבים) מחמיר יותר מבכרמלית (ס"טו). ובספק תחום (ס"טז) — חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו.
6. שיטת הרמ״א — הגהות מחמירות
הרמ״א מוסיף הגהות, רובן לצד החומרה : (ס"א) אף בייחד לו מקום מבעוד יום יש להחמיר ; (ס"ג) טוב שהנכרי עצמו ייקח המשכון, שלא ייראה כנושא ונותן ; (ס"ד) אסור ליתן מעות מערב שבת שיתן הפת בשבת, דאז אדעתא דישראל קעביד ; (ס"ח) אין הלילה עולה מן החשבון. אך (ס"י) מביא את מנהג ההיתר לומר לנכרי להביא דרך כרמלית לצורך שבת.
7. מחלוקת הראשונים בגדר "מכירו" ו"בכדי שיעשו"
מחלוקות מרכזיות :
גדר "מכירו" : האם די בהיכרות בעלמא, או דווקא שיודע הנכרי שזה ישראל פלוני שירצה ליהנות — נפקא מינה בנכרי השרוי עמו בעיר.
"בכדי שיעשו" — הלילה : המרדכי והסמ"ק — אין הלילה עולה למניין ; ראשונים אחרים — עולה. הרמ״א פסק להחמיר.
למי שהובא בשבילו לערב : יש אומרים בכדי שיעשו, ויש אומרים מותר מיד — שהקנס הוא רק בו ביום.
שורש המחלוקת : האם "בכדי שיעשו" הוא קנס גמור או רק סילוק ההנאה מן השבת עצמה.
8. פסיקת האחרונים — מג״א, ט״ז ומשנה ברורה
המג״א — מדקדק בגדר נתינת מזון לפני הנכרי בחצר : שדווקא יניח לפניו והוא ייטול, אבל ליתן לידו אסור שמא יוציא ונמצא ישראל עשה העקירה.
הט״ז — מבאר את גדר "מעשיו מוכיחים" (ס"יב) : אף בלא אמירה מפורשת, אם ניכר שלצורך ישראל עשה — אסור.
המשנה ברורה (81 סעיפים) — מסכם להלכה : "לעצמו" מותר, "בשבילו" אסור ובכדי שיעשו ; מכירו אסור בדבר שיש בו ריבוי ; מותר לטרוח לפני עני נכרי משום דרכי שלום ; ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילין באמירה דרך כרמלית.
9. נפקא מינות פרקטיות
נפקא מינות מן הסוגיא :
נר וכבש : נכרי שהדליק/עשה לעצמו ודי אחד לכל — מותר אף מכירו.
מים ועשבים : מכירו — אסור, שמא ירבה בשבילו.
פירות וצידה : לעצמו — מוקצים בו ביום, מותרים לערב מיד ; בשבילו — בכדי שיעשו.
מחוץ לתחום : בשבילו אסור באכילה בו ביום ; לאחרים מותר.
רשות הרבים מול כרמלית : חילול דאורייתא מחמיר ; כרמלית — לערב מיד.
ספק תחום : חוששין לאיסור.
10. סיכום הסוגיא והכרעת ההלכה
יסוד הסוגיא : סימן שכ"ה בנוי על שתי שאלות — למי עשה הנכרי (לעצמו מותר, בשביל ישראל אסור), ואיזו מלאכה (דאורייתא חמור, דרבנן קל). ועל גדר "בכדי שיעשו" — שלא ייהנה ישראל ממה שהוקדם בשבת.
למי : לעצמו — מותר ; בשביל ישראל — אסור.
בכדי שיעשו : לערב, שיעור עשיית המלאכה ; אין הלילה עולה (רמ״א).
מכירו : בדבר שיש בו ריבוי — אסור.
סוג המלאכה : דאורייתא חמור, כרמלית קל.
לפסק למעשה — לפי מנהג עדה ובהוראת רב.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע. רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).