✦ ❖ ✦
DAAT · רמה 2 — למדן
שולחן ערוך · אורח חיים
הלכות שבת — עיון מעמיק
סימן שכ"ח
דִּין חוֹלֶה בְּשַׁבָּת
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦
פלפול מעמיק
מקורות talmudiques, מקורות, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים בעניין le malade à shabbat — règles de soin
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ"ח — 49 סעיפים
עם נושאי כלים: ביאורי שו״ע, ט״ז, מג״א, מקורות והערות
משנה ברורה: 152 entrées
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — המקור והברייתות
- חקירת היסוד — גדר היתר פיקוח נפש
- שיטות הראשונים בגדר "מכה של חלל"
- הסוגיא המרכזית — יומא פג-פה ופיקוח נפש
- שיטת הב״י והשו״ע — הכרעת ההלכה
- שיטת הרמ״א — דיני חולה שאין בו סכנה
- מחלוקת הראשונים בגדר חולה שאין בו סכנה
- פסיקת האחרונים — מג״א, ט״ז ומשנה ברורה
- נפקא מינות פרקטיות
- סיכום הסוגיא והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — 49 סעיפים
סעיף א. דין חולה בשבת. ובו מט סעיפים:
מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה ואפי' ע"י עכו"ם גזירה משום שחיקת סמנים:
מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה ואפי' ע"י עכו"ם גזירה משום שחיקת סמנים:
סעיף ב. מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת והזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים:
סעיף ג. כל מכה של חלל דהיינו מהשינים ולפנים ושינים עצמם בכלל מחללין עליה את השבת ודוקא שנתקלקל א' מהאיברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה אבל מיחושים אין נקראים מכה: הגה מיהו מי שחושש בשינו ומצטער עליו להוציאו אומר לעכו"ם להוציאו (ב"י בשם אורחות חיים ואסור והיתר וארוך):
סעיף ד. מכה של חלל אינה צריכה אומד שאפי' אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול אסור לחלל עליו אע"פ שהיא מכה של חלל:
סעיף ה. מכה שאינה של חלל נשאלין בבקי ובחולה ואין מחללין עליו שבת עד שיאמר אחד מהם שהוא צריך לחילול או שיעשה אצל א' מהם סכנת נפשות (וע"ל סי' תרי"ח):
סעיף ו. מכה שעל גב היד וגב הרגל וכן מי שבלע עלוקה וכן מי שנשכו כלב שוטה או א' מזוחלי עפר הממיתים אפילו ספק אם ממית אם לאו הרי הם כמכה של חלל:
סעיף ז. מחללין שבת על כל מכה שנעשית מחמת ברזל ועל שחין הבא בפי הטבעת ועל סימטא והוא הנקרא פלוקנרו בלע"ז ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר או עם סימור:
סעיף ח. מי שאחזו דם מקיזין אותו אפי' הולך על רגליו ואפי' ביום הראשון:
סעיף ט. החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב או שהיה שותת דם או שהיה בו רירא ותחלת אוכלא (פי' תחילת חולי) מחללין עליו את השבת:
סעיף י. כל חולי שהרופאים אומרים שהיא סכנה אע"פ שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת ואם רופא א' אומר צריך ורופא א' אומר אינו צריך מחללין ויש מי שאומר שאין צריך מומחה דכל בני אדם חשובים מומחין קצת וספק נפשות להקל: הגה וי"א דוקא ישראלים אבל סתם עכו"ם שאינן רופאים לא מחזקינן אותם כבקיאים [איסור והיתר הארוך]. מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו עיין לעיל סי' ש"ו [ב"י בשם הרשב"א]:
סעיף יא. חולה שיש בו סכנה שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש לו מלאכת חילול שבת שמנה ימים אין אומרים נמתין עד הלילה ונמצ' שלא לחלל עליו אלא שבת אחת אלא יעשו מיד אע"פ שמחללין עליו שתי שבתות ולכבות הנר בשביל שישן ע"ל סימן רע"ח:
סעיף יב. כשמחללין שבת על חולי שיש בו סכנה משתדלין שלא לעשות ע"י עכו"ם וקטנים ונשים אלא ע"י ישראל גדולים ובני דעת: הגה וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי עושה ע"י שינוי ואם אפשר לעשותו ע"י עכו"ם בלא איחור כלל עושין ע"י עכו"ם [א"ז וש"ג ומ"מ בשם ראב"ן] וכן נוהגים אבל במקום דיש לחוש שיתעצל העכו"ם אין לעשות ע"י עכו"ם [תוספות ור"ן]:
סעיף יג. כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח אפי' אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים וכן כל כיוצא בזה:
סעיף יד. היה חולה שיש בו סכנ' וצריך בשר שוחטין לו ואין אומרי' נאכילנו נביל' אבל אם הי' החול' צריך לאכילה לאלתר והנביל' מוכנת מיד והשחיט' מתאחרת לו מאכילין אותו הנבילה:
סעיף טו. אמדוהו [פי' התבוננו במחלתו ושיערו] הרופאים שצריך גרוגרת אחת ורצו עשרה והביאו לו כל א' גרוגרת כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת ה' אפילו הבריא בראשונה:
סעיף טז. אמדוהו לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין וג' בעוקץ א' כורתים העוקץ שיש בו ג' ואם היו ב' בעוקץ א' וג' בעוקץ א' לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו ב' הגה ואם הדבר בהול אין מדקדקין בכך שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב [הגהות מרדכי פרק מפנין]:
סעיף יז. חולה שנפל מחמת חלי למשכב ואין בו סכנה הגה או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אע"פ שהולך כנפל למשכב דמי [המגיד פ"ב] אומרים לעכו"ם לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאוריית' אפי' יש בו סכנת אבר ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים יש מתירים אפי' אין בו סכנת אבר ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהיא נסמך למלאכה דאוריית' ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפי' אין בו סכנת אבר ודברי הסברא השלישית נראין: הגה מותר לומר לעכו"ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ם ורשב"א) וכל שאסור לעשותו ע"י ישראל אפי' ע"י החולה בעצמו אסור אבל כשעושה לו העכו"ם מותר לחולה לסייעו קצת דמסייע אין בו ממש (ב"י גמ' ביצה דף כ"ב):
סעיף יח. הקיז דם ונצטנן עושים לו מדורה אפי' בתקופת תמוז:
סעיף יט. חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי עכו"ם:
סעיף כ. אין נותנין יין לתוך העין וליתנו על גביו אם פותח וסוגר העין אסור ואם אינו פותח וסוגר מותר ורוק תפל אפי' על גביו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה קעביד:
סעיף כא. שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גב העין שאינו נראה אלא כרוחץ והוא דלא עמיץ ופתח ולא חיישינן משום שחיקת סמנים דכיון שלא התירו לו לשרותן אלא מע"ש איכא הכירא:
סעיף כב. מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחלב מפני שהוא נימוח ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא שרי אבל אין נותנין עליה שמן וחמין מעורבים יחד ולא ע"ג מוך ליתנו עליה אבל נותן הוא חוץ למכה ושותת ויורד לתוכה:
סעיף כג. נותנין ספוג וחתיכות בגדים יבשים וחדשים שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה אבל לא ישנים שהם מרפאים וה"מ ישנים שלא נתנו מעולם על המכה אבל אם היו כבר על המכה אפילו ישנים שרי דשוב אינם מרפאים:
סעיף כד. נותנים עלה על גב מכה בשבת שאינו אלא כמשמרת חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה (ואין נותנין גמי על המכה שהוא מרפא) (טור):
סעיף כה. רטייה שנפלה מעל גב המכה על גבי קרקע לא יחזירנה נפלה על גבי כלי יחזירנה ועל ידי עכו"ם מותר להניחה אפי' לכתחלה: הגה ומותר לומר לעכו"ם לעשות רטייה על מכה או חבורה (א"ו הארוך) ואסור ליתן עליה אפר מקלה דמרפא כי אם ע"י עכו"ם (מרדכי פרק שמונה שרצים):
סעיף כו. מגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנחה ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח:
סעיף כז. מכה שנתרפא נותנין עליה רטייה שאינו אלא כמשמרה:
סעיף כח. המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר:
סעיף כט. מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין כדי להעמיד הדם אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה ואם הוא מעונג אף היין לו כמו החומץ ואסור:
סעיף ל. מי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונן שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא:
סעיף לא. צפורן שפרשה וציצין שהם כמין רצועות דקות שפירשו מעור האצבע סביב הציפורן אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו להסירן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת ופירש"י כלפי מעלה כלפי ראשי אצבעותיו ור"ת פירש דהיינו כלפי הגוף וצריך לחוש לשני הפירושים:
סעיף לב. החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ ויפלוט אבל מגמע ובולע או מטבל בו כדרכו החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא:
סעיף לג. גונח מותר לינק חלב מהבהמה דבמקום צערא לא גזרו רבנן וי"א שאם אין לו אלא צער של רעב אסור לינק מהבהמה בשבת:
סעיף לד. לא תיקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותינק את בנה:
סעיף לה. מותר לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויניק: (הגה אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה דלית בו סכנה (ב"י בשם שבולי לקט):
סעיף לו. אין לועסין מצטכי (עסי' רי"ו סי"ג פירושו) ולא שפין בו השינים לרפואה ואם משום ריח הפה מות':
סעיף לז. כל אוכלים ומשקין שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן לרפואה אע"פ שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפילו הכי שרי וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה ודוק' מי שיש לו מיחוש בעלמ' והוא מתחזק והולך כבריא אבל אם אין לו שום מיחוש מותר: (הגה וכן אם נפל למשכב שרי [ב"י]:
סעיף לח. מותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול:
סעיף לט. אין עושין אפיקטוזין (פי' הערוך אפיק טפי זון כלומר להוציא עודף המזון] דהיינו גרמת קיא אפי' בחול משום הפסד אוכלים ואם מצטער מרוב מאכל בחול מותר אפילו בסם ובשב' אסור בסם ומותר ביד:
סעיף מ. החושש במעיו מותר ליתן עליהם כוס שעירו ממנו חמין אע"פ שעדיין יש בו הבל:
סעיף מא. מי שנשתכר שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן (ומלח) מותר לסוכם בשבת:
סעיף מב. אין מתעמלים דהיינו שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי:
סעיף מג. מותר לכפות כוס חם על הטבור ולהעלותו ולהעלו' אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי' דהיינו תנוך שכנגד הלב שנכפף לצד פנים שכל א' מאלו אין עושים בסמנים כדי שניחוש לשחיקה ויש לו צער מהם:
סעיף מד. רוחצין במי גרר ובמי חמתן ובמי טבריה ובמים היפים שבים הגדול אע"פ שהם מלוחים שכן דרך לרחוץ בהם וליכ' הוכחה דלרפואה קא עביד אבל לא במים הרעים שבים הגדול ובמי משרה שהם מאוסים ואין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה ודוק' ששוהא בהם אבל אם אינו שוהא בהם מותר שאינו נראה אלא כמיקר:
סעיף מה. לוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה:
סעיף מו. נותנין כלי על גב העין להקר והוא שיהא כלי הניטל בשבת:
סעיף מז. עצם שיצ' ממקומו מחזירין אותו:
סעיף מח. אסור להניח בגד על מכה שיוצ' ממנו דם מפני שהדם יצבע אותו ואסור להוציא דם מהמכה לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה להעביר דם שבמכה וי"א שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה ואח"כ כורך עליו סמרטוט:
סעיף מט. אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת:
1. הקדמת הסוגיא — המקור והברייתות
המקור התלמודי
סימן שכ"ח עוסק בדִּין חוֹלֶה בְּשַׁבָּת — אחד הסימנים החשובים והארוכים שבהלכות שבת. יסודו בעיקרון הגדול "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח:ה) — "ולא שימות בהם", שפיקוח נפש דוחה את השבת.
המקור המרכזי הוא יומא פג ע"א-פה ע"ב : סוגיית "מי שאחזו בולמוס", והדרשות של פיקוח נפש — "וחי בהם ולא שימות בהם", "וכי תצא אש... חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", "וחי בהם — ולא שימות בהם". ובשבת קכח ע"ב-קכט ע"א — דיני חיה ויולדת, וברייתות מכה של חלל. דיני הרפואה ושחיקת סממנים — שבת נג ע"ב, קח ע"א. הראשונים ביססו על סוגיות אלו את כל גדרי החולה.
2. חקירת היסוד — גדר היתר פיקוח נפש
דחויה או הותרה
חקירה יסודית : כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה — האם השבת הוּתְּרָה אצל פיקוח נפש (נעשית כחול לגמרי), או רק דְּחוּיָה (נשאר איסור, אלא שנדחה מפני הסכנה) ?
- הותרה : אצל פיקוח נפש אין כאן איסור כלל, ואין צורך למעט במלאכה או לעשות בשינוי.
- דחויה : האיסור קיים אלא שנדחה ; ולפי זה ראוי למעט ככל האפשר ולעשות בשינוי או על ידי נכרי, כשאין בכך עיכוב.
נפקא מינה מעשית בהגהת הרמ״א (ס"יב) : "אם אפשר בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי — עושה בשינוי". זו לשון דחויה. אך להלכה מדגישים הפוסקים שכל זה דווקא כשאין חשש עיכוב כלל ; ובמקום ספק — עושים מיד ובלא שינוי, שספק נפשות להקל.
3. שיטות הראשונים בגדר "מכה של חלל"
רש״י (שבת קכט, יומא פד) — מבאר ש"מכה של חלל" — מן השיניים ולפנים — היא בחזקת סכנה, ואין צריך אומד ; שכל מכה פנימית עלולה לסכן. וההיתר מבוסס על "וחי בהם".
הרמב״ם (הלכות שבת פרק ב) — מנסח את העיקרון : "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות" ; ומדגיש ש"אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה". הרמב״ם פוסק שמכה של חלל אינה צריכה אומד, ושעושין כל צרכי החולה.
הרא״ש, הר״ן והרשב״א — דנים בגדרי חולה שאין בו סכנה : אילו מלאכות מותרות על ידי נכרי, ואילו על ידי ישראל בשינוי. מחלוקתם היא יסוד ארבע השיטות שמביא השו"ע בסעיף יז.
4. הסוגיא המרכזית — יומא פג-פה ופיקוח נפש
יומא פה ע"ב : נחלקו תנאים מנין שפיקוח נפש דוחה שבת — רבי ישמעאל מ"במחתרת", רבי עקיבא, ר' אלעזר בן עזריה מ"וביום השמיני ימול" (מילה דוחה שבת — קל וחומר לפיקוח נפש כל הגוף). ושמואל מסיק : "וחי בהם — ולא שימות בהם".
ואמר רבא : "לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פירכא". מכאן הלימוד הנקי : התורה ניתנה לחיות בה. ומכאן "וכי תצא אש" (מכילתא) — "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (יסוד סעיף יא). ומכאן גם "הזריז הרי זה משובח, והשואל הרי זה שופך דמים" (תוספתא ; יסוד סעיף ב).
5. שיטת הב״י והשו״ע — הכרעת ההלכה
בית יוסף (או"ח סימן שכ"ח) — סוקר את הסוגיות והראשונים, ופוסק בשו"ע 49 סעיפים המסודרים כסולם דרגות : מיחוש בעלמא (ס"א) ; חולה שיש בו סכנה (ס"ב-טז) ; חולה שאין בו סכנה (ס"יז-יט) ; ורפואות הפרטיות (ס"כ-מט). עיקר חידושו : מכה של חלל אינה צריכה אומד, וספק נפשות להקל אף בלא מומחה.
בגדר חולה שאין בו סכנה (ס"יז) מביא המחבר ארבע שיטות, ומכריע כ"סברא השלישית" : שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי — אך לעולם לא איסור דאורייתא ביד ישראל.
6. שיטת הרמ״א — דיני חולה שאין בו סכנה
הרמ״א מרבה הגהות בסימן זה, רובן בגדרי חולה שאין בו סכנה : (ס"ג) חושש בשינו אומר לנכרי להוציאה ; (ס"יב) בפיקוח נפש, אם אפשר בלא דיחוי — עושה בשינוי או על ידי נכרי, וכן המנהג, אך לא במקום חשש עיכוב ; (ס"יז) צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה, ומסייע אין בו ממש.
7. מחלוקת הראשונים בגדר חולה שאין בו סכנה
ארבע שיטות בסעיף יז :
- שיטה א' : מתירים לישראל איסור דרבנן בידים אף בלא סכנת אבר.
- שיטה ב' : יש סכנת אבר — עושין ; אין סכנת אבר — אין עושין.
- שיטה ג' (הנכונה) : אין סכנת אבר — בשינוי ; יש סכנת אבר — בלא שינוי.
- שיטה ד' : אף בסכנת אבר אין עושין דבר הסמוך למלאכה דאורייתא.
שורש המחלוקת : עד כמה הקילו בחולה שאין בו סכנה — והאם ההיתר תלוי בסכנת אבר או בחומרת המלאכה. השו"ע הכריע כשיטה השלישית.
8. פסיקת האחרונים — מג״א, ט״ז ומשנה ברורה
המג״א — מדקדק בגדרי האומד ובמי נאמן לומר "צריך" ; ומבאר את גדר "מאכל בריאים" (ס"לז) — שכל שדרך הבריאים לאוכלו מותר אף לרפואה.
הט״ז — מבאר את גדר "ממרח" ברטייה (ס"כו) ואת גדר "מכה בפטיש" בהפסת שחין (ס"כח) — שהחיוב דווקא בכוונת הרחבת פי המכה.
המשנה ברורה (152 סעיפים) — מסכם להלכה את סולם הדרגות : סכנה — מחללין הכל ומזדרזין ; ספק סכנה — להקל ; אין בו סכנה ונפל למשכב — רפואה מותרת ומלאכה על ידי נכרי ; מיחוש בעלמא — אסור אף שבות אף על ידי נכרי.
9. נפקא מינות פרקטיות
נפקא מינות מן הסוגיא :
- סכנת נפשות : מחללין הכל, הזריז משובח, השואל שופך דמים.
- ספק סכנה : ספק נפשות להקל — עושים מיד.
- הותרה / דחויה : נפקא מינה אם לעשות בשינוי כשאין עיכוב.
- חולה שאין בו סכנה : רפואה מותרת ; מלאכה דאורייתא על ידי נכרי, דרבנן בשינוי.
- מיחוש בעלמא : אין רפואה כלל, אף על ידי נכרי.
- מאכל בריאים : מותר אף לרפואה ואף שמוכח.
10. סיכום הסוגיא והכרעת ההלכה
יסוד הסוגיא : סימן שכ"ח בנוי על סולם דרגות של חולי, ועל העיקרון "וחי בהם". כל מקרה נמדד לפי דרגת הסכנה, סוג המלאכה (דאורייתא או דרבנן), ואם ניכר כרפואה.
- סכנה : מחללין הכל ומזדרזין ; ספק סכנה — להקל.
- אין בו סכנה : רפואה מותרת ; דאורייתא בנכרי, דרבנן בשינוי.
- מיחוש בעלמא : גזירת שחיקת סממנים אוסרת כל רפואה.
- מאכל בריאים : תמיד מותר.
לפסק למעשה — לפי מנהג עדה ובהוראת רב.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).