שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות talmudiques, מקורות, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים בעניין pendant bein hashemashot (crépuscule) — actes rabbiniques permis pour mitzva
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — ברייתא דשבות בין השמשות
- חקירת היסוד — קולא בעצם הגזירה או היתר בשעת הדחק
- גדר זמן בין השמשות — מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי
- תנאי "דבר מצוה או דוחק" — שני ראשי ההיתר
- פסק הב״י והשו״ע — לשון המחבר ומקורותיו
- שבות הקרוב למלאכה — האם נכלל בהיתר
- סוגיית הראשונים — שבות דשבות והעמדת התחום
- פסק האחרונים — ט״ז, מג״א, משנה ברורה
- נפקא מינות פרקטיות — אמירה לעכו"ם והדלקת נר
- סיכום שיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — 1 סעיפים
כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות (וע"ל סי' רס"א וס"ס ש"ז) והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר וכן מוריד מהאילן או מוציא מהכרמלית עירוב שעשה וכן אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות מותר בין השמשות ומטעם זה מותר לומר בין השמשות לעכו"ם להדליק לו נר לשבת:
1. הקדמת הסוגיא — ברייתא דשבות בין השמשות
המקור בגמרא
המקור לדין זה הוא ברייתא מפורשת בשבת (לד ע"א) : "כל אלו שאמרו אסור לטלטלן בשבת — בין השמשות מותר לטלטלן", ובהמשך הסוגיא נאמר הכלל הרחב — "ספק חשכה... מותר לערב" וכן בעירובין (לב ע"ב) ובמשנה (שבת ב, ז) על ספק חשכה. מכל אלו עולה שחז"ל לא גזרו את גזירות דרבנן על זמן בין השמשות, משום שהוא עצמו ספק יום ספק לילה, וגזירה על ספק היא גזירה לגזירה.
שתי הנחות יסוד מצטרפות כאן : (א) בין השמשות ספק יום ספק לילה — ואם הוא יום אין כאן איסור כלל. (ב) איסורי דרבנן אינם חמורים — וחכמים לא רצו להעמיד דבריהם במקום ספק כשיש צורך. מצירוף שתי ההנחות נולד ההיתר : שבות בזמן ספק — לצורך מצוה או דוחק — לא נאסר מעיקרא.
2. חקירת היסוד — קולא בגזירה או היתר בשעת הדחק
חקירה : מהו אופי ההיתר של "בין השמשות לא גזרו" — האם הגזירה עצמה מעולם לא חלה על זמן זה, או שהגזירה חלה אלא שחכמים התירוה במקום צורך ?
- צד א' — לא חלה הגזירה : מתחילה תיקנו חכמים את שבותם רק על ודאי יום, ובין השמשות מופקע מגדר התקנה. לפי זה ההיתר אינו תלוי בעוצמת הצורך.
- צד ב' — הותרה במקום צורך : הגזירה כן חלה גם בבין השמשות, אלא שחכמים, שתיקנוה, הם עצמם הִתנו שבמקום מצוה או דוחק לא תעמוד.
מלשון השו"ע — "לא גזרו עליהם בין השמשות והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק" — מוכח כצד ב' : עצם תנאי המצוה/הדוחק מלמד שבלא צורך הגזירה עומדת בעינה גם בבין השמשות. וכן דייקו האחרונים.
3. גדר זמן בין השמשות — מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי
מהו "בין השמשות" שעליו דיברה ההלכה ? נחלקו בו תנאים בשבת (לד ע"ב) :
- ר' יהודה : משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים — שיעור של מהלך שלושת רבעי מיל.
- ר' יוסי : בין השמשות כהרף עין — זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו.
להלכה אנו תופסים לחומרא את שיעור ר' יהודה (וכפי שביאר הב"י בסי' רס"א), ולכן ההיתר של סימן שמ"ב חל על כל משך זמן זה — מהשקיעה עד צאת הכוכבים. אך יש לדקדק : ההיתר הוא בין השמשות של כניסת שבת; בבין השמשות של מוצאי שבת מחמירים, שכבר חלה עליו קדושת שבת בודאי.
קושיא : אם בין השמשות ספק, מדוע נצרך גם תנאי "מצוה או דוחק" — והרי ספק דרבנן לקולא בלא שום צורך ?
תירוץ : כלל "ספק דרבנן לקולא" עניינו ספק במציאות או בדין שכבר נולד; כאן חכמים גזרו במכוון גם על הספק, כדי שלא יזלזלו, ורק נמנעו מלהעמיד גזירתם במקום צורך. נמצא שהצורך אינו "מתיר ספק" אלא הוא תנאי שבעצם התקנה — וזו ראיה נוספת לצד ב' שבחקירה.
4. תנאי "דבר מצוה או דוחק" — שני ראשי ההיתר
השו"ע נקט שני תנאים חלופיים, ובדיוקם נחלקו דרכי הלימוד :
- "דבר מצוה" : כגון לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר — מעשה שבות הנדרש לקיום מצוה. אין צריך שתהיה מצוה דאורייתא דווקא.
- "דוחק" (טירדה ונחיצות) : אף בלא מצוה — כאשר אדם טרוד ונחפז בדבר שאיסורו משום שבות, התירו לו בבין השמשות.
דוגמת השו"ע למצוה : הבאת לולב/שופר והורדת עירוב מן האילן או הוצאתו מן הכרמלית. דוגמתו לדוחק : "היה טרוד ונחפז" — צורך הגוף הדוחק אף בלא מצוה ממש.
5. פסק הב״י והשו״ע — לשון המחבר ומקורותיו
דקדוק בלשון : המחבר נקט "אסורים מדברי סופרים" — דווקא איסורי דרבנן. מלאכה דאורייתא, אף בבין השמשות, אסורה לכתחילה ואין בה היתר זה כלל, שהרי בודאי יום אסור מן התורה, ובספק חמור לא הקילו.
6. שבות הקרוב למלאכה — האם נכלל בהיתר
נקודת חידוד מרכזית : האם כל שבות הותר בבין השמשות, או רק שבות "רחוק" ממלאכה ?
- פשט הברייתא — כל דברי סופרים.
- אך האחרונים (וכן מובא במשנה ברורה) חילקו : שבות הקרוב מאוד למלאכה דאורייתא, או שבות שיש בו חשש דאורייתא, לא הקילו בו אף בבין השמשות.
הטעם : בשבות הקרוב למלאכה חוששים שמא יבוא לידי איסור תורה ממש, ולא רצו להעמיד את ההיתר במקום סכנת תקלה.
נפקא מינה : אמירה לעכו"ם להדליק נר — שבות "רחוק" (אמירה גרידא), והותר. אבל לבקש מעכו"ם לעשות מלאכה גמורה לצורך שאינו של מצוה ודוחק — נשאר בכלל הספק; וכן שבות שעיקרו סייג קרוב למלאכה.
7. סוגיית הראשונים — שבות דשבות והעמדת התחום
צירוף "שבות דשבות" : כאשר מצטרפים שני קולות — שבות גרידא ובזמן בין השמשות ולצורך מצוה — רוב הראשונים הקילו ביד רחבה. אך בשבות יחיד בלא צורך, או במלאכה דאורייתא, אין כאן מקום להיתר.
8. פסק האחרונים — ט״ז, מג״א, משנה ברורה
9. נפקא מינות פרקטיות
- הבאת לולב/שופר : שכח להכין — מותר בבין השמשות לעלות באילן או לשוט במים להביאם, שזה צורך מצוה.
- עירוב : שכח להוריד את העירוב מן האילן או שהניחו בכרמלית — מותר בבין השמשות להורידו ולהוציאו, להכשיר תחומו.
- הדלקת נר שבת : שכחו להדליק — מותר בבין השמשות לומר לעכו"ם להדליק נר לשבת, וזהו דוחק וצורך גדול.
- דבר הרשות בלא דוחק : אין להקל — חסר תנאי "מצוה או דוחק".
- מוצאי שבת : בין השמשות שלאחר השבת — מחמירים ואין נוהג בו היתר זה.
10. סיכום שיטות והכרעת ההלכה
היסוד : חז"ל לא העמידו את גזירות השבות שלהם על זמן בין השמשות — שהוא ספק יום ספק לילה — כאשר יש צורך מצוה או דוחק.
- ההיתר — דווקא באיסורי דרבנן; מלאכה דאורייתא אסורה.
- תנאי מעכב — מצוה (לולב, שופר, עירוב) או דוחק (טירדה ונחיצות).
- שבות הקרוב למלאכה דאורייתא — לא הותר.
- הזמן — בין השמשות דכניסת שבת בלבד; דמוצאי שבת לחומרא.
- לכתחילה — להזדרז קודם השקיעה ולא לסמוך על היתר זה.
לפסק למעשה — לפי מנהג עדה ובהוראת רב.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).