שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות talmudiques, מקורות, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים בעניין les enfants à shabbat (responsabilité parentale)
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ"ג — 1 סעיפים
עם נושאי כלים: ביאורי שו״ע, ט״ז, מג״א, מקורות והערות
משנה ברורה: 9 entrées
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — "קטן אוכל נבילות" ביבמות
- חקירת היסוד — הפרשה: חובה על הקטן או על הגדול
- מחלוקת רב הונא ור' יוחנן — אין ב"ד מצווין
- ספייה בידים — דרשת "לא תאכילום"
- ספייה באיסור דרבנן — היקף האיסור
- גדר חינוך — על מי מוטל ומאיזה גיל
- פסק הב״י והשו״ע — לשון המחבר
- פסק האחרונים — ביאור הגר״א, מג״א, משנ״ב
- נפקא מינות פרקטיות
- סיכום שיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — 1 סעיפים
קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות: הגה וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ) וי"א דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד (ב"י) וקטן שהכה לאביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אע"פ שא"צ תשובה כשהגדיל מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב):
1. הקדמת הסוגיא — "קטן אוכל נבילות" ביבמות
המקור בגמרא
המקור המרכזי לסימן זה הוא בסוגיא ביבמות (קיג ע"ב — קיד ע"א) : "קטן אוכל נבילות, בית דין מצווין עליו להפרישו או אין מצווין ?" — ושם נדרשת גם דרשת "לֹא תֹאכְלוּם" — "לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים". שני נושאים נפרדים נכרכו יחד בסעיף : (א) חובת ההפרשה מאיסור שהקטן עושה מעצמו; (ב) איסור ספייה בידים — להאכיל את הקטן איסור בידיים.
יש להבחין בחדות בין שני מצבים שאינם דומים זה לזה כלל : הקטן אוכל מעצמו — שאלת ההפרשה (האם מוטל על הגדול למחות ולמנוע); הגדול מאכיל את הקטן — איסור ספייה, שהוא איסור על הגדול עצמו. הסעיף בשו"ע אורג את שניהם, וכל הבנת הסימן תלויה בהפרדה זו.
2. חקירת היסוד — הפרשה: חובה על הקטן או על הגדול
חקירה : כשאמרו "אין ב"ד מצווין להפרישו" — מה גדר החובה שנשללה ? האם החיסרון הוא שאין כאן עבירה כלל (הקטן אינו בר עונשין, ומעשהו אינו "עבירה"), או שיש כאן עבירה אלא שלא הוטלה חובת הפרשה על הגדול במצב זה ?
- צד א' : הקטן פטור, ומעשהו אינו נחשב מעשה איסור — ולכן אין מה להפריש.
- צד ב' : המעשה אסור גם בקטן, אלא שחובת ההפרשה ("מצווין") לא הוטלה על הב"ד כל זמן שהקטן עושה לדעת עצמו.
נפקא מינה : חינוך. אם הקטן הגיע לחינוך — לכל הדעות יש חובת הפרשה, ומוכח כצד ב' : המעשה כן בעל משמעות, ורק שלב החיוב משתנה. וכן דייק הרמ"א בהביאו "וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך".
3. מחלוקת רב הונא ור' יוחנן — אין ב"ד מצווין
מחלוקת אמוראים ביבמות (קיד ע"א) :
- רב הונא (וכן ר' יוחנן בלשון אחת) — בית דין מצווין להפריש קטן אוכל נבילות.
- ר' יוחנן (בלשון אחרת) — אין בית דין מצווין להפרישו.
הגמרא מיישבת : "לא קשיא — הא דקא עביד לדעתיה דנפשיה, הא דקא עביד לדעתיה דאבוה". כשהקטן עושה לדעת עצמו — אין ב"ד מצווין; כשעושה לדעת הגדול או הגדול גורם — חייבים למחות. כך פסק השו"ע "אין ב"ד מצווין", והמשנ"ב (ס"ק א) הוסיף שאם עושה בשביל גדול — צריך למחות בידו.
קושיא : אם אין ב"ד מצווין, מדוע "אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו" — מה בין הב"ד לאב ?
תירוץ : חובת הב"ד עניינה אכיפת איסורים בציבור; כלפי קטן לא הטילו עליהם חובת אכיפה אקטיבית. אך האב — עליו מוטלת מצות חינוך בפני עצמה, ומכוחה הוא חייב לגעור ולהפריש את בנו. אלו שני יסודות נפרדים : אכיפת ב"ד מזה, וחיוב חינוך אבהי מזה.
4. ספייה בידים — דרשת "לא תאכילום"
יסוד : הגמרא ביבמות דורשת את הכתובים "לֹא תֹאכְלוּם" (בשרצים, בדם, בנבילה) — קרי ביה "לֹא תַאֲכִילוּם" — "להזהיר גדולים על הקטנים". מכאן שספייה בידים — להאכיל קטן דבר איסור בידיים — אסורה על הגדול מן התורה, ואין זה תלוי כלל בשאלת ההפרשה.
נמצינו למדים : גם כשאין חובת הפרשה (הקטן עושה לדעת עצמו), עדיין אסור לגדול להאכילו בידים. ההפרשה היא חובת מניעה; הספייה היא איסור עשייה אקטיבי על הגדול עצמו.
5. ספייה באיסור דרבנן — היקף האיסור
השו"ע חידש : "ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים". נחלקו האחרונים בגדר הדבר :
- שיטה א' : דרשת "לא תאכילום" היא דאורייתא, וחכמים הרחיבוה גם לאיסורי דרבנן — שלא יאכיל קטן דבר איסור כלל, פן יִלמד מכך.
- שיטה ב' : איסור הספייה באיסור דרבנן הוא עצמו מדרבנן, חלק מתקנת החינוך — שלא להרגיל את הקטן בעבירה.
הביאור הגר"א העיר שיש דרבנן שבהם הקטן עצמו אינו מוזהר, ואף מותר ליתן לו לכתחילה כשצריך לכך — כגון רחיצה וסיכה לקטן ביום הכיפורים. נמצא שאיסור הספייה בדרבנן אינו מוחלט כדאורייתא.
6. גדר חינוך — על מי מוטל ומאיזה גיל
הרמ"א הביא שתי הגהות בגדר החינוך :
- וי"א (תוס' פרק כל כתבי) — כל פטור הב"ד הוא דווקא בקטן שלא הגיע לחינוך; הגיע לחינוך — צריכים להפרישו.
- וי"א (ב"י) — חינוך אינו שייך לב"ד כלל, אלא לאב בלבד.
המשנ"ב (ס"ק ב) הוסיף שמצות חינוך מוטלת על האב — "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" — ויש מאחרונים שגם האם בכלל. ובס"ק ג ביאר נפקא מינה בין דאורייתא לדרבנן : בדרבנן אם לא הפרישו האב אין ב"ד מוחין בידו; בדאורייתא — ב"ד מוחין ביד האב להפרישו.
7. פסק הב״י והשו״ע — לשון המחבר
8. פסק האחרונים — ביאור הגר״א, מג״א, משנ״ב
9. נפקא מינות פרקטיות
- הקטן עושה מלאכה לעצמו : אין ב"ד מצווין; האב מצווה לגעור ולהפריש.
- הקטן עושה מלאכה בשביל גדול : חובה למחות בידו — אסור ליהנות ממלאכת הקטן.
- ספייה בידים : אסור להאכיל קטן או לעשות עבורו איסור בידיים — אף איסור דרבנן, אף שבות.
- צורך הקטן : בדרבנן שהקטן עצמו אינו מוזהר בו, ובמקום צורך (רחיצה/סיכה ביוה"כ) — מותר ליתן לו.
- הגיע לחינוך : מתחזקת חובת ההפרשה; חינוך מוטל בעיקר על האב (ויש אומרים אף האם).
10. סיכום שיטות והכרעת ההלכה
היסוד : הסימן מבחין בין שלושה מישורים — אכיפת ב"ד, חינוך האב, ואיסור הספייה :
- אין ב"ד מצווין להפריש קטן העושה לדעת עצמו; עושה לדעת גדול — מוחין.
- האב מצווה לגעור ולהפריש את בנו, מדין חינוך.
- ספייה בידים אסורה לכל גדול — אף בדרבנן ואף בשבות.
- אסור להרגיל קטן בחילול שבת ויו"ט.
- בדרבנן שהקטן אינו מוזהר בו, במקום צורך — מותר.
לפסק למעשה — לפי מנהג עדה ובהוראת רב.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).