שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות talmudiques, מקורות, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים בעניין perdu dans le désert — quand commence shabbat ?
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ"ד — 2 סעיפים
עם נושאי כלים: ביאורי שו״ע, ט״ז, מג״א, מקורות והערות
משנה ברורה: 11 entrées
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — "מהלך במדבר" בשבת סט ע"ב
- חקירת היסוד — שבת מספק או יום זכרון בעלמא
- מחלוקת רב הונא וחייא בר רב — מונה או משמר
- כברייתו של עולם או כאדם הראשון
- דין המלאכה — כדי פרנסתו מצומצמת
- "אם יש לו ממה להתפרנס" — חידוש הפוסקים
- קידוש והבדלה ביום השביעי
- סעיף ב' — היודע מנין יום יציאתו
- נפקא מינות פרקטיות
- סיכום שיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — 2 סעיפים
ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה ואם יש לו ממה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו ואז יעשה מלאכה בכל יום אפילו ביום שמקדש בו כדי פרנסתו מצומצמת ומותר לילך בו בכל יום אפי' ביום שמקדש בו:
1. הקדמת הסוגיא — "מהלך במדבר" בשבת סט ע"ב
המקור בגמרא
המקור לסימן הוא בשבת (סט ע"ב) : "אמר רב הונא : היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת — מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר : משמר יום אחד ומונה ששה". הסוגיא דנה כיצד יקיים אדם את השבת כשנשתכח ממנו הלוח, ומה דין מלאכה וקידוש באותו מצב.
שתי שאלות נפרדות כרוכות בסוגיא : (א) איזה יום ינהג בו קדושת שבת — שאלת הסדר (מונה ששה ואז משמר, או להפך); (ב) מה דין המלאכה בשאר הימים וביום המקודש — שאלת הפרנסה. הסעיף בשו"ע מסדר את שתי השאלות יחד.
2. חקירת היסוד — שבת מספק או יום זכרון בעלמא
חקירה : היום השביעי שמקדש המהלך במדבר — מה מעמדו ? האם הוא שבת מספק (שמא היום באמת שבת, ונוהג בו מספק), או שאינו אלא יום זכרון שתיקנו חכמים "שלא תשתכח תורת שבת ממנו" ?
- צד א' — שבת מספק : כל יום מששת הימים הוא ספק שבת; ביום השביעי מצטבר הספק והוא קרוב יותר להיות שבת — לכן נוהג בו דין שבת.
- צד ב' — זכרון בעלמא : אין שום עדיפות ליום השביעי על פני האחרים; כולם ספק שווה. אלא שחכמים תיקנו יום אחד קבוע כדי שלא תשתכח השבת, והקידוש הוא סימן זיכרון.
ראיה לצד ב' : השו"ע מתיר מלאכה לפרנסה אף ביום שמקדש בו — ואילו היה שבת ממש מספק, לא היו מקילים כך. וכן לשון המשנ"ב : הקידוש "לזכרון שלא תשתכח תורת שבת". נמצא שהיום השביעי הוא סימן ותקנה, לא הכרעת ספק.
3. מחלוקת רב הונא וחייא בר רב — מונה או משמר
מחלוקת אמוראים (שבת סט ע"ב) :
- רב הונא : מונה ששה ימים תחילה, ואז משמר יום אחד.
- חייא בר רב : משמר יום אחד תחילה, ואז מונה ששה.
למעשה אין הבדל מעשי גדול בין השיטות לעניין הימים שלאחר מכן — שהרי לאחר מחזור ראשון, היום השביעי קבוע. השו"ע נקט בלשון "מונה שבעה ימים... ומקדש השביעי" — כרב הונא, שמתחיל במנייה.
4. כברייתו של עולם או כאדם הראשון
הגמרא מבארת את שורש המחלוקת : "מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון".
- כברייתו של עולם : העולם נברא ביום ראשון, ושבת באה לאחר ששה ימי מעשה — לכן מונה ששה ואז משמר.
- כאדם הראשון : אדם נברא בערב שבת, ומיד פגש את השבת — לכן משמר תחילה ואז מונה.
יסוד מחשבתי : שתי השיטות אינן חלוקות בהלכה גרידא אלא בשאלת נקודת הראשית — האם מודדים מבריאת העולם או מבריאת האדם. נפקא מינה רק במחזור הראשון של הספירה.
5. דין המלאכה — כדי פרנסתו מצומצמת
יסוד : הגמרא מקשה — אם יעשה מלאכה רק בששת הימים ולא בשביעי, הרי "וההוא יומא לימות ?" (ביום השביעי במה יתפרנס ?). ומשיבה : "דעביד מאתמול שתי פרנסות" — ודוחה : שמא אתמול היה שבת ! המסקנה : כל יום ויום עושה כדי פרנסתו, אפילו ביום השביעי, ואותו יום ניכר רק בקידוש והבדלה.
למדנו שני דיוקים : (א) המלאכה מותרת מטעם פרנסה — צורך קיום הנפש; (ב) דווקא "כדי פרנסתו מצומצמת" — לא יותר מן ההכרח. וכן הילוך בדרך מותר בכל יום, שאין בו חשש מלאכה.
6. "אם יש לו ממה להתפרנס" — חידוש הפוסקים
קושיא : הגמרא התירה מלאכת פרנסה בכל יום — מהיכן הוסיף השו"ע "אם יש לו ממה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל" ?
תירוץ : היתר המלאכה בגמרא אינו היתר עצמי אלא מטעם פרנסה — צורך קיום. כל עוד יש לו מזון, חסר הטעם המתיר, וחוזר דין השבת (מספק / מתקנת זכרון) לאסור מלאכה בכל הימים. רק משיכלה המזון — מתעורר טעם הפרנסה והותרה מלאכה מצומצמת. נמצא שדברי השו"ע אינם תוספת חדשה אלא ביאור גדר ההיתר התלמודי : ההיתר מותנה בהיעדר פרנסה.
7. קידוש והבדלה ביום השביעי
8. סעיף ב' — היודע מנין יום יציאתו
חידוש הסעיף השני : מי שיודע כמה ימים עברו מאז יצא לדרכו — אף שאינו יודע באיזה יום בשבוע יצא — יכול לברר בודאות ימים מסוימים. שהרי בודאי לא יצא לדרך בשבת. לפיכך היום השמיני ליציאתו הוא אותו יום בשבוע שבו יצא — ויום חול ודאי. וכן יום ט"ו, כ"ב, וכן לעולם (כל שבעה ימים).
זהו בירור בכוח השכל ולא ספק : כאן אין דין "שבת מספק" כלל, אלא ידיעה ודאית שאותו יום חול — ומלאכה מותרת בו לגמרי, "כל מה שירצה".
9. נפקא מינות פרקטיות
- יש לו מזון : אסור במלאכה כלל, בכל הימים, עד שיכלה המזון.
- כלה המזון : עושה כדי פרנסתו מצומצמת בכל יום — אף ביום השביעי.
- הילוך בדרך : מותר בכל יום, אף בשביעי.
- אין פת ויין : מקדש ומבדיל בתפילה.
- יודע מנין יום היציאה : ביום ח', ט"ו, כ"ב — מלאכה מותרת לגמרי, שהוא יום חול ודאי.
10. סיכום שיטות והכרעת ההלכה
היסוד : כשנשתכח הלוח — אין מבטלים את השבת אלא מסדרים אותה מחדש :
- מונה שבעה ימים ומקדש השביעי בקידוש והבדלה — לזכרון.
- יש לו מזון — אסור במלאכה כלל; כלה המזון — מלאכת פרנסה מצומצמת בכל יום.
- הילוך מותר תמיד.
- היודע מנין יציאתו — יום ח'/ט"ו/כ"ב חול ודאי, ומלאכה מותרת בו לגמרי.
לפסק למעשה — לפי מנהג עדה ובהוראת רב.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).