שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות talmudiques, מקורות, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים בעניין cour de moins de 4 amot et égout
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן שנ"ז — 3 סעיפים
עם נושאי כלים: ביאורי שו״ע, ט״ז, מג״א, מקורות והערות
משנה ברורה: 29 entrées
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — שופכין מן החצר לרשות הרבים
- חקירת היסוד — כוחו ברשות הרבים — דאורייתא או דרבנן
- שיעור ד' אמות וסאתים — מדוע דווקא שיעור זה
- תקנת הגומא — זכר וסייג
- גומא שבחוץ — כיסוי בנסרים ומקום פטור
- ימות החמה וימות הגשמים — קפידא ומחשבה
- צירוף חצר ואכסדרה — והרמ״א בדיוטאות
- דין הביב — חורי רשות היחיד וסילון של עץ
- כרמלית מול רשות הרבים — מחלוקת בסעיף ג
- סיכום שיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — 3 סעיפים
חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות שהיא סמוכה לרשות הרבים אין שופכין לתוכה מים בשב' בימות החמה שכיון שאין בה ד' אמות אין סאתים מים שאדם עשוי להשתמש בכל יום ראוי ליבלע בה והוי כאילו שופך לרשות הרבים לכך צריך לעשות גומא שתהא חללה מחזקת סאתים: הגה וכל גומא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה מחזקת סאתים (רמב"ם) בין אם יעשנה בפנים בחצר או בחוץ אלא שאם יעשנו בחוץ צריך לכסותה בנסרים כדי שתהא מקום פטור ויפלו המים מידו למקום פטור וכיון שיעשה גומא יכול לשפוך בה כל מה שירצה ואם אינה מחזקת סאתים לא ישפוך בה כלל ואם יש בחצר ארבע על ארבע אפי' הוא אריך וקטין או בימות הגשמים בחצר כל שהוא מותר לשפוך בה כל מה שירצה וחצר ואכסדרה (פי' בית שיש לו ג' דפנות ודופן ד' שמעמידין בו דלת אינה מגופפת כל עיקר אלא ברחבו של בית כלו ופעמים שעושים לה אמה אחת פצים מכאן ואמה אחת פצים מכאן כך פי' הערוך ופצים הוא מעט כותל ישר ושוה) שאין באחד מהם לבד ד' אמות מצטרפין לד' אמות להתיר לשפוך בהם: הגה והוא הדין ב' דיוטאות שלפני ב' עליות ועליהם מעזיבה שראוים המים לבלוע בהם אם הם סמוכות זו לזו מצטרפות (ב"י בשם הר"ר יונתן): במה דברים אמורים בחצר הסמוכה לר"ה אבל אם היא סמוכה לכרמלית אפילו היא קטנה הרבה אינה צריכה גומא אפילו בימות החמה (וע"ל סי' שע"ז):
1. הקדמת הסוגיא — שופכין מן החצר לרשות הרבים
המקור בגמרא
המקור לסימן הוא בעירובין (פח ע"א) — סוגיית השופכין שבחצר. דרכו של אדם לשפוך מימיו השאובים (סאתים בכל יום) בחצרו הסמוכה לביתו; שתיהן רשות היחיד, ומוציא מרשות היחיד לרשות היחיד — בהיתר. הקושי מתעורר כשהחצר קטנה ואינה קולטת את המים, והם זולגים מאליהם לרשות הרבים.
כל הסימן בנוי על שאלה אחת : מתי שפיכת השופכין נחשבת "כאילו שופך לרשות הרבים". שיערו חכמים שאדם משתמש בכל יום בסאתים מים, ושקרקע של ד' אמות על ד' אמות בולעת אותם בלא שיזלגו החוצה. חצר פחותה משיעור זה — המים יוצאים, והרי זה כשופך לרשות הרבים.
2. חקירת היסוד — כוחו ברשות הרבים
חקירה : איסור השפיכה מן החצר לרשות הרבים — מדאורייתא הוא או מדרבנן ?
לפי השלחן ערוך הרב (סעיף א) יש כאן שתי מדרגות :
- דאורייתא — דווקא כששופך סמוך לרשות הרבים ממש, באופן שכֹּחַ שְׁפִיכָתוֹ מוציא את המים לרשות הרבים מיד (כמגלגל חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים).
- דרבנן — כששופך ברחוק מעט, ויציאתם לרשות הרבים היא מאליהם, ואין זה אלא גְּרַם הוֹצָאָה — בזה האיסור מדברי סופרים, גזירה שמא ישפכם בעצמו לרשות הרבים ממש.
נמצא שכל תקנת הסימן (הגומא, ואיסור החצר הקטנה) היא גזירה דרבנן, ולא איסור עצם השפיכה — שהרי השופך לחצרו אינו עושה כלום מן התורה.
3. שיעור ד' אמות וסאתים — מדוע דווקא שיעור זה
דיוק : מדוע התירו בחצר ד' על ד' אפילו רוצה לשפוך יותר מסאתים ? כי דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוא, ולא גזרו בו (שו"ע הרב סעיף ה). וכן אם נתמלאה הגומא מערב שבת — דבר שאינו מצוי, ולא גזרו. הגזירה נתפסת רק בסאתים המצויים בכל יום.
4. תקנת הגומא — זכר וסייג
יסוד : הגומא — חלל המחזיק סאתים — אינה רק מקום קליטה למים. שו"ע הרב (סעיף ב) : חכמים "תִּקְּנוּ לוֹ זֵכֶר לְשַׁבָּת שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח וְיִשְׁפְּכֵם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הוּא בְּעַצְמוֹ". משעשה גומא — שוב אין לחוש אם המים יוצאים מאליהם, אפילו נתמלאה מערב שבת ואפילו שופך כור וכוריים.
ומאידך — אם אין הגומא מחזקת סאתים, לא ישפוך בה אפילו מעט, גזירה שמא ישפוך יותר ממה שהיא מחזקת. הגומא הלקויה גרועה מאין גומא כלל.
5. גומא שבחוץ — כיסוי בנסרים ומקום פטור
המחבר : מותר לעשות הגומא בחצר או בחוץ — אבל גומא שבחוץ צריך לכסותה בנסרים. שני טעמים בראשונים :
6. ימות החמה וימות הגשמים — קפידא ומחשבה
החילוק היסודי : כל איסור החצר הקטנה הוא בימות החמה בלבד.
- ימות החמה — אדם מקפיד על לכלוך חצרו ונִיחָא לֵיהּ שיצאו המים לחוץ; וכשיוצאים נתקיימה מחשבתו — ויש לגזור שמא ישפכם בעצמו לחוץ.
- ימות הגשמים — אין אדם מקפיד, ואינו מתכוון שיצאו; ולכן מותר לשפוך בחצר כל שהיא, ואפילו סמוך לרשות הרבים — כל עוד אין זה פְּסִיק רֵישֵׁהּ שיצאו מיד מכוח שפיכתו.
נמצא שהגזירה תלויה במחשבה ובקפידה, לא בעצם יציאת המים.
7. צירוף חצר ואכסדרה — והרמ״א בדיוטאות
8. דין הביב — חורי רשות היחיד וסילון של עץ
תנאי הבליעה : ובלבד שלא יהא סילון של עץ, שאין המים ראויים להיבלע בו; אבל עשוי כעין רצפת אבנים — ראוי לבלוע ומותר. ולהרמב"ם החמיר יותר : אפילו אורך הביב מאה אמה, לא ישפוך על פיו בימות החמה אלא חוץ לביב, והם יורדים לביב.
9. כרמלית מול רשות הרבים — מחלוקת בסעיף ג
פסק המחבר : כל החומרא היא דווקא כשהמים יוצאים לרשות הרבים; יוצאים לכרמלית — מותר לשפוך על פי הביב אפילו בימות החמה, שכֹּחוֹ בְּכַרְמְלִית לֹא גָזְרוּ.
הגהת הרמ"א (ב"י בשם תוספות והרא"ש) : ויש אומרים שאין חילוק בין כרמלית לרשות הרבים — אך דווקא בכרמלית שבתוך העיר, שמִתְחַלֶּפֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אפילו בזמן הזה. אבל כרמלית שחוץ לעיר, או חצר שאינה מעורבת — לדברי הכל מותר. ועיר מוקפת חומה שלא עירבו בה — כחצר שאינה מעורבת. ואם הצנור למעלה מעשרה והמים עוברים דרך אויר מקום פטור לכרמלית — יש להקל (מהרי"ל), "וכן עיקר".
נפקא מינה : שו"ע הרב (סעיף ז) מסביר את ההבדל מן הגזוזטרא (סימן שנ"ה) : שם התירו לשפוך דרך הנקב אף שהמים הולכים מכוחו — משום שאינו מתכוון ליציאתם; אבל כאן בחצר הקטנה בימות החמה הוא מתכוון שיצאו, מפני לכלוך חצרו — ולכן יש לגזור.
10. סיכום שיטות והכרעת ההלכה
היסוד : שפיכת שופכין מן החצר אינה מלאכה דאורייתא; כל הסימן הוא גזירת חכמים פן יבוא לשפוך בידיו לרשות הרבים :
- חצר פחותה מד' על ד' הסמוכה לרשות הרבים, בימות החמה — אסור לשפוך; תקנת הגומא (חלל סאתים) מתירה.
- גומא שבחוץ — צריכה כיסוי בנסרים שתהא חורי רשות היחיד / מקום פטור.
- בימות הגשמים, או בחצר ד' על ד', או בצירוף שטחים — מותר בלא גומא.
- ביב מכוסה ד' אמות ורחב ד' על ד' — כחורי רשות היחיד; ובלבד שלא יהא סילון של עץ.
- היוצא לכרמלית — מותר; ולרמ"א רק כרמלית שחוץ לעיר, וצנור למעלה מעשרה יש להקל.
לפסק למעשה — לפי מנהג עדה ובהוראת רב.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).