הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קי״ג (ט״ז סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), פרי מגדים, פתחי תשובה
יסוד הסוגיא בש״ס :
עבודה זרה ל״ז:–ל״ח. (שני התנאים, מאכל בן דרוסאי, אין שמחת חתנות) · עבודה זרה ל״ח. (חתה בגחלים, שגר התנור) · עבודה זרה ל״ח: (מליח אינו כרותח, כבוש אינו כמבושל)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
הקדמת הסוגיא — שני התנאים וטעם האיסור: חתנות ושמא יאכילנו (סעיף א')
חקירת היסוד — האם בעינן נשתנה ע״י האור ? רש״י/ר״ן/רי״ף נגד הרמב״ם (ש״ך ס״ק א)
יסוד הסימן: גזרו חכמים על בישולי עכו״ם — מאכל שבישלוֹ נכרי. ובגמרא (עבודה זרה ל״ז:–ל״ח.) למדנו ששני תנאים מצטברים נדרשים לאיסור: (א) אינו נאכל כמו שהוא חי — שדבר הנאכל חי אינו חשוב כל כך והנכרי לא יזמין עליו; (ב) עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת. רק בהצטרף שני התנאים — אסור; חסר אחד מהם — מותר. ואיסור זה חל אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, שאין הגזרה תלויה בכלי הנכרי אלא במעשה בישולו.
טעם הגזרה — חתנות ושמא יאכילנו : שני טעמים נאמרו בראשונים ובנושאי הכלים. (א) משום חתנות — שלא יבוא לידי קירוב ורעות עם הנכרי על ידי אכילה משותפת, ויבוא לחתנות. ולפי טעם זה כתב הט״ז (ס״ק א) שדווקא דבר העולה על שלחן מלכים נאסר, שאין אדם מזמין את חברו על דבר שאינו חשוב — ואין בזה משום קירוב. (ב) שמא יאכילנו דברים אסורים — חשש שמא יערב הנכרי דבר איסור. ושני הטעמים גלומים בגזרה, ונפקא מינה ביניהם בכמה דינים.
מומר ומחלל שבת (פתחי תשובה ס״ק א) : מביא הפתחי תשובה דבמומר אין שייך טעם חתנות (שהרי ישראל הוא ביחס לחתנות), ומכל מקום בישולו אסור משום הטעם השני — שמא יאכילנו דברים אסורים; וכן מחלל שבת בפרהסיא דינו כנכרי לענין זה (ועיין סימן ב' ס״ה וסימן קי״ט). הרי שהנפקא מינה בין שני הטעמים נחתכת למעשה.
זוהי חקירת היסוד שעליה עומד כל גדר ה"בישול" שבסימן, וכל כובד ידו של הש״ך (ס״ק א) נתון בה.
החקירה — מהו גדר "בישול" האסור : האם כל פעולת בישול של נכרי אסורה, או דווקא בישול המשנה את המאכל על ידי האור — שמתחילה היה גוף אחד ועתה נשתנה ? ובמילים אחרות: האם הגזרה תלויה במעשה הנכרי בלבד, או בתוצאת השינוי שבמאכל ?
מחלוקת הראשונים (ש״ך ס״ק א) :
שיטה
גדר הבישול
מקור
רש״י · רי״ף · ר״ן
בעינן שנשתנה הדבר על ידי האור — וכל שלא נשתנה, אף שבישלוֹ הנכרי, אין בו משום ביש״ע
ש״ך ס״ק א
הרמב״ם
אין צריך שינוי ניכר — עצם בישול הנכרי בדבר שאינו נאכל חי והעולה על שלחן מלכים אוסר
ש״ך ס״ק א
שורש הענין ונפקא מינה : לפי שתי שיטות אלו תלוי דין דברים שאינם "מתבשלים" כדרך הבישול אלא רק מתחממים או נצלים מעט. ועיין ש״ך (ס״ק ב) שדן בקרביים וקורקבן, ובכמהין ופטריות שעולים לפרפראות — שיש בהם משום בישולי עכו״ם, שהרי דרכם להתבשל ולעלות על שלחן חשוב. הרי שהמדד אינו רק "שינוי הצורה" אלא חשיבות המאכל ודרך אכילתו — וזהו מוקד החקירה.
"עירב דבר הנאכל חי עם דבר שאינו נאכל חי ובישלם עובד כוכבים: אם העיקר הוא מן הדבר שיש בו משום בישולי עכו״ם — אסור; ואם לאו — מותר (הגה: ולכן מותר לאכול אפונים קלויים של עובד כוכבים, וכן הקטניות הנקראות ערבשי״ן קלויות, שאינן עולות על שלחן מלכים — וכן המנהג להקל; אלא במקום שנוהגין למשוח המחבת בחלב — מחמירין. ואין לחוש לכלי הנכרי [סתם כלים אינם בני יומן]. וכל פרי הנאכל חי, אף שבישלוֹ הנכרי ונימוח למאכל — מותר, ולכן אוכלין הפוביד״לא שעושין הנכרים). פנאד״ה שבישלה עובד כוכבים — אסורה אף למקל בפת של עובדי כוכבים, מפני שהשומן אסור כשהוא בעין משום בישולי עכו״ם ונבלע בבצק; וכן ירק הנאכל חי שבישלוֹ עם בשר — אסור, מפני שומן הבשר הנבלע בו."
היסוד — הולכין אחר העיקר :
בתערובת של דבר הנאכל חי (שאין בו ביש״ע) עם דבר שאינו נאכל חי (שיש בו ביש״ע) — אין דנים על כל פרט בפני עצמו אלא הולכין אחר העיקר. אם העיקר הוא מן האסור — נאסר הכל; ואם העיקר מן ההיתר — בטל. וזהו מקום שבישולי עכו״ם נדון בביטול (ועיין סימן קי״ב לענין הפת), בשונה מן השומן בעין, שאינו בטל.
שומן בעין אינו בטל — חידוש הט״ז (ס״ק ב) : מבאר הט״ז שבפנאד״ה השומן עומד בעין ונבלע בבצק, ולכן אינו בטל ואוסר אף את הפת — אף למי שמקל בסתם פת של נכרים. ומחלק הט״ז בין פנאד״ה של נכרי לבין של ישראל; ומוסיף ששומן בהמה או אווז שכבר נמהתך (נמס) — אין בישול אחר בישול בו, שכבר נתבשל פעם אחת, ושוב אין בו משום בישולי עכו״ם בבישול השני. ועיין ש״ך (ס״ק ה) בפנאד״ה של דגים ובשומן בשר ואווז מהותך.
חקירה — אין בישול אחר בישול בביש״ע : כדרך שאמרו "אין בישול אחר בישול" בהלכות שבת (ועיין אורח חיים שי״ח), כן יש לחקור בגזרת בישולי עכו״ם: דבר שכבר נתבשל כל צרכו ביד ישראל (או נמהתך), ובא הנכרי ובישלוֹ שנית — האם נאסר ? ודעת רוב האחרונים שאין בו משום ביש״ע, שהרי כבר ראוי לאכילה והנכרי לא "חידש" בו בישול. וזהו שורש קולת השומן המהותך שבט״ז.
"יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר אפילו בדיעבד (הגה: ובדיעבד יש לסמוך על המתירין, ואף לכתחילה נהגו להקל בבית ישראל ששפחות ועבדים מבשלין בבית ישראל, מפני שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט)."
מחלוקת המחבר — שתי הדעות :
שיטה
שפחות שלנו
מקור
יש מי שמתיר
בישול שפחות הגרות בבית ישראל — מותר, שבני הבית מסייעים
מחבר ס״ד
יש מי שאוסר (אף בדיעבד)
אין חילוק בין שפחה לנכרי אחר, ואסור אף בדיעבד
מחבר ס״ד
חילוק הט״ז והש״ך — קנויות נגד שכורות (ט״ז ס״ק ג; ש״ך ס״ק ז) : מחלקים הט״ז והש״ך בין שפחות קנויות (עבדי עולם) — שעליהן מצוות שבת מן התורה כבני בית, ובני הבית מסייעים בבישולן — לבין שפחות שכורות בלבד, שאין בהן אותו צד היתר. ובשכורות מחמירים אף בדיעבד (ש״ך בשם הרשב״א סימן ס״ח). ויסוד ההיתר בקנויות: אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית — שמתוך שהן בבית ישראל, ודאי יסייע בן בית בחיתוי או בהנחה, והרי זה בישולי ישראל מעט.
יסוד הסברא : אין ההיתר תלוי בכך שראינו את בן הבית מחתה, אלא בחזקה שאי אפשר שלא יחתה — סברא של "מעשה שהיה". ולכן דווקא בבית ישראל ובשפחות הקבועות בו ההיתר; אבל בנכרי בעלמא או בשכורה בלבד, שאין חזקת סיוע — אין להקל.
"עובד כוכבים שבישל ולא נתכוון לבישול — מותר. כיצד ? עובד כוכבים שהצית אש באגם לבער את העשבים, ונתבשלו בו חגבים — מותרים, ואפילו במקום שעולים על שלחן מלכים; וכן אם חרך את הראש להעביר השׂער — מותר לאכול ראשי אזנים המתחרכים בשעת החריכה. אבל אם נתכוון לבישול — כגון שהיסק את התנור לבשל בו והיה בו בשר ונצלה, אף שלא נתכוון לאותו בשר (שלא ידע בו) — אסור."
היסוד — בישול בלא כוונה :
גדר הגזרה הוא במעשה בישול מכוון של הנכרי; ובמקום שלא נתכוון כלל לבישול — אין כאן "מעשה בישול עכו״ם" אלא תקלה ממילא. ולכן:
• חגבים שנצלו באש שהוצתה לביעור עשבים → מותרים, ואף במקום שעולים על שלחן מלכים.
• ראשי אזנים שנחרכו אגב חריכת השׂער → מותרים.
• נתכוון לבישול אף בלא ידיעת אותו בשר דווקא → אסור, שהכוונה לעצם הבישול מספקת.
חקירה — כוונה למלאכה או כוונה לאוכל ? (ט״ז ס״ק ה–ו) : דקדק הט״ז: בסיפא נתכוון להיסק התנור לבשל, ואף שלא ידע באותו בשר — אסור. שמע מינה שהכוונה הנדרשת היא לעצם פעולת הבישול, לא לאותו מאכל מסוים. וברישא (אגם, חריכה) — לא נתכוון כלל לבשל, אלא לבער עשבים או להעביר שׂער, ולכן מותר. נמצא שהמדד הוא "נתכוון לבישול" — מלאכת הבישול עצמה.
"כל שבישל בו ישראל מעט, בין בתחילה בין בסוף — מותר. לפיכך אם הניח עובד כוכבים בשר או קדירה על האש, ובא ישראל והפך בבשר או הגיס בקדירה, או שהגיס ישראל וגמר עובד כוכבים — מותר (הגה: ואפילו לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים)."
היסוד — הסרת טעם הגזרה על ידי סיוע ישראל :
מאחר שכל הגזרה היא משום חתנות וקירוב, הרי כשישראל שותף בבישול — אף סיוע מועט — נסתלק טעם האיסור, שאין זה "תבשיל של נכרי" אלא בישול בשותפות. ולכן בין בתחילה בין בסוף — הפיכת הבשר או הגסת הקדירה מתירה.
"אף שלא היה מתבשל בלעדיו" — סוגיית ע״ז ל״ח (ט״ז ס״ק ו; ש״ך ס״ק ח) : מוסיף הרמ״א חידוש: אף אם סיוע ישראל היה שלא היה מתבשל בלעדי הנכרי — מועיל. ובגמרא (עבודה זרה ל״ח) למדנו זאת מן הקיסם שזרק ישראל לתוך התנור, שמסייע לבישול. ומדמה הש״ך (ס״ק ח) את כל סיוע ישראל לאותו קיסם — שכל פעולה הגורמת תוספת בבישול מתירה. ועיין שם שחילופי מנהגים היו בין בני ארץ ישראל לבני בבל בשיעור הסיוע הנדרש.
שורש הסברא : אין ההיתר תלוי בכך שסיוע ישראל היה מכריע בבישול, אלא בעצם השותפות המסלקת את "בישול הנכרי". ולכן אף קיסם אחד, אף שאין בו כדי לבשל לבדו, מתיר — שהרי הוא חלק ממעשה הבישול המשותף.
זוהי אחת מן המחלוקות החריפות והמעשיות שבכל הסימן, וההכרעה בה היא שורש כל היתרי ההשגחה בזמננו.
לשון המחבר והרמ״א (סעיף ז')
"שגירת התנור אינה מועלת אלא לפת; אבל לשאר דברים הנאפים או נצלים — אין שגירת התנור ולא הצתת האש מועלת כלום, אלא ההנחה היא המתרת; לפיכך הרוצה לאפות בתנור של עובד כוכבים — יניח ישראל את המאפה בתנור במקום הראוי לאפות. (הגה: ויש חולקין וסבירא להו דהצתת האש או חיתוי הגחלים מועיל לבישול כמו לפת — וכן המנהג; ואפילו חיתוי שלא לכוונת בישול מועיל. ויש אומרים שאף אם לא חיתה ישראל ולא השליך קיסם, אלא שהדליק הנכרי אורו מאורו של ישראל — מותר)."
שורש המחלוקת — מהי פעולת ההיתר :
שיטה
מה מתיר ?
מקור
המחבר (ור״ן)
שגירת התנור מועלת דווקא לפת; לשאר בישול — רק הנחת ישראל במקום הראוי
מחבר ס״ז
הרמ״א (יש חולקין)
אף הצתת האש או חיתוי הגחלים מועיל לבישול כמו לפת — "וכן המנהג"; ואף חיתוי שלא בכוונה
רמ״א ס״ז
יש אומרים (קולא נוספת)
אף הדליק הנכרי אורו מאורו של ישראל — מותר
רמ״א ס״ז
שגירה — מלאכה מיוחדת לפת (ט״ז ס״ק ז; ש״ך ס״ק י"א) : מבאר הט״ז (ס״ק ז) ששגירת התנור אינה מועלת אלא לפת מפני שאפיית הפת היא מלאכה מיוחדת התלויה בהיסק התנור, ולכן ההיסק עצמו נחשב סיוע ישראל בפת; אבל בשאר בישול אין ההיסק "מעשה בישול" אלא הכשרת הכלי, ולכן בעי הנחה דווקא. אך הרמ״א (יש חולקין) משווה את החיתוי וההדלקה לקיסם שבסעיף ו' — שכל הוספה באש היא סיוע בגוף הבישול. והש״ך (ס״ק י"א) מסכים שקיסם מועיל אף לבישול, ולא רק לפת.
נפקא מינה למנהגים : לפי המחבר — בעי שישראל יניח את הקדירה או המאפה (וזהו עיקר מנהג הספרדים, שמרן מצריך הנחה). לפי הרמ״א — די שישראל ידליק או יחתה (מנהג אשכנז). ובזה תלויים כל היתרי המשגיח בזמננו: ההדלקה לעומת ההנחה. ולמעשה — שאל את רבך.
"(ח) ישראל שהניח קדירה על האש והסירהּ, ובא עובד כוכבים והחזירהּ — אסור, אלא אם כן הגיעה למאכל בן דרוסאי (שליש בישולה) כשהסירה. (ט) בישל העובד כוכבים כמאכל בן דרוסאי וגמר ישראל — יש לאסור, אלא אם כן הוא ערב שבת או ערב יום טוב או הפסד מרובה (הגה: ויש מתירין בכל ענין — וכן נוהגין). (י) הניח ישראל על גחלים עוממות שאינן ראויות לבשל עד מאכל בן דרוסאי, ובא עובד כוכבים והפך בה ונתבשלה — אסור. (י"א) הניח ישראל על האש והניח עובד כוכבים לשמרו, והפך בה העובד כוכבים, ואין יודעים אם הסירה קודם שהגיעה למאכל בן דרוסאי — מותר; וכן כל ספק בישולי עכו״ם וכיוצא בו — מותר."
היסוד — שיעור מאכל בן דרוסאי : מאכל בן דרוסאי = שליש בישולו (לדעת רוב הפוסקים), שיעור שכבר ראוי לאכילה בשעת הדחק. וכל שהגיע המאכל לידי שיעור זה ביד ישראל — שוב אין בו משום בישולי עכו״ם, אף אם הנכרי החזיר וגמר; כי משהגיע למאב״ד אינו עוד "תבשיל נכרי". ולפיכך, הסיר ישראל קודם מאב״ד והחזיר נכרי — אסור; הסיר לאחר מאב״ד — מותר.
בישל עכו״ם כמאב״ד וגמר ישראל (סעיף ט') :
שיטה
הדין
מקור
המחבר
יש לאסור — אלא בערב שבת / ערב יו״ט / הפסד מרובה
מחבר ס״ט
יש מתירין (רמ״א)
מותר בכל ענין — "וכן נוהגין"
רמ״א ס״ט
החמרת התפארת למשה והשל״ה (פתחי תשובה ס״ק ג–ד) : מביא הפתחי תשובה בשם תפארת למשה (ס״ק ג) דכשבישל הנכרי עד מאב״ד ואחר כך גמר ישראל — יש לאסור, ואין זה דומה לדגים מלוחים; ובשם השל״ה (ס״ק ד) להחמיר כדעת המהרש״ל שאין תקנה לאחר מאב״ד. הרי שיש מן האחרונים שדקדקו בסעיף ט' להחמיר אף נגד מנהג הרמ״א.
ספק בישולי עכו״ם — ספק דבריהם להקל (סעיף י"א) : מאחר שבישולי עכו״ם הוא איסור דרבנן, נוקטים בו הכלל ספק דבריהם להקל. ולכן הפך הנכרי, ואין יודעים אם הסיר קודם מאב״ד או אחריו — מותר; וכן כל ספק כיוצא בזה. וזהו יסוד גדול בכל הסימן: הקולות הרבות נשענות על היותו איסור דרבנן. ולמעשה — שאל את רבך.
"(י"ב) דגים קטנים שמלחם ישראל או עובד כוכבים — הרי הם כמבושלים קצת, ואם צלאם עובד כוכבים אחר כך — מותרים; אבל דגים גדולים מלוחים אינם נאכלים אלא על ידי הדחק, ואם צלאם עובד כוכבים — אסורים, ויש מתירין (הגה: וכן כל הנאכל חי על ידי הדחק שבישלוֹ עובד כוכבים — דינו כדגים גדולים; ובשר מליח שאינו נאכל חי כלל — אסור). (י"ג) דג שמלחוֹ עובד כוכבים, ופירות שעישנם עד שהוכשרו לאכילה — מותרים, שהמליח אינו כרותח והמעושן אינו כמבושל בענין זה (הגה: וכן הכבוש אינו כמבושל, שלא אסרו אלא בישול האור). (י"ד) ביצה — אף שראויה לִגָּמַע חיה, אם בישלהּ עובד כוכבים — אסורה. (ט"ו) תמרים המרים מעט שאינם נאכלים אלא על ידי הדחק, אם בישלם עובד כוכבים — אסורים."
היסוד — גדר ה"בישול" של הגזרה :
לא כל הכשרת מאכל קרויה "בישול" לענין הגזרה. מליחה, עישון וכבוש — אינם בכלל הגזרה, שלא אסרו אלא בישול האור. ומכאן:
• מליח אינו כרותח · מעושן אינו כמבושל · כבוש אינו כמבושל.
• דבר הנאכל חי על ידי הדחק (דגים גדולים, בשר מליח, ביצה, תמרים מרים) — נחשב כ"אינו נאכל חי", ולכן יש בו ביש״ע אם בישלוֹ הנכרי באור.
אכילה על ידי הדחק (ש״ך ס״ק ט"ז, י"ח; ט״ז ס״ק י"ב, י"ד) : ביאר הש״ך (ס״ק ט"ז) שדגים "קטנים" היינו אף קצת גדולים, הנאכלים על ידי מליחה; ובס״ק י"ח שעישון דינו כמליחה, ולכן דגים קטנים מעושנים — מותרים. והט״ז (ס״ק י"ד) ביאר שביצה ותמרים מרים — אף שאפשר לגומעם או לאוכלם, הרי זו אכילה על ידי דוחק גדול, וחשיב "אינו נאכל חי". ובמליח שאינו נאכל חי כלל (בשר) — אסור לכולי עלמא.
הכרעות "עולה על שלחן מלכים" (ב״י, מהרש״ל, ב״ח · ט״ז ס״ק י"ב) : מביא הט״ז את חילוקי הבית יוסף, המהרש״ל והב״ח בגדר עולה על שלחן מלכים — אם הולכים אחר מלכי אותה מדינה או אחר רוב העולם, ואם די שעולה לפרפרת. ומכאן נגזרים הרבה ספקות מעשיים בדגים, ירקות ופירות מבושלים.
"כלים שבישל בהם העובד כוכבים בפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עכו״ם — צריכים הכשר; ויש אומרים שאינם צריכים. ולדברי המצריכים, אם הוא כלי חרס — שלוש הגעלות סגי, לפי שאיסור זה אין לו שורש מן התורה (הגה: עובד כוכבים שבישל לחולה בשבת — מותר אחר השבת אף לבריא, ואין בו משום בישולי עכו״ם, שבכהאי גוונא יש היכר. ועיין סימן קכ״ג)."
היסוד — אין לו שורש מן התורה :
מאחר שבישולי עכו״ם הוא איסור דרבנן שאין לו שורש מן התורה, הקילו בכליו: בכלי חרס — שלוש הגעלות סגי (במקום הצורך לשוברו, כבשאר איסורי בליעה). וכן מטעם זה — בדיעבד מתבטל בליעת הכלי ברוב (ועיין סימן קי"ב סכ"ג וסימן קט"ו), ולא בעי ששים כבאיסורי תורה.
החולה בשבת — מחלוקת הראׄה והרשב״א (ט״ז ס״ק ט"ו) :
שיטה
בישל נכרי לחולה בשבת
מקור
הראׄה
מותר, ואף לאחר השבת לבריא — שיש בו היכר (נתבשל בהיתר לחולה)
ט״ז ס״ק ט"ו
הרשב״א [משמרת הבית]
חולק וכותב "חלילה" — לאחר השבת חוזר ונאסר, שאין מתירים בישולי עכו״ם מחמת שעת חולי
ט״ז ס״ק ט"ו
דקדוק הט״ז (ס״ק ט"ו) : מעיר הט״ז שהרמ״א נמשך אחר הראׄה (להתיר אף לאחר השבת), אך הרשב״א במשמרת הבית השיב על הראׄה בלשון "חלילה", שלאחר השבת חוזר האיסור למקומו. ומסיק הט״ז שאילו ראו המחבר והרמ״א את דברי הרשב״א שבמשמרת הבית — אפשר שהיו פוסקים אחרת (ועיין סימן קכ"ג). הרי שההכרעה למעשה כאן צריכה עיון. ולמעשה — שאל את רבך.
נפקא מינה — ביטול ברוב והגעלת הכלים (ש״ך ס״ק כ–כ"א; פתחי תשובה ס״ק ו) : מבאר הש״ך (ס״ק כ–כ"א) שכלי השפחה המבשלת לעצמה חמורים יותר, ומכל מקום בדיעבד הבליעה מתבטלת ברוב (ולא בעי ס'), שאין שורשו מן התורה. והפתחי תשובה (ס״ק ו) מביא מן החכמת אדם והחיי אדם לענין כלי החולה לאחר מעת לעת — אם צריכים הגעלה. ולמעשה — שאל את רבך.
גמרא : עבודה זרה ל״ז:–ל״ח. (שני התנאים, עולה על שלחן מלכים, מאכל בן דרוסאי) · עבודה זרה ל״ח. (חתה בגחלים, שגר התנור, חגבים) · עבודה זרה ל״ח: (מליח אינו כרותח, כבוש אינו כמבושל)
ראשונים : רש״י · רי״ף · רמב״ם (מאכלות אסורות פי״ז) · רשב״א (תורת הבית · משמרת הבית · סימן ס״ח) · הראׄה (בדק הבית) · ר״ן (על הרי״ף ע״ז) · רא״ש · טור · איסור והיתר הארוך
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · מהרש״ל (ים של שלמה) · פרי חדש · פרי מגדים · של״ה · תפארת למשה · פתחי תשובה · חכמת אדם · חיי אדם