יסוד הסימן: מאחר שדם נדה אוסר את האשה לבעלה, היה מקום לחייבה בדיקה סמוך לתשמיש — בין קודם בין לאחר — כדי לברר שאינה רואה. אך המחבר פותח בכלל גדול: אשה שיש לה וסת קבוע אינה צריכה בדיקה כלל. ושני שיקולים מנוגדים מתנגשים בסוגיא זו: מצד אחד החשש שמא תראה דם בשעת תשמיש; ומצד שני העמדתה בחזקת טהרה, ועמה שלום בית — שלא יהא לב הבעל נוקפו.
שתי משמעויות לבדיקה : חילוק יסודי בכל הסוגיא — יש לחלק בין בדיקה לצורך טהרות (שבזמן הבית נשים היו בודקות תמיד) לבין בדיקה לצורך תשמיש בלבד. הפתחי תשובה (ס״ק א) מדגיש שלשון חז״ל "נשים בודקות עצמן" נאמרה לעניין טהרות, ואין ללמוד ממנה חיוב בדיקה לתשמיש בזמן הזה. ובכך נפתח פתח רחב לקולא, כפי שיתבאר בשיטת הש״ך.
החקירה — "שלא יהא לבו נוקפו ופורש" : מהו טעם המחבר שלא רק שאינה חייבת לבדוק, אלא אין לה לבדוק בפני בעלה ? לכאורה בדיקה היא חומרא, ומה הפסד בה ? אלא שכאן יסוד מיוחד: ראיית בדיקה בשעת תשמיש עלולה להטיל בלב הבעל חשש מתמיד — שמא נטמאה — עד שיהא לבו נוקפו ופורש ממנה (כלשון הגמרא בכמה מקומות). נמצא שהבדיקה עצמה, במקום לחזק את הטהרה, פוגעת בקיום המצוה ובשלום הבית.
כבר בסעיף הראשון נחלקו הראשונים אם בעלת וסת קבוע פטורה מכל בדיקה, או חייבת בדיקה שלאחר תשמיש.
שורש המחלוקת — בדיקה שלאחר תשמיש בבעלת וסת :
שיטה
בעלת וסת קבוע
מקור
המחבר (רוקח, הגהות מיימוני ורוב המורים)
אינה צריכה בדיקה כלל — לא לפני ולא לאחר; ואדרבה אל תבדוק בפניו (לבו נוקפו). וזו עיקר וכן נהגו
מחבר ס״א
הרמב״ם
מצריך בדיקה לאחר תשמיש — היא בעד והוא בעד — שמא ראתה בשעת תשמיש; ולדידו הצנועות בודקות אף קודם
רמב״ם הל' איסו״ב; מחבר ס״א
ביאור החילוק : לדעת הרמב״ם, אף שיש לה וסת קבוע — אין הווסת מבטל לגמרי את החשש שמא ראתה מחמת תשמיש דווקא (שהוא עניין נפרד מן הווסת); על כן ראוי לבדוק לאחר מעשה. ואילו לדעת המחבר, הווסת מעמידהּ בחזקת טהרה גמורה, והחשש שמא ראתה מחמת תשמיש אינו מצוי דיו לחייב בדיקה — ובפרט שהבדיקה גופה מזיקה לשלום הבית. ולהלכה פסק המחבר שסברא הראשונה היא עיקר וכן נהגו, היינו כדעה הפוטרת.
הצנועות בודקות (לדעת הרמב״ם) : אף לרמב״ם אין הבדיקה שלפני תשמיש חובה גמורה אלא מנהג צנועות, מידת חסידות. ומכאן שלכל הדעות אין בדיקה שלפני תשמיש מעיקר הדין בבעלת וסת — והעיקר נחלק רק בבדיקה שלאחריו, שבה המחבר פוטר אף אותה.
זוהי המחלוקת המעשית הגדולה שבסימן — והדברים נוגעים לכל אשה שאין לה וסת קבוע.
לשון המחבר והרמ״א (סעיף ב')
"אם אין לה וסת קבוע — שלוש פעמים הראשונים צריכין לבדוק קודם תשמיש ואחר תשמיש, הוא בעד שלו והיא בעד שלה; ואם הוחזקה באותם ג' פעמים שאינה רואה דם מחמת תשמיש — שוב אינה צריכה בדיקה כלל, לא לפני ולא לאחר. ולהרמב״ם ולהרא״ש, כל זמן שאין לה וסת צריכה בדיקה לעולם, קודם תשמיש ואחר תשמיש; והרמב״ם מצריך שגם הבעל יבדוק עצמו אחר תשמיש (הגה: ואין צריכין לבדוק עצמן אחר כל תשמיש שעושין בלילה אחד, אלא מקנחין עצמן כל הלילה בעד, ולמחר צריכין בדיקה, ואם מצא דם — טמאה; קנחה עצמה בעד ואבדתו — לא תשמש עד שתבדוק, הואיל ואין לה וסת)."
היסוד — שלוש מדרגות בחיוב הבדיקה :
בלא וסת קבוע נחלקו הראשונים לשלוש מדרגות:
• המחבר (טור) — בדיקה בג' פעמים ראשונים; הוחזקה — נפטרה לעולם.
• הרמב״ם והרא״ש — בדיקה לעולם כל זמן שאין וסת (ולרמב״ם אף הבעל בודק).
• הש״ך — אין צריך בדיקה כלל אף בלא וסת, וכן עמא דבר.
היינו: מן החיוב המתמיד (רמב״ם/רא״ש), דרך החיוב המוגבל (מחבר), ועד הפטור הגמור (ש״ך).
חידוש הש״ך (ס״ק ב) — "אין צריך בדיקה כלל" : כותב הש״ך דבר חריף: אף בלא וסת אין צריך בדיקה לא קודם ולא אחר, וכן עמא דבר (וכן נוהג העם). ומבסס דבריו על קריאת הרי״ף: דעיין ברי״ף שלא הביא חיוב בדיקה לתשמיש כלל, ומשמע דסבירא ליה ככל הפוסקים שאין בדיקה בזמן הזה לעניין תשמיש.
קריאת הרי״ף — רש״י, ר״ח ורבי חנינא בן אנטיגנוס : שורש מחלוקת הראשונים נעוץ בפירוש סוגיית הבדיקה (נדה י״א.–י״ב.) — מתי "נשים בודקות עצמן". יש שפירשו (כעין רש״י ור״ח) שהבדיקה היא לצורך בעלה ולעניין תשמיש; ויש שפירשוה לצורך טהרות בלבד, כמחלוקת התנאים ובכלל זה דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס (משנה נדה פ״ב) על נשים שבודקות. הש״ך מכריע כקריאה השנייה: לדעתו אף הרי״ף נמנה עם הפוסקים שלא חייבו בדיקה לתשמיש כלל, וכל "נשים בודקות" — לטהרות.
תורת השלמים (פתחי תשובה ס״ק ב) : מביא הפתחי תשובה בשם תורת השלמים שבמקום שנהגו הקלה — אין להחמיר ולחייב בדיקה, שכן יסוד דברי הש״ך הוא ש"עמא דבר" שלא לבדוק. וזהו כלל גדול בהוראה: היכן שפשט המנהג להקל על פי גדולי הפוסקים, אין הקדמת חומרא במקום שלא נהגו בה.
היסוד — קביעת חזקה בשלוש פעמים :
לשיטת המחבר, מעמד האשה בלא וסת אינו נצחי: בודקת שלוש פעמים, ואם בכל השלוש לא נמצא דם — הוחזקה שאינה רואה מחמת תשמיש, ושוב אינה צריכה בדיקה. זהו יישום של כלל "תלתא זימני הוי חזקה" (יבמות ד'–ה'): שלוש פעמים מבררות שאין כאן ראיה מחמת תשמיש, וממילא נפטרה.
חקירה — חזקת הגברא או בירור המציאות : האם הג' פעמים קובעות חזקה חדשה (שמעמידים אותה מעתה בחזקת אינה רואה), או רק מבררות בדיעבד שמעולם לא היתה רואה מחמת תשמיש ? נפקא מינה אם ראתה פעם אחת אחר שהוחזקה — לצד הראשון נסתרה חזקתה ותחזור לבדוק; ולצד השני אין כאן אלא מקרה. ולמעשה הדבר נדון בדיני הרואה מחמת תשמיש (סעיף ה' ובסימן קפ״ז).
קנוח כל הלילה (הגהת הרמ״א) : מחדש הרמ״א דאין צורך בדיקה אחר כל תשמיש ותשמיש שבלילה אחד, אלא מקנחין עצמן כל הלילה בעד, ולמחר בדיקה אחת; ואם נמצא דם — טמאה. וטעמו: קינוח (ניגוב חיצוני בעד) אינו בדיקה גמורה, אך די בו כל הלילה לשמירת המצב, ובדיקת הבוקר היא הבירור. אבל אם קנחה עצמה בעד ואבדתו — לא תשמש עד שתבדוק, הואיל ואין לה וסת וחסר לה הבירור.
הקשר אל הרואה מחמת תשמיש (סי' קפ״ז) : כל עניין החזקה שבסימן זה הוא צידו ה"חיובי" של דין הרואה מחמת תשמיש: כאן מתבררת האשה שאינה רואה, ולפיכך נפטרת; ובסימן שלאחריו מתבאר מה דין אשה שכן ראתה מחמת תשמיש שלוש פעמים — שאסורה לאותו בעל לעולם (סעיף ה' להלן).
"אשה שאינה רואה בפחות מי״ד ימים אחר טבילתה, אבל לאחר י״ד ימים אין לה קבע — דינה, בתוך אותם י״ד ימים, כדין אשה שיש לה וסת."
היסוד — קביעות חלקית כווסת :
אף שאין לאשה זו וסת מלא, יש לה קבע שלילי בתוך תקופה מסוימת: ברור ומוחזק שאינה רואה בתוך י״ד יום מן הטבילה. וקבע זה, בתוך תחומו, דינו כווסת קבוע — ולפיכך בתוך אותם ימים אינה צריכה בדיקה כלל. נמצא שגדר "וסת קבוע" שבסעיף א' אינו דווקא יום ראייה קבוע, אלא אף תקופת אי־ראייה מבוררת.
נפקא מינה — לאחר י״ד יום : כל ההקלה אמורה דווקא בתוך י״ד הימים שבהם מוחזקת שאינה רואה; אבל לאחר אותם ימים, שאין לה קבע — חוזרת לדין אשה שאין לה וסת (סעיף ב'), על כל מחלוקת הראשונים והש״ך שבו. וזהו חידוש הסעיף: אותה אשה עצמה נחלקת לשני זמנים — זמן של "כווסת" וזמן של "אין לה וסת".
"יש לאדם להניח את אשתו שתבדוק בעד שלו — מתוך שנאמנת על שלה, נאמנת על שלו."
היסוד — מיגו של נאמנות :
האשה נאמנת לבדוק את עד שלה (העד שבו היא בודקת עצמה) ולומר אם נמצא בו דם — שהרי היא הבודקת ובחזקת כשרות. ומכאן בנה המחבר נאמנות נוספת: מתוך שנאמנת על שלה — נאמנת אף על שלו, על העד שבו בדק הבעל את עצמו. שאם אתה מאמינה במה שתלוי בה לבדה, כל שכן שתאמינה בעדות נוספת מאותו מעשה עצמו.
הרחבת יסוד הנאמנות (המשך לסי' קפ״ה) : סעיף זה הוא ענף של עיקר הנאמנות שנתבאר בסימן קפ״ה ("האשה שהיא בחזקת טהרה... נאמנת לומר טמאה אני"). שם נתחדש שהאשה נאמנת על גופה מכוח חזקתה; וכאן נמשך הדין צעד נוסף — נאמנותה מתפשטת גם על עד הבעל, שכן הבדיקה כולה מסורה בידה והיא מהימנא ביה. וזהו דקדוק לשון המחבר "יש לאדם להניח" — רשות ביד הבעל, מתוך הביטחון בנאמנותה.
הערה : נאמנות זו עניינה בירור הראייה והטהרה, ואין בה משום הוראה. וכל ספק במראה או במצב — מסור להכרעת מורה הוראה ויועצת הלכה מוסמכת, כמבואר להלן.
אף במקום שעיקר הדין מצריך בדיקה (כשיטת הראשונים שאין לה וסת), יש נשים שמסולקות מן הדמים ופטורות.
היסוד — מסולקת דמים כבעלת חזקת טהרה :
"מסולקת דמים" היא אשה שבטבעה אינה רואה בתקופה זו — והרי היא בחזקת טהרה חזקה, כעין בעלת וסת. ולפיכך, אף לדעת המצריכים בדיקה למחוסרת וסת — מסולקת דמים אינה צריכה בדיקה, שכן אין כאן חשש ראייה כלל. ושלוש דוגמאות מובאות באחרונים: בתולת דמים, מעוברת ומניקה.
בתולת דמים (פתחי תשובה ס״ק א, בשם חכם צבי) : אשה שלא ראתה דם מעולם — בחזקת טהרה גמורה, ואינה צריכה בדיקה לתשמיש. ומדגיש שם הפתחי תשובה דמה שאמרו "נשים בודקות עצמן" נאמר לעניין טהרות, ולא לחייב בדיקה לתשמיש; ועל כן בתולת דמים, שאין לה כל חשש ראייה, פטורה.
מעוברת ומניקה (פתחי תשובה ס״ק ד, בשם מהר״ם פדואה) : מעוברת מסולקת דמים — אינה צריכה בדיקה אף כשאין לה וסת קבוע, שהרי מסולקת היא מן הראייה מחמת עיבורה; וכן מניקה. וזהו שורש הקולא: היכן שטבע התקופה מסלק את הדמים — נופל החיוב, שאין בדיקה אלא במקום חשש ראייה.
נפקא מינה — צירוף לקולא : דיני מסולקת דמים מצטרפים לשיטת הש״ך (אין צריך בדיקה כלל): שאף לדעת המחמירים בעיקר הדין, במסולקת דמים אין מקום להחמיר. ומכאן שרוב הנשים, בתקופות אלו, פטורות מבדיקה לתשמיש לכל הדעות. ולמעשה — שאל את רבך, ובענייני טהרת המשפחה אף יועצת הלכה מוסמכת.
"אם ראתה דם מחמת תשמיש שלוש פעמים רצופים — אסורה לשמש לעולם עם אותו בעל; ויתבאר בסימן שאחר זה."
היסוד — צידו האחר של דין החזקה :
זהו ההיפך הגמור מן החזקה שבסעיף ב': שם, שלוש פעמים שלא ראתה מבררות שאינה רואה ופוטרות; כאן, שלוש פעמים שכן ראתה מחמת תשמיש קובעות חזקה שהיא רואה מחמתו — ואסורה לאותו בעל לעולם. אותו כלל ("תלתא זימני הוי חזקה") פועל לשני הכיוונים: לפטור מבדיקה, ולאסור על הבעל.
חקירה — סיבת האיסור : מהו טעם האיסור — חשש סכנה (שמא דבר־מה גורם לראייתה), או חשש איסור נדה (שמא דם זה דם נדה הוא) ? לכך נפקא מינות רבות (תלייה במכה, בדיקות, ובדיקת הוסת). וכל פרטי דין זה — מי הוא "מחמת תשמיש", כיצד נקבעת החזקה, ובמה נתלה להתירה — מבוארים בסימן קפ״ז, ואין כאן אלא פתח חמור וכבד אליו.
נפקא מינה למעשה : ראייה מחמת תשמיש היא עניין חמור שיש בו ממד רפואי וממד הלכתי כאחד; אין לקבוע בו מסקנה מעצמך כלל. ולמעשה — שאל את רבך מיד, ולעיתים אף רופא, וראה הרחבה בסימן קפ״ז.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדין בדיקת האשה לפני תשמיש ולאחריו · סימן קפ״ו · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך, ובענייני טהרת המשפחה אף יועצת הלכה מוסמכת.