יסוד הסימן: היולדת — אף שלא ראתה דם — טמאה כנדה, בין ילדה חי בין ילדה מת ואפילו נפל. ושורש הדבר: אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם — מאחר שנפתח המקור בלידה, בידוע שיצא עמו דם, אף שאינו נראה לעין. ומכאן שטומאת לידה אינה תלויה בראייה ניכרת, אלא בעצם פתיחת הקבר — וזהו גדר נפרד מטומאת ראייה דעלמא, ונודע ממנו לכל פרקי הסימן.
שני אבות הטומאה שביולדת : מצינו ביולדת שני דינים נפרדים: (א) ימי טומאה מן התורה — שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה (ויקרא י״ב); (ב) ובתוך אותם ימים — דין הדם היוצא בפתיחת הקבר. ולפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, הרי היא טמאה אף בלא ראייה. ועיקר חידושו של המחבר כאן: אף קודם שראתה, ואף ילדה מת או נפל — בכלל הטומאה היא, שהכל תלוי בפתיחת הקבר ולא בראיית הדם.
מקור הדין : פרשת תזריע (ויקרא י״ב) — ימי טומאה וטהרה לזכר ולנקבה; ומסכת נדה (פרק המפלת ואילך), שם נתבארו פתיחת הקבר, שיעורי הלידה, השליא, ויוצא דופן. ונפסקו הדברים בטור ובמחבר כאן, עם הכרעת האחרונים בזמן הזה — כפי שיתבאר.
זהו אחד מיסודות הסימן — מדוע נשתנה דין היולדת בזמן הזה מדינו בזמן הבית.
החקירה — ימי טומאה וטהרה מן התורה : מן התורה חילקה הפרשה: יולדת זכר — שבעה ימי טומאה ושלושים ושלושה ימי טהרה (דם טוהר); יולדת נקבה — ארבעה עשר ימי טומאה וששים וששה ימי טהרה. ובימי הטהרה, אף שרואה דם — טהורה היא מן התורה (דם טוהר). אם כן, מהו דין היולדת בזמן הזה ?
היסוד — "כל היולדות חשובות יולדות בזוב" :
מאחר שבזמן הזה נהגו בנות ישראל להחמיר על עצמן כחומרת רבי זירא — שכל רואה דם, אף טיפה כחרדל, יושבת עליה שבעה נקיים — נמצא שכל היולדות חשובות יולדות בזוב, וצריכות לספור שבעה נקיים קודם טבילה. ולכן: יולדת זכר — יושבת שבעה ללידה ושבעה נקיים; יולדת נקבה — יושבת ארבעה עשר ללידה ושבעה נקיים. ולמעשה, מנהגי הזמן והטבילה — לרב.
מה נשאר למעשה מדם הטוהר : בזמן הזה — אין סומכין כלל על דם טוהר, וכל דם שתראה היולדת אוסר כדם נדה, וצריכה הפסק טהרה ושבעה נקיים. אבל מניין ימי הטומאה שמן התורה — שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה — נשאר בעינו לעניין מוקדם הטבילה: שאף אם השלימה שבעה נקיים, אינה טובלת קודם שיכלו ימי הטומאה דאורייתא. ונפקא מינה גדולה בנקבה, כדלהלן.
נפקא מינה — זמן הטבילה בנקבה ובספק נקבה : ביולדת נקבה (או ספק נקבה) — אף שכבר ספרה שבעה נקיים, אינה טובלת קודם ליל ט״ו, שעדיין בתוך ארבעה עשר ימי טומאת נקבה היא. ולפיכך אם השלימה שבעה נקיים בתוך י״ד יום וטבלה קודם ליל ט״ו — לא עלתה לה טבילה. וזהו עיקר הנפקא מינה שנשתייר מימי הטומאה דאורייתא. ולמעשה — שאל את רבך, וברפואה את הרופא.
אחרונים : הסדרי טהרה והחכמת אדם (כלל קי״ז ואילך) ביארו את גדר "יולדת בזוב" בזמן הזה ואת מניין השבעה נקיים; וערוך השולחן (יו״ד קצ״ד) האריך בטעם שאין סומכין על דם טוהר בזמן הזה, ובמניין הימים למעשה.
"המפלת בתוך מ' יום — אינה חוששת לולד, אבל חוששת משום נדה אפילו לא ראתה. (הגה: מפני שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ונפקא מינה דמיד לאחר שספרה ז' נקיים — מותרת, ואינה חוששת לולד.)"
היסוד — שני דינים נפרדים במפלת :
במפלת תוך מ' יום (שאין העובר נוצר בתוכם, שעד מ' יום "מיא בעלמא" הוא) — מתפצלים שני דינים:
• דין ולד — אין כאן ולד כלל, שעדיין לא נוצר; ולפיכך אינה חוששת לולד ואינה צריכה ימי טומאת לידה.
• דין נדה — מכל מקום חוששת משום נדה אף בלא ראיית דם, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
זהו עומק הכלל: פתיחת הקבר מטמאה מצד עצמה, אף במקום שאין דין לידה.
חקירה — מהי "פתיחת הקבר" : חקרו האחרונים בגדר פתיחת הקבר המטמאה — האם הטומאה משום הדם שבודאי יצא (ראיה שלא נראתה), או שעצם פתיחת המקור היא טומאה אף בלא דם כלל ? והסדרי טהרה (ובפתחי תשובה כאן) דנו בזה, ונפקא מינה בשיעור הפתיחה ובמפלת חתיכה — אם בעינן פתיחה כשיעור, ואם נפתח הקבר בלא הוצאת דבר.
נפקא מינה דהרמ״א : מאחר שתוך מ' יום אין חששא לולד אלא לנדה בלבד — מיד לאחר שספרה ז' נקיים מותרת ואינה צריכה לחוש לימי טומאת לידה (לא שבעה ולא י״ד). ובזה הקל הרמ״א, שלא להחמיר בה כיולדת ממש. ומכל מקום, אם יש ספק בזמן ההפלה או בצורתה — שאלה דחופה לרב; ולכל הוראה רפואית — לרופא.
זהו אחד מיסודות ההלכה בזמן הזה — ההכרעה להחמיר מתוך חוסר בקיאות בצורות הולד.
לשון המחבר (סעיף ג')
"המפלת כמין בהמה חיה ועוף, או כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים, וכל צורת ולד, או שפיר או שליא, או חתיכה שקרעוה ויש בה עצם — עכשיו שאין אנו בקיאין בצורות, חוששת לולד. ואם כלו ז' נקיים בתוך י״ד יום — אם טבלה קודם ליל ט״ו, לא עלתה לה טבילה."
היסוד — "אין אנו בקיאין בצורות" :
בזמן חכמי הגמרא היו בקיאים להבחין בצורת הולד — אם נגמרה צורתו ונחשב ולד, או לאו. אבל עכשיו שאין אנו בקיאין בצורות — חוששין לכל מפלה (שפיר, שליא, חתיכה שיש בה עצם, או כל צורה) שמא ולד הוא, ונותנין לה ימי טומאת לידה. וזהו כלל גדול בזמן הזה: הספק מכריע לחומרא, מאחר שנעדרה הבקיאות בהבחנה.
חששא לולד וחששא לנקבה — שני ספקות מצטרפים :
הספק
ההכרעה
שורש החומרא
שמא ולד הוא
חוששין לולד — ימי טומאת לידה
אין אנו בקיאין בצורות
שמא נקבה היא
חוששין לנקבה — י״ד ללידה, ואין טובלין קודם ליל ט״ו
ספק זכר ספק נקבה — לחומרא
שורש דין "ספק נקבה" : מאחר שחוששין לולד, וכל ולד ספק זכר ספק נקבה — מחמירין בו כנקבה לעניין מניין ימי הטומאה: שאינה טובלת עד שיכלו י״ד ימי טומאת נקבה. ולפיכך, אף אם השלימה ז' נקיים בתוך י״ד יום, לא תטבול קודם ליל ט״ו — שמא נקבה היא, ועדיין בתוך ימי טומאתה. ובזה נמצא שחומרת חוסר הבקיאות (חוששין לולד) גוררת עמה את חומרת ספק נקבה (ליל ט״ו).
הש״ך (ס״ק א) והט״ז דנו בגדרי המפלת ובמה נחשב ולד; והפתחי תשובה כאן (וכן הסדרי טהרה והחכמת אדם) הביאו דברי הפוסקים בצורות השונות, בשפיר ושליא, ובחתיכה שיש בה עצם — והכל בכלל "אין אנו בקיאין". ולמעשה כל מפלה היא שאלה למורה הוראה, יחד עם בירור רפואי.
"ילדה ולד חי ואחר כך הפילה שליא — אינה חוששת לולד אחר, אלא תולה אותה בולד שילדה כבר, עד כ״ג יום. אבל אם הפילה נפל תחילה — אין תולין בו השליא שהפילה אחר כך, וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאה של נקבה. יצאה השליא תחילה — אין תולין אותה בולד שתלד אחר כך, אפילו הוא בן קיימא, וחוששת לשליא ליתן לה ימי טומאת נקבה. המפלת דמות בהמה חיה ועוף ושליא קשורה בה — אינה חוששת לולד אחר; ואם אינה קשורה — חוששת לולד אחר, ואף שהולד הנדמה זכר, חוששין ליתן לה ימי טומאת נקבה בשביל השליא."
היסוד — "אין שליא בלא ולד" :
השליא (השלייה, הרקמה העוטפת את העובר) אינה באה אלא עם ולד. ומכאן הכלל: אין שליא בלא ולד. ולפיכך —
• ילדה ולד תחילה והפילה שליא בתוך כ״ג יום → תולין את השליא באותו ולד, ואינה חוששת לולד שני.
• יצאה השליא תחילה (או הפילה נפל ואחר כך שליא שאינה נתלית בו) → חוששין לולד נוסף, ונותנין ימי טומאת נקבה מספק.
חקירה — מדוע "ימי טומאת נקבה" דווקא : כל מקום שחוששין לשליא בלא שנדע מין הולד — נותנין ימי טומאת נקבה. ושורש הדבר: ספק זכר ספק נקבה — ומחמירין לימים המרובים (י״ד). ואף כשהולד הנדמה זכר — מכל מקום בשביל השליא שעמו (שמא ולד נקבה היה עמה) חוששין לנקבה. נמצא שדין ספק נקבה הוא הציר שעליו סובבים סעיפי השליא.
שיעור הזמן — כ״ג יום וצירוף היציאה : שיעור עד כ״ג יום לתליית השליא בולד — מקורו בגמרא (נדה), שהוא זמן שאפשר שעדיין מתאחרת השליא לצאת אחר הולד. ובסעיף ו' (יצאה מקצת שליא ביום ראשון ולא נגמרה יציאתה עד יום שני) — חוששת מיום ראשון להחמיר, אבל אינה מונה ימי הטומאה אלא מיום שני, מאחר שלא נגמרה הלידה אלא בו. וזהו דין צירוף תחילת היציאה לגמרה. ולמעשה, כל פרטי המניין — לרב.
"היולדת טומטום או אנדרוגינוס — נותנין לה ימי טומאה של נקבה. הרגישה שהפילה ואינה יודעת מה, אפילו לא היתה בחזקת מעוברת — הרי זו טמאה לידה, וחוששת שמא נקבה היתה."
היסוד — ספק נקבה לחומרא :
בכל מקום שאין מין הולד מבורר — מחמירין כנקבה למניין ימי הטומאה (י״ד), ולעניין שלא תטבול קודם ליל ט״ו. ולכן:
• טומטום (שמכוסה) ואנדרוגינוס (שיש בו סימני זכר ונקבה) — ספק הם, ונותנין ימי נקבה.
• הרגישה שהפילה ואינה יודעת מה — אף שלא היתה מוחזקת מעוברת — טמאה לידה, וחוששת שמא נקבה.
חקירה — מהי "הרגשה" כאן : חקרו האחרונים בגדר ההרגשה המחייבת — האם די בהרגשת פתיחת הקבר אף בלא ראיית בשר, או בעינן שתראה דבר מה היוצא. ולשון המחבר "הרגישה שהפילה" מורה שעצם ההרגשה שיצא ולד (אף שאינה יודעת מה) מחייבת חששת לידה ונקבה. והפתחי תשובה דן בזה, ובמפלת שאינה יודעת אם הפילה כלל — ולמעשה כל ספק הוא שאלה לרב.
נושא רגיש : מאחורי הניסוחים ההלכתיים — מצוקת אם ששכלה את פרי בטנה. הלימוד כאן עיוני, ובלשון מכבדת; אך כל מקרה — ובפרט מפלה שאין יודעין מהותה — הוא שאלה דחופה לרב, מתוך רגישות, ויחד עם הליווי הרפואי הנדרש.
"נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר — בין על סדר האברים בין שלא כסדר — אינה טמאה לידה עד שיצא רובו; ואם יצא ראשו כולו כאחד, הרי זה כרובו. ואם לא נתחתך ויצא כדרכו — משתצא פדחתו, הרי זה כילוד. הוציא העובר את ידו והחזירה — אמו טמאה לידה. היתה מקשה לילד ושמעה קולו של ולד — חשוב כילוד, שאי אפשר שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור."
החקירה — מהו "שיעור לידה" : מאימתי נחשבת היציאה ללידה המטמאה ? ומצינו שלושה שיעורים לפי אופן היציאה:
נחתך ויצא אבר אבר — אינה טמאה לידה עד שיצא רובו; ויציאת הראש כולו כאחד — הרי זה כרוב.
יצא כדרכו (שלם) — משתצא הפדחת (המצח) — הרי זה כילוד, ואף שלא יצא כולו.
מקשה לילד ושמעה קול הולד — חשוב כילוד, שאי אפשר שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור.
שורש החילוק — רוב בנחתך ופדחת ביוצא שלם : מדוע בנחתך בעינן רוב, וביוצא כדרכו די בפדחת ? יסוד הדבר: כשיוצא שלם כדרך הלידה — יציאת המצח היא תחילת לידה גמורה, וכל הגוף נמשך אחריו, על כן "כילוד" משתצא הפדחת. אבל בנחתך אבר אבר — אין כאן לידה כדרכה, ולא מתחייבת טומאת לידה עד שיצא רוב הגוף (או הראש כולו, שהוא ככל הגוף). וביד שהוציא והחזיר — אף שאין בה רוב, טמאה לידה משום פתיחת הקבר וההרגשה.
הט״ז דקדק בשיעורי הלידה — בגדר "פדחת" ובמה נחשב "רוב" באבר אבר; והסדרי טהרה והחכמת אדם ביארו את מקור הדינים בגמרא (נדה כ״ח–כ״ט) ואת ההלכה למעשה. ולמעשה — בלידה קשה או חתוכה, כל פרטי המניין מסורים לרב, יחד עם הצוות הרפואי.
"היולדת תאומים, ושהה ולד אחר חבירו — כגון האחד קודם שקיעת החמה והאחר אחר שקיעת החמה — משיצא הראשון טמאה לידה, ומונין ימי טומאה משיצא האחרון. ואם הראשון ניכר שהוא זכר והשני ניכר שהוא נקבה, או שאינו ניכר אם זכר אם נקבה — מונה משיצא האחרון."
היסוד — טומאה מן הראשון, מניין מן האחרון :
בתאומים שיצאו זה אחר זה (אף בימים מחולקים, קודם השקיעה ואחריה) — מתפצלים שני זמנים:
• תחילת הטומאה — משיצא הראשון, שכבר נפתח הקבר וילדה.
• מניין ימי הטומאה (והטהרה) — משיצא האחרון, שעדיין הלידה נמשכת ולא נשלמה עד צאת השני.
צירוף זכר ונקבה לחומרא : כשהראשון זכר והשני נקבה (או שאין מינם ניכר) — מונה מן האחרון, ולחומרת נקבה (י״ד ולא קודם ליל ט״ו), שספק נקבה מחמירין בו. נמצא שדין התאומים אף הוא ענף מן הכלל "ספק נקבה לחומרא", בצירוף יסוד "מונין מן האחרון". ולמעשה — לרב.
"יוצא דופן — אם לא יצא דם אלא דרך דופן, אמו טהורה מלידה ומנדה ומזיבה."
היסוד — "אם לא יצא דם אלא דרך דופן" : יוצא דופן — ולד שיצא דרך דופן הבטן (לא דרך הנרתיק). אם לא יצא דם אלא דרך הדופן בלבד — אמו טהורה מלידה ומנדה ומזיבה: שאין כאן פתיחת הקבר כדרך הלידה, ואין הדם היוצא דרך הדופן מטמא. וזה גדר חידוש בפני עצמו — שטומאת לידה תלויה ביציאה דרך הנרתיק (בית הרחם), ולא ביציאת הולד גרידא.
מחלוקת חכמים ורבי שמעון (משנה נדה) :
שיטה
יוצא דופן
שורש המחלוקת
חכמים
היוצא דופן אינו כלידה לעניין ימי טומאת לידה (אין אמו טמאה לידה)
לידה תלויה ביציאה דרך הרחם דווקא
רבי שמעון
יוצא דופן הרי הוא כילוד לכמה דברים
שם "לידה" אף ביוצא דופן
ולהלכה נקט המחבר כדעת חכמים — שאם לא יצא דם אלא דרך דופן, אמו טהורה מלידה.
החקירה למעשה — הניתוח הקיסרי בזמן הזה : לכאורה היולדת בניתוח קיסרי (יוצא דופן ממש) — לפי המחבר טהורה מלידה. אבל דקדק לשון המחבר: "אם לא יצא דם אלא דרך דופן". ובניתוח הקיסרי כפי שהוא נעשה — על פי רוב יוצא דם גם דרך הנרתיק (פתיחת הקבר וזרימת דם בדרך הטבעית). ונמצא שלא נתקיים בו תנאי המחבר ("אלא דרך דופן"), שהרי יצא דם אף דרך הרחם.
הכרעת רוב הפוסקים בקיסרי : מאחר שברוב הניתוחים הקיסריים יוצא דם אף דרך הנרתיק — נמצא שיש כאן ראיית דם נדה (וגם פתיחת הקבר), ולפיכך רוב היולדות בניתוח קיסרי — נדות הן, וצריכות הפסק טהרה ושבעה נקיים, ואינן בכלל "יוצא דופן" הטהור. וכל זה בירור עובדתי התלוי במציאות הניתוח — ולכן הוא שאלה דחופה לרב, יחד עם בירור רפואי מדויק מה אירע בלידה. ⚠️ אין להקל מן הדף — כל ניתוח קיסרי הוא שאלה למורה הוראה ולרופא.
אחרונים ופוסקי הזמן : הפתחי תשובה (כאן) הביא מדברי הנודע ביהודה והחתם סופר בגדרי לידה ויוצא דופן; ופוסקי דורנו (שבט הלוי, וכן נשמת אברהם לרב אברהם סופר־אברהם בעניין הרפואי) דנו בניתוח הקיסרי למעשה — ועיקר ההכרעה: לבדוק אם יצא דם דרך הנרתיק. ולמעשה — שאל את רבך, ואת הרופא.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדיני יולדת ומפלת · סימן קצ״ד · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד, בלשון צנועה ומכבדת, בנושא רגיש ומכאיב. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — ובפרט מפלה או ניתוח קיסרי — שאל את רבך במהירות, ובכל ענין רפואי פנה אל הרופא.