עשר נקודות עיון, מתוך ארבע מאות וארבע כניסות האפרכסת
יורה דעה · סימן ר״א
דיני המקוה ומימיו
📜 שלב הלמדן · תלמיד חכם
✦ ❖ ✦
סימן ר״א הארוך שביורה דעה, אך מחלוקותיו נקבצות למספר מועט של שאלות שורש — וכמעט כולן יורדות מאחת : השאיבה פוסלת מן התורה או מדברי סופרים ? האוחז בשאלה זו אוחז בשיעור ההשקה, בדין הספק, ובדרך שבה מתקנים מקוה.
עמוד השדרה של המקורות :
רמב״ם הלכות מקואות פרקים ד׳-ז׳ · תורת כהנים פרשת שמיני · משנה מקואות פרקים ב׳-ז׳ · שבת ס״ה ע״ב · תענית כ״ה ע״ב · בבא בתרא ס״ו ע״ב · טור ובית יוסף יורה דעה ר״א · ערוך השולחן יו״ד ר״א
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
שורש הסימן — שלושה פסולים, שאלה אחת
שאיבה — מן התורה או מדברי סופרים ? ר״י כנגד רבינו שמשון (סעיף ג)
שבעים וחמישה סעיפים, ונושא אחד : חלות שמם של מים. שלוש דרכים למים להיפסל, ולא יותר — נשאבו, הם בתוך כלי, הם זוחלים. ושאר הסימן אינו אלא הגדרת שלוש מילים אלו, ואחר כך מה שמתקן אותן.
היסוד — שלושה פסולים ושאלה של דרגה : (א)שאוב : יד אדם תלשה את המים מן הקרקע בקבלם. (ב)בכלי : המים כלואים בעשוי לקבלה. (ג)זוחלין : המים הולכים ואינם עומדים. ועל כל אחד משלושתם עומדת אותה שאלה, המכריעה את כל השאר : פסול זה מן התורה או מדברי סופרים ? שבדרגתו תלויים הספק (לקולא או לחומרא), שיעור החיבור (כשערה או כשפופרת הנאד), ודרך התיקון.
שלושה פסולים, שלוש דרגות — ואינן שוות :
בזוחלין מכריע ערוך השולחן שהוא מן התורה, שהרי מקרא דתורת כהנים דרשוהו :
« ונראה דפסול זוחלין במקוה הוא מן התורה כיון דדרשינן לה מקרא וכן משמע בכל הש״ס דאין זה מדרבנן » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ח׳)
בשאובים — זו עצמה מחלוקת הפרק הבא, ואינה מוכרעת.
בכלי מעיר ערוך השולחן שאין הדבר פשוט כלל, ומעמיד בעצמו את הקושיה :
« ויש בזה שאלה להסוברים דשאובים אינו מן התורה א״כ למה הוסיפו לגזור גם על ג׳ לוגין שפוסלים את המקוה והתשובה בזה כי היכי דלא אתו לטבול בכלים דבכלים פסול מן התורה » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:י״ד)
הפסוק ושתי דרשותיו. הכל יוצא מאך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור : המעיין שאין בו תפיסת יד אדם כלל, והבור שכולו בידי אדם. והתורת כהנים לומד משם שני דברים כאחד — שיהא המקוה בידי שמים, ושיהא עיקרו כקרקע :
« ומים שאובים פסולים מן התורה כדאיתא בת״כ פ׳ שמיני על פסוק דאך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור וז״ל הת״כ אלו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא בכתיפו ועשה מקוה בתחלה וכו׳ ת״ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:י״א)
2. שאיבה מדאורייתא או מדרבנן — המחלוקת המושלת בכל הסימן
סעיף ג עומד על שורה אחת : ארבעים הסאה לא יהיו שאובים. והגהת הרמ״א היא הפותחת את השאלה — הוא מחלק בין הכל למקצת, ותולה כל אחד בדרגה אחרת. וחילוק זה אינו דיוק אלא נקיטת עמדה במחלוקת ראשונים, והיא שתכריע בסעיף נ״ג את שיעור הנגיעה.
אין השאיבה פוסלת אלא מדרבנן, ולפיכך כל ספק — ואפילו בכולו שאוב — לקולא.
« וז״ל הטור ומיהו פי׳ ר״י דשאיבה אינה פוסלת אלא מדרבנן שמן התורה אפילו כולו שאוב כשר הלכך כל ספק שאירע בו אפילו ספק אם הוא כולו שאוב אם לאו כשר אבל רבינו שמשון פי׳ שכולו שאוב פסול מן התורה עד שיהיה רובו בהכשר אבל לאחר שיהיה רובו בהכשר משם ואילך אין שאיבה פוסלת בו אלא מדרבנן הלכך כל ספק שיארע בו קודם שיהיה רוב כלא שאיבה אזלינן ביה לחומרא אבל משידוע שנעשה רובו בהכשר מקילינן בספיקא שיארע בו וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:י״ב)
רבינו שמשון, וכן מסקנת הרא״ש
כולו שאוב פסול מן התורה עד שיהא רובו בהכשר ; ומשם ואילך אין השאיבה פוסלת אלא מדרבנן.
רמ״א
הולך אחר רבינו שמשון והרא״ש : כולו שאוב — ספיקא לחומרא ; מיעוטו שאוב — ספיקא לקולא.
« ואם כל המקוה היא שאובין פסול מן התורה וספיקא לחומרא אבל אם רוב המקוה כשר והמועט הוא שאובין אינו אלא מדרבנן וספיקא לקולא » (שו״ע יו״ד ר״א:ג׳)
ואין זו מחלוקת של שני צדדים. ערוך השולחן מונה בה ארבע לפחות, כל אחת מעמידה את הגבול במקום אחר : רבינו תם מחלק לפי הסדר, הראב״ד לפי אם מילא בכתף או שירדו המים מאליהם מן הכלים, הר״ש לפי אם הכלים מקבלים טומאה :
« ויש מרבותינו דס״ל דכולה שאובה פסול מן התורה וכן ג׳ לוגין שאובין בתחלה כשנותנם לתוך המקוה פוסל מן התורה כל הגשמים שירדו לתוכה אבל אם בתחלה ירדו גשמים אף מעט ואח״כ נפל לתוכה ג׳ לוגין שאובין פסולו מדרבנן » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:י״ג)
נפקא מינות, וכולן בסימן :(1) ספק במקוה שכולו שאוב — לקולא לר״י, לחומרא לרמ״א (סעיף ג, וש״ך ס״ק קמ״א בסעיף ס״ח). (2) שיעור הנגיעה בסעיף נ״ג — כשערה או כשפופרת הנאד. (3) מספר כ״א הסאה שבסעיף ד, שהש״ך מבארו בהנחה שהמחבר סובר שאיבה מדרבנן בכל גוונא. (4) ספק ברוחב הנקב בסעיף נ״ב, שערוך השולחן מכריעו לחומרא מטעם אחר לגמרי : שהשיעור עצמו הלכה למשה מסיני.
ערוך השולחן בשיעור ובספק (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ק״פ) : אף הסובר שהפסול מדרבנן צריך להחמיר בספק שיעור, לפי שעיקר טבילה מן התורה והשיעורין הלכה למשה מסיני :
« ואם יש ספק אם יש בנקב כשפה״נ אם לאו פסולה דכיון שעיקר טבילה הוא מן התורה אף ששיעורו הוא מדברי סופרים ספקו טמא דגם השיעור הוא כדין תורה דשיעורין הלכה למשה מסיני » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ק״פ)
📜 לשון השולחן ערוך — סעיף ג׳
ארבעים סאה שאמרו צריך שלא יהיו שאובים שאם הם שאובים פסולים. הגה ואם כל המקוה היא שאובין פסול מן התורה וספיקא לחומרא אבל אם רוב המקוה כשר והמועט הוא שאובין אינו אלא מדרבנן וספיקא לקולא (טור בשם הרא״ש ור״ש והרבה פוסקים):
3. נהרות — הטבילה בנהר, ושתי מימרות בגמרא הסותרות זו את זו
השאלה עתיקה והיא של מעשה : הנהר מתרבה בימות הגשמים, ומי הגשמים נעשים בו רוב. הנשאר הנהר בתורת מעיין המטהר בזחילה ? שתי מימרות עומדות זו כנגד זו, והראשונים נחלקים לפי זו שהם נוקטים.
שתי מימרות, ואינן אומרות דבר אחד. מכאן נהרא מכיפיה מתברך — ממקורו ולא ממי הגשמים, שאין לך טפח יורד מלמעלה שאין טפחיים עולים כנגדו ; ומכאן יוצא שהזוחלין רבים לעולם. ומכאן שנו שאין פרת מטהר בזוחלין אלא בתשרי, ושאבוה דשמואל עביד לבנתיה מקואות ביומי ניסן :
« נהרא מכיפיה מתברך ממקורו ולא ממימי הגשמים דאין לך טפח יורד מלמעלה שאין טפחיים עולים כנגדו מלמטה » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ל״ח)
חלוקת הראשונים :
שיטה
עמדה
רבינו תם, ועמו הר״ש וספר התרומה והסמ״ג
פוסקים כנהרא מכיפיה מתברך : טובלין בנהרות כל השנה — ורק בנהר שאינו מתייבש.
« ונחלקו בזה רבותינו דר״ת פסק כי הך מימרא דנהרא מכיפיה מתברך ומותר לטבול בנהרות כל השנה ורק זהו בנהרות שלעולם אינן מתייבשין אבל נהרות המתייבשין בימי הקיץ אין טובלין בהם דחיישינן תמיד לריבוי הנוטפין [ר״ן לדעת ר״ת בנדרים מ:] כלומר דאולי עיקר הווייתן הוא ע״י גשמים ולדעת ר״ת הסכימו הר״ש » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ל״ט)
רבינו חננאל, וכן הרי״ף והר״י והרא״ש והרמב״ם
פוסקים כאידך מימרא : בזמן ריבוי הגשמים אין לטבול בנהרות. והרמב״ם מוסיף חילוק של מקום — במקומו העיקרי לעולם, ובהמשכתו לא.
« אבל רבינו חננאל פסק כאידך מימרא דבזמן ריבוי הגשמים אין לטבול בנהרות וכן נראה דעת הרי״ף ור׳י בעל התוס׳ והר״ס מר״ב רבו של הרא״ש וגם דעת הרמב״ם כן הוא רק שהוא מחלק בין מקום עיקר המעיין למקום המשכתו » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ל״ט)
מחבר
אם רבו הנוטפין — אין מטהרין אלא באשבורן : צריך להקיף מפץ עד שיקוו המים.
רמ״א
מורה להחמיר — ומיד מביא את מנהג המקילין בלא למחות.
« אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו » (שו״ע יו״ד ר״א:ב׳)
הש״ך מדייק מה בדיוק הותר (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י״ג) : לא רק לטבול בנהר, אלא לטבול בו דרך זחילתו, בלא שיעשה שם כמין מקוה :
« אפי׳ דרך זחילתן שאין עשוי כמין מקוה בנהר » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י״ג)
הט״ז מוסיף טעם, והבאר היטב מביאו בשמו (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ו) : החשש אינו רק חשבון המים אלא המקום שטובלת בו. הפשרת שלגים וגשמים יורדים ממקום גבוה שאצל שפת הנהר, וקטפרס אינו חיבור ; ונמצא שמא תטבול באותו מדרון שאין בו חיבור לזוחלין :
« ותירץ הט״ז דהכא פסול מטעם דחיישינן שהפשרת שלגים וגשמים יורדין ממקום גבוה שאצל שפת הנהר ובזה אין חיבור דקי״ל קטפרס אינו חיבור וא״כ חיישינן שמא תטבול באותו מקום מדרון ושם אין חיבור להזוחלין הנמשכים למטה מן המעיין ונמצא שטובלת במקוה פסול בזוחלין » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק ו׳)
📜 לשון השולחן ערוך — סעיף ב׳
מי מעיין מטהרין אף בזוחלין (פירוש זוחלין נמשכים והולכים ואינן מכונסים) מי גשמים אין מטהרין אלא באשבורן (פירוש מקום עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן) (אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה (ב״י בשם מהרי״ק שורש קט״ו ות״ה סימן רכ״ד) אם הם לחוד בלא מעיין) היו הזוחלין מן המעיין מתערבי׳ עם הנוטפי׳ שהם מי גשמים הרי הכל כמעיין לכל דבר ואם רבו הנוטפים על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ (פי׳ כעין מחצלת) וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהם: הגה וכן נכון להורות ולהחמיר (מהרי״ק ות״ה שם ושאר אחרוני׳ כתבו ויש להחמיר כשטת הר״ם ורא״ש וסייעתם) אבל יש מתירים לטבול בנהרות כל השנה אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים ורבו הנוטפים על הזוחלין משום דעיקר גידול הנהר הוא ממקום מקורו (טור בשם ר״ת וב״י בשם רש״י וסה״ת וסמ״ג) וכן נהגו ברוב המקומות במקום שאין מקוה ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם על מי שיסמוכו (מהרי״ק ובת״ה שם ומהרי״ו סימן ע׳ וב״ז סימן קנ״ד) מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי ע״י גשמים וכשאין גשמים פוסק לגמרי אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן מ״מ הואיל ופוסק לגמרי בשעה שאין גשמים אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו (שם במהרי״ק) אבל בנהר שאינו פוסק אע״פ שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו מותר לטבול בו בכל מקום (ב״י לדעת המרדכי והאשיר״י והתוספ׳) לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו:
הט״ז בס״ק ג מביא קושיה הנראית בתחילה טכנית והיא נוגעת ביסוד מושג השאיבה. שני פסולים מתנהגים אחרת מול הריבוי, ואין טעם לדבר — עד שיובן מה כל אחד משני הפסולים בא לתקן.
קושיית תרומת הדשן כפי שמביאה הט״ז : מדוע רוב נוטפין מוציא את הנהר מתורת מטהר בזחילה, ואילו אלף סאין שאובין שנפלו בבת אחת למקוה של ארבעים סאה שכבר נתקיים אינם פוסלים אותו ?
« שמעתי מקשים מאי שנא נוטפין דפסלי זוחלין ברבייתן ומפקי׳ להו מתורת זוחלין ומים שאובי׳ דפסלי המקוה לגמרי ואפ״ה אם היה כבר מקוה של מ׳ סאה ונפלו לתוכה אפי׳ אלף סאין שאובין בבת אחת לא יפסלוהו כמ״ש בסימן זה סעיף ט״ו במקוה ובמעיין אפי׳ כל שהוא » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ג׳)
התירוץ בשם הרא״ש — והוא מושג הזריעה : מה שאין השאובין פוסלים את המקוה הוא מפני שהן כנזרעות בתוכו וחוזרות להיות כמחוברות :
« ותירץ שם בת״ה דכתב הרא״ש דהטעם שאין שאובין פוסלין המקוה דהוי כאילו נזרעו בתוכה והרי הם כמחוברים וכשרים ע״כ ניחא הקושיא דעיקר פסול שאובין הוא דהויין כתלושין ע״י אדם ולכך מהני בהו זריעה ויתחשבו מחוברים » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ג׳)
וחציו השני של התירוץ הוא הלמדני שבו : אין הזריעה מתקנת אלא את התלוש. ופסול הנוטפין אינו משום תלישה — שהרי מקוה שכולו נוטפין כשר לגמרי — אלא שאינם מטהרים בזחילה ; ואין הזריעה מועילה להם :
« אבל פסול דנוטפים שאינם מטהרים בזחילה אינו מטעם שהם תלושים דהא מקוה שלימה מנוטפים כשרה ואפ״ה אין מטהרים ע״י זחילה הלכך לא מהני בהו זריעה שנזרעו במי׳ זוחלין דלא מהני אלא לשוויי תלוש למחובר » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ג׳)
חקירה : השאיבה — פסול במים או פסול בדרך שבאו בה ? הזריעה מניחה את הצד השני : אין במים גריעות מצד עצמם אלא שנתלשו, ונתינתם לתוך מים מחוברים מחזירתם לחיבור. וצד זה מבאר גם שהשלג שבסעיף ל אינו נפסל — שלא היה מים בשעת המעבר — ושהמקוה שהגליד שבסעיף ל״א נטהר משאיבתו.
נפקא מינה, והסימן נותנה בעצמו : בסעיף ט״ו — ארבעים סאה ומעיין כל שהוא, ושואב כל מה שירצה ; ובסעיף כ״א — מקוה שנפסל אינו מתוקן בריבוי מים כשרים ומתוקן בעירובו. ובשניהם לא הכמות מתקנת אלא החיבור.
« מקוה שיש בו ארבעים סאה ומעין כל שהוא יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים אע״פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה » (שו״ע יו״ד ר״א:ט״ו)
📜 לשון השולחן ערוך — סעיף כ״א
מקוה שנפל לתוכו מים שאובים ונפסל ואחר כך ריבה עליו מים כשרים עד שנמצאו הכשרים מ׳ סאה הרי הוא בפיסולו עד שיצאו כל המים שהיו בתוכו ויפחתו השאובים פחות מג׳ לוגין וכן אם עשה מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים ועירבו עם המקוה הזה הפסול טהרו אלו את אלו. (וה״ה במעיין כל שהוא שהמשיך אלו השאובין נטהרו כמו שנתבאר לעיל):
5. שיעור ההשקה — כשערה כנגד כשפופרת הנאד, ומדוע זו אותה מחלוקת של סעיף ג
סעיף נ״ב תובע כשפופרת הנאד לערב שני מקואות ; וסעיף נ״ג די לו בכשערה להכשיר מקוה שאוב. והרמ״א בסעיף נ״ג הופך זאת למחצה, ומוסיף שאף בשאיבה יש חולקין — « וכן ראוי להורות ». והש״ך מראה ששלוש עמדות אלו אינן שלוש דעות נפרדות אלא קו אחד, היוצא ממחלוקת סעיף ג.
המחבר בסעיף נ״ג : די בכשערה, ואפילו אין מי ההשקה רואין פני האויר.
« הבא להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אף על פי שאינו משיקו אלא כשערה כשר ואפילו אין מי ההשקה רואין פני האויר » (שו״ע יו״ד ר״א:נ״ג)
הרמ״א מיד אחריו : אין השערה אלא בפסול דרבנן ; ובפסול דאורייתא בעינן כשפופרת הנאד — ואף בפסול שאיבה יש חולקין, « וכן ראוי להורות ».
« ודוקא בפסול שאיבה שהיא מדרבנן אבל בפסול דאורייתא בעינן כשפופרת הנאד (ת״ה ור״ש במקואות) כמו שנתבאר ואפילו בפסול שאיבה יש חולקין (טור והרא״ש) וכן ראוי להורות » (שו״ע יו״ד ר״א:נ״ג)
הש״ך קובע את הכלל כבר בסעיף נ״ב (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״ט) :
« דוקא הפסול מדאורייתא בעי כשפופרת הנוד אבל הפסול מדרבנן סגי בכשערה כדלקמן סעיף נ״ג » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק ק״ט) ואחר כך מבאר מדוע השאוב יוצא מן הכלל (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קי״ד) — אין השפופרת נדרשת אלא להכשיר מקוה חסר מן השלם ; ובמקוה שאוב הקילו, שאין השאיבה אלא מדבריהם :
« דהא דבעינן כשפופרת הנוד היינו דוקא להכשיר מקוה חסר מן השלם אבל להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אע״פ שאינו משיקן אלא כשערה כשר לפי ששאוב אינו פוסל אלא מדבריהם הקילו בכך » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קי״ד)
וכאן העיקר — הש״ך בס״ק קי״ז מראה שאין המחלוקת בשיעור אלא בדרגה : התובעים שפופרת אף במקוה שאוב עושים כן לשיטתם, שסוברים בסעיף ג שכולו שאוב פסול מדאורייתא. ולפיכך במקום שהמקוה רובה כשרה ומקצתה שאובה — לכולי עלמא די בכשערה :
« לטעמייהו אזלי דס״ל לעיל סעיף ג׳ כולו שאוב פסול מדאורייתא ולפ״ז היכא דהמקוה היתה רובה כשרה ומקצתה שאובה כגון שנפלו לתוכו ג׳ לוגין מים שאובים סגי לכ״ע בכשערה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קי״ז)
ומה שהש״ך מרוויח בזה — תמיהת הב״ח. הב״ח תמה : כיצד מצריך הרא״ש שפופרת, והרי תנן מטהרין את המקואות העליון מן התחתון ומשיקו אפילו כשערה ? ומשיב הש״ך שהרא״ש מוקי לה במקוה עליון שפסול רק מדרבנן :
« דהרא״ש מוקי להך מתניתין כשהמקוה העליון פסול רק מדרבנן » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קי״ז)
הט״ז אומר את הדבר בשורה אחת (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״ג), ובה בעת דוחה את הטעות המצויה — « פסול שאיבה שהוא מדרבנן » אין פירושו שכל שאיבה מדרבנן :
« פירוש ברוב המקוה כשר ומיעוטו שאוב כמ״ש רמ״א בסעיף ג » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״ג)
נפקא מינה למעשה : בריכה שנתמלאה כולה מן הצינור, ורוצים להכשירה בהשקה לבריכת גשמים. ללשון המחבר די בכשערה ; ולרמ״א — « וכן ראוי להורות » — בעינן כשפופרת הנאד, פתח של שתי אצבעות. וזהו ההבדל שבין שתי תוכניות של מקוה, והוא נחתך קודם היציקה.
📜 לשון השולחן ערוך — סעיף נ״ב
הבא לערב מקוה פסול או חסר עם מקוה כשר להכשירו או ששניהם חסרים ובא לערבם להכשירם צריך שיהא נקב שביניהם רחב כשפופרת הנאד (וקילוח המים יהיה כרוחב הנקב) (ריב״ש סימן רל״ב בשם א׳ מהמפרשים וכן כתב הבית יוסף) ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי׳ רגע נשאר לעולם בהכשרו אפי׳ נסתם הנקב אח״כ כל שיעמוד כשפופרת הנאד ממעטו אפילו דבר שהוא מבריית המים ספק אם הנקב רחב כשפופרת הנאד אם לאו פסול אם יש נקבים דקים הרבה מצטרפין לכשפופרת הנאד אם המקוה הא׳ שלם והב׳ חסר: הגה ומותר לחפור מקוה בצד הנהר ולטבול בה אע״פ שאין בה מ׳ סאה דהא ארעא חלחולי מתחלחלת והואיל והוא סמוך לנהר ואנו רואין החלחולים שביניהם שהמים באין מן הנהר דרך החלחול דהיינו מנקבים דקים שבקרקע הוי חבור (מרדכי ה״נ בשם ראבי״ה): אבל אם שניהם חסרים אין הנקבים הדקים מצטרפין לכשפופרת הנאד (וה״ה אם חלק מקוה בסל או בשק אם אין שיעור מקוה בצד אחד פסול):
📜 לשון השולחן ערוך — סעיף נ״ג
הבא להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אף על פי שאינו משיקו אלא כשערה כשר ואפילו אין מי ההשקה רואין פני האויר: הגה ודוקא בפסול שאיבה שהיא מדרבנן אבל בפסול דאורייתא בעינן כשפופרת הנאד (ת״ה ור״ש במקואות) כמו שנתבאר ואפילו בפסול שאיבה יש חולקין (טור והרא״ש) וכן ראוי להורות:
סעיף מ׳ נותן את המעשה המעשי שבכל הסימן : לנקוב את הדלי שבו מרוקנים את המקוה כדי שיתבטל מתורת כלי. והט״ז מייחד לו את ס״ק הארוך שלו — קרוב לחמשת אלפים אותיות — לומר שאינו מבין את מנגנונו, שתשובת הרמב״ן מסכימה עמו, ושכל הפוסקים מורים אותו אף על פי כן.
תקנת המחבר (שו״ע יו״ד ר״א:מ) :
« הילכך הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותו וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו המים ג׳ לוגין למקוה אחר שחסרו מ׳ סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו כל שהוא ואז לא יחשבו המים שבו שאובין » (שו״ע יו״ד ר״א:מ׳)
קושיית הט״ז (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״ז) : סעיף ל״ט קבע זה עתה שכל הבא על ידי אדם פוסל ואפילו שלא בכלי — עד המים הניתזים ברגליו. ואם כן מה יועיל נקב בשולי הדלי ?
« אך קשה במה שכתב בסמוך הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותה כו׳ יקוב הכלי בשוליו מה מהני הנקב הח מ״מ בא ע״י אדם למקוה ובזה פוסל אפי׳ בלא כלי » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״ז) ומזכיר את הסעיף הנושא זאת :
« שכל על ידי אדם אפילו זילף בידיו וברגליו ואפי׳ עובר במים ונזדלפו מאליהם ברגליו למקוה פסלוהו » (שו״ע יו״ד ר״א:ל״ט)
והתשובה שהוא מוצא — ואינה מניחה את דעתו. תשובת הרמב״ן סימן רל״א אומרת במפורש שאין תיקון נקיבת הדלי מועיל ; והט״ז מעיר שאותה תשובה הגיעה אלינו קטועה, שכתב המעתיק שלא מצא יותר :
« ומטעם זה כתב באמת בתשובה להרמב״ן סימן רל״א הבאתיו לעיל סעיף ט״ו דאין מועיל תיקון נקיבת הדלי כשרוצה לנקות המקוה ולא ראיתי שום מפרש או פוסק שירגיש בזה » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״ז) ומכאן הוא מסיק, וזו אף הוראת דרך :
« אלא כולם כאחד אמרו שיעשו תיקון זה של נקיבת הדלי » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק מ״ז)
והש״ך אינו דן במנגנון אלא מביא את המעשה (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ז). האגודה הציע לחשב את המים היוצאים, והוא מעיר שלא ראה את רבותיו נוהגים כן :
« כתכ האגודה בריש מקוואות מכאן היה נ״ל כשמנקין מקוה ונפסל בג׳ לוגין מים שאובין אם יוציאו ממנו מעט יותר ממה שהיו בו בשעה שנפלו לתוכו הג׳ לוגין שהוא כשר אבל לא ראיתי רבותי נוהגין כן » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ז) ומביא את ההנהגה שדן בה בעצמו לפניהם :
« ודנתי לפני רבותי להכשירו אם לא שהוציאו כל המים וינגבו המקוה בסדינים או בחול או ינקבו הכלים שדולין בו לבטלו מתורת כלי » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק נ״ז) ובשיעור הנקב הוא מביא את הב״ח (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ד) :
« כתב הב״ח שנהגו לנקבו ככונס משקה » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק פ״ד)
המשכו בימינו — לנקוב חבית שכבר נקבעה בקרקע :
שיטה
עמדה
מרכבת המשנה ובאר יעקב
הנקיבה מועילה אף לאחר הקביעה, ואף מותר לסתום אחר כך — שהרי זה כצינור שקבעו ולבסוף חקקו.
« עי׳ בס׳ מרכבת המשנה פ״ו מהלכות מקואות דין ד׳ שכתב שנשאל בכלי שחיברו בקרקע אי מהני נקיבה אח״כ והשיב דזה פשוט דמהני ממ״נ אי תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי כו׳ עד וכיון דמותר לנקבו בעודו בקרקע שרי אח״כ לסתמו דבשעת נקיבה בטל מתורת כלי והסתימה אח״כ חשוב כצינור שקבעו ולבסוף חקקו ובהדין זה פשוט » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ב)
רבי עקיבא איגר
הנקיבה כן, הסתימה לא — שכבר קנתה שם כלי בתלוש, ואין הנקב עושה אותה אלא כלי פסול ; ומשנסתם חזרה להיות כלי.
« ועי׳ בתשו׳ רבינו עקיבא איגר זצ״ל סי׳ ל״ט דדעתו ג״כ בפשיטות דמהני נקיבה בעודו קבוע בקרקע אמנם מה שכתבו דמותר אח״כ לסתמו בזה אין דעתו כן דכיון דכבר קנה שם כלי בתלוש וע״י החיבור לארץ לא אבד שמו אלא שע״י הנקב מקרי כלי פסול ושוב כשנסתם חוזר להיות כלי » (פתחי תשובה יו״ד ר״א ס״ק י״ב)
ערוך השולחן
מביא אותו חילוק, ומוסיף את הצד ההפוך — ניקב קודם החיבור, יש לומר שאין הסתימה מחזירה שם כלי.
« ויש מן הגדולים שאמרו דהן אמת דנקיבה מהני גם כשהיא בקרקע מ״מ לסתום הנקב אחר כך אין להתיר לטבול בו דכיון שכבר קנה שם כלי בתלוש וע״י החיבור לארץ לא אבד שם כלי כדין חקקו ולבסוף קבעו אלא שע״י הנקב אבד שם כלי אם כן כשנסתם חזר להיות כלי » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ע״ה)
שתי נקודות הכסף בתנועה זו. הש״ך משיב לט״ז שדחה את חילוק הב״ח בין פקיקה לניגוב ובין פקיקה להכשר (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״א) :
« ואיני מכיר חילוק זה דהא גם כאן אין עושה כן אלא שלא יזובו המים דרך שם » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק ס״א) והוא מוצא אותו פשוט לגמרי :
« החילוק פשוט דהתם עדיין אין כאן מקוה אלא שרוצה לפקוק ונגבה אבל הכא רוצה להכשיר המקוה » (נקודות הכסף יו״ד ר״א)
📜 לשון השולחן ערוך — סעיף מ׳
כלי שניקב בשוליו אפילו כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול המקוה ומכ״מ אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה ואם הנקב בצדדין אינו בטל מתורת כלי עד שיהא ברוחב הנקב כשפופרת הנאד שהוא כשתי אצבעות ראשונים מהארבע שבפס היד מתהפכות בחלל הנקב בריוח בין שהוא מרובע בין שהוא עגול ויהא קרוב לשוליו שאינו יכול לקבל שום מים ממנו ולמטה אבל אם מקבל שום מים למטה ממנו לא נתבטל מתורת כלי ואם עירב סיד וצרורות וסתם בהם הנקב לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי או אם הושיבו על גבי הארץ ואפי׳ על גבי סיד וגפסיס לא חשיב סתימה אבל אם עירב סיד וגפסיס וסתמו חשוב סתימה הילכך הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותו וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו המים ג׳ לוגין למקוה אחר שחסרו מ׳ סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו כל שהוא ואז לא יחשבו המים שבו שאובין ואם הם מים נובעים אין צריך לכך כי המעין אינו נפסל בשאיבה: הגה ומכל מקום נהגו להחמיר גם במעין (מרדכי ה״נ בשם השאילתות ומהרי״ק שנ״ה ות״ה סימן רנ״ח) כי יש חולקין אפי׳ במעין ואומרים דשאיבה פוסלת ולכן לכתחלה יש להחמיר (עיין ס״ק פ״ז) לנקוב הכלי ששואבין בו אף במעין ואם לא עשו כן ושאבו בכלי שלם ונפלו שם שלשה לוגין שאובין ונפסלה המקוה ורוצין לנקותה ולהכשירה אם אפשר לפקוק נקבי הנביעה בקלות טוב להחמיר ולעשות כן אבל אם יש טורח גדול בדבר או בדיעבד שלא עשו כן יש לסמוך אמקילין דסוברין דאין שאיבה פוסלת במעין (מהרי״ק שורש נ״ה) כי כן עיקר ואפילו במקוה שאין בה מעין אם אין הכלי גדול כל כך שבודאי יפלו שם ג׳ לוגין שאובין אלא שיש לחוש שמא נפלו בזה אחר זה וכיוצא בזה אזלינן לקולא דספיקא דג׳ לוגין שאובין הוי ספיקא דרבנן ואין לחוש בדיעבד (מהרי״ק שורש נ״ו והגהות סמ״ק):
7. המשכה — המשכת המים השאובים, ושלושת התנאים הנשכחים
ההמשכה היא התקנה שבזכותה אפשר כמעט כל מקוה שנבנה : מים שאובים שנמשכו על הקרקע חדלים מלפסול. ושלושה תנאים לה, ולכל אחד מחלוקתו — הכמות הכשרה שכבר יש, הסדר, והשטח שעליו נמשכים המים.
התנאי הראשון — השיעור. סעיף מ״ה קובעו בחמש מילים :
« שיעור המשכה זו אין פחות מג׳ טפחי׳ » (שו״ע יו״ד ר״א:מ״ה) ורוב הכשרים צריך שיהא שם : עשרים סאה ומשהו, כלשון סעיף מ״ד.
התנאי השני — הסדר, והוא הגהת הרמ״א בסעיף מ״ד :
« אבל אם המשיך תחילה מים פסולים ואח״כ הביא עליהם רוב מים כשרים לא מהני » (שו״ע יו״ד ר״א:מ״ד) והש״ך מבאר בדיוק את המקרה (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק צ״ט) : המשיך תחילה שאובים לבריכה שאין בה עשרים סאה, ואחר כך ירדו עליהם גשמים — ואין פתיחת הצינור אחר כך מתקנת כלום :
« פי׳ שהמשיך תחלה מים שאובים למקוה ואינם כ׳ סאין ואחר כך הביא עליהם רוב מים כשרי׳ כלומר שנפלו עליהם מי גשמים יותר מכ׳ סאין לא מהני אפי׳ אם פתח אח״כ הצנור ונמשכו הכל למקום אחד דלא אמרינן שאובה שהמשיכוה כולה כשרה אלא כשהיה שם בתחלה רוב מים כשרים » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק צ״ט)
הט״ז מחמיר עוד, כנגד הפרישה (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק נ״ה) : פסול זה כפסול שאיבה הוא, ואין לו תקנה אלא לאחר שיצאו הראשונים, כמו שבסעיף כ״ב :
« בטור כתוב דאם אין בו אלא כ׳ סאין ושאב כ׳ סאין אפילו על ידי המשכה פסול נראה ברור דפסול זה הוה כמו פיסול שאיבה דאם נפלו ג׳ לוגין שאובין דאין תקנה רק אחר שיצאו הראשונים כמ״ש בסעיף כ״ב » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק נ״ה)
התנאי השלישי — השטח. וכאן מחלוקת סעיף מ״ו :
שיטה
עמדה
ראב״ד, וכן לשון המחבר
על גבי קרקע, או על צינור שלא היה עליו שם כלי בתלוש — אבל לא על גבי כלים.
« אין המשכה מועלת אלא על גבי קרקע או על גבי צנור שלא היה עליו שם כלי בתלוש אבל אם המשיך על גבי כלים אפי׳ כלי גללים וכיוצא בהם לא הוי המשכה » (שו״ע יו״ד ר״א:מ״ו)
רוקח, במרדכי, ומביאו הרמ״א
דווקא על קרקע הראוי לבלוע ; ורצפת אבנים אינה מועילה, וטוב להחמיר לכתחילה.
« וי״א דאין המשכה מועלת אלא דוקא על גבי קרקע הראוי לבלוע בה אבל אם המשיך על גבי רצפת אבנים שאין ראוי לבלוע בה וכל שכן על גבי דף או כלי אע״פ שאינו פוסל המקוה לא מהני (ב״י בשם מרדכי פ״ב דשבועות שכ״כ בשם הרוקח) וטוב להחמיר לכתחלה » (שו״ע יו״ד ר״א:מ״ו)
נפקא מינה, והיא תוכנית הבניין. לראב״ד די שההמשכה תהיה על תעלה בנויה ; ולרוקח צריך קרקע עפר או חומר הבולע. וצורת המקוואות הנבנים זה ארבע מאות שנה הולכת אחר השנייה, מדרך חומרה ולא מדין.
📜 לשון השולחן ערוך — סעיף מ״ד
אין המים שאובים פוסלים את המקוה בג׳ לוגין עד שיפלו לתוך המקוה מהכלי אבל אם נגררו המים השאובי׳ חוץ למקוה ונמשכו וירדו למקוה אינם פוסלי׳ את המקוה עד שיהיו מחצה על מחצה אבל אם היו רוב מהכשרי׳ הרי המקוה כשר כיצד מקוה שיש בו כ׳ סאה ומשהו מים כשרי׳ והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכים ויורדים למקוה בין שהיו נמשכים על גבי קרקע או בתוך הסילון כיוצא בו מדברים שאינם פוסלים את המקוה הרי הוא כשר ואפילו השלימו לאלף סאין שהשאובה שהמשיכוה כשרה אם היה שם רוב מ׳ סאה מן הכשר וכן גג שהיה בראשו כ׳ סאה ומשהו מי גשמי׳ ומילא בכתפו ונתן לתוכו פחות מכ׳ שנמצא הכל פסול ופתח הצנור ונמשכו הכל למקום אחד הרי זה מקוה כשר שהשאובה שהמשיכוה כולה כשרה הואיל ויש שם רוב מהכשר: הגה אבל אם המשיך תחילה מים פסולים ואח״כ הביא עליהם רוב מים כשרים לא מהני (דקדק הב״י מדברי הרמב״ם):
📜 לשון השולחן ערוך — סעיף מ״ו
אין המשכה מועלת אלא על גבי קרקע או על גבי צנור שלא היה עליו שם כלי בתלוש אבל אם המשיך על גבי כלים אפי׳ כלי גללים וכיוצא בהם לא הוי המשכה (הראב״ד) : הגה וי״א דאין המשכה מועלת אלא דוקא על גבי קרקע הראוי לבלוע בה אבל אם המשיך על גבי רצפת אבנים שאין ראוי לבלוע בה וכל שכן על גבי דף או כלי אע״פ שאינו פוסל המקוה לא מהני (ב״י בשם מרדכי פ״ב דשבועות שכ״כ בשם הרוקח) וטוב להחמיר לכתחלה:
סעיף ד תובע כ״א סאה במקוה של עובד כוכבים שמקבל ממנו שכר. והמספר תמוה : אינו ארבעים ואינו שבר עגול. והש״ך דוחה את הביאור הפשוט, וטעם דחייתו ראוי ללכת אחריו צעד צעד — שהוא נשען על מה שסובר המחבר בשאיבה.
הסעיף (שו״ע יו״ד ר״א:ד) :
« מקוה שהיא של עובד כוכבי׳ ומקבל ממנו שכר אין להאמין לעובד כוכבים עליו אא״כ יש (תמיד) במקוה כ״א סאה » (שו״ע יו״ד ר״א:ד׳)
מה שהש״ך דוחה (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י״ז) : היה נראה שכ״א הסאה באות מטעם ספיקא דרבנן לקולא — כ״א מתוך ארבעים הוא הרוב. ואם כן המספר מיותר : שהמחבר סובר לקמן בסעיף נ״ג שאף כולו שאוב אינו אלא מדרבנן, והטעם מצוי תמיד :
« אין כוונת המחבר משו׳ ספק דרבנן לקולא שהרי איהו סובר לקמן סעיף נ״ג דאפי׳ כולו שאוב אינו אלא דרבנן אלא מיירי במקוה נעולה שאין יכולין להכניס לתוכה מים אלא בהמשכה דרך הגג והלכך כשיש בו כ״א סאה אינו נפסל במים שאובי׳ כיון שהומשכו כדלקמן סעיף מ״ד » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י״ז)
קריאתו : מדובר במקוה נעולה שאין מכניסים לתוכה מים אלא בהמשכה דרך הגג. וכשיש בה כ״א סאה — ההמשכה מצילה את השאר (סעיף מ״ד). והרמ״א, האוחז בסעיף מ״ו שאין המשכה אלא על גבי קרקע, אינו יכול להשתמש בטעם זה — ומוכרח לחזור לספיקא דרבנן, ומכאן תביעתו שיהיו כ״א הסאין שם תמיד :
« והרב אזיל לשיטתו דלקמן סעיף מ״ו דהמשכה אינה מועלת אלא ע״ג קרקע והלכך הכא בגג פוסלת המשכה ולכך הוצרך לטעם ספק דרבנן לקולא ולכך הצריך שיהא ידוע שיש שם כ״א סאין תמיד » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק י״ז)
וכאן נקודה שיש להביאה ולא להכריעה. ערוך השולחן מבאר אותו סעיף ואומר שכן כוונת הש״ך — אך הוא תולה בבית יוסף, ולא ברמ״א, את הדעה שאין המשכה אלא דרך הקרקע :
« ומיירא כשהמקוה נעולה והמפתח ביד ישראל דאלו מקוה פתוחה או שהמפתח בידו בכל עניין פסול דשמא ישפוך לתוכה שאובים אך כשאין המפתח בידו אין חשש רק שמא ימשיך המותר דרך הגג ורבינו הב״י ס״ל דהמשכה אינה אלא דרך הקרקע אך מ״מ כיון דיש רוב מקוה כשרה שוב לא חיישינן לזה דהמשכה דרך הגג אינו פסול גמור » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:מ״ג) שתי הקריאות מסכימות בתוצאה — כ״א הסאה הן רוב הכשר — וחלוקות בייחוס. והלומד יעמיד את שתיהן לנגד עיניו וישאל את הרב.
📜 לשון השולחן ערוך — סעיף ד׳
מקוה שהיא של עובד כוכבי׳ ומקבל ממנו שכר אין להאמין לעובד כוכבים עליו אא״כ יש (תמיד) במקוה כ״א סאה: הגה דמאחר דרובו כשר ספיקו לקולא מקוה שהיתה חסרה לפנינו ובא ומצאה מלאה (ב״י בשם תשובת רשב״ץ) ולא ידענו מי מילא אותה אי היתה כבר רובה בהכשר דהיינו שהיו בה כ״א סאין אזלינן לקולא ואם לא היה רובה בהכשר דעכשיו איכא ספיקא דאורייתא אי יש לחוש שעובד כוכבים מילאה כדי לרחוץ בה פסולה (כך משמע בתוספתא) ואם לאו דודאי ישראל מילא אותה כדי לטבול בה כשרה (רשב״ץ שם) דרוב המצויין אצל מקוה ועושין כדי להכשירה בקיאין הן ובודאי בהכשר מילא אותה וכל שכן אם הישראל לפנינו ואומר שבהכשר מילא אותה דנאמן (מהרי״ק שורש קט״ו ודלא כרשב״ץ) מאחר שבידו לתקנה וכהאי גוונא עד אחד נאמן באיסורין (שם עד״מ) כדלעיל סימן קכ״ז ועיין עוד לקמן סוף הסימן בדין ספק שאובים:
9. הספק — מדוע סעיף ס״ז וסעיף ע״א נותנים שתי תשובות הפוכות
שמונה סעיפים בספק, ושניים מהם נראים סותרים במרחק ארבע שורות : ספק מים שאובים טהור, והטמא שספק טבל טמא. ואין כאן סתירה כלל — ובלבד שיוגדר בדיוק נושא הספק.
הכלל (שו״ע יו״ד ר״א:ס״ז) :
« ספק מים שאובים טהור כיצד מקוה שנסתפק אם נפלו לו מים שאובים או לא נפלו ואפי׳ ידע בודאי שנפלו ספק יש בהם ג׳ לוגין ספק אין בהם ואפי׳ ידע בודאי שיש בהם ג׳ לוגין ספק שהיה במקוה שנפלו בו מ׳ סאה ספק לא היה ה״ז כשר » (שו״ע יו״ד ר״א:ס״ז) וגבולו, ארבעה סעיפים אחריו (שו״ע יו״ד ר״א:ע״א) :
« לפי שהטמא בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי » (שו״ע יו״ד ר״א:ע״א)
חקירה : הספק — בחפצא (המים הללו מקוה הם ?) או בגברא (האדם הזה נטהר ?) ? בחפצא, השאלה בדרגת הפסול, והולכים לקולא שאין השאיבה אלא מדרבנן. ובגברא אין שאלת דרגה כלל : חזקת טומאה עומדת לו, ואין חזקה נדחית אלא בוודאי.
והש״ך סוגר מיד את הקולא (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״א) : אינה אלא כשהיה רוב מים כשרים במקוה ; ואם לאו — לדידן דקיימא לן ככולו שאוב מדאורייתא, הוה ליה ספיקא דאורייתא ואין אומרים בו שאני אומר :
« דוקא כשהיה רוב מים כשרים במקוה דאל״כ ה״ל ספיקא דאורייתא לדידן דקי״ל כולו שאוב אסור מדאורייתא ובדאורייתא לא אמרינן שאני אומר כדלעיל סימן קי״א » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״א)
קושיה נוספת, והש״ך מעמידה בס״ק קמ״ט : סעיף ע״ד פוסל את כל המקואות הנמצאות, ואילו סעיף ל״ט נשען על חזקה הפוכה — שחזקת מקואות כשרות. ומדוע ?
« פסולים ולא דמי לדלעיל סעיף ל״ט דהתם היינו טעמא משום שחזקת מקואות כשרות ופי׳ הרא״ש (ופוסל) העושה מקוה כדי לטבול בו עושהו (אלא) א״כ עשאו בכשרות » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ט) ותשובתו במשפט אחד : שם ידוע שאדם עשאו לטבול בו, וכאן אין אנו יודעים כלל אם נעשה לשם מקוה :
« אבל הכא לא ידעינן כלל אם נעשה לשם מקוה או לא » (ש״ך יו״ד ר״א ס״ק קמ״ט) לציון ולא להכרעה : הש״ך כפי שספריא נותנתו מפנה לסעיף ל״ט ; והבאר היטב, המביאו בס״ק ק״ט, כותב סעיף ס״ט. באחד משניהם טעות דפוס, ואין לומר באיזה בלא הדפוס.
נפקא מינה : בריכת גשמים גלויה שבגינה, שאין עליה ממונה. ספק שאיבה היה לקולא — אלא שאין כאן ספק אלא חזקה, וחזקתה לרעה (סעיף ע״ד). ולעומתה מקוה שידוע שנעשה לטבילה, שהניחו ריקן ומצאו מלא — כשר (סעיף ס״ט), שהרי ידוע לפחות שנתכוונו לו.
📜 לשון השולחן ערוך — סעיף ס״ז
ספק מים שאובים טהור כיצד מקוה שנסתפק אם נפלו לו מים שאובים או לא נפלו ואפי׳ ידע בודאי שנפלו ספק יש בהם ג׳ לוגין ספק אין בהם ואפי׳ ידע בודאי שיש בהם ג׳ לוגין ספק שהיה במקוה שנפלו בו מ׳ סאה ספק לא היה ה״ז כשר:
הרמ״א בסוף סעיף נ״ב מתיר לחפור גומא בצד הנהר ולטבול בה אף בלא ארבעים סאה : שהארץ חלחולי מתחלחלת, והמים באים לה מן הנהר. וערוך השולחן פותח בכך שזה היפך התוספתא והרמב״ם — ובסעיף שאחריו מיישב את הרמ״א בקריאה אחרת. ושני הסעיפים נקראים כאחד.
הגהת הרמ״א (שו״ע יו״ד ר״א:נ״ב) :
« ומותר לחפור מקוה בצד הנהר ולטבול בה אע״פ שאין בה מ׳ סאה דהא ארעא חלחולי מתחלחלת והואיל והוא סמוך לנהר ואנו רואין החלחולים שביניהם שהמים באין מן הנהר דרך החלחול דהיינו מנקבים דקים שבקרקע הוי חבור » (שו״ע יו״ד ר״א:נ״ב)
ההשגה (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ל״א) :
« וזהו היפך מהתוספתא והרמב״ם שאמרו מפורש דחופר בצד הנהר אינו חיבור וזהו תימא רבה איך לא ראה דברי הרמב״ם וגם הלבוש העתיק דין זה וכל מפרשי הש״ע לא הרגישו בזה וצע״ג » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ל״א)
והחזרה בסעיף שאחריו (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ל״ב) : מקורו של הרמ״א ראבי״ה שבמרדכי, שדיבר בנקבים דקים ממש העוברים מזה לזה, שאין באחד מהם כשפופרת והם מצטרפים כולם לה :
« האמנם דבריו צודקים וכוונה אחרת לוטה בהם דמקורו הוא מראבי״ה שבמרדכי פ״ב דשבועות וז״ל ונראה לראבי״ה דאם יש נקבין הרבה דקין מצטרפין לשפופרת הנוד וכו׳ והא דאמר רבא ארעא חלחולי מחלחלא אלמא לא מהני נקבים להיות חיבור וי״ל דהתם מיירי כשאין בכל אחד מקוה שלם לבדו דאז אפילו כשפופרת הנוד לא מהני וכו׳ אבל כשאחד שלם או אפילו נקבים דקים מצטרפין לכשפופרת הנוד » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ל״ב) ומכאן הקריאה מחדש ברמ״א, והסמך שהיא נוטלת מלשונו :
« אבל רבינו הרמ״א מיירי שהכותל דק מאד שיש ממש נקבים ביניהם וזהו שדקדק רבינו הרמ״א לומר ואנו רואין החלחולין שביניהם עכ״ל כלומר שרואין הנקבים ממש ואיך המים מתחלחלים » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:ל״ב)
נפקא מינה, והיא מיידית : אם קריאת ערוך השולחן נכונה, היתר הרמ״א תובע שיהיו הנקבים נראים. גומא שנחפרה במרחק מטר מן הנהר בלא כותל נקוב הנראה לעין אינה בכלל הגהה זו ; היא בכלל התוספתא, שאמרה שהחופר בצד הנהר אינו חיבור.
הסעיף האחרון של הסימן סוגר את המעגל שנפתח בראשון : אין המרחץ מטהר, ואף על פי כן המרחץ חוזר. והנושא אקטואלי לגמרי — אין מקוה בימינו שאינו מחומם — ושרשרת המקורות בו קצרה ובהירה לחלוטין.
הטעם, בחמש מילים (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ח) :
« משום גזירת מרחצאות שתטבול בהם » (ט״ז יו״ד ר״א ס״ק פ״ח)
הרמ״א (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה) : המקילים מתירים, ויש להחמיר — אם לא במקום שנהגו להקל, ואז אין למחות בידן :
« ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממו (הגהות מרדכי דהל׳ נדה בשם ראבי״ה וריב״א) ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידן » (שו״ע יו״ד ר״א:ע״ה)
והצהרת ערוך השולחן (ערוך השולחן יו״ד ר״א:רט״ז), והיא מן העמודים התקיפים שבכל חיבורו :
« אבל בכל מדינות שלנו זה כמה דורות שמטילין חמין למקוה או מחממין אותן ע״י מכונה שקורין פאראווי״ק והוא מן הנמנעות במדינתינו בחורף לטבול בצונן ואף גם בקיץ מצד דהמקוות שלנו הם ממעיינות והקור גדול מאד ואלמלי היינו מחמירים בזה כבר בטלה פו״ר מישראל או היו הנשים באות לידי סכנה באין ספק והיו מכשולים רבים כמובן ולכן מכבר נהגו כן ואין פוצה פה ומצפצף וח״ו לפקפק על זה והמפקפק עתיד ליתן את הדין אך מעולם לא שמענו מפקפקים בזה » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:רט״ז)
והרחיצה שלאחר הטבילה, שהרמ״א אוסרה מכוח המנהג. ערוך השולחן נותן את מקורה המדויק — אחד מי״ח דבר, שגזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובים שמא יחשבו שהמים הנקיים הם הטהרה — ואחר כך קובע את גבולה : ליכנס למרחץ חם מותר לכולי עלמא, שלא היתה הגזירה אלא לרחוץ במים :
« וביאור הדברים דבגזירות די״ח דבר [שבת יד.] גזרו טומאה שיפסול את התרומה מי שבא ראשו ורובו במים שאובים מטעם שהם היו טובלים במערות של מי גשמים סרוחים ואחר כך היו רוחצים בשרם במים נקיים כדי להעביר הסרחון וההמון שאינם בקיאים בדינים מפני שנעשה זה למנהג קבוע טעו לאמר דהטהרה היא המים נקיים וחשו חכמים שיתבטל תורת מקוה גזרו טומאה על זה ולכן יש שאסרו גם בנדה הרחיצה אחר הטבילה ובאמת אין זה דמיון דלא פסלו הטבילה אלא גזרו טומאה לעניין מגע תרומה ובעלה חולין הוא ומ״מ נהגו לאסור אבל ליכנס למרחץ חם לכ״ע מותר דהגזירה לא היתה רק לרחוץ במים » (ערוך השולחן יו״ד ר״א:רי״ח)
📜 לשון השולחן ערוך — סעיף ע״ה
יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין לתוך המקוה לחממו וכן למלאת מקוה מים חמין ולחברו לנהר בשפופרת הנאד: הגה ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממו (הגהות מרדכי דהל׳ נדה בשם ראבי״ה וריב״א) ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידן (בנימין זאב) ובחמי טבריא מותר לכולי עלמא (מרדכי בסוף שבועות) ולאחר הטבילה במי מקוה כשרים מותרת ליכנס למרחץ כדי שתחמם עצמה (מרדכי) אבל לחזור ולרחוץ אח״כ יש אוסרים (מרדכי בשם רשב״ם) וכן נהגו:
כל האמור לעיל מסתדר על שלושה צירים, וכמעט כל מחלוקת שבסימן ניתנת להיערך על אחד מהם.
ציר א — דרגת הפסול : מן התורה או מדברי סופרים ? ותלויים בו הספק (סעיפים ג, ס״ז, ס״ח), שיעור הנגיעה (סעיפים נ״ב-נ״ג), וקריאת המספר שבסעיף ד. ציר ב — נושא הפסול : המים עצמם, או דרך ביאתם ? ותלויים בו הזריעה (ט״ז ס״ק ג), השלג שבסעיף ל, המקוה שהגליד שבסעיף ל״א, וההבדל שבין ריבוי לעירוב בסעיף כ״א. ציר ג — הספק, בחפצא או בגברא : ותלויים בו סעיף ס״ז כנגד סעיף ע״א, וחזקת סעיף ע״ד כנגד חזקת סעיף ל״ט.
נקודת הכסף החמישית, והיא מגהת את הש״ך עצמו. בס״ק ע״ז נמשך הש״ך אחר לשון הרא״ש « וכל המים העוברים על הגומא הוי שאובים » (נקודות הכסף יו״ד ר״א), ומודה כאן שאין זה בדווקא — אלא כל הצינור חשוב כלי על ידי אותן גומות :
« נמשכתי אחר לשון הרא״ש שכתב וכל המים העוברים על הגומא הוי שאובים כו׳ ומביאו ב״י אבל באמת הוא לאו דוקא אלא כל הצנור חשוב כלי ע״י אותם הגומות וכמ״ש הטור וכן משמע להדיא בב״ח » (נקודות הכסף יו״ד ר״א)
ופריט אחרון, שהבאר היטב נותנו בשורה אחת (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ט) : החולקים בסעיף ט״ו סוברים שאף במעיין שאין בו ארבעים סאה — שאיבה פוסלת בו :
« וס״ל דבמעיין כ״ש שאין בו מ׳ סאה פוסלת בו שאיבה » (באר היטב יו״ד ר״א ס״ק כ״ט)
שלב זה אינו מכריע דבר : הוא מציג את המחלוקות ונוקב במקורותיהן. ולמעשה — שלב ד, ולכל יישום — הרב.