Simanim 204 and 205 asked to what a word may attach. This one asks something else, and more formidable: how much must be said? A man begins to vow, stops on the way — and the Shulchan Arukh teaches that this may suffice. The word that gives the siman its title, ידות, means handles: one holds a vow as one holds a vessel by its handle. These are rules למעשה, and the last seif itself draws the consequence: a התרה is needed — and that is done before a Rav.
Subject : Siman 206 — דיני ידות הנדרים: the word begun that binds
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ו
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The two preceding simanim asked to what a word may attach. This one asks something else: how many words must be pronounced? A man begins to vow and stops on the way — “I am vowed away from you…” and nothing more. Has he bound anything? The Shulchan Arukh answers in five seifim, and its answer is one of the subtlest in the tractate.
But at once the Shulchan Arukh sets the condition: והוא שיהו מוכיחות קצת על הנדר — provided they indicate the vow somewhat. The whole siman turns on that “somewhat”: how much speech suffices to make what was meant guessable?
Siman 206 is the halakhic shaping of the very first lines of tractate Nedarim. The mishna there sets out the same formulations, in the same order:
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ ״מוּדְּרַנִי מִמָּךְ״, ״מוּפְרְשַׁנִי מִמָּךְ״, ״מְרוּחֲקַנִי מִמָּךְ״, ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לָךְ״, ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לָךְ״ — אָסוּר » (נדרים ב׳ ע״א)
« מְנוּדֶּה אֲנִי לָךְ״, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר » (נדרים ב׳ ע״א)
The gemara at once explains that the mishna must be read as saying two things — the כינויים (substitute words) and the ידות:
« כָּל כִּינּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וִידוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים » (נדרים ב׳ ע״ב)
And it is in these same lines that one finds the sentence which will govern seif ה of our siman — the difference between נדר and שבועה:
« אַיְּידֵי דִּתְנָא נְדָרִים דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תְּנָא נָמֵי חֲרָמִים, דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ. לְאַפּוֹקֵי שְׁבוּעָה, דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חֶפְצָא » (נדרים ב׳ ע״ב)
Finally, seif ג rests on a passage of folio ז׳, where Rav Papa precisely separates the three words the Shulchan Arukh sets out there:
« אָמַר רַב פָּפָּא: בִּ״נְדִינָא מִינָּךְ״ — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. ״מְשַׁמַּתְנָא מִינָּךְ״ — לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי » (נדרים ז׳ ע״א)
דיני ידות הנדרים. ובו ה׳ סעיפים:
ידות (פי׳ ידות שהתחיל לנדור ולא גמר הדבור ואעפ״כ הוא נאסר כאילו נדר כל הדיבור כאדם שאוחז ביד הכלי ועל ידי כך משתמש בכלי כאילו אחז בו בעצמו) נדרים כנדרים והוא שיהו מוכיחות קצת על הנדר כיצד האומר לחבירו מודרני ממך שאיני אוכל לך או מופרשני ממך שאיני אוכל לך או מרוחקני ממך שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו (וי״א דאפילו אמר שאני אוכל לך באלו לשונות אסור לאכול עמו) (הר״ן בשם יש גורסין ועס״ק ב׳) אבל אם אומר שאיני אוכל לך לבד בלא מודרני ממך לא הוי יד ואם אמר מודרני ממך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך ולא סיים דבריו שאיני אוכל לך במודרני ממך אסור לדבר עמו ובמופרשני ממך אסור לשאת ולתת עמו ובמרוחקני ממך אסור לעמוד בד׳ אמותיו:
אמר לחבירו מודר אני לך מאכילה או מהנאה שניהם אסורים לאכול או ליהנות זה מזה אבל אם אמר מודר אני ממך מאכילה או מהנאה הוא אסור בחבירו וחבירו מותר בו:
אמר מנודה אני לך או משמתינא ממך אם סיים דבריו שאני אוכל לך אינו נדר ומותר בכל ואם לא סיים דבריו אסור לעמוד בד׳ אמותיו אבל אם אמר נדינא ממך וסיים בדבריו שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו לא סיים דבריו שאיני אוכל לך אסור ליהנות ממנו: הגה וכבר נתבאר דיש חולקין וס״ל דכל שלא אמר שאיני אוכל לך או שאני אוכל לך לאו כלום הוא:
אמר כנדרי רשעים ככר זה עלי או שאמר כנדרי רשעים הימנו והיה ככר מונח לפניו אסור בו אבל אם אמר כנדרי כשרים עלי או כנדרי כשרים ככר זה עלי אינו כלום ואפילו אמר כנדרי כשרים ככר זה עלי קונם (פי׳ קונם אחד מכנויי הקרבן) אבל אם אמר כנדבת כשרים עלי או כנדבת כשרים ככר זה עלי הוי נדר:
הנודר שלא אוכל או שאוכל עמך אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מדין ידות ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה לדברי הכל אסור:
Ten entries, one of which — ס״ק ב — is among the longest in all of Yoreh De'ah: there the Shach copies out Rabbeinu Yeruham in full, “because of the many distinctions of dinim he explains there”, as he himself says. We give five extracts from it.
« בלא י׳ באלו לשונות אסור דה״ק מודרני ממך כשאוכל לך » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק א)
The Shach explains the Rama's gloss: even without the yod — that is, שאני and not שאיני — the formulation forbids, for it must be read as saying “מודרני ממך when I eat of what is yours”.
« אבל אמר שאני אוכל לך לחוד או שאני טועם לך לחוד לא אמר כלום » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« ואם אמר שאיני אוכל אפילו אמר מודרני ממך או שאר הלשונות אינו כלום דאין לך יד לנדר אלא דוקא כשאוסר החפץ בנדר » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« וכן כתב הרא״ש שאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אינו כלום שזה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« וגם להורות שמ״ש הרב וי״א דאפילו אמר שאני אוכל לך כו׳ אינו מדוקדק כלל דאדרבה טפי אסור לכ״ע » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
The longest entry in the siman. There the Shach sets out, following Rabbeinu Yeruham, every combination: the formulation alone, the formulation with “אם אוכל” without “לך”, the formulation with “שאיני אוכל” — and he lays down in passing the rule that governs the siman: so long as a man forbids himself with respect to the object, there is no יד for vows, for the vow forbids the object. He relies on the Rosh and on the Tosafot at the beginning of Nedarim, and concludes that the Rama's formulation is not exact at all — for that case is more forbidden, and by all opinions.
« צ״ע על הרב שלא הביא דעת הרא״ש וטור והר״ן דס״ל דכל שלא סיים דבריו אינו נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
« ונראה דחסר כאן הגהת הרב » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
« והב״ח מחמיר ביותר דידים שאינן מוכיחות הויין ידים והלכך אפילו לא סיים דבריו אסור אפילו לאכול עמו ואין זה עיקר בש״ס ופוסקים » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
The Shach is astonished: the Rama did not report the view of the Rosh, the Tur and the Ran, for whom so long as he has not finished his words it is no vow at all — since the formulation may mean this or that, and then they are not ידים מוכיחות. He adds that a gloss of the Rav is probably missing here — the same hypothesis the Taz will make at ס״ק א. And he reports the Bach, who goes the opposite way.
« ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל עכ״ל טור והוא לשיטתו דלעיל אבל להרמב״ם והמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ד)
The Tur added that if he mentioned neither food nor benefit, it is no vow at all — but that is the consistency of his own position. For the Rambam and for the Mehaber it is a vow: he may not speak with him (as in seif א). The Shach notes that the Mehaber deliberately omitted that ending of the Tur.
« דהמחבר מזכה שטרא לבי תרי דבאומר מנודה אני לך שאני אוכל לך פסק דמותר בכל » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ה)
« ואי ס״ל להמחבר דמנודה אני לך לשון נדר הוא א״כ בסיים דבריו שאני אוכל לך נמי אסור לאכול עמו » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ה)
A צ״ע on the Mehaber himself. The Shach finds the position of seif ג incoherent — he grants the deed to both litigants: if מנודה is not a formulation of vow, then even unfinished it should permit everything; and if it is one, then even finished it should forbid eating. He examines the view of the Rambam, of the Raavad, of Rabbeinu Yeruham, and concludes with a וצ״ע.
« הא הכא גרע טפי וכמ״ש התוס׳ בשם ר״י דהכא במנודה ונדינא ממך אפילו לא סיים דבריו אסור ליהנות » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ו)
« ונראה דלענין הלכה אין להקל מטעם שכתבתי » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ו)
The Shach replies to the Bach, who had not understood what the Rama's “וכבר נתבאר” referred to; and he adds a substantive objection: here it is worse, for according to the Tosafot in the name of the Ri, even without finishing the sentence, מנודה and נדינא forbid benefit. He concludes: as to halakha, there is no room to be lenient.
« דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ז)
Why “כנדרי רשעים” binds: because it is like saying “this loaf is upon me like a קרבן” — an ordinary רשע is indeed liable to a קרבן. The attachment therefore bears on something real.
« דמה שתלה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ח)
A surprising mechanism: having suspended it on the כשרים nullifies the קונם that follows — for the כשרים do not vow at all, they give. The first words thus defuse the strongest word in the language of vows.
« דוקא באומר מודרני ממך אסר על עצמו הנאת חבירו ואע״פ שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ט)
« כלומר דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה היינו שאוסר עצמו על החפץ » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ט)
Here the Shach gives, in the Rosh's name, the clearest definition in the whole block 204-206: a formulation of נדר is one that forbids the thing to the man; a formulation of שבועה is one that forbids the man with respect to the thing. And “I vow that I shall not eat with you” is of the second register — hence neither נדר nor שבועה (since he did not swear).
« דנזירות לכ״ע אם הוציאו בלשון שבועה חל דעיקרו לשון שבועה הוא דהא אתפוסי גברא הוא כמו שבועה » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק י)
The siman's last word. The Shach notes that this point does not appear in the Beit Yosef, and that he found it in a responsum of the Mabit in the name of the Radbaz: נזירות, if expressed in a formulation of oath, binds according to all — for its foundation is a formulation of oath, since it binds the person, like the שבועה. The Shach adheres to this and proves it from the beginning of Nedarim.
« נראה שיש כאן חסרון וכן צ״ל הג״ה וי״א דכל שלא סיים שאיני אוכל או שאני אוכל לאו כלום הוא והיינו דעת הרא״ש בטור » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק א)
« וטעמו דכל שאמר מודרני ממך בלא סיום יש להסתפק אם לדבר עמו קאמר אם לאיסור הנאה וכיון שאין מוכיח לא הוי יד » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק א)
The Taz opens the siman with an emendation: he holds that a piece is missing from the Rama's gloss, and writes what it should carry — and some say that so long as he did not finish with שאיני אוכל or שאני אוכל, it is nothing, which is the Rosh's view in the Tur. And he gives the reason: “מודרני ממך” without a sequel is ambiguous — does he speak of the prohibition of speaking, or of the prohibition of benefit? — and ambiguity removes the character of a יד. He adds that his emendation at last makes sense of the “וכבר נתבאר” the Rama writes at seif ג.
« משמע כלומר נכסי אסורים לך ומשמע משלך מה שאין כן בממך » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ב)
One line, in the Ran's name, and it explains the whole of seif ב: “לך” means: my goods are forbidden to you, and it is understood also of what is yours; which is not so with “ממך”. Hence reciprocity in the first case and its absence in the second.
« דזה אינו לשון נדר לגמרי מה שאין כן בנדירנא שהוא לשון נדר » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ג)
Three words that split seif ג in two: מנודה is not at all a formulation of vow; נדירנא is.
« שהרשעים דרכן לידור אבל כשרים אין דרכן לידור אבל דרכן להתנדב » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ד)
« והטעם דנדר הוא בלשון הרי עלי נמצא שהאחריות על הנודר ושייך בזה תקלה דאם יאבד אותו שהפריש לא יתן אחרת מה שאין כן בנדבה שהיא בלשון הרי זו אין שום אחריות עליו » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ד)
The Taz first gives the observation: the רשעים are wont to vow, the כשרים to give. Then he gives the underlying reason, and it is a fine one: a נדר is said “הרי עלי” — the thing remains the charge of the one who vows, hence a liability and a risk: if the object set aside is lost, he will not give another. A נדבה is said “הרי זו”: no liability rests on him.
« לפי שמה שאמר תחילה כנדרי כשרים מבטל מה שאמר אחר כך לשון קונם » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ה)
The same mechanism as the Shach (ס״ק ח), said otherwise: what he said first — כנדרי כשרים — nullifies what he said afterwards, the formulation קונם. Word order decides.
« דלשון נדר הוא שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה הוא שאוסר את עצמו על החפץ » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ו)
The pivotal sentence, in the Taz's hand: a formulation of נדר forbids the thing to the man; a formulation of שבועה forbids the man with respect to the thing. It is identical to the Shach's at ס״ק ט, and it explains why “that I shall not eat” is not even a יד.
« ונראה דהרמב״ם כתב זה דרך פירוש על הפסוק לאסור איסר על נפשו » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ז)
The last entry, and it is exegetical. The Taz stops on the Rambam cited by the Tur: why add “and likewise if he says: this is upon me איסור”? It seems superfluous. The answer: the Rambam is commenting on the verse לאסור איסר על נפשו, which one might have read as speaking of attachment to a forbidden thing — and he teaches that it must be read otherwise.
The Baer Hetev here follows the Shach step by step: of nine entries, seven expressly carry the mention ש״ך or עכ״ל הש״ך. For this siman it is a digest of the Shach rather than a commentary of its own.
« דה״ק מודרני עמך כשאוכל לך » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק א)
Taking up Shach ס״ק א.
« ונראה דחסר כאן הגהת הרב דעה א׳ דס״ל דכל שלא סיים דבריו לא הוי נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ב)
The digest of the Shach's ס״ק ג, with mention of the Taz and the Bach, then a long summary of ס״ק ב.
« ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל. טור. אבל להמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ג)
The Shach's ס״ק ד, condensed — including the remark on the Levush.
« כתב הש״ך דדברי המחבר צ״ע דאי ס״ל דמנודה או משמתינא לאו לשון נדר הוא » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ד)
The Shach's צ״ע on the Mehaber, brought to its briefest form.
« אלא שנראה שהרב נמשך אחר דברי הטור דמשוה לגמרי מנודה ונדינא למרוחקני » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ה)
The Shach's ס״ק ו, down to its conclusion: there is no room to be lenient.
« דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ו)
The Shach's ס״ק ז, word for word.
« דמה שתולה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ז)
The Shach's ס״ק ח, word for word.
« דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבוע היינו שאוסר עצמו על החפץ » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ח)
The pivotal sentence, transmitted a third time — after the Shach (ס״ק ט) and the Taz (ס״ק ו). The edition here carries שבוע without the final hé; we reproduce it without correcting.
« האומר הרי אני נודר רביע גופי הוה כאלו אמר הריני נודר לתת רביעית גופי וחייב צדקה » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ט)
An addition proper to the Baer Hetev, found neither in the Shach nor in the Taz: in the Ralbach's name, one who says “behold I vow a quarter of my body” is as though he had said “behold I vow to give [the value of] a quarter of my body” — and he is liable for צדקה.
« עבה" ט בשם רלנ״ח » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק א)
A one-line entry: the Pitchei Teshuva refers to the Baer Hetev, who cites the Ralbach — this is the ס״ק ט entry we have just read, on the vow of a quarter of one's body — and he adds a reference to another place where he again reports the same author. The point attached is the exception seif ה reserves: unless he vowed to perform a mitzva.
« שכתב דפלוגתא זו דוקא אם היה בדבר שיש בו ממש כמו לא אוכל שהמאכל יש בו ממש » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« שומעין להקל כדעת הרא״ש ואפי׳ להרמב״ן עכ״פ במקום קצת מצוה מתירין אפי׳ ע״ד רבים » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק ב)
The substantial entry of the Pitchei Teshuva, in the name of the Noda BiYehuda. It restricts the divergence reported in seif ה: it holds only if the thing in view has substance (ממש) — as in “I shall not eat”, where the food has it. But if the thing has none, then even in a complete vow there would be no Torah prohibition — and one listens to the lenient view, that of the Rosh. He adds that even according to the Ramban, where some mitzva is at stake, one releases, even a vow taken על דעת רבים.
| Seif | The words spoken | Effect | The apparatus |
|---|---|---|---|
| א | מודרני ממך שאיני אוכל לך (finished) | Forbidden to eat with him | Shach ס״ק א-ב · Baer Hetev ס״ק א |
| א | שאיני אוכל לך alone, without מודרני | Not a יד | Shach ס״ק ב |
| א | מודרני ממך, unfinished | Forbidden to speak with him | Shach ס״ק ג · Taz ס״ק א · Baer Hetev ס״ק ב |
| א | מופרשני ממך, unfinished | Forbidden to do business | id. |
| א | מרוחקני ממך, unfinished | Forbidden within his four cubits | id. |
| ב | מודר אני לך from eating or benefit | Both are forbidden | Taz ס״ק ב |
| ב | מודר אני ממך from eating or benefit | He alone is forbidden | Shach ס״ק ד · Baer Hetev ס״ק ג |
| ג | מנודה אני לך / משמתינא ממך, finished with שאני אוכל לך | All permitted | Shach ס״ק ה · Taz ס״ק ג · Baer Hetev ס״ק ד |
| ג | the same, unfinished | Forbidden within his four cubits | id. |
| ג | נדינא ממך, finished with שאיני אוכל לך | Forbidden to eat with him | Taz ס״ק ג |
| ג | נדינא ממך, unfinished | Forbidden to benefit | Shach ס״ק ו · Baer Hetev ס״ק ה |
| ד | כנדרי רשעים ככר זה עלי | Forbidden | Shach ס״ק ז · Taz ס״ק ד · Baer Hetev ס״ק ו |
| ד | כנדרי כשרים (even followed by קונם) | It is nothing | Shach ס״ק ח · Taz ס״ק ה · Baer Hetev ס״ק ז |
| ד | כנדבת כשרים | It is a vow | Taz ס״ק ד |
| ה | הנודר שלא אוכל / שאוכל עמך | Not even a יד — but a התרה is required | Shach ס״ק ט · Taz ס״ק ו · Baer Hetev ס״ק ח |
| ה | the same, if he vowed to perform a mitzva | Binds | Pitchei Teshuva ס״ק א · Baer Hetev ס״ק ט |
| ה | נזירות expressed in a formulation of שבועה | Binds, by all opinions | Shach ס״ק י |
These cases illuminate the mechanism; they do not conclude. And this siman has a lesson of its own: what one did not finish saying counts too. All the more reason not to judge for oneself what one said.