סימן ר״ד וסימן ר״ה שאלו במה נתפס הדיבור. וזה שואל דבר אחר, וחמור יותר: כמה צריך לומר? אדם מתחיל לנדור ופוסק באמצע — והשולחן ערוך מלמד שיש בזה די. והמילה הנותנת לסימן את שמו, ידות, משמעה בתי אחיזה: אוחזים בנדר כמו שאוחזים בכלי באזנו. ואלו הלכות למעשה, והסעיף האחרון מוציא בעצמו את התוצאה: צריך התרה — והיא לפני רב.
הנושא : סימן ר״ו — דיני ידות הנדרים: הדיבור שהתחיל ואוסר
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ו
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
שני הסימנים שלפניו שאלו במה נתפס הדיבור. וזה שואל דבר אחר: כמה מילים צריך לומר? אדם מתחיל לנדור ופוסק באמצע — «מודרני ממך…» ולא יותר. האם אסר משהו? השולחן ערוך משיב בחמישה סעיפים, ותשובתו מן הדקות שבמסכת.
ומיד מעמיד השולחן ערוך את התנאי: והוא שיהו מוכיחות קצת על הנדר. וכל הסימן נסב על «קצת» זה: כמה דיבור די בו כדי שיוכח מה רצה לומר?
סימן ר״ו הוא עריכתן ההלכתית של שורות הפתיחה ממש של מסכת נדרים. והמשנה שם מונה את אותן לשונות, ובאותו סדר:
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ ״מוּדְּרַנִי מִמָּךְ״, ״מוּפְרְשַׁנִי מִמָּךְ״, ״מְרוּחֲקַנִי מִמָּךְ״, ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לָךְ״, ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לָךְ״ — אָסוּר » (נדרים ב׳ ע״א)
« מְנוּדֶּה אֲנִי לָךְ״, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר » (נדרים ב׳ ע״א)
והגמרא מבארת מיד שיש לקרוא את המשנה כאומרת שני דברים — הכינויים והידות:
« כָּל כִּינּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וִידוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים » (נדרים ב׳ ע״ב)
ובאותן שורות עצמן נמצאת הלשון שתוליך את סעיף ה שבסימננו — ההפרש שבין נדר לשבועה:
« אַיְּידֵי דִּתְנָא נְדָרִים דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תְּנָא נָמֵי חֲרָמִים, דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ. לְאַפּוֹקֵי שְׁבוּעָה, דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חֶפְצָא » (נדרים ב׳ ע״ב)
ולבסוף, סעיף ג נשען על סוגיה בדף ז׳, ששם רב פפא מחלק בדיוק בין שלוש המילים שהשולחן ערוך מונה שם:
« אָמַר רַב פָּפָּא: בִּ״נְדִינָא מִינָּךְ״ — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. ״מְשַׁמַּתְנָא מִינָּךְ״ — לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי » (נדרים ז׳ ע״א)
דיני ידות הנדרים. ובו ה׳ סעיפים:
ידות (פי׳ ידות שהתחיל לנדור ולא גמר הדבור ואעפ״כ הוא נאסר כאילו נדר כל הדיבור כאדם שאוחז ביד הכלי ועל ידי כך משתמש בכלי כאילו אחז בו בעצמו) נדרים כנדרים והוא שיהו מוכיחות קצת על הנדר כיצד האומר לחבירו מודרני ממך שאיני אוכל לך או מופרשני ממך שאיני אוכל לך או מרוחקני ממך שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו (וי״א דאפילו אמר שאני אוכל לך באלו לשונות אסור לאכול עמו) (הר״ן בשם יש גורסין ועס״ק ב׳) אבל אם אומר שאיני אוכל לך לבד בלא מודרני ממך לא הוי יד ואם אמר מודרני ממך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך ולא סיים דבריו שאיני אוכל לך במודרני ממך אסור לדבר עמו ובמופרשני ממך אסור לשאת ולתת עמו ובמרוחקני ממך אסור לעמוד בד׳ אמותיו:
אמר לחבירו מודר אני לך מאכילה או מהנאה שניהם אסורים לאכול או ליהנות זה מזה אבל אם אמר מודר אני ממך מאכילה או מהנאה הוא אסור בחבירו וחבירו מותר בו:
אמר מנודה אני לך או משמתינא ממך אם סיים דבריו שאני אוכל לך אינו נדר ומותר בכל ואם לא סיים דבריו אסור לעמוד בד׳ אמותיו אבל אם אמר נדינא ממך וסיים בדבריו שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו לא סיים דבריו שאיני אוכל לך אסור ליהנות ממנו: הגה וכבר נתבאר דיש חולקין וס״ל דכל שלא אמר שאיני אוכל לך או שאני אוכל לך לאו כלום הוא:
אמר כנדרי רשעים ככר זה עלי או שאמר כנדרי רשעים הימנו והיה ככר מונח לפניו אסור בו אבל אם אמר כנדרי כשרים עלי או כנדרי כשרים ככר זה עלי אינו כלום ואפילו אמר כנדרי כשרים ככר זה עלי קונם (פי׳ קונם אחד מכנויי הקרבן) אבל אם אמר כנדבת כשרים עלי או כנדבת כשרים ככר זה עלי הוי נדר:
הנודר שלא אוכל או שאוכל עמך אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מדין ידות ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה לדברי הכל אסור:
עשר הערות, ואחת מהן — ס״ק ב — מן הארוכות שבכל יורה דעה: הש״ך מעתיק בה את רבינו ירוחם כולו, «מפני כמה חילוקי דינים שביאר», כלשונו. ואנו נותנים ממנה חמישה קטעים.
« בלא י׳ באלו לשונות אסור דה״ק מודרני ממך כשאוכל לך » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק א)
הש״ך מבאר את הגהת הרמ״א: אף בלא יו״ד — היינו שאני ולא שאיני — הלשון אוסרת, שיש לקראה כאומרת «מודרני ממך כשאוכל לך».
« אבל אמר שאני אוכל לך לחוד או שאני טועם לך לחוד לא אמר כלום » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« ואם אמר שאיני אוכל אפילו אמר מודרני ממך או שאר הלשונות אינו כלום דאין לך יד לנדר אלא דוקא כשאוסר החפץ בנדר » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« וכן כתב הרא״ש שאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אינו כלום שזה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« וגם להורות שמ״ש הרב וי״א דאפילו אמר שאני אוכל לך כו׳ אינו מדוקדק כלל דאדרבה טפי אסור לכ״ע » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
ההערה הארוכה שבסימן. הש״ך עורך בה, על פי רבינו ירוחם, את כל הצירופים: הלשון לבדה, הלשון עם «אם אוכל» בלא «לך», הלשון עם «שאיני אוכל» — ומעמיד דרך אגב את הכלל המוליך את הסימן: כל זמן שאדם אוסר עצמו על החפץ, אין כאן יד לנדרים, שהנדר אוסר את החפץ. והוא נסמך על הרא״ש ועל התוספות בריש נדרים, ומסיק שלשון הרמ״א אינה מדוקדקת כלל — שאדרבה, אותו מקרה אסור יותר, ולדברי הכל.
« צ״ע על הרב שלא הביא דעת הרא״ש וטור והר״ן דס״ל דכל שלא סיים דבריו אינו נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
« ונראה דחסר כאן הגהת הרב » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
« והב״ח מחמיר ביותר דידים שאינן מוכיחות הויין ידים והלכך אפילו לא סיים דבריו אסור אפילו לאכול עמו ואין זה עיקר בש״ס ופוסקים » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
הש״ך תמה: הרמ״א לא הביא דעת הרא״ש והטור והר״ן, שלדעתם כל שלא סיים דבריו אינו נדר כלל — שהלשון משמע הכי ומשמע הכי, ואין כאן ידים מוכיחות. ומוסיף שנראה דחסר כאן הגהת הרב — אותה השערה עצמה שיעשה הט״ז בס״ק א. ומביא את הב״ח, ההולך להיפך.
« ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל עכ״ל טור והוא לשיטתו דלעיל אבל להרמב״ם והמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ד)
הטור הוסיף שאם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה אין זה נדר כלל — אלא שזו עקביות שיטתו שלו. ולרמב״ם ולמחבר נדר הוא: אינו רשאי לדבר עמו (כסעיף א). והש״ך מעיר שהמחבר השמיט בכוונה את סיום דברי הטור.
« דהמחבר מזכה שטרא לבי תרי דבאומר מנודה אני לך שאני אוכל לך פסק דמותר בכל » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ה)
« ואי ס״ל להמחבר דמנודה אני לך לשון נדר הוא א״כ בסיים דבריו שאני אוכל לך נמי אסור לאכול עמו » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ה)
צ״ע על המחבר עצמו. הש״ך מוצא את עמדת סעיף ג בלתי עקבית — מזכה שטרא לבי תרי: אם אין מנודה לשון נדר, אף כשלא סיים היה לו להתיר בכל; ואם לשון נדר הוא, אף כשסיים היה לו לאסור לאכול. והוא בודק בדעת הרמב״ם, הראב״ד ורבינו ירוחם, וחותם בוצ״ע.
« הא הכא גרע טפי וכמ״ש התוס׳ בשם ר״י דהכא במנודה ונדינא ממך אפילו לא סיים דבריו אסור ליהנות » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ו)
« ונראה דלענין הלכה אין להקל מטעם שכתבתי » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ו)
הש״ך משיב לב״ח, שלא הבין למה מכוון «וכבר נתבאר» של הרמ״א; ומוסיף השגה לגופו: כאן גרע טפי, שלתוספות בשם ר״י אף בלא שיסיים, מנודה ונדינא אוסרים בהנאה. וחותם: ולענין הלכה אין להקל.
« דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ז)
מפני מה «כנדרי רשעים» אוסר: לפי שהוא כאומר «ככר זה עלי כקרבן» — שסתם רשע חייב בקרבן. נמצא שההתפסה נתפסת בדבר שישנו.
« דמה שתלה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ח)
מנגנון מפתיע: מה שתלה בכשרים מבטל את הקונם שאחריו — שאין הכשרים נודרים כלל אלא נודבים. נמצא שהמילים הראשונות מפרקות את המילה החזקה שבלשון הנדרים.
« דוקא באומר מודרני ממך אסר על עצמו הנאת חבירו ואע״פ שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ט)
« כלומר דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה היינו שאוסר עצמו על החפץ » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ט)
כאן נותן הש״ך, בשם הרא״ש, את ההגדרה הברורה שבכל הבלוק ר״ד—ר״ו: לשון נדר היא שאוסר החפץ עליו; ולשון שבועה היא שאוסר עצמו על החפץ. ו«אני נודר שלא אוכל עמך» מן הסוג השני הוא — ואינו לא נדר ולא שבועה (שהרי לא נשבע).
« דנזירות לכ״ע אם הוציאו בלשון שבועה חל דעיקרו לשון שבועה הוא דהא אתפוסי גברא הוא כמו שבועה » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק י)
מילתו האחרונה של הסימן. הש״ך מציין שדבר זה אינו בבית יוסף, ושמצאו בתשובת המבי״ט בשם הרדב״ז: הנזירות, אם הוציאה בלשון שבועה, חלה לדברי הכל — שעיקרה לשון שבועה היא, שהרי אתפוסי גברא הוא כמו שבועה. והש״ך מסכים ומוכיח מריש נדרים.
« נראה שיש כאן חסרון וכן צ״ל הג״ה וי״א דכל שלא סיים שאיני אוכל או שאני אוכל לאו כלום הוא והיינו דעת הרא״ש בטור » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק א)
« וטעמו דכל שאמר מודרני ממך בלא סיום יש להסתפק אם לדבר עמו קאמר אם לאיסור הנאה וכיון שאין מוכיח לא הוי יד » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק א)
הט״ז פותח את הסימן בהגהה: הוא סובר שחסר קטע בהגהת הרמ״א, וכותב את שהיה לה לשאת — וי״א דכל שלא סיים שאיני אוכל או שאני אוכל לאו כלום הוא, והיא דעת הרא״ש בטור. ונותן את הטעם: «מודרני ממך» בלא סיום מסופק הוא — לדבר עמו קאמר או לאיסור הנאה? — והספק מסלק ממנו שם יד. ומוסיף שהגהתו מיישבת סוף סוף את «וכבר נתבאר» שכתב הרמ״א בסעיף ג.
« משמע כלומר נכסי אסורים לך ומשמע משלך מה שאין כן בממך » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ב)
שורה אחת, בשם הר״ן, והיא מבארת את כל סעיף ב: «לך» משמע נכסי אסורים לך, ומשמע משלך; מה שאין כן ב«ממך». ומכאן ההדדיות בראשון והיעדרה בשני.
« דזה אינו לשון נדר לגמרי מה שאין כן בנדירנא שהוא לשון נדר » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ג)
שלוש מילים החוצות את סעיף ג לשניים: מנודה אינו לשון נדר לגמרי; ונדירנא — כן.
« שהרשעים דרכן לידור אבל כשרים אין דרכן לידור אבל דרכן להתנדב » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ד)
« והטעם דנדר הוא בלשון הרי עלי נמצא שהאחריות על הנודר ושייך בזה תקלה דאם יאבד אותו שהפריש לא יתן אחרת מה שאין כן בנדבה שהיא בלשון הרי זו אין שום אחריות עליו » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ד)
הט״ז נותן תחילה את התצפית: הרשעים דרכן לנדור, והכשרים להתנדב. ואחר כך נותן את הטעם הפנימי, והוא נאה: הנדר נאמר «הרי עלי» — והדבר נשאר באחריות הנודר, ומכאן אחריות וחשש תקלה: אם יאבד מה שהפריש, לא יתן אחר. והנדבה נאמרת «הרי זו», ואין עליו אחריות כלל.
« לפי שמה שאמר תחילה כנדרי כשרים מבטל מה שאמר אחר כך לשון קונם » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ה)
אותו מנגנון של הש״ך (ס״ק ח), בלשון אחרת: מה שאמר תחילה — כנדרי כשרים — מבטל מה שאמר אחר כך, לשון קונם. וסדר המילים מכריע.
« דלשון נדר הוא שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה הוא שאוסר את עצמו על החפץ » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ו)
לשון הציר, בקולמוסו של הט״ז: לשון נדר הוא שאוסר החפץ עליו, ולשון שבועה הוא שאוסר את עצמו על החפץ. והיא זהה ללשון הש״ך בס״ק ט, והיא המבארת מפני מה «שלא אוכל» אפילו יד לא הוי.
« ונראה דהרמב״ם כתב זה דרך פירוש על הפסוק לאסור איסר על נפשו » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ז)
ההערה האחרונה, ופרשנית היא. הט״ז נעצר על הרמב״ם שהביא הטור: מפני מה הוסיף «וכן אם אומר הרי זה עלי איסור»? והרי מיותר לגמרי. ותשובתו: הרמב״ם מפרש את הכתוב לאסור איסר על נפשו, שהיה מקום לקראו כמדבר בהתפסה בדבר האסור — ובא ללמד שיש לקראו אחרת.
הבאר היטב הולך כאן אחר הש״ך צעד בצעד: מתשע הערות, שבע נושאות במפורש ש״ך או עכ״ל הש״ך. ולסימן זה קיצור הש״ך הוא יותר מפירוש לעצמו.
« דה״ק מודרני עמך כשאוכל לך » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק א)
לשון הש״ך ס״ק א.
« ונראה דחסר כאן הגהת הרב דעה א׳ דס״ל דכל שלא סיים דבריו לא הוי נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ב)
תמצית ס״ק ג של הש״ך, עם הזכרת הט״ז והב״ח, ואחריה סיכום ארוך של ס״ק ב.
« ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל. טור. אבל להמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ג)
ס״ק ד של הש״ך, מקוצר — ובכלל זה ההערה על הלבוש.
« כתב הש״ך דדברי המחבר צ״ע דאי ס״ל דמנודה או משמתינא לאו לשון נדר הוא » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ד)
צ״ע הש״ך על המחבר, בצורתו הקצרה ביותר.
« אלא שנראה שהרב נמשך אחר דברי הטור דמשוה לגמרי מנודה ונדינא למרוחקני » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ה)
ס״ק ו של הש״ך, עד מסקנתו: אין להקל.
« דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ו)
ס״ק ז של הש״ך, מילה במילה.
« דמה שתולה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ז)
ס״ק ח של הש״ך, מילה במילה.
« דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבוע היינו שאוסר עצמו על החפץ » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ח)
לשון הציר, נמסרת פעם שלישית — אחר הש״ך (ס״ק ט) והט״ז (ס״ק ו). והמהדורה נושאת כאן שבוע בלא ה״א בסוף; ואנו מעתיקים ואיננו מתקנים.
« האומר הרי אני נודר רביע גופי הוה כאלו אמר הריני נודר לתת רביעית גופי וחייב צדקה » (באר היטב יו״ד ר״ו ס״ק ט)
תוספת משל הבאר היטב, שאינה לא בש״ך ולא בט״ז: בשם הרלנ״ח, האומר «הרי אני נודר רביע גופי» הוא כאילו אמר «הריני נודר לתת רביעית גופי» — וחייב צדקה.
« עבה" ט בשם רלנ״ח » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק א)
הערה בת שורה: הפתחי תשובה מפנה לבאר היטב, המביא את הרלנ״ח — היא הערת ס״ק ט שקראנו זה עתה, בנודר רביע גופו — ומוסיף הפניה למקום אחר שבו הוא מביא שוב את אותו מחבר. והנקודה הנתפסת היא היוצא מן הכלל ששומר סעיף ה: אם לא שנדר לעשות מצוה.
« שכתב דפלוגתא זו דוקא אם היה בדבר שיש בו ממש כמו לא אוכל שהמאכל יש בו ממש » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« שומעין להקל כדעת הרא״ש ואפי׳ להרמב״ן עכ״פ במקום קצת מצוה מתירין אפי׳ ע״ד רבים » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק ב)
הערתו העיקרית של הפתחי תשובה, בשם הנודע ביהודה. והיא מצמצמת את המחלוקת שהביא סעיף ה: אינה אלא בדבר שיש בו ממש — כמו «לא אוכל», שהמאכל יש בו ממש. אבל בדבר שאין בו ממש, אף בנדר גמור אין כאן איסור תורה — ושומעין להקל כדעת הרא״ש. ומוסיף שאף להרמב״ן, במקום קצת מצוה מתירין, ואפילו נדר שנעשה על דעת רבים.
| סעיף | הלשון שנאמרה | התוצאה | הנושאי כלים |
|---|---|---|---|
| א | מודרני ממך שאיני אוכל לך (סיים) | אסור לאכול עמו | ש״ך ס״ק א-ב · באר היטב ס״ק א |
| א | שאיני אוכל לך לבד, בלא מודרני | לא הוי יד | ש״ך ס״ק ב |
| א | מודרני ממך, לא סיים | אסור לדבר עמו | ש״ך ס״ק ג · ט״ז ס״ק א · באר היטב ס״ק ב |
| א | מופרשני ממך, לא סיים | אסור לשאת ולתת | שם |
| א | מרוחקני ממך, לא סיים | אסור בארבע אמותיו | שם |
| ב | מודר אני לך מאכילה או מהנאה | שניהם אסורים | ט״ז ס״ק ב |
| ב | מודר אני ממך מאכילה או מהנאה | הוא לבדו אסור | ש״ך ס״ק ד · באר היטב ס״ק ג |
| ג | מנודה אני לך / משמתינא ממך, וסיים שאני אוכל לך | מותר בכל | ש״ך ס״ק ה · ט״ז ס״ק ג · באר היטב ס״ק ד |
| ג | אותן לשונות, ולא סיים | אסור בארבע אמותיו | שם |
| ג | נדינא ממך, וסיים שאיני אוכל לך | אסור לאכול עמו | ט״ז ס״ק ג |
| ג | נדינא ממך, ולא סיים | אסור ליהנות | ש״ך ס״ק ו · באר היטב ס״ק ה |
| ד | כנדרי רשעים ככר זה עלי | אסור | ש״ך ס״ק ז · ט״ז ס״ק ד · באר היטב ס״ק ו |
| ד | כנדרי כשרים (ואף בתוספת קונם) | אינו כלום | ש״ך ס״ק ח · ט״ז ס״ק ה · באר היטב ס״ק ז |
| ד | כנדבת כשרים | הוי נדר | ט״ז ס״ק ד |
| ה | הנודר שלא אוכל / שאוכל עמך | אפילו יד לא הוי — ומכל מקום צריך התרה | ש״ך ס״ק ט · ט״ז ס״ק ו · באר היטב ס״ק ח |
| ה | אותה לשון, בנדר לעשות מצוה | חל | פתחי תשובה ס״ק א · באר היטב ס״ק ט |
| ה | נזירות שהוציאה בלשון שבועה | חלה לדברי הכל | ש״ך ס״ק י |
מעשים אלו מאירים את המנגנון ואינם מכריעים. ולסימן זה לקח משלו: אף מה שלא גמר לומר נמנה. וטעם נוסף שלא לדון לעצמו במה שאמר.