Le niveau Base a lu les cinq seifim. Ici, on ouvre ce qui s'y discute — et la discussion du siman 206 a ceci de particulier qu'elle porte souvent sur le texte lui-même : le Taz tient qu'une glose du Rama manque et la restitue ; le Chakh en doute et le signale ; le Ba'h lit le silence à l'envers. Trois A'haronim, un même blanc dans la page.
Sujet : Siman 206 — Lamdan : ידים מוכיחות et la direction de la parole
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ו
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le Choul'han Aroukh pose la condition dans sa première ligne : une יד ne vaut que si elle est מוכחת קצת. Puis, quelques lignes plus loin, il traite le cas où l'homme n'a pas achevé sa phrase — et il lui donne un effet. Le Tour, lui, traite le même cas et lui donne l'effet inverse :
« ידות נדרים כנדרים והוא שיהיו מוכיחות קצת על הנדר » (טור יו״ד ר״ו)
« אבל אם אומר שאני אוכל לך לבד או שאומר מודרני ממך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך ולא סיים דבריו שאיני אוכל לך אינו כלום » (טור יו״ד ר״ו)
Le Mehaber suit ici le Rambam, qui donne à chaque formule inachevée l'effet de sa racine :
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמַע דָּבָר זֶה שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִמּוֹ. מֻפְרָשׁ אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמּוֹ. מְרֻחָק אֲנִי מִמְּךָ מַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ג)
« וטעמו דכל שאמר מודרני ממך בלא סיום יש להסתפק אם לדבר עמו קאמר אם לאיסור הנאה וכיון שאין מוכיח לא הוי יד » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק א)
Voici l'un des passages les plus instructifs du corpus, parce que trois A'haronim y font trois choses différentes avec un même silence : le Rama n'a pas rapporté l'avis du Roch au seif א, et pourtant il y renvoie au seif ג en écrivant « וכבר נתבאר » — et il a déjà été expliqué. Expliqué où ?
« נראה שיש כאן חסרון וכן צ״ל הג״ה וי״א דכל שלא סיים שאיני אוכל או שאני אוכל לאו כלום הוא והיינו דעת הרא״ש בטור » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק א)
Le Taz ne se contente pas de constater l'absence : il écrit la glose manquante, mot pour mot, et conclut que son émendation rend enfin intelligible le renvoi du seif ג. C'est une conjecture textuelle, assumée comme telle.
« צ״ע על הרב שלא הביא דעת הרא״ש וטור והר״ן דס״ל דכל שלא סיים דבריו אינו נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
« ונראה דחסר כאן הגהת הרב » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
Le Chakh arrive à la même conclusion — une glose manque — mais il la formule comme une observation, non comme une restitution. Et il ajoute une remarque qui vaut d'être notée : sur le Mehaber, il n'y a pas de difficulté, car « c'est sa manière de suivre le sentier du Rambam » ; la difficulté est sur le Rama, dont le rôle est précisément de rapporter l'autre avis.
« והב״ח מחמיר ביותר דידים שאינן מוכיחות הויין ידים והלכך אפילו לא סיים דבריו אסור אפילו לאכול עמו ואין זה עיקר בש״ס ופוסקים » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ג)
« ונראה דלענין הלכה אין להקל מטעם שכתבתי » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ו)
Le ס״ק ב du Chakh est l'entrée la plus longue du siman, et l'on peut en extraire une règle qui gouverne tout le reste. Elle ne porte pas sur la longueur de la phrase mais sur sa direction :
« ואם אמר שאיני אוכל אפילו אמר מודרני ממך או שאר הלשונות אינו כלום דאין לך יד לנדר אלא דוקא כשאוסר החפץ בנדר » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
Il en tire une critique de la glose du Rama — et elle est vive. Le Rama avait écrit que « même s'il a dit שאני אוכל לך » c'est interdit, comme s'il s'agissait d'un 'hidouch. Le Chakh répond que c'est l'inverse :
« וגם להורות שמ״ש הרב וי״א דאפילו אמר שאני אוכל לך כו׳ אינו מדוקדק כלל דאדרבה טפי אסור לכ״ע » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« משמע כלומר נכסי אסורים לך ומשמע משלך מה שאין כן בממך » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ב)
Le Chakh, au ס״ק ד, tire de ce seif la conséquence qui sépare le Tour du Mehaber — et elle renvoie exactement à la ma'hloket du seif א :
« ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל עכ״ל טור והוא לשיטתו דלעיל אבל להרמב״ם והמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ד)
Le seif ג range trois mots. La guemara en avait déjà réglé deux :
« אָמַר רַב פָּפָּא: בִּ״נְדִינָא מִינָּךְ״ — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. ״מְשַׁמַּתְנָא מִינָּךְ״ — לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי » (נדרים ז׳ ע״א)
Le Rambam, lui, écrit ceci :
« אָמַר לוֹ מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ שֶׁלֹּא אֹכַל לְךָ אֵינוֹ אוֹכֵל לוֹ וְאִם אָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה. אָמַר לוֹ נָדִינָא מִמְּךָ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֵהָנוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ד)
« דהמחבר מזכה שטרא לבי תרי דבאומר מנודה אני לך שאני אוכל לך פסק דמותר בכל » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ה)
« ואי ס״ל להמחבר דמנודה אני לך לשון נדר הוא א״כ בסיים דבריו שאני אוכל לך נמי אסור לאכול עמו » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ה)
Le Chakh examine ensuite plusieurs voies — la distinction du Beit Yossef entre מנודה et משמתינא, la lecture du Raavad qui les égalise, la formulation de Rabbénou Yerou'ham — et il conclut qu'on peut y répondre, mais avec peine, et sur un וצ״ע. Le Taz, lui, avait tranché autrement, en une ligne : מנודה n'est pas du tout une formule de vœu, à la différence de נדירנא.
« דזה אינו לשון נדר לגמרי מה שאין כן בנדירנא שהוא לשון נדר » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ג)
Le seif ד est bâti sur une prémisse qui n'est pas juridique : les méchants ont coutume de vouer, les hommes droits de donner. Le Taz la pose, puis en donne la raison de fond :
« שהרשעים דרכן לידור אבל כשרים אין דרכן לידור אבל דרכן להתנדב » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ד)
« והטעם דנדר הוא בלשון הרי עלי נמצא שהאחריות על הנודר ושייך בזה תקלה דאם יאבד אותו שהפריש לא יתן אחרת מה שאין כן בנדבה שהיא בלשון הרי זו אין שום אחריות עליו » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ד)
Le Rambam donne la même prémisse dans une formulation plus morale encore :
« אָמַר כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים לֹא נִתְחַיֵּב בִּכְלוּם שֶׁאֵין הַכְּשֵׁרִים נוֹדְרִים בְּדֶרֶךְ אִסּוּר וָכַעַס » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ו)
« דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ז)
« דמה שתלה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ח)
« לפי שמה שאמר תחילה כנדרי כשרים מבטל מה שאמר אחר כך לשון קונם » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ה)
Trois textes disent la même chose dans les mêmes termes — le Chakh, le Taz, et derrière eux le Rambam. C'est le moment où le traité entier se résume en une phrase :
« כלומר דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה היינו שאוסר עצמו על החפץ » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ט)
« דלשון נדר הוא שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה הוא שאוסר את עצמו על החפץ » (ט״ז יו״ד ר״ו ס״ק ו)
« שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹסֵר עַצְמוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. וְהַנּוֹדֵר אוֹסֵר הַדָּבָר הַנָּדוּר עַל עַצְמוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ז)
« אַיְּידֵי דִּתְנָא נְדָרִים דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תְּנָא נָמֵי חֲרָמִים, דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ. לְאַפּוֹקֵי שְׁבוּעָה, דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חֶפְצָא » (נדרים ב׳ ע״ב)
« דוקא באומר מודרני ממך אסר על עצמו הנאת חבירו ואע״פ שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק ט)
Deux réserves closent le siman, et elles vont en sens opposés. La première élargit : il y a qui dit qu'un נדר énoncé en formule de שבועה, et l'inverse, sont efficaces au titre des ידות. Le Pit'hei Techouva la restreint aussitôt, au nom du Noda BiYehouda :
« שכתב דפלוגתא זו דוקא אם היה בדבר שיש בו ממש כמו לא אוכל שהמאכל יש בו ממש » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק ב)
« שומעין להקל כדעת הרא״ש ואפי׳ להרמב״ן עכ״פ במקום קצת מצוה מתירין אפי׳ ע״ד רבים » (פתחי תשובה יו״ד ר״ו ס״ק ב)
La seconde réserve va dans l'autre sens, et c'est le dernier mot du siman : en matière de נזירות énoncée dans une formule de serment, tous s'accordent que cela lie. Le Chakh (ס״ק י) en donne la raison, et elle referme la boucle du bloc :
« דנזירות לכ״ע אם הוציאו בלשון שבועה חל דעיקרו לשון שבועה הוא דהא אתפוסי גברא הוא כמו שבועה » (ש״ך יו״ד ר״ו ס״ק י)
| La question | Position | Qui | Conséquence |
|---|---|---|---|
| « מודרני ממך » sans suite | Pas un vœu du tout — ce ne sont pas des ידים מוכיחות | Roch, Tour, Ran ; le Taz les restitue dans la glose (ס״ק א) | Aucun interdit |
| « מודרני ממך » sans suite | C'est une יד — et elle interdit de lui parler | Rambam, Mehaber | Interdit de parler |
| « מודרני ממך » sans suite | Même des ידים שאינן מוכיחות sont des ידים | Ba'h, rapporté par le Chakh ס״ק ג | Interdit même de manger avec lui |
| La glose manquante du Rama au seif א | Le texte est corrompu ; voici ce qu'il portait | Taz ס״ק א | Le « וכבר נתבאר » du seif ג s'explique |
| La glose manquante du Rama au seif א | Une glose manque probablement — צ״ע | Chakh ס״ק ג | On ne restitue pas ; on signale |
| « שאני אוכל לך » (sans yod) dans ces formules | Interdit — et c'est plus interdit, de l'avis de tous | Chakh ס״ק ב, contre la formulation du Rama | La glose du Rama n'est pas exacte |
| « מודר אני ממך » sans mentionner ni אכילה ni הנאה | Pas un vœu du tout | Tour | Rien |
| « מודר אני ממך » sans mentionner ni אכילה ni הנאה | C'est un vœu : il ne peut plus lui parler | Rambam, Mehaber, Ba'h, Pericha (Chakh ס״ק ד) | Interdit de parler |
| Le seif ג du Mehaber | Position incohérente — צ״ע | Chakh ס״ק ה | On ne s'appuie pas dessus pour permettre |
| Le seif ג du Mehaber | מנודה n'est pas une formule de vœu, נדירנא l'est | Taz ס״ק ג | La distinction est de vocabulaire |
| « כנדרי כשרים … קונם » | Les premiers mots annulent le קונם | Chakh ס״ק ח, Taz ס״ק ה | Rien n'a pris |
| « הנודר שלא אוכל » | Pas même une יד — c'est une formule de שבועה | Chakh ס״ק ט, Taz ס״ק ו, Roch | Mais une התרה est requise |
| נדר en formule de שבועה, et l'inverse | Efficace au titre des ידות | « יש מי שאומר » du seif ה | Lie |
| La même | Seulement pour un דבר שיש בו ממש | Noda BiYehouda, dans le Pit'hei Techouva ס״ק ב | Sinon, on écoute l'avis indulgent |
| נזירות en formule de שבועה | Lie, de l'avis de tous | Radbaz, dans le Chakh ס״ק י — et le Mabit conteste | Le Chakh y adhère |