סימן רי״ז — הלכה למעשה: מה שאמרה המילה במקום שנאמרה
יורה דעה · סימן רי״ז
כיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם
לשון בני אדם · ספק נדרים להחמיר · שליח נמלך · היוצא לאחר הנדר · כוונת הנודר
⚖️ רמה ד׳ — הלכה למעשה · למעשה
✦ ❖ ✦
קו הפסיקה, הנקודות שנשארו פתוחות, ומה שאינו נחתך מרחוק
נושא: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ז (מ״ח סעיפים) עם נושאי כלים: ש״ך (מ״ו ס״ק), ט״ז (ל״ט), באר היטב (ל״ב), פתחי תשובה (ט״ז), נקודות הכסף (ג׳), בית יוסף, טור יסוד: נדרים מ״ט ע״א · נדרים נ״ה ע״ב · רמב״ם הלכות נדרים פרק ט׳
עריכה: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
הדין העולה — קו הפסיקה
מקום · לשון · זמן — שלושת התנאים
ובכל מקום — הגרעין שאין המנהג נוגע בו
אין הולכין אחר הרוב — הלשון החלוקה
היוצא לאחר הנדר — התוצר ושיורו
נדר שאי אפשר לעמוד בו — הנדר שאי אפשר
מידות הסימן — שבעים אמה, שלושים יום, שנים עשר חודש
כוונת הנודר — הכוונה וגבולה
נדר ושבועה — דין אחד, והציונים
מקרים בני זמננו — וגבולו של דף זה
1. הדין העולה — קו הפסיקה של הסימן
כל המעשה שבסימן זה במשפט אחד: מילה שווה מה שנותן לה המנהג, ולמנהג יש כתובת ויש תאריך. ואין השאלה הראשונה לפני התחייבות ״מה רצה לאסור?״ ואף לא ״מה משמע המילה?״ אלא: היכן, מתי ובאיזו לשון אמרה?
« נדר או נשבע מהמבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי׳ לצלי ולשלוק הרי זה אסור בכל » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
ומכאן שאין הסימן הזה מתיישם לבדו. המשתנה המכריע עובדת מנהג הוא, נצפה ומשתנה: שני מפרשים בסימן כותבים בפירוש שהדין שהם מפרשים פסק לנהוג בזמנם. וליישום במעשה שלך — שאל את רבך.
« ונראה לי דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
2. מקום · לשון · זמן — שלושת התנאים, והם מצטברים
המקום. בסעיף ח ״בשר״ כולל דגים בעיר שהשליח נמלך בה, ואינו כולל במקום אחר. ואין אמת המידה הגדרה אלא התנהגות נצפית — השאלה שהשליח שואל בשוק.
« אם נשבע או נדר במקום זה מהבשר נאסר אף בבשר דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
הלשון. בסעיף ט״ז, מילה מקראית בפי המדבר לשון אחרת אינה משמרת את מידתה שבמקרא. והש״ך בס״ק כ״ד מוציא את ההיפך: אף הנודר בלשון הקודש מקבל את המילה כפי שאנו שומעים אותה היום.
« הנודר מהתירוש לדידן אסור ביין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ז)
הזמן. הש״ך בס״ק ט״ו הופך את סעיף י לזמנו; והט״ז בס״ק ט והש״ך בס״ק י״א הופכים את סעיף ח בשם מהרש״ל. והש״ך בס״ק ל״ז והבאר היטב בס״ק כ״ג מביאים מן המבי״ט שהזמן העושה ״דירה״ נשתנה בזמנם.
« כתוב בתשובת מבי״ט ח״א סי׳ ס״א דל״ב ע״ב ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו׳ חדשים » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ז)
מסקנה למעשה, והחשובה שבדף: אין מעתיקים פסק מסימן זה מעיר לעיר ולא ממאה למאה. ובירור המנהג הנוהג מעשה הוראה הוא ולא מעשה קריאה. שאל את רבך.
3. ובכל מקום — מה שאינו תלוי במנהג
אין הסימן מוסר הכול למנהג. שלושה מקומות קובעים דין הנוהג בכל מקום, וראוי לזכרם לפי שהם גודרים את כל השאר.
« ובכל מקום הנודר מהבשר אסור בבשר עופות ובקרבים ובראש וברגלים בקנה ובלב » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק א)
שלוש הערות למעשה. (1) עופות, קרבים, ראש, רגלים, קנה ולב — ״בשר״ בכל מקום; והחגבים אינם בשר בשום מקום. (2) המבושל יותר מדאי ״מבושל״ בכל מקום. (3) אריג שאין בני אדם מתכסין בו אינו ״כסות״. ואין שלושה אלה נדונים מחדש לפי המקום.
4. אין הולכין אחר הרוב — הלשון החלוקה, והמוצא היחיד
« אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
זה הדין המפליא שבסימן, והוא נוהג פעמיים: בסעיף ג כשהעיר חלוקה, ובסעיף י״ז כששני מנהגים דרים כאחד. ובשני המקרים אסור בשניהם.
« ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע״ל סעיף ג » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ה)
והמוצא, והוא היחיד: הש״ך בס״ק ג מקבל את אמירת הנודר — אם הוא אומר נתכוונתי כמו שקורין הרוב נאמן — ומציין לסימן ר״ח. ואם אמירה כזאת מתקבלת כאן ובאילו מילים — לרב.
« ומיהו אם הוא אומר נתכוונתי כך כמו שקורין הרוב נאמן » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ג)
5. היוצא לאחר הנדר — התנאי שאין הסעיף אומר
שלושה סעיפים מתירים תוצר — הקום בי״א, הציר בי״ב, ודבש התמרים בי״ג — ושלושתם כתובים בלא תנאי. וזו הנקודה שקריאת הלשון לבדה מוליכה בה לטעות יותר מכול.
« היינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם שנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ח)
« דבר פשוט הוא דהיינו בציר שיצא קודם הנדר אבל לאחר הנדר אסור כמ״ש בסי׳ רט״ז סעיף ט׳ לענין בשר ויין » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
הדין למעשה בשלושה שלבים. (1) האם היה התוצר קיים קודם הנדר? אם כן — מותר. (2) ואם נולד אחר כך: האם היתה הלשון לשון ייחוד (״זה״) או לשון אכילה (״שאני טועם״)? אם כן — אסור. (3) והט״ז מרחיב את השיור בפירוש לשלושת הסעיפים, והבאר היטב בס״ק י״א מוסיפו בשם מהרש״ל.
ולמעשה, כמעט כל קבלה רגילה נאמרת בלשון אכילה — ״שלא אוכל…״. נמצא שאין היתר הסעיף נוהג בדיוק ברגיל שבמקרים. אל תסיק מן הסעיף לבדו: שאל את רבך.
6. נדר שאי אפשר לעמוד בו — כשאין כאן נדר כלל
שני סעיפים קובעים לשונות שמידתן עצומה — ״כל הזן״, ״גידולי שנה״. והמפרשים מצמידים לשניהם גבול אחד, והוא מבני: בלא זמן שאפשר לעמוד בו — אין ההתחייבות קיימת.
« ואם אמר כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ט)
« ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל״כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סימן רל״ב » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« וכב״י בשם הר״ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שהוא יכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא״א לקיימו » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
הש״ך בס״ק ל״א מוציא מן הר״ן חילוק דק יותר, והוא ליישום ישיר: הרישא שבסעיף כ״ב — ״פירות השנה״ — נדר היא אף לעולם, לפי שנשארו לו גדיים וטלאים ויכול לעמוד. ואין רוחב הלשון פוסלה אלא אי־האפשרות לחיות תחתיה.
התחייבות שאי אפשר לחיות תחתיה אינה התחייבות — אבל מידת אותה אי־אפשרות, והציון לסימן רל״ב, אינם נעשים ביחיד. שאלת רב היא, ודחופה.
7. מידות הסימן — המידות, ומפני מה אינן של שאר המסכתות
« ואף על גב דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמו שנתבאר בא״ח ס״ס תצ״ו » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ה)
זה המשפט המלמד ביותר שבכל האחרונים למעשה. בכל מקום אחר העיר נמשכת עד התחום — אלפיים אמה. וכאן היא נעצרת בשבעים אמה ושיריים, לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם. מילה אחת, שתי מידות, לפי הפרק שבהלכה שאתה עומד בו.
שאר המידות, ואותו דין מושל בהן. הבית מתחיל בקו סתימת הדלת ולא בשפת המפתן (סעיף ל); ולמתחייב לעמוד — הגבול נקרא לצד השני (סעיף ל״א). היושב — שלושים יום; ובן העיר — שנים עשר חודש (סעיף ל״ב) — אלא שהרמ״א הופך מיד: הולכים אחר לשון בני אדם, שאין ״דירה״ אלא בדר שם עם בני ביתו דרך קבע.
« מיהו הולכים אחר לשון בני אדם שאין נקרא דירה אלא בדר שם עם בני ביתו דרך קבוע » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ב)
8. כוונת הנודר — מה שהכוונה יכולה ומה שאינה יכולה
הסימן מכיר בכוונה ומשתמש בה — אבל הוא גם מציין את גבולה, ושני המקומות נקראים כאחד. בסעיף ח הדברים המראים מצמצמים את מה שהרחיב המנהג המקומי. ובסעיף ל״ו אין הכוונה המוכחשת מפקיעה לשון ודאית.
« ואם מראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין אלא בבשר בהמה בלבד » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« הואיל והלשון ודאי כך הוא » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ו)
והקו הוא זה: הכוונה מכריעה במקום שהלשון פתוחה, ולא במקום שהיא קבועה. וסעיף מ״ז נותן את היישום הברור: מי ששייר לעצמו ״מועדות״ נאמן לומר שנתכוון אף לחנוכה ולפורים — לפי שלשון בני אדם כמעט מכניסתם, כדברי הט״ז בס״ק ל״ח.
« אם אמר שבדעתו היה להוציא גם חנוכה ופורים מהכלל נאמן » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ז)
והמעקה, שמעמידו הפתחי תשובה בס״ק ט״ו בשם ושב הכהן: אין הולכין אחר הכוונה אלא למעט את האיסור — ולעולם לא להעבירו מחפץ לחפץ. וזה הדבר האחרון שהסימן אומר קודם שהוא מוסר את המקל לסימן רי״ח, והוא גם הקל שבהם לעבור עליו. שאל את רבך.
« מיהו נראה דהולכין אחר כוונתו וכדרך שיתבאר בסימן רי״ח » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ח)
9. נדר ושבועה — דין אחד, וציוני הסימן
« הרמב״ם פ״ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ג)
ומכאן שסעיפים רבים נפתחים בנדר או נשבע. אלא שהש״ך מדייק, בציינו לסימן רל״ט, שאין השוויון מוחלט: השבועה נבדלת מן הנדר בכמה דברים, המנויים שם.
ציוני הסימן, ויש ללכת אחריהם קודם שמסיקים: סימן ר״ח (הכוונה המפורשת, ס״ק ג וכ״ה); סימן ר״י (הפת, ס״ק כ״ז); סימן רל״ב (הנדר שאי אפשר, ס״ק כ״ט ול״א); סימן רל״ד (שעת האמירה, ס״ק ל״ט); סימן רל״ט (נדר ושבועה, ס״ק מ״ג); סימן רי״ח (הכוונה, סעיף מ״ח). ולתענית — אורח חיים תקס״ח (ס״ק מ״ו).
שניים מן הציונים האלה מוגהים בידי המפרשים עצמם: הש״ך בס״ק מ״ג כותב ש״סימן קע״ט״ שבסעיף מ״ז צריך לומר ״תק״ע״; והט״ז בס״ק י כותב שהקונם בשר עלי שבסעיף ט צריך לומר בשר זה. אל תסיק מציון קודם שבדקת את הגרסה. וליישום — שאל את רבך.
« ועיין בא״ח סימן קע״ט. כן הוא בכל הספרים ובעט״ז. וטעות הוא וצ״ל סימן תק״ע » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ג)
10. מקרים בני זמננו — וגבולו של דף זה
1. קבלה במאכל שנתקבלה בלשון ובארץ מסוימות. ״לא אוכל בשר״, הנאמר בצרפתית בפריז, אין לו בהכרח המידה שהיתה לאותו משפט במקום אחר. וסעיף ח מזכיר שגרעין נשאר אמת בכל מקום — עופות, קרבים — והשאר תלוי במנהג. והדבר הראשון לברר אינו הכוונה אלא המשפט ומקומו.
2. תוצר נלווה שנולד לאחר ההתחייבות. תמצית, אבקה, מיץ היוצא מחומר שאסר על עצמו. סעיף י״ב מתיר; והש״ך בס״ק י״ח והט״ז בס״ק ט״ז אוסרים אם יצא התוצר לאחר הנדר והלשון היתה לשון אכילה. וזה הרגיל שבמקרים, והוא בדיוק המקום שהלשון לבדה מטעה בו.
3. התחייבות שאין לה גבול בזמן. ״לא אוכל עוד לעולם…״. הש״ך בס״ק כ״ט ובס״ק ל״א והט״ז בס״ק כ״ה קובעים שנדר שאי אפשר לעמוד בו אינו נדר, ומציינים לסימן רל״ב. אבל הש״ך מראה גם שאין הרוחב מספיק לפסול: העיקר לדעת אם נשאר במה לחיות תחת ההתחייבות.
4. קבלה של ציבור. הרמ״א מיישם את הסימן בגזירת קהל (סעיף ל״א) ובאיסור ציבור להתפלל במניין (סעיף מ״ח). והשאלה אחת — מה אומרת המילה? — והש״ך בס״ק מ״ה מוסיף שהולכין אחר הכוונה. עניין של תשובות, ושל רב.
דף זה מהלך לימוד הוא ולא הכרעה. ושלושה טעמים מונעים ממנו, והם מיוחדים לסימן זה. אחד: המשתנה המכריע עובדת מנהג הוא — למה בני אדם קורין כן, כאן ועכשיו — ושני מפרשים בסימן כותבים בפירוש שהמנהג הזה כבר נשתנה בזמנם. שניים: כמה נקודות נשארו פתוחות באחרונים — ירקי קדירה, הקום, הקונדיטון, גידולי קרקע, ושתי הלשונות שבסעיף ל״ו. שלושה: הסימן נחתם בציון לכוונה, והסימן שאחריו יוסיף על כל הקודם. וליישום במעשה שלך — שאל את רבך.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן רי״ז · רמה ד׳ — הלכה למעשה · כיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם daattorah.com