הכף (כף) בן יומו ושיעור השישים כנגד מה שנתחב, נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, הסכין החותך בשר חם, קליפה, הגעלה ונעיצה — שולחן ערוך, יורה דעה צ״ד — ט' סעיפים
פסק המחבר והרמ״א · הכרעת נושאי הכלים · פסיקת הספרדים והאשכנזים בזמננו
⚖️ פסק הלכה ולמעשה ⚖️
✦ ❖ ✦
הלכה למעשה — הפסיקה המעשית
מפסק המחבר והרמ״א, אל הכרעת הש״ך, הט״ז, הפרי מגדים
והפתחי תשובה, ועד פוסקי הספרדים והאשכנזים בני זמננו
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן צ״ד (ט' סעיפים)
עם נושאי הכלים: ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה
⚠ אזהרת רמה:
רמה זו אינה « דעת הרב »: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מכסה את יורה דעה, ולכן לא את סימן צ״ד.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה), או בתשובה מפורשת בשם של פוסקים בני זמננו. על יורה דעה אין לא משנה ברורה (המבארת רק את אורח חיים), ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב את יורה דעה). כל יישום מעשי (למעשה) נחתם בהפניה אל רבך: המקרים האמיתיים משלבים פרטי מציאות (כלי בן יומו או לאו, עד היכן נתחב, כלי ראשון / שני / שלישי, יד סולדת, מתכת או לאו) שרק פוסק הרואה את מצבך יכול להכריע בהם.
📑 תוכן העניינים
שורש הסימן — לשער במה שנתחב, וכלי שני (סעיף א')
פסק המחבר והרמ״א — מסגרת ההלכה בט' סעיפים
כף בן יומו ולשער במה שנתחב — וחם מקצתו חם כולו (סעיף א')
תחבה שתי פעמים — שני שישים או אחד (סעיף ב')
יש שישים לבטל הכף — איסור הנאה ובדיעבד (סעיף ג'–ד')
נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא — קדרה חדשה ודבש (סעיף ה', ט')
היסוד. סימן צ״ד אינו עוסק עוד באיסור שנפל לתוך התבשיל (סימן צ״ב, חלב ביורה), אלא בכלי הבלוע מן הסוג האחר הנוגע במאכל חם: כף חולבת (כף) הנתחבת בקדרה של בשר, סכין החותך בשר רותח, גבינה בכלי בשר. כל הסימן סובב על שתי שאלות: האם הכף בן יומו (שמשו בו בכלי ראשון תוך מעת לעת) — ואז כנגד מה משערים את השישים: כנגד מה שנתחב בלבד, או כנגד כל הכף?
לשער במה שנתחב (ש״ך ס״ק א). המחבר מכריע שמשערים את השישים כנגד החלק של הכף שנתחב בקדרה. ולמה לא כנגד כל נפחו הבלוע? הש״ך (ס״ק א) מבאר: לא ידעינן כמה נפיק מיניה — אין אנו יודעים כמה הכף פולטת, על כן נוקטים לשיעור את מה שנכנס. ואם אינו יודע עד היכן נתחב, הש״ך (בשם הרש״ל) אומר: משערים עד ראש הכף. הפתחי תשובה (ס״ק א) מביא את הנודע ביהודה (תניינא יו״ד טז): מאמינים למי שאומר עד היכן תחב, « דבר שהאדם עצמו עושה » — זה פרט שהאדם יודע בעצמו.
חם מקצתו חם כולו — הדעה הנדחית
ה« יש אומרים » של המחבר: בכף מתכת, משערים כנגד כל הכף, משום « חם מקצתו חם כולו » — החום רץ בכל המתכת ומפליטו כולו. אך הרמ״א מכריע: « הסברא הראשונה עיקר, וכן נוהגין » — אין משערים אלא כנגד מה שנתחב. הש״ך (ס״ק ג, בשם מהר״ם מטיקטין) מאשר: אין נוקטים חם כולו כאן. נפקא מינה (פ״ת ס״ק ג): אם תחב את הקתא (יד) של כף מתכת בן יומו — מחלוקת בית הלל / מגן אברהם (תנא) מול הש״ך: חם מקצתו חם כולו אולי נאמר לבלוע ולא לפלוט.
2. פסק המחבר והרמ״א — מפת הסימן
סימן צ״ד מונה 9 סעיפים. המחבר קובע את מסגרת הכף (כף) והסכין (סכין) ; הרמ״א (הגה) מגיה: הגדרת « בן יומו », « וכן נוהגין » על מה שנתחב, שישים אחד לתחיבה כפולה, וקולת הנותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. הנה המפה הכוללת, כפי שהיא עולה מתוך הלשון עצמה.
סעיף
נושא
הפסק (מעוגן בלשון)
1
לשער במה שנתחב ; כף מתכת
כף חולבת בקדרת בשר (או איפכא): שישים כנגד מה שנתחב, אם הכף בן יומו (כלי ראשון תוך מעת לעת). יש אומרים: מתכת → כנגד כל הכף (חם מקצתו חם כולו). רמ״א: « בן יומו » = כלי ראשון תוך מעל״ע ; הסברא הראשונה עיקר — וכן נוהגין ; ועיין סימן צח.
2
תחבה שתי פעמים
תחבה פעמיים בלא שנודע בינתיים: שני פעמים שישים. רמ״א: יש אומרים דסגי בפעם אחת שישים — וכן נוהגים (תרומת הדשן קפ״ג).
3
יש שישים ; איסור הנאה
יש שישים לבטל הכף → הקדרה והתבשיל מותרים, הכף אסורה (בלועה בשר בחלב), ואף בדיעבד אוסרת כל זמן שהיא בת יומא. אין שישים → הכל אסור אף בהנאה, אף הקדרה ; ומכל מקום מותר לתת בה פירות או צונן.
4
כף שאינה בן יומו
אינה בן יומו: הקדרה והתבשיל מותרים, הכף אסורה לכתחלה (בשר או חלב) ; ומכל מקום בדיעבד אינה אוסרת, שלא היתה בת יומא.
5
קדרה חדשה + נ"ט בר נ"ט
קדרה חדשה, מים + כף חולבת, ואחר כך מים + כף בשר (בני יומן, ולא היה שישים) → אסור לבשל בה בשר/חלב, אבל מותר לבשל בה דברים אחרים (היתה חדשה). רמ״א: ואם עבר ובישל בה בשר/חלב → מותר, נ"ט בר נ"ט (הגהות מיימוניות). קדרת ירק/מים + כף בן יומו כשאינה בת יומא (או איפכא), או שישים בתבשיל → הכל מותר. המנהג חומרא (לאכול « בצד » הבן יומו) — אך מדינא הכל מותר.
6
ירק בלוע בשר ; אין חנ״נ
בצלים/ירקות בלועים מבשר שנתבשלו בקדרה חולבת: אם יודע כמה בשר בלוע → שישים כנגד הבשר בלבד. רמ״א: אין אומרים כאן חתיכה נעשית נבילה (הכל היתר) ; וכל שכן קדרה חולבת שבישלו בה מים (מעל״ע) ואחר כך בשר → שישים כנגד החלב הבלוע בקדרה, לא כנגד כל המים (טור / בית יוסף).
7
סכין : בשר חם הנחתך
בשר רותח שנחתך בסכין חולב: כל החתיכה אסורה בלא שישים כנגד מקום הסכין. אינו בן יומו (או ספק) → כדי קליפה. רמ״א: כל זה בכלי ראשון ; בן יומו בלא שישים → הכל אסור, והסכין צריך הגעלה ; בכלי שני → הבשר קליפה, הסכין נעיצה ; ואף שאינו בן יומו, קולף מעט (שמנונית הסכין).
8
גבינה בכלי בשר
גבינה, אפילו לחה, שנפלה לתנור פנאד״ש (של בשר), או גבינה חמה לקערת בשר בת יומא → אינה אוסרת אלא כדי קליפה.
9
דבש ; נ"ט בר נ"ט דהיתרא
דבש שבישלו במחבת בשר בת יומא ושפכו חם לקערת חלב בת יומא → מותר, דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא.
כלל הפסק של הסימן :
היסוד החותך — משערים בכל מה שנתחב (לא בכל הכלי), שלא קי״ל חם מקצתו חם כולו לפליטה ; והבן יומו הוא הקובע: בן יומו אוסר אף בדיעבד, ושאינו בן יומו לכתחלה בלבד. ולגבי כלי שעבר דרך מים / כלי ניטרלי — נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, ובדיעבד מותר ; ובסכין — שישים כנגד מקומו, ובכלי שני קליפה ונעיצה.
3. כף בן יומו ולשער במה שנתחב — הכף והשיעור
התוחב כף חולבת בקדרה של בשר, או איפכא, משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדרה, אם הכף בן יומו, דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון תוך מעת לעת.
— שולחן ערוך יו״ד צ״ד:א ; הגה: והסברא הראשונה עיקר, וכן נוהגין ; ועיין לקמן סימן צח.
המחבר והרמ״א. הכלל המעשי הראשון של הסימן: משערים את השישים כנגד מה שנתחב בלבד (לשער במה שנתחב), ובלבד שהכף בן יומו. הרמ״א (הגה) מדייק את ההגדרה — « בן יומו » = שמשו בו בכלי ראשון תוך מעת לעת — ומכריע נגד ה« יש אומרים » של המתכת: « הסברא הראשונה עיקר, וכן נוהגין ». לחישוב המעשי (כנגד איזה נפח) מפנה הרמ״א לסימן צח.
עד היכן נתחב? (ש״ך ס״ק א). אם יודע עומק התחיבה, משערים כנגדו. אם אינו יודע, הש״ך (בשם הרש״ל) אומר: משערים עד ראש הכף — לחומרא, שאין אנו יודעים. הפתחי תשובה (ס״ק א) מביא את הנודע ביהודה (תניינא יו״ד טז): מאמינים למי שמדווח עד היכן תחב, « דבר שהאדם עצמו עושה » (לא כשוחט שמסתפקים בו) ; והט״ז (ס״ק ב, בשם חוות יאיר קא): כלי ראשון שניטל מן האש נשאר כלי ראשון כל זמן שחומו בו.
למעשה (הכף). משערים את השישים כנגד החלק של הכף שנתחב, ולא כנגד כל הכף (אף של מתכת). ואם העומק אינו ידוע → משערים עד ראש הכף. והכל תלוי תחילה ב« בן יומו או לאו » (שמשו בו בכלי ראשון תוך מעל״ע). אומדן הנפח שנתחב, החום, ומעמד הבן יומו — הם שאלות מציאות. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מוסמך).
4. תחבה שתי פעמים — הכף הנתחבת פעמיים
תחב הכף בקדרה שתי פעמים, ולא נודע לו בינתיים — צריך שני פעמים ששים. הגה: ויש אומרים דסגי בפעם אחת ששים, וכן נוהגים.
מדוע שני פעמים שישים? (ט״ז ס״ק ב). הט״ז מבאר את המחבר (בשם התרומת הדשן קפ״ג): בתחיבה הראשונה הכף פולטת בתבשיל ; התבשיל חוזר ובולע בכף ; בתחיבה השנייה פולטת שוב — מכאן הרעיון לדרוש שישים לכל פעם. אך הט״ז מפתח אחר כך את סברת ההיתר בלוע שאינו נעשה נבילה: היתר בלוע הפולט אינו נעשה בעצמו נבילה, על כן המנהג (רמ״א) מסתפק בשישים אחד כנגד הכל.
למעשה (תחיבה כפולה). מנהגנו כהכרעת הרמ״א: שישים אחד מספיק אף שתחבו את הכף פעמיים בלא שנודע בינתיים. לשחזר « כמה פעמים », « האם נודע בינתיים », והנפח הקיים — הם שאלות מציאות. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מוסמך).
5. יש שישים לבטל הכף — איסור הנאה ובדיעבד
סעיף ג (יש שישים) וסעיף ד (אינו בן יומו) — רשת הפסק
מחבר (סעיף ג), יש שישים: הקדרה והתבשיל מותרים, אך הכף עצמה אסורה (בין בבשר בין בחלב) — בלועה בשר בחלב ; ואף בדיעבד אוסרת אם חזר ותחבה, כל זמן שהיא בת יומא.
מחבר (סעיף ג), אין שישים:הכל אסור אף בהנאה, אף הקדרה (בשר בחלב אסור בהנאה) ; ומכל מקום מותר לתת בה פירות או צונן, שאין נהנה מגוף האיסור.
מחבר (סעיף ד), אינו בן יומו: הקדרה והתבשיל מותרים, והכף אסורה לכתחלה (בשר או חלב) ; אבל בדיעבד אינה אוסרת, שלא היתה בת יומא (נותן טעם לפגם).
איסור הנאה (פתחי תשובה). בלא שישים, התערובת היא בשר בחלב גמור: אסור אף בהנאה. הפתחי תשובה (ס״ק ה) מביא את המחלוקת בכלב: האם מותר להאכיל לכלב? הט״ז אוסר (הנאה היא), והמקור חיים / הגר״א מתירים (זולת חמץ בפסח). הפתחי תשובה (ס״ק ו) מביא את החתם סופר (תשובה צח): למכור לעובד כוכבים קדרה בלועה בשר בחלב מותר אף בת יומא (רווח המכירה אינו הנאה מגוף האיסור).
למעשה (יש שישים / אינו בן יומו). בשישים: הקדרה והתבשיל מותרים, הכף אסורה (ועדיין אוסרת בדיעבד כל זמן שהיא בת יומא). בלא שישים: הכל אסור אף בהנאה ; אפשר לתת בה פירות / צונן, ומותר למכור הקדרה לעובד כוכבים (חתם סופר צח). כף שאינה בן יומו: אסורה לכתחלה בלבד, ובדיעבד אינה אוסרת. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מוסמך).
6. נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא — טעם של היתר
קדרה חדשה שבישל בה מים ותחב בה כף חולבת, וחזר ובישל מים ותחב בה כף של בשר, שניהן בני יומן ולא היה ששים — אסור לבשל בה בשר או חלב, אבל מותר לבשל בה דברים אחרים, הואיל וחדשה היתה.
— שולחן ערוך יו״ד צ״ד:ה ; וכן בסעיף ט' (דבש) · הגה: ואם עבר ובישל בה בשר או חלב, מותר, דהוי נ"ט בר נ"ט (הגהות מיימוניות)
היסוד (סעיפים ה, ט). טעם היתר שעבר דרך אמצעי ניטרלי (המים, הקדרה החדשה, כלי) קודם שהגיע לסוג האחר אינו אוסר בדיעבד: זהו נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. בסעיף ה, הקדרה החדשה קיבלה את טעם הכף רק דרך המים ; בסעיף ט, הדבש קיבל את טעם הבשר דרך המחבת ואחר כך נשפך לחלב. הט״ז (ס״ק ו וס״ק יז) דן בעיגון: לסעיף ט, הדבש מותר או מטעם נ"ט בר נ"ט (בית יוסף), או מטעם נותן טעם לפגם (מרדכי) — נפקא מינה אם היה בשר בעין במחבת (עיין סימן צה, ביצה שנתבשלה עם בשר).
מנהג החומרא לאכול « בצד » (ט״ז ס״ק ח). המחבר מביא מנהג חומרא: לאכול את התבשיל « בצד » הכלי שהוא בן יומו, ולאסור את הכלי שאינו בן יומו — אך אינו אלא חומרא, שמדינא הכל מותר (נ"ט בר נ"ט). הט״ז (ס״ק ח, בשם הרש״ל) ממחיש בכף חדשה. על כן לכתחלה אין משתמשים בקדרה כזו לסוג האחר, אף שבדיעבד הכל מותר.
למעשה (נ"ט בר נ"ט דהיתרא). כשטעם ההיתר עבר דרך אמצעי ניטרלי (מים, קדרה, כלי), התוצאה מותרת בדיעבד ; לכתחלה נזהרים (חומרת המנהג). אבל אם היה איסור או בשר בעין, אין זה נ"ט בר נ"ט דהיתרא (עיין סימן צה). להכיר « אמצעי ניטרלי » או « איסור בעין » היא שאלת מציאות. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מוסמך).
7. אין חנ״נ ; הסכין — הסכין, קליפה, הגעלה, נעיצה
אין חתיכה נעשית נבילה (סעיף ו). בצלים או ירקות בלועים מבשר שנתבשלו בקדרה חולבת: אם יודע כמה בשר בלוע בהם, די בשישים כנגד הבשר (ולא כנגד הכל). רמ״א: אין אומרים כאן חתיכה נעשית נבילה, שהרי הכל עדיין היתר (הבשר והירקות מותרים) ; על כן אין משערים אלא כנגד מה שנבלע. וכל שכן קדרה חולבת שבישלו בה מים תוך מעל״ע ואחר כך בשר: אין משערים אלא כנגד החלב הבלוע בקדרה, לא כנגד כל המים (טור / בית יוסף).
הסכין — הסכין החותך בשר חם (סעיף ז)
מחבר:בשר רותח שנחתך בסכין חולב → כל החתיכה אסורה בלא שישים כנגד מקום הסכין שחתך. סכין שאינו בן יומו (או ספק) → אינו אוסר אלא כדי קליפה.
רמ״א (כלי ראשון): כל זה בבשר רותח בכלי ראשון ; אז, סכין בן יומו בלא שישים → הכל אסור, ואף הסכין צריך הגעלה.
רמ״א (כלי שני): בכלי שני, הבשר צריך קליפה והסכין נעיצה (נועצו בקרקע קשה לנקותו).
רמ״א (שמנונית): ואף שאין הסכין בן יומו, צריך לקלוף מעט מן הבשר מחמת שמנונית הסכין (טור / סמ״ק).
ט״ז (ס״ק יב): הטור (בשם רבנו פרץ) משער כנגד כל הסכין (כל הלהב), שאין מודדים כמה חתך ; השולחן ערוך אינו נוקט כן (אינו תופס חם כולו). אך הרש״ל מצטרף לטור: כנגד כל הלהב, משום « מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה » — אין אדם נותן דעתו על אורך מדויק שחתך. (ס״ק יג): הקליפה לשמנונית נאמרת אף שאין הסכין בן יומו.
למעשה (הסכין). בשר רותח (כלי ראשון) שנחתך בסכין מן הסוג האחר: שישים כנגד מקום החיתוך (ולט״ז/רש״ל מחמירים כנגד כל הלהב) ; בן יומו בלא שישים → הכל אסור והגעלת הסכין. בכלי שני → הבשר קליפה, הסכין נעיצה. אף סכין שאינו בן יומו → קולף מעט (שמנונית). להגדיר « כלי ראשון / שני », « בן יומו », והנפח — הן שאלות מציאות. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מוסמך).
8. גבינה בכלי בשר — הגבינה, וכלי ראשון / שני / שלישי
גבינה, אפילו לחה, שנפלה לתוך תנור פנאד״ש (של בשר), וכן גבינה חמה שנפלה לקערה של בשר בת יומא — אינה אוסרת אלא כדי קליפה.
— שולחן ערוך יו״ד צ״ד:ח
הגבינה (סעיף ח).גבינה, אפילו לחה, שנפלה לתנור פנאד״ש (תבשיל בשר), או כך גבינה חמה שנפלה לקערת בשר בת יומא → אינה אוסרת אלא כדי קליפה (קולפים את מקום המגע). זה יישום של נגיעה בלא בישול גמור: אין פעפוע עמוק, על כן הקליפה מספקת. (ובגבינה חמה הנשפכת לבשר עצמה, הניתוח חוזר לסכין שבסעיף ז: בוחנים מעמד כלי ראשון / שני ובן יומו.)
פתחי תשובה (ס״ק ז, בשם החתם סופר תשובה צה): מחמירים בכל הכלים — אף כלי שלישי — כל זמן שיש יד סולדת ; ואין מקילין אלא בהפסד מרובה. הבחנת כלי ראשון / שני / שלישי קובעת את המידה (הבלעה עמוקה מול קליפה מול כלום), אך הקריטריון המכריע נשאר היד סולדת.
ט״ז (ס״ק א) ופתחי תשובה (ס״ק ב, בשם החוות יאיר קא): כלי ראשון שניטל מן האש נשאר כלי ראשון כל זמן שחומו בו (יד סולדת) — הרש״ל מוסיף שבלא יד סולדת אין הבלעה, אבל מטילים הרחקה לכלי ראשון סמוך לאש (ירושלמי). נקודה מעשית גדולה לכיריים ולתנורים שלנו.
למעשה (גבינה ; כלי ראשון / שני / שלישי). גבינה (אף לחה) שנפלה לכלי בשר חם בת יומא → קליפה. המידה תלויה במעמד הכלי: כלי ראשון (הבלעה עמוקה, לעתים הגעלה), כלי שני (קליפה), כלי שלישי (מחמירים כל זמן שיד סולדת — חתם סופר צה). להגדיר את מעמד הכלי המדויק ואת היד סולדת היא שאלת מציאות. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מוסמך).
9. פסיקת הספרדים בזמננו — הפסיקה הספרדית בת זמננו
הערת שיטה. התשובות שלהלן (יביע אומר, יחווה דעת, ילקוט יוסף, אור לציון) ממשיכות את עקרונות סימן צ״ד שלמעלה למקרים מודרניים. הן אינן בגוף הסימן ; הן מובאות כזרמי פסיקה מוכרים, לאישור אצל רב לפני כל יישום.
הפסיקה הספרדית בת זמננו (בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף, הרב בן-ציון אבא שאול) יוצאת בדיוק ממסגרת המחבר: משערים את השישים כנגד מה שנתחב (לשער במה שנתחב), אוחזים בחוזקה בנותן טעם בר נותן טעם דהיתרא (סעיפים ה, ט) — בית המדרש הספרדי מקיל בו בדיעבד באופן ניכר, ואף הקדרה הבלועה כך חוזרת לשימוש, שהרב עובדיה מכריע פעמים רבות שחומרת אכילה « בצד » הבן יומו אינה מחייבת מדינא. בסכין ובכלי שני נוקטים את מידת הרמ״א (קליפה / נעיצה).
מקרה מעשי
כיוון ספרדי (לבדיקה)
כף מן הסוג האחר נתחבה בתבשיל
שישים כנגד מה שנתחב ; אם אינו יודע → עד ראש הכף (ש״ך). בן יומו → אוסר אף בדיעבד ; אינו בן יומו → בדיעבד מותר.
קדרה חדשה / כלי דרך מים (נ"ט בר נ"ט)
בדיעבד מותר (נ"ט בר נ"ט דהיתרא) ; מקילים בנקל, שחומרת « בצד » אינה אלא מנהג.
סכין שחתך בשר חם
שישים כנגד המקום (כלי ראשון) ; אינו בן יומו → קליפה לשמנונית ; כלי שני → קליפה + נעיצה.
הכשרת קדרת מתכת
הגעלה בהטבלה מלאה של המתכת במים רותחים ; לא רחיצה פנימית בלבד.
עיגון בסימן. כל זה נובע מן הלשון: לשער במה שנתחב (סעיף א), שישים אחד לתחיבה כפולה (סעיף ב, רמ״א), נ"ט בר נ"ט דהיתרא (סעיפים ה, ט), אין חנ״נ כל עוד היתר (סעיף ו), הסכין והקליפה / נעיצה (סעיף ז), קליפת הגבינה (סעיף ח). התשובות בנות זמננו מיישמות כללים אלו על מטבחי ימינו.
10. פסיקת האשכנזים — הפסיקה האשכנזית
הערת שיטה. אותה הערה: זרמים אלו ממשיכים את הרמ״א ונושאי הכלים ; הם מובאים כמורי דרך בפסיקה, לאישור אצל רב.
הפסיקה האשכנזית יוצאת מן הרמ״א ומן האחרונים (חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד, ולמאה ה-20 האגרות משה). שלושה קווים של הרמ״א שולטים בסימן זה: (1) « וכן נוהגין » על השיעור כנגד מה שנתחב בלבד (ולא חם כולו) ; (2) שישים אחד לתחיבה כפולה ; (3) החומרא לכתחלה שלא לחזור ולהשתמש לסוג האחר בקדרה שנבלעה בנ"ט בר נ"ט, ועם זאת להתיר בדיעבד. בסכין, הרמ״א מבחין בקפדנות כלי ראשון (הגעלה) וכלי שני (נעיצה).
מקרה מעשי
כיוון אשכנזי (לבדיקה)
שיעור הכף
כנגד מה שנתחב (וכן נוהגין) ; אין נוקטים חם מקצתו חם כולו לפליטה ; אם אינו יודע → עד ראש הכף.
נ"ט בר נ"ט דהיתרא
בדיעבד מותר ; לכתחלה נזהרים (חומרת המנהג, אכילה « בצד » הבן יומו).
סכין בן יומו, כלי ראשון, בלא שישים
הכל אסור ; הגעלת הסכין. כלי שני → קליפה + נעיצה ; אף שאינו בן יומו → קליפה לשמנונית.
הגעלת קדרת מתכת
הטבלה מלאה של המתכת במים רותחים (כמנהגי המגן אברהם).
חב״ד — רק על פי מקורות אמיתיים. שולחן ערוך הרב אינו מכסה את יורה דעה ; ולכן אין « דעת הרב » על סימן צ״ד. למנהג חב״ד בשאלות אלו (כף, סכין, נ"ט בר נ"ט), מתייחסים לתשובות הצמח צדק ולספר המנהגים חב״ד כשהם דנים במפורש בנקודה — ונמנעים מלייחס לאדמו״ר הזקן פסק שלא כתב כאן.
11. מקרים מודרניים — מטבח ימינו
כיצד סימן צ״ד מאיר את המטבח. ארבעה כלים מן הסימן משמשים להכרעת המקרים המודרניים: (1) לשער במה שנתחב + בן יומו (סעיף א) ; (2) נ"ט בר נ"ט דהיתרא (סעיפים ה, ט) ; (3) הסכין והקליפה / הגעלה / נעיצה (סעיף ז) ; (4) מעמד כלי ראשון / שני / שלישי ויד סולדת (סעיף ח).
מקרה מודרני
כלי הסימן
כיוון (לאישור אצל הרב)
כף חולבת שנתחבה בטעות בקדרת בשר חמה
סעיף א-ד (שישים ; בן יומו)
משערים שישים כנגד מה שנתחב ; בן יומו ושישים → התבשיל מותר, הכף אסורה ; בלא שישים → הכל אסור אף בהנאה. אינו בן יומו → בדיעבד מותר.
סכין חולב החותך צלי בשר עדיין רותח
סעיף ז (סכין ; קליפה)
כלי ראשון: שישים כנגד המקום (ט״ז: כל הלהב) ; אם לאו הגעלת הסכין. כלי שני → הבשר קליפה, הסכין נעיצה. אינו בן יומו → קולף מעט (שמנונית).
כף בשר שנתחבה בסיר חדש שבישלו בו מים בלבד
סעיף ה (נ"ט בר נ"ט)
בדיעבד מותר (הטעם עבר דרך המים וקדרה חדשה) ; לכתחלה נזהרים (חומרא).
הכשרת כף / קדרת מתכת שנאסרה
סעיף ג, ז (הגעלה)
הגעלה בהטבלה מלאה של המתכת במים רותחים. לסכין של כלי שני: נעיצה. בלא שישים (בת יומא) אפשר למכור לעובד כוכבים (חתם סופר צח).
גבינה חמה שנפלה על בשר חם (או איפכא)
סעיף ח (גבינה ; קליפה)
בת יומא → קליפה (קולפים את הפנים) ; כלי שלישי → מחמירים כל עוד יד סולדת, זולת הפסד מרובה (חתם סופר צה).
למעשה. מצבים אלו משלבים שאלות מציאות — האם הכף בן יומו, עד היכן נתחב, האם הכלי ראשון / שני / שלישי, המתכת, היד סולדת — שרק רבך יכול להכריע בהן בראותו את המקרה. הכלל המעשי: לשחזר בדיוק איזה כלי, בן יומו או לאו, באיזה כלי, באיזה חום, עד היכן נתחב. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מוסמך).
12. סיכום מעשי — תמצית וטבלאות
טבלה — השיעור והבן יומו, למעשה
המקרה
המידה (לדידן)
הערה
כף שנתחבה בתבשיל (בן יומו)
שישים כנגד מה שנתחב
לא חם מקצתו חם כולו ; אם אינו יודע → ראש הכף (ש״ך)
כף שנתחבה פעמיים
שישים אחד (רמ״א)
וכן נוהגים (תרומת הדשן קפ״ג)
יש שישים
התבשיל מותר, הכף אסורה
בדיעבד אוסרת כל זמן שהיא בת יומא
אין שישים
הכל אסור אף בהנאה
פירות/צונן מותר ; מכירה לעובד כוכבים (חתם סופר צח)
כף שאינה בן יומו
בדיעבד מותר
אסור לכתחלה בלבד
נ"ט בר נ"ט דהיתרא (מים/קדרה חדשה, דבש)
בדיעבד מותר
לכתחלה חומרא (« בצד » הבן יומו)
סכין, בשר רותח (כלי ראשון)
שישים כנגד המקום ; אם לאו הגעלה
כל הלהב לט״ז/רש״ל ; שמנונית → קליפה
סכין, כלי שני
הבשר קליפה, הסכין נעיצה
גבינה חמה בת יומא → קליפה (סעיף ח)
טבלה — מי אומר מה (נושאי הכלים של הסימן)
הפוסק
התרומה המכרעת (מעוגן בגוף הסימן)
מחבר (סעיפים א-ט)
לשער במה שנתחב + בן יומו ; תחיבה כפולה = שני פעמים שישים ; יש שישים (הכף אסורה) / אין שישים (איסור הנאה) ; אינו בן יומו (בדיעבד מותר) ; נ"ט בר נ"ט דהיתרא (קדרה חדשה, דבש) ; אין חנ״נ כל עוד היתר ; הסכין והקליפה ; הגבינה כדי קליפה.
רמ״א (הגה)
« בן יומו » = כלי ראשון תוך מעל״ע ; הסברא הראשונה עיקר — וכן נוהגין (סעיף א) ; שישים אחד (סעיף ב) ; נ"ט בר נ"ט בדיעבד מותר (סעיף ה) ; אין חתיכה נעשית נבילה (סעיף ו) ; סכין בן יומו → הגעלה, כלי שני → נעיצה, שמנונית → קליפה (סעיף ז).
ש״ך (שפתי כהן)
ס״ק א: לשער במה שנתחב, דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ; אם אינו יודע → עד ראש הכף (רש״ל) ; ועיין צח:ה אם יודע. ס״ק ג: אין נוקטים חם מקצתו חם כולו (מהר״ם מטיקטין).
ט״ז (טורי זהב)
ס״ק א: כלי ראשון אף מחוץ לאש כל זמן שחומו בו (רש״ל, ירושלמי) ; ס״ק ב: תרומת הדשן קפ״ג וההיתר בלוע ; ס״ק ו: נ"ט בר נ"ט (מהכף למים לקדרה) ; ס״ק ח: מנהג לאכול « בצד » הבן יומו ; ס״ק יב: סכין כנגד כל הלהב (טור / רש״ל) ; ס״ק יג: קליפה לשמנונית ; ס״ק יז: דבש (מרדכי / בית יוסף).
פרי מגדים (פר״מ)
מדייק את מעמד הנ"ט בר נ"ט וגבול הקליפה / נעיצה ; לזכירה, שלא להכריע בה לבד.
פתחי תשובה (פתחי תשובה)
ס״ק א: נודע ביהודה תניינא יו״ד טז (מאמינים עד היכן תחב) ; ס״ק ב: חוות יאיר קא (כלי ראשון מחוץ לאש) ; ס״ק ג: חם מקצתו לבלוע ולא לפלוט (בית הלל / מגן אברהם מול ש״ך) ; ס״ק ה: איסור לפני הכלב? ; ס״ק ו: חתם סופר צח (מכירה לעובד כוכבים בת יומא) ; ס״ק ז: חתם סופר צה (מחמירים אף כלי שלישי כל עוד יד סולדת).
טבלה — זרמי פסיקה בני זמננו (מחוץ לגוף הסימן, לבדיקה)
ספרדים: בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, יחווה דעת), ילקוט יוסף ; אור לציון (הרב בן-ציון אבא שאול). ממשיכים את המחבר: לשער במה שנתחב, בן יומו, נ"ט בר נ"ט דהיתרא ; מקילים בנקל בדיעבד, שחומרת « בצד » אינה אלא מנהג.
אשכנזים: אגרות משה (הרב משה פיינשטיין) ואחרונים (חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד). ממשיכים את הרמ״א: שיעור כנגד מה שנתחב, שישים אחד, נ"ט בר נ"ט בדיעבד מותר (לכתחלה חומרא), סכין הגעלה / נעיצה.
חב״ד: אין שולחן ערוך הרב על יו״ד. מצטטים רק מקורות אמיתיים — תשובות הצמח צדק, ספר המנהגים — כשהם דנים במפורש בנקודה.
מעיקר הדין, זכור את השיעור כנגד מה שנתחב (לא חם כולו) ואת תפקיד הבן יומו: זוהי הרשת הפותרת את הכף, הסכין והגבינה.
למעשה, הנותן טעם בר נותן טעם דהיתרא (מים, קדרה חדשה, דבש) מתיר בדיעבד — לכתחלה נזהרים (חומרת המנהג).
הסכין בבשר רותח (כלי ראשון) → שישים כנגד המקום, אם לאו הגעלה ; בכלי שני → קליפה + נעיצה ; וקולפים לשמנונית אף שאין הסכין בן יומו.
ולכל מקרה אמיתי — בן יומו או לאו, עד היכן נתחב, כלי ראשון / שני / שלישי, יד סולדת — ההלכה למעשה עוברת דרך רבך. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מוסמך).
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פסק והלכה למעשה בדין התוחב כף חולבת בקדרה של בשר · סימן צ״ד · ⚖️ רמה 4 — הלכה למעשה
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד. זרמי הפסיקה בני זמננו המובאים (ספרדים ואשכנזים) הם מורי דרך, לא פסק אישי. לכל יישום מעשי (לְמַעֲשֶׂה), התייעצו עם רב מוסמך.