✦ ❖ ✦

DAAT · רמה 4 — הלכה למעשה / פסק

שולחן ערוך · יורה דעה

סימן צ״ה — דין דגים וביצה שנתבשלו בקדרה של בשר — פסיקה למעשה

דָּגִים וּבֵיצָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בִּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר

סימן צ״ה — דין דגים וביצה שנתבשלו בקדרה של בשר

פסק המחבר והרמ״א · הכרעת נושאי הכלים · פסיקת הספרדים והאשכנזים בזמננו

⚖️ פסק הלכה ולמעשה ⚖️

✦ ❖ ✦

הלכה למעשה — הפסיקה המעשית

נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, מחלוקת המחבר והרמ״א (ספרד / אשכנז),
הדחת כלי בשר וחלב יחד, דבר חריף, וקירוב בהנחה
מפסק המחבר והרמ״א ועד פוסקי הספרדים והאשכנזים בני זמננו

הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן צ״ה (ז' סעיפים)
עם נושאי הכלים: ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה

⚠ אזהרת רמה:
רמה זו אינה « דעת הרב »: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מכסה את יורה דעה, ולכן לא את סימן צ״ה.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.

עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה), או בתשובה מפורשת בשם של פוסקים בני זמננו. על יורה דעה אין לא משנה ברורה (המבארת רק את אורח חיים), ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב את יורה דעה). בסימן זה מחלוקת ספרד ואשכנז חריפה במיוחד: המחבר (ספרד) מתיר את הנותן טעם בר נותן טעם בהרחבה, והרמ״א (אשכנז) מחמיר לכתחילה ; על כן, יותר מבכל מקום, ההלכה למעשה תלויה בעדתך וברבך. כל יישום מעשי (למעשה) נחתם בהפניה אל רבך: « ליישום במצבך המסוים, התייעץ עם רבך (או עם דיין מוסמך). »

📑 תוכן העניינים

שורש הסימן — נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא (סעיף א')
פסק המחבר והרמ״א — מסגרת ההלכה בז' סעיפים
מחלוקת ספרד ואשכנז — להתיר עם המין האחר (סעיף ב')
בישול וצלייה ; עלו ואינו בן יומו — קולות הרמ״א (סעיף ב')
דבר חריף — מבטל את הנ״ט בר נ״ט (סעיף ב' ; וסימן צו)
הדחת כלים — בשר וחלב שהודחו יחד (סעיף ג'–ד')
אפר, עירוי, מים נקיים — נותן טעם לפגם (סעיף ד')
קירוב והנחה — מלח / חומץ / כדים / מלח בחלב (סעיף ה'–ז')
פסיקת הספרדים בזמננו — יביע אומר, ילקוט יוסף, אור לציון
פסיקת האשכנזים — רמ״א ואחרונים
מקרים מודרניים — מדיח כלים, סכין, הדחה מעורבת
סיכום מעשי וטבלאות — ולמעשה, שאל את רבך

📜 לשון השולחן ערוך — סעיף א'

דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ אוֹ שֶׁנִּצְלוּ בִּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר רְחוּצָה יָפֶה שֶׁאֵין שׁוּם שֻׁמָּן דָּבוּק בָּהּ — מֻתָּר לְאָכְלָם בְּכוּתָח, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם דְּהֶתֵּרָא.

וְאִם לֹא הָיְתָה רְחוּצָה יָפֶה, אִם יֵשׁ מַמָּשׁוּת שֻׁמָּן עַל פְּנֵי הַקְּדֵרָה יוֹתֵר מֵאֶחָד מִשִּׁשִּׁים בַּדָּגִים — אָסוּר לְאָכְלָם בְּכוּתָח.

נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. דגים שנתבשלו או נצלו בקדרה של בשר רחוצה יפה, בלא שום שומן דבוק בה → מותר לאכלם בכותח (חלב), משום נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא : הבשר נתן טעמו לקדרה, והקדרה לדגים.

ואם לא היתה רחוצה יפה : אם יש ממשות שומן על פני הקדרה יותר מאחד משישים בדגים → אסור לאכלם בכותח.

— שולחן ערוך, יורה דעה צ״ה:א · בסיס תלמודי: סוגיית חולין (קי״א ע״ב, דגים שעלו בקערה) בנותן טעם בר נותן טעם · ספריא יו״ד צ״ה:א

1. שורש הסימן — נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא

היסוד. סימן צ״ה עוסק במקרה שאינו לעולם בשר בחלב ממש: דגים (או ביצה) שנתבשלו בקדרה של בשר — לא עם בשר. טעם הבשר מגיע מיד שנייה: הבשר נתן טעמו לקדרה (נ״ט ראשון), והקדרה נתנה אותו לדגים (נ״ט שני). כל הסימן סובב על יסוד זה: נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא — « טעם של טעם של היתר » — ועל גבולותיו (שומן ממשי דבוק, דבר חריף, הדחת כלים יחד, קירוב).

מדוע נ״ט בר נ״ט נשאר מותר (ט״ז ס״ק א). הט״ז קובע את ההגדרה: הטעם העובר כך הוא קלוש, והיה היתר בכל שלב — הבשר לבדו מותר, טעמו בקדרה מותר, וטעם זה בדגים מותר. אין איסור אלא כשמצרפים את הדגים לחלב. אך — עיקר הט״ז — זאת רק בטעם של היתר (דהיתרא): בטעם של איסור ממש, אף כמה נ״ט בר נ״ט נשארים אסורים, שהרי הטעם, אף קלוש, טעם של איסור הוא.

« רחוצה יפה » והשומן הממשי (ש״ך ס״ק א)

סעיף א מבחין בשני מצבי הקדרה. רחוצה יפה → הטעם היחיד הוא נ״ט בר נ״ט קלוש זה, והכל מותר. אינה רחוצה יפה, ויש ממשות שומן דבוקה יותר מאחד משישים → יש כאן גוף של בשר, לא טעם בלבד: אסור. הש״ך (ס״ק א) מדייק: בקדרה שבישלו בה, מניחים שלא היה שומן דבוק — « רחוצה יפה » בא רק להוציא מקרה שבו יודעים שלא נרחצה יפה (בשונה מהדחה דסעיף ג, שם מניחים להפך שומן דבוק).

2. פסק המחבר והרמ״א — מפת הסימן

סימן צ״ה מונה 7 סעיפים. המחבר (ספרד) קובע את המסגרת המקילה של נ״ט בר נ״ט ; הרמ״א (הגה), בסעיף ב, מעמיד חומרא לכתחילה שהיא לב המחלוקת ספרד / אשכנז של כל הסימן. הנה המפה הכוללת, כפי שהיא עולה מתוך הלשון עצמה.

סעיף	נושא	הפסק (מעוגן בלשון)
1	נ״ט בר נ״ט : דגים בקדרה של בשר	דגים שנתבשלו/נצלו בקדרה של בשר רחוצה יפה בלא שומן דבוק → מותר בכותח (נ״ט בר נ״ט דהיתרא). אינה רחוצה, ממשות שומן יותר מ-1/60 → אסור בכותח.
2	ביצה ; מחלוקת מחבר / רמ״א ; דבר חריף	ביצה שנתבשלה במים בקדרה של חלב → מותר בתרנגולת אף לכתחילה ; אך נתבשלה עם בשר, אף כדי קליפה → אסור בכותח. רמ״א: יש מחמירין בנ״ט בר נ״ט בצלייה ובישול ; ונהגו לאסור לכתחילה ולהתיר בדיעבד ; רק לאכלם עם המין האחר (לא בכליהם עצמם) ; עלו (בלא בישול) או אינו בן יומו → מותר לכתחילה. אך דבר חריף → אסור אף בדיעבד עד שיש ס' (ועיין סימן צו) ; חריף גמור = רובו ככולו.
3	הדחת כלים : כלי בשר שהודחו ביורה של חלב	קערות של בשר שהודחו ביורה של חלב ברותחין (יד סולדת), אף שניהם בני יומן → מותר (נ״ט בר נ״ט), אם יכול לומר ברי לי שלא היה שומן דבוק ; ואם לאו ס' כנגד השומן. רמ״א: יש אוסרים אף בלא שומן, חוץ אם אחד אינו בן יומו ; שניהם בני יומן + יחד + כלי ראשון → אסור, וכן נהגו. זה אחר זה, או כלי שני → מותר. עירוי של בשר = כלי ראשון. קערת חלב שנמצאה בין כלי בשר → אין חוששין.
4	אפר ; מים נקיים	אפר במים החמים של היורה קודם שנתן הכלים, אף שומן דבוק → מותר (נותן טעם לפגם). מים רותחין נקיים (לא בשר ולא חלב) שעירה על בשר וחלב יחד, אף שומן דבוק → הכל מותר (אין העירוי כלי ראשון ממש).
5	כותח אצל מלח / חומץ	אין מניחין כלי כותח אצל כלי מלח ; אבל מניחין אצל כלי חומץ. רמ״א: דוקא בכלים מגולים ; ואם עבר והניחן יחד → מותר.
6	כד בשר אצל כד חלב	מותר להניח בארגז כד (כד) של בשר אצל כד של חלב. רמ״א: יש מחמירין לכתחילה ; וטוב להיזהר במקום שאין צורך.
7	מלח של קערת בשר בחלב	מלח שמונח בקערת בשר → מותר ליתנו בחלב. רמ״א: והמחמיר בזה גם כן, תבוא עליו ברכה (יש אוסרים לכתחילה — תוספות, סמ״ג, אור זרוע).

כלל הפסק של הסימן :
היסוד החותך את הסימן הוא נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא — טעם קלוש שהיה היתר בכל שלביו ; ועיקר המחלוקת שבסימן: המחבר (ספרד) מתיר אף לאכלם עם המין האחר, והרמ״א (אשכנז) מחמיר לכתחילה בבישול וצלייה ומתיר בדיעבד, בעלו, ובאינו בן יומו. ושני המבטלים: דבר חריף ושומן ממשי דבוק.

3. מחלוקת ספרד ואשכנז — לב הפסק

ביצה שנתבשלה במים בקדרה של חלב, מותר ליתנה בתרנגולת אפילו לכתחלה ; אבל אם נתבשלה בקדרה עם בשר, אפילו כדי קליפה — אסור לאכלה בכותח. הגה: ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור הנ״ט בר נ״ט... ונהגו לאסור לכתחלה ולהתיר בדיעבד בכל ענין.

— שולחן ערוך יו״ד צ״ה:ב ; הגה בשם ריב״ן בשם רש״י, מרדכי ואור זרוע

המחבר (ספרד) מתיר בהרחבה. למחבר, נ״ט בר נ״ט דהיתרא מותר אף לאכלו עם המין האחר: דגים שנתבשלו בקדרה של בשר מותר לאכלם עם חלב, לכתחילה. ביצה שנתבשלה במים בקדרה של חלב — מותר אף לכתחילה ליתנה בתרנגולת. האיסור היחיד שבסעיף ב הוא כשהביצה נתבשלה עם הבשר עצמו (ולא רק בקדרתו), אף כדי קליפה: שם הטעם בא ישירות מן הבשר, ואין זה נ״ט בר נ״ט.

הרמ״א (אשכנז) וה« יש מחמירין »

חומרא לכתחילה: יש מחמירין (ריב״ן בשם רש״י, מרדכי, אור זרוע) לאסור נ״ט בר נ״ט בצלייה ובישול. המנהג האשכנזי: לאסור לכתחילה, ולהתיר בדיעבד בכל ענין.
רק « עם המין האחר »: חומרא זו אינה אלא לאכול את הדגים עם חלב (או עם הבשר עצמו). לתתם בכליהם עצמם (דגים שנתבשלו בקדרת בשר → בכלי בשר) מותר לכתחילה.
עלו (בלא בישול): אם רק « עלו » — הונחו חמים בלא בישול — בכלי של המין האחר → מותר לכתחילה לאכלם אף עם המין האחר.
אינו בן יומו: אם הכלי שבו נתבשלו/נצלו היה לפגם (אינו בן יומו, שהטעם הבלוע נפגם אחר מעת לעת) → המנהג מתיר לכתחילה לאכלם עם המין האחר.

הכרעה למעשה (החשובה בסימן). כאן ההנהגה שונה לפי העדה: ספרדי הולך אחר המחבר ויכול, לכתחילה, לאכול עם המין האחר דגים שנתבשלו בקדרת בשר רחוצה יפה (ילקוט יוסף, יביע אומר) ; אשכנזי הולך אחר הרמ״א — נמנע לכתחילה בבישול/צלייה, אך מותר בדיעבד, ומותר בעלו או באינו בן יומו. זהו מן הסימנים המעטים שבהם הפסק למעשה נחלק בבירור לפי המוצא.

למעשה (ספרד / אשכנז). ברר תחילה למנהג מי אתה שייך. ספרדי: נ״ט בר נ״ט דהיתרא מותר אף עם המין האחר, קדרה רחוצה יפה. אשכנזי: נמנעים לכתחילה (בבישול/צלייה), מתירים בדיעבד, ומתירים עלו / אינו בן יומו. ליישום במצבך המסוים, התייעץ עם רבך (או עם דיין מוסמך).

4. בישול וצלייה ; עלו ואינו בן יומו

בישול (3 נ״ט) מול צלייה (2 נ״ט) — פתחי תשובה ס״ק ב בשם הש״ך. בבישול הטעם עובר דרך המים: בשר → קדרה → מים → דגים, היינו שלושה נ״ט — קל יותר, ובדיעבד מתירים בנקל. בצלייה (ביובש) יש רק שני נ״ט: בשר → קדרה → דגים, בלא המים האמצעיים — חמור יותר לדעת המחמירים. הרוטב היוצא מן הדג הצלוי דינו כצלי. החמודי דניאל מוסיף (פ״ת) שסכין של בשר החותך את הדג בחום דינו כצלי (שני נ״ט בלבד).

עלו מול נתבשלו / נצלו (ט״ז ס״ק ג-ד). הט״ז מבחין בבירור. נתבשלו / נצלו: שם הרמ״א מחמיר לכתחילה. עלו (רק « עלו » — דג חם שיצא מן האש והונח על כלי בשר צונן, או להפך, בלא בישול ממש): מותר אף לכתחילה לאכלם עם המין האחר — קל יותר, שאין הבלוע מתפשט ממש (ספר התרומות, ט״ז ס״ק ד). הט״ז (ס״ק ט) מוסיף: כלי אחד שאינו בן יומו בשרשרת → הכל מותר.

למעשה (בישול / צלייה / עלו). למעשה: בישול = הקל ביותר (3 נ״ט, מותר בדיעבד בנקל) ; צלייה = חמור יותר (2 נ״ט) ; עלו (מגע חם בלא בישול) = מותר אף לכתחילה ; אינו בן יומו = מותר. להגדיר « נתבשל / נצלה / רק עלה », « בן יומו או לא », היא שאלת מציאות. ליישום במצבך המסוים, התייעץ עם רבך (או עם דיין מוסמך).

5. דבר חריף — המבטל את הנ״ט בר נ״ט

וכל זה כשאין הדבר חריף ; אבל אם הוא דבר חריף, כגון דברים חריפים שנתבשלו בכלי של בשר אפילו אינו בן יומו, או תבלין שנידוכו במדוך של בשר — אסור לאכלן בחלב אפילו בדיעבד עד שיהא ס' כנגד הבשר הבלוע.

— שולחן ערוך יו״ד צ״ה:ב, הגה ; ועיין סימן צו

הדבר החריף מוליך את הטעם כגוף. הרמ״א חותם את סעיף ב בהסתייגות גדולה: כל ההיתר של נ״ט בר נ״ט אינו אלא בדבר שאינו חריף. דבר חריף — דבר חריף שנתבשל בכלי בשר אף אינו בן יומו, או תבלין שנידוכו במדוך (מדוך) של בשר — מבטל את « קלות » הטעם הקלוש: החריפות מבליטה ומוליכה את הטעם כממשות. לכן: אסור לאכלו בחלב אף בדיעבד, עד שיהא שישים כנגד הבשר הבלוע (הפניה מפורשת לסימן צו).

« חריף גמור » — לא כל מאכל מתובל (פתחי תשובה ס״ק ד)

הרמ״א עצמו מדייק: אין מאכל « חריף » מחמת מעט תבלין ; צריך שיהא חריף כולו — רובו ככולו (רובו כמותו). הפתחי תשובה (ס״ק ד) מביא את המקום שמואל החולק על החומרא: לחריף יש רק 2 נ״ט, ולכן בבישול (שבו 3 נ״ט) יותר אף חריף ; אך לחריף גמור, ההכרעה למעשה לילך אחר הרמ״א כמנהג. הגבול « חריף קל / חריף גמור » אף הוא שאלת מציאות.

למעשה (דבר חריף). זכור: בצל, שום, חזרת, לימון, תבלין חריפים שנידוכו — חריף גמור מבטל את הנ״ט בר נ״ט ואינו מותר אף בדיעבד בלא שישים כנגד הבשר הבלוע (סימן צו). מאכל מתובל קלות אינו « חריף ». להכריע אם מאכל « רובו ככולו » חריף הוא דק. ליישום במצבך המסוים, התייעץ עם רבך (או עם דיין מוסמך).

6. הדחת כלים — בשר וחלב שהודחו יחד

קערות של בשר שהודחו ביורה של חלב ברותחין — אפילו שניהם בני יומן — מותר, דהוי נ״ט בר נ״ט, ובלבד שיוכל לומר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן. הגה: ויש אוסרים אם שניהם בני יומן והודחו יחד בכלי ראשון, וכן נהגו ואין לשנות.

— שולחן ערוך יו״ד צ״ה:ג

מקרה ההדחה המרכזי (סעיף ג) — דין ומנהג

מחבר (ספרד): קערות של בשר שהודחו ביורה של חלב במים רותחין (יד סולדת), אף שניהם בני יומן → מותר (נ״ט בר נ״ט דהיתרא), ובלבד שיוכל לומר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן. ואם היה שומן דבוק → צריך שישים במים כנגד ממשות השומן.
רמ״א (אשכנז): יש אוסרים אף בלא שומן דבוק (טור בשם רישונים רבים), חוץ אם אחד הכלים אינו בן יומו — אז כל הכלים מותרים ורק המים אסורים לכתחילה. אבל אם שניהם בני יומן, הודחו יחד בכלי ראשון → הכל אסור, וכן נהגו ואין לשנות.
שלושת התנאים המצטברים לאיסור (רמ״א): צריך (1) שניהם בני יומן, (2) הודחו יחד, (3) בכלי ראשון. הודחו זה אחר זה, או בכלי שני אף יחד → הכל מותר.
עירוי: לערות מכלי ראשון של בשר על כלי חלב = ככלי ראשון, אסור אם בן יומו. אך מים רותחין נקיים שעירה על בשר וחלב יחד → עיין סעיף ד.
קערת חלב שנמצאה בין כלי בשר: אין חוששין שהודחו יחד באופן האוסר.

טעם ה« יש אוסרים » (ט״ז ס״ק ח). מדוע הרמ״א אוסר שני בני יומן שהודחו יחד בכלי ראשון, והרי נ״ט בר נ״ט הוא ? הט״ז מבאר: באותם מים רותחין, הקערות נוגעות זו בזו, וטעם החלב שבמים פוגש את טעם הבשר שבאותם מים — הנ״ט בר נ״ט נהפך לאיסור בכלי אחד (הבשר והחלב נפגשים ישירות במים). זה שונה מן הדגים דסעיף א, שם השרשרת נשארת נפרדת. הש״ך (ס״ק א) מדגיש אף ש כאן, בשונה מסעיף א, מניחים שומן דבוק.

למעשה (הדחה מעורבת). כלל מעשי: נמנעים מלהדיח כלי בשר וחלב יחד, במים רותחין (כלי ראשון), שניהם בני יומן — אסור למנהג אשכנז, וספרדי אינו מתיר אלא אם יכול לומר ברי לי « אין שומן דבוק ». לעומת זאת: אחד אינו בן יומו, או זה אחר זה, או בכלי שני → מותר. להגדיר « כלי ראשון / שני », « בן יומו », « יחד או לא » היא שאלת מציאות. ליישום במצבך המסוים, התייעץ עם רבך (או עם דיין מוסמך).

7. אפר, עירוי, מים נקיים — האפר והמים הנקיים

האפר — נותן טעם לפגם (סעיף ד). המחבר כותב « יראה לי »: אם נתן אפר במים החמים של היורה קודם שהניח את הכלים, אז אף אם היה שומן דבוק → מותר, שעל ידי האפר הכל נעשה נותן טעם לפגם (טעם פגום) — וטעם פגום אינו אוסר. זהו יסוד הלכתי לחומרי ניקוי: הט״ז (ס״ק טו) מציין שהבורית (סבון) העשוי משומן פוגם אף הוא את הכל. הפתחי תשובה (ס״ק ו) מביא השגות על הש״ך בגבולות המדויקים של היתר זה.

המים הנקיים שעירה (סעיף ד, סוף). אם עירה מים רותחין נקיים (לא בשר ולא חלב) על כלי בשר וחלב יחד, אף בשומן דבוק → הכל מותר: העירוי (פעולת העירוי) אינו כלי ראשון ממש שיגרום שהכלים יבלעו זה מזה — אינו פועל אלא כדי קליפה על הפנים, ואינו מצרף בשר וחלב במסה רותחת אחת. זו הבחנה מכרעת למטבחים: המים שעירה ממיחם אינם בחומרת מים של כלי ראשון על האש.

למעשה (אפר, סבון, מים שעירה). חומר הניקוי המודרני ממלא את תפקיד האפר: הוא פוגם את הנמס במי ההדחה, מה שמקל הרבה — אך זה גורם, לא היתר כללי להדיח הכל יחד. מים שרק עירה (עירוי) קלים ממים של כלי ראשון על האש. להעריך « כלי ראשון / עירוי », « עם סבון או בלי » היא שאלת מציאות. ליישום במצבך המסוים, התייעץ עם רבך (או עם דיין מוסמך).

8. קירוב והנחה — מלח, חומץ, כדים, מלח בחלב

אין מניחין כלי שיש בו כותח אצל כלי שיש בו מלח, אבל מניחין אותו אצל כלי שיש בו חומץ. הגה: ודוקא בכלים מגולים ; ואם עבר והניחן יחד — מותר.

— שולחן ערוך יו״ד צ״ה:ה

קירוב בהנחה (סעיפים ה-ז)

כותח אצל מלח / חומץ (סעיף ה): אין מניחין כלי כותח אצל כלי מלח (המלח מושך והכותח עלול ליפול בו, והמלח, ניכר, אינו בטל) ; אבל מותר אצל כלי חומץ (חומץ) (שהיה בטל בשישים). רמ״א: דוקא בכלים מגולים ; ואף כך, אם עבר והניחן יחד → מותר (אין חוששין שנפל).
כד בשר אצל כד חלב (סעיף ו): מותר להניח בארגז כד (כד) של בשר אצל כד של חלב (כלים סגורים, אין דבר עובר). רמ״א: יש מחמירין לכתחילה ; וטוב להיזהר במקום שאין צורך.
מלח של קערת בשר בחלב (סעיף ז): מלח שמונח בקערת בשר → מותר ליתנו אחר כך בחלב (המליחה לבדה לא הבליעה די הטעם). רמ״א: « והמחמיר בזה גם כן, תבוא עליו ברכה », שיש אוסרים לכתחילה (תוספות, סמ״ג, אור זרוע).

חומרא בעיקר בכלי חרס (פתחי תשובה ס״ק ח). על סעיף ז, הפתחי תשובה מביא את הרדב״ז: חומרת הרמ״א (שלא ליתן בחלב מלח של קערת בשר) בעיקר בקערת חרס (כלי חרס), הבולעת ופולטת יותר ; במתכת או זכוכית קל יותר. פרט לזכירה, שלא להכריע בו לבד.

למעשה (הנחה). למעשה: לא להניח חלב מגולה אצל מלח מגולה ; חומץ → אין חשש ; כדים סגורים של בשר וחלב זה אצל זה → מותר, אך מנהג אשכנז נמנע לכתחילה כשאין צורך ; מלח של קערת בשר בחלב → מותר למחבר, ורבים מחמירים (בעיקר בכלי חרס). ליישום במצבך המסוים, התייעץ עם רבך (או עם דיין מוסמך).

9. פסיקת הספרדים בזמננו — הפסיקה הספרדית בת זמננו

הערת שיטה. התשובות שלהלן (יביע אומר, יחווה דעת, ילקוט יוסף, אור לציון) ממשיכות את עקרונות סימן צ״ה שלמעלה למקרים מודרניים. הן אינן בגוף הסימן ; הן מובאות כזרמי פסיקה מוכרים, לאישור אצל רב לפני כל יישום.

הפסיקה הספרדית בת זמננו (בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף, הרב בן-ציון אבא שאול) יוצאת בדיוק ממסגרת המקילה של המחבר: הנ״ט בר נ״ט דהיתרא מותר אף לאכלו עם המין האחר (ילקוט יוסף, איסור והיתר ; יביע אומר). כך, דגים שנתבשלו בקדרת בשר רחוצה יפה — לספרדי מותר לאכלם עם חלב לכתחילה, היכן שאשכנזי נמנע. בית המדרש הספרדי מדגיש את תנאי השומן הממשי הדבוק (האיסור היחיד בסעיף א) ואת מעמד ההדחה המודרנית במדיח.

מקרה מעשי	כיוון ספרדי (לבדיקה)
דגים שנתבשלו בקדרת בשר רחוצה יפה	נ״ט בר נ״ט דהיתרא → מותר לאכלם אף עם חלב לכתחילה (מחבר, ילקוט יוסף), כל עוד אין שומן ממשי דבוק.
כלי בשר וחלב שהודחו יחד	מותר אם יכול לומר ברי לי « אין שומן דבוק » ; ואם לאו ס' כנגד השומן. הסבון (פוגם) מקל מאוד.
דבר חריף (בצל, תבלין)	החריף מבטל את הנ״ט בר נ״ט → אסור אף בדיעבד בלא ס' כנגד הבשר (סימן צו).
מדיח כלים מעורב	נשענים על המים הנקיים + סבון פוגם + אי-בו-זמניות ; עיין בתשובה המקומית וברב.

עיגון בסימן. כל זה נובע מן הלשון: נ״ט בר נ״ט דהיתרא (סעיף א), מותר אף עם המין האחר למחבר (סעיף ב), הדחת כלים וה« ברי לי » (סעיף ג), האפר / נותן טעם לפגם והמים הנקיים (סעיף ד), הדבר החריף (סעיף ב, הפניה לצו). התשובות בנות זמננו מיישמות כללים אלו על מטבחי ימינו.

10. פסיקת האשכנזים — הפסיקה האשכנזית

הערת שיטה. אותה הערה: זרמים אלו ממשיכים את הרמ״א ונושאי הכלים ; הם מובאים כמורי דרך בפסיקה, לאישור אצל רב.

הפסיקה האשכנזית יוצאת מן הרמ״א ומן האחרונים (ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד). שני קווים של הרמ״א שולטים בסימן זה: (1) על נ״ט בר נ״ט בבישול/צלייה, המנהג לאסור לכתחילה לאכלם עם המין האחר, להתיר בדיעבד, ולהתיר בעלו או באינו בן יומו ; (2) על ההדחה, המנהג אוסר שני בני יומן שהודחו יחד בכלי ראשון (« וכן נהגו ואין לשנות »).

מקרה מעשי	כיוון אשכנזי (לבדיקה)
דגים שנתבשלו בקדרת בשר, נאכלים עם חלב	אסור לכתחילה (יש מחמירין, בישול/צלייה) ; בדיעבד מותר בכל ענין ; עלו או אינו בן יומו → מותר.
דגים שנתבשלו בקדרת בשר → כלי בשר	מותר לכתחילה (זהו מינם, לא « המין האחר »).
הדחה: שני בני יומן, יחד, כלי ראשון	אסור (רמ״א, « ואין לשנות ») ; מותר אם אחד אינו בן יומו / זה אחר זה / כלי שני.
דבר חריף / מדוך של בשר	מבטל את הנ״ט בר נ״ט ; אסור אף בדיעבד בלא ס' (סימן צו) ; חריף = רובו ככולו.

חב״ד — רק על פי מקורות אמיתיים. שולחן ערוך הרב אינו מכסה את יורה דעה ; ולכן אין « דעת הרב » על סימן צ״ה. למנהג חב״ד בשאלות אלו, מתייחסים לתשובות הצמח צדק ולספר המנהגים חב״ד כשהם דנים במפורש בנקודה — ונמנעים מלייחס לאדמו״ר הזקן פסק שלא כתב כאן.

11. מקרים מודרניים — מטבח ימינו

כיצד סימן צ״ה מאיר את המטבח. ארבעה כלים מן הסימן משמשים להכרעת המקרים המודרניים: (1) הנ״ט בר נ״ט דהיתרא ומחלוקת ספרד/אשכנז (סעיפים א-ב) ; (2) בישול (3 נ״ט) מול צלייה (2 נ״ט) ועלו (סעיף ב) ; (3) הדחת כלים ומעמד כלי ראשון / שני / עירוי (סעיפים ג-ד) ; (4) הדבר החריף והאפר / פוגם (סעיפים ב, ד).

מקרה מודרני	כלי הסימן	כיוון (לאישור אצל הרב)
דג שנתבשל בסיר בשר, נאכל עם גבינה	סעיף א-ב (נ״ט בר נ״ט)	ספרדי → מותר (קדרה רחוצה יפה) ; אשכנזי → להימנע לכתחילה, מותר בדיעבד.
סכין בשר ששימש לחתוך דג חם המוגש עם חלב	סעיף ב (חמודי דניאל, פ״ת ס״ק ב)	כצלי (2 נ״ט) ; כמנהג, חמור מבישול — להבחין חם / צונן, בן יומו / לא.
מדיח כלים מעורב (בשר וחלב באותו מחזור)	סעיף ג-ד (הדחת כלים, אפר/מים נקיים)	נשענים על הסבון הפוגם, המים הנקיים שעירה, ואי-בו-זמניות ; המנהגים משתנים — רב.
בצל או שום שנתבשל בסיר בשר, ואחר כך עם חלב	סעיף ב (דבר חריף)	חריף גמור → מבטל את הנ״ט בר נ״ט, אסור אף בדיעבד בלא ס' כנגד הבשר (סימן צו).
יוגורט מונח אצל מלח ; כדי בשר/חלב זה אצל זה	סעיף ה-ז (קירוב)	לא אצל מלח מגולה ; כדים סגורים → מותר (אשכנזי נמנע לכתחילה אם אין צורך).

למעשה. מצבים אלו משלבים שאלות מציאות — ספרדי או אשכנזי, נתבשל או נצלה או רק עלה, בן יומו, שומן ממשי דבוק, מאכל חריף או לא, כלי ראשון או עירוי — שרק רבך יכול להכריע בהן בראותו את המקרה. הכלל המעשי: לשחזר בדיוק מה נתבשל, באיזה כלי, באיזה חום, ועם איזה מין רוצים לאכלו, ואחר כך לשאול. ליישום במצבך המסוים, התייעץ עם רבך (או עם דיין מוסמך).

12. סיכום מעשי — תמצית וטבלאות

טבלה — הנ״ט בר נ״ט למעשה

המקרה	ספרדי (מחבר)	אשכנזי (רמ״א)
דג שנתבשל בקדרת בשר, נאכל עם חלב	מותר לכתחילה (רחוצה יפה)	לכתחילה להימנע ; בדיעבד מותר
עלו (חם בלא בישול) עם המין האחר	מותר לכתחילה	מותר לכתחילה
קדרה אינה בת יומה (לפגם)	מותר לכתחילה	מותר לכתחילה
בכליהם עצמם	מותר לכתחילה	מותר לכתחילה
שומן ממשי דבוק > 1/60	אסור (חוץ מ-ס')	אסור (חוץ מ-ס')
דבר חריף גמור	אסור אף בדיעבד בלא ס' (סי' צו)	אסור אף בדיעבד בלא ס' (סי' צו)
הדחה: 2 בני יומן, יחד, כלי ראשון	מותר אם ברי לי « אין שומן »	אסור (וכן נהגו)
הדחה: אחד אינו בן יומו / זה אחר זה / כלי שני	מותר	מותר

טבלה — מי אומר מה (נושאי הכלים של הסימן)

הפוסק	התרומה המכרעת (מעוגן בגוף הסימן)
מחבר (סעיפים א-ז)	נ״ט בר נ״ט דהיתרא מותר אף עם המין האחר ; שומן ממשי > 1/60 אסור ; הדחת כלים + ברי לי ; אפר / נותן טעם לפגם ; מים נקיים ; כותח אצל מלח / חומץ ; כדים ; מלח של קערת בשר בחלב.
רמ״א (הגה)	יש מחמירין בבישול/צלייה — אוסר לכתחילה, מתיר בדיעבד, עלו ואינו בן יומו (סעיף ב) ; דבר חריף מבטל, רובו ככולו (סעיף ב) ; הדחה: 2 בני יומן יחד כלי ראשון אסור (סעיף ג) ; כדים: להיזהר אם אין צורך (סעיף ו) ; מחמיר במלח בחלב (סעיף ז).
ש״ך (שפתי כהן)	ס״ק א: « רחוצה יפה » — מניחים שאין שומן בקדרה שבישלו בה (≠ הדחה דסעיף ג, שם מניחים שומן דבוק) ; נוסחאות בישול / צלייה.
ט״ז (טורי זהב)	ס״ק א: הגדרת נ״ט בר נ״ט דהיתרא (קלוש, עדיין היתר ; באיסור אף כמה נ״ט בר נ״ט אסורים) ; ס״ק ג-ד: עלו מותר אף לכתחילה (≠ בישול/צלייה) ; ס״ק ח: טעם ה« יש אוסרים » דסעיף ג (הקערות נוגעות, הנ״ט בר נ״ט נעשה איסור בכלי אחד) ; ס״ק ט: אחד אינו בן יומו → הכל מותר ; ס״ק טו: אפר / סבון של שומן פוגם.
פרי מגדים (פר״מ)	בישול (3 נ״ט) מול צלייה (2 נ״ט) ; הרוטב דינו כצלי (מובא פ״ת ס״ק ב).
פתחי תשובה (פתחי תשובה)	ס״ק א: נ״ט בר נ״ט באוכל או רק בכלי (פרי מגדים / שערי דורא) ; ס״ק ב: ש״ך — בדיעבד מותר בעיקר בבישול, צלייה 2 נ״ט אסור, רוטב אסור, סכין החותך דג (חמודי דניאל) ; ס״ק ד: דבר חריף, מקום שמואל, חריף גמור → אחר הרמ״א ; ס״ק ו: אפר ; ס״ק ח: מלח בחלב בעיקר בכלי חרס (רדב״ז).

טבלה — זרמי פסיקה בני זמננו (מחוץ לגוף הסימן, לבדיקה)

ספרדים: בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, יחווה דעת), ילקוט יוסף ; אור לציון (הרב בן-ציון אבא שאול). הולכים אחר המחבר: הנ״ט בר נ״ט דהיתרא מותר אף לאכלו עם המין האחר, קדרה רחוצה יפה ; זהירות בשומן הממשי הדבוק ובדבר החריף.

אשכנזים: רמ״א ואחרונים (חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד). הולכים אחר הרמ״א: לאסור לכתחילה לאכול עם המין האחר (בישול/צלייה), להתיר בדיעבד, להתיר עלו ואינו בן יומו ; הדחה מחמירה (2 בני יומן יחד כלי ראשון).

חב״ד: אין שולחן ערוך הרב על יו״ד. מצטטים רק מקורות אמיתיים — תשובות הצמח צדק, ספר המנהגים — כשהם דנים במפורש בנקודה.

קישורי ספריא (הטקסט ונושאי הכלים)

שולחן ערוך יו״ד צ״ה : צ״ה:א · צ״ה:ב · צ״ה:ג · צ״ה:ז
ש״ך (שפתי כהן) : צ״ה ס״ק א
ט״ז (טורי זהב) : צ״ה ס״ק א · צ״ה ס״ק ח
פתחי תשובה : צ״ה ס״ק ב · צ״ה ס״ק ד

👈 הלכה למעשה — כלל הזהב של רמה זו

מעיקר הדין, זכור את היסוד: נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא — טעם קלוש, היתר בכל שלב ; אינו נאסר אלא אם מצרפים אותו למין האחר, ורק לפי תנאי הסימן.
למעשה, ההנהגה תלויה בעדתך: הספרדי (מחבר) מתיר אף לאכלו עם המין האחר ; האשכנזי (רמ״א) נמנע לכתחילה בבישול/צלייה, מתיר בדיעבד, עלו ואינו בן יומו.
שני מבטלים: השומן הממשי הדבוק (> 1/60) והדבר החריף (אסור אף בדיעבד בלא ס', סימן צו). בהדחה, נמנעים משני בני יומן שהודחו יחד בכלי ראשון.
ולכל מקרה אמיתי — ספרדי/אשכנזי, נתבשל/נצלה/עלו, בן יומו, חריף, הדחה — ההלכה למעשה עוברת דרך רבך. ליישום במצבך המסוים, התייעץ עם רבך (או עם דיין מוסמך).

רמה 3 — סינתזה → ↑ סימן צ״ה — תוכן העניינים

~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
פסק והלכה למעשה בדין דגים וביצה שנתבשלו בקדרה של בשר · סימן צ״ה · ⚖️ רמה 4 — הלכה למעשה

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד. זרמי הפסיקה בני זמננו המובאים (ספרדים ואשכנזים) הם מורי דרך, לא פסק אישי. לכל יישום מעשי (לְמַעֲשֶׂה), התייעצו עם רב מוסמך.

📖הצטרף לחברותא