יסוד הסימן: דבר חריף — כצנון או סילקא (תרדין) — שנחתך בסכין בן יומו של בשר, אסור לאכלו בחלב. ולכאורה תמוה: והלא בליעת הסכין מועטת היא, ואף אם בלע הסכין טעם בשר — הרי דרך נטילה בעלמא, וכל שכן שאין שם רוטב המבליע ! אלא שכוחו של החריף לעורר את הבלוע ולהוציאו כממש. ומאחר שכן, אין מאכלין אותו בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום — שהוא כעובי אצבע — או שיטעמנו ולא ימצא בו טעם בשר, שאז די בהדחה. ובדיעבד שבישלם בחלב — בעי ששים כנגד מה שנגע בסכין.
שני התנאים שבסכין — בן יומו או אינו מקונח : המחבר נקט בן יומו או שאינו מקונח, והוא דיוק: אם הסכין אינו בן יומו (פגום טעמו) אבל מקונח — לדעת המחבר עדיין אוסר מדין החריף, ומה שמתיר ביש אומרים (אינו ב״י ומקונח). אבל סכין שאינו מקונח — אף שמנונית הבשר הקרושה עליו נחשבת כממש בעין, וזהו טעם נוסף לאסור. נמצא שאף שאין כאן רוטב, הצירוף של חריפות ודוחקא דסכינא מעמיד את הבלוע לאיסור.
שורש הדין בש״ס : מקור החריף בקורט של חלתית (עבודה זרה ל״ט.) — תבלין חריף שחתכוהו בסכין, ואמרו "חורפיה דחלתיתא מחליא ליה" — חריפותו מתיכה ומעוררת את הבלוע בסכין ומחזירתו לטעם גמור. ומשם למדו הראשונים לכל דבר חריף שנחתך בסכין, וזהו יסוד סימן זה כולו (ועיין סימן ק״ג בענין דבר חריף, וסימן צ״ה בנ״ט בר נ״ט).
זהו לב הסימן, וכל כובד ידם של הראשונים והט״ז נתון בו.
החקירה — מהו כוחו של החריף : בכל מקום, טעם הנפלט מן הכלי לאוכל שעליו הוא נ״ט בר נ״ט — נותן טעם שני, פגום וקלוש (עיין סימן צ״ה), ולפיכך מותר. ובדבר חריף הקלו ? אדרבה — החמירו ! מה כוחו של החריף שהוא מחזק את הטעם החלוש במקום להחלישו ?
היסוד — החריף מוציא ומפעפע את הבלוע כ"ממש" :
הדבר החריף, מחמת חריפותו (חורפיה) ואגב דוחקא דסכינא — לחץ הסכין החותך — מוציא את הטעם הבלוע בלהב ומפזרו בכל מקום החתך כאילו הוא ממש, גוף האיסור עצמו. ולפיכך:
• אין כאן נ״ט בר נ״ט, שכן החריף מבטל את קלישות הטעם ומחזירו לדין ממשות.
• אף טעם פגום / שאינו בן יומו — החריף "מעוררו" ומשיבו לטעם משובח (חורפיה מחליא ליה).
שני שורשי האיסור (ט״ז ס״ק ג) : מבאר הט״ז שיש בחריף שני יסודות לאסור אף שאינו בן יומו:
(א) שמנונית קרושה — אם הסכין אינו מקונח, השומן הקרוש שעליו הוא ממש בעין, ולא נ״ט בר נ״ט כלל אלא הממשות עצמה.
(ב) חורפיה ודוחקא דסכינא — אף נקי מן השמנונית, עצם החריפות עם לחץ הסכין מוציאה את הבלוע ומעמידתו כאיסור.
ונפקא מינה ביניהם: קריי״ן (תמכא) הנדוך בכלי נקי — בלא סכין ובלא שמנונית — מותר עם בשר, שאין שם דוחקא דסכינא ולא ממש בעין (ט״ז ס״ק ג). הא למדת ששורש (ב) — דוחקא דסכינא — הכרחי לאיסור.
זוהי המחלוקת המרכזית של הסימן: עד היכן מגיע גדר "דבר חריף".
שורש המחלוקת — האם רק חלתית או כל דבר חריף :
שיטה
גדר "החריף" שאוסר אף אינו ב״י
מקור
המהר״ם (וכן דעת המחבר)
רק קורט של חלתית חריף בתכלית — נותן טעם אף שאינו בן יומו; אבל שאר חריפים (צנון וכו') אינם אוסרים אלא בבן יומו או שאינו מקונח, מחמת השמנונית
ט״ז ס״ק א
ספר התרומות / רשב״א
כל דבר חריף כחלתית — נותן טעם לשבח אף שאינו בן יומו (חורפיה מחליא ליה בכולם)
ט״ז ס״ק ג
ביאור שיטת המחבר (ט״ז ס״ק א) : דעת המחבר כמהר״ם — שאר חריפים אינם אוסרים בשאינו בן יומו אלא מחמת השמנונית (כשאינו מקונח), ולא מחמת עצם החריפות; ולפיכך נקט "בן יומו או שאינו מקונח". ומדמהו הט״ז לדין סימן צ״ד ס״ז (כף חולבת בקדירה בשרית) — שהשמנונית הקרושה היא הקובעת. אבל החלתית לבדו חריף כל כך עד שמשיב טעם אף בלא שמנונית.
שיטת ספר התרומות (ט״ז ס״ק ג) — שני טעמים לאסור אף בנקי : ומבאר הט״ז דעת ספר התרומות שאף צנון כחלתית, ושני טעמים בדבר: (א) השמנונית הקרושה היא ממש נ״ט בר נ״ט מן הממש (טעם בעין), (ב) ואף נקי — חורפיה ודוחקא דסכינא מוציאין את הבלוע כממש. וכל אחד מן הטעמים לבדו דיו לאסור.
נפקא מינה — קריי״ן הנדוך : הביא הט״ז (ס״ק ג) שאם דכו קריי״ן (תמכא) במדוכה / בקערה נקיה שאין בה לא סכין ולא שמנונית — מותר לאכלו עם בשר, שאין כאן לא ממש קרוש ולא דוחקא דסכינא. הא למדת שלשיטה זו עצם החריפות בלא מנגנון מוציא (סכין / כתישה בכלי בשרי) אינה אוסרת. ולמעשה — שאל את רבך.
ראיית המשכנות יעקב (פתחי תשובה ס״ק א) : מביא הפתחי תשובה בשם המשכנות יעקב ראיה לדעת המקילין — שאין דין החלתית (אוסר אף אינו ב״י) בשאר חריפים; וכן צידד המשכנות יעקב להקל בשאינו בן יומו ומקונח כיש אומרים שבמחבר. ובמקום הפסד יש לסמוך על המקילין.
4. שיעור האיסור בצנון — נטילת מקום, דק דק וכולו אסור
"(הגה:) ואם חתכו דק דק — צריך ששים כנגד כל הצנון. ויש אומרים שאם חתך הצנון בסכין של איסור — כולו אסור, וכן בסכין של בשר — כולו אסור לאכלו בחלב, וכן המנהג לכתחילה; אבל בדיעבד אין אוסרין רק כדי נטילה. וכל זה כשחתך הצנון עצמו; אבל אם חתך העלה שעל הצנון — אין חוששין. ובמקום ספק אם נחתך בסכין של איסור — מקילין; ולכן לוקחין צנון שיש בו חתכים מצד הזנב (שנעשו במרא וחצינא). ובמקום שאין מוצאים אלא צנון חתוך בסכין — נהגו לקנותו ולהתירו על ידי נטילת מקום."
היסוד — מהיכן עד היכן מתפשט טעם הסכין :
שלוש מדרגות בשיעור האיסור, לפי מידת התפשטות החריפות:
• חתך רגיל — די בנטילת מקום (כעובי אצבע) ממקום החתך, ששם נגע הסכין.
• דק דק — חתכו לחתיכות דקות, ונמצא שמקום החתך בכל הצנון → צריך ששים כנגד כל הצנון (ב״י בשם הסמ״ק).
• לדעת הרשב״א והר״ן — אף שלא דק דק, חריפות הצנון מפעפעת בכולו → כולו אסור (ולמנהג — לכתחילה).
מחלוקת שיעור ההתפשטות בצנון :
שיטה
שיעור האיסור
מקור
המחבר (וסתם רמ״א)
נטילת מקום בלבד — האיסור במקום החתך; דק דק → ס' נגד כל הצנון
מחבר ס״א; ב״י בשם סמ״ק
הרשב״א / הר״ן (יש אומרים ברמ״א)
כולו אסור — החריפות מפעפעת בכל הצנון אף שלא דק דק (ולמנהג: לכתחילה; בדיעבד נטילה)
רמ״א ס״א; ט״ז ס״ק ו–ז
ביאור הט״ז (ס״ק ז) : מבאר הט״ז דעת הרשב״א — שאף שלא חתכו דק דק, מאחר שהצנון חריף, החריפות מוליכה את טעם הסכין בכל הצנון כולו, לא רק במקום החתך. ולפיכך לכתחילה אין לסמוך על נטילת מקום אלא כשנקנה צנון חתוך בהכרח (שאין אחר); ובדיעבד שנחתך ולא נטל — אין מחמירין לאסור כולו, אלא די בנטילת מקום. ושורש החילוק בין לכתחילה לדיעבד הוא הספק בין שתי השיטות.
חתך העלה ושאלת הספק (ש״ך, פתחי תשובה ס״ק ב) : הרמ״א הקל במקום ספק אם נחתך בסכין של איסור (לוקחין צנון חתוך מצד הזנב במרא). אך הש״ך (וכן הביא הפתחי תשובה ס״ק ב מתולדות יצחק) חולק: היתר הספק אינו אלא בקריי״ן (ששם יש ספק נוסף — סכין או מרא), אבל בצנון רגיל שדרכו להיחתך בסכין — אין להקל מספק; ויש שצידדו בחזקת היתר. ולמעשה — שאל את רבך.
כאן נפגש דין החריף עם יסוד חתיכה נעשית נבילה (עיין סימן צ״ב ס״ד).
החקירה — כמה צריך לבטל ? אם בישל את הצנון בחלב בלא שנטל מקום החתך — כמה ששים צריך ? כנגד טעם הסכין הדק שנבלע, או כנגד כל מקום הנטילה ?
היסוד — חנ״נ במקום הנטילה :
מאחר שקיימא לן חתיכה נעשית נבילה בכל איסורין (רמ״א סימן צ״ב ס״ד), הרי שמקום הנטילה כולו — כעובי אצבע — נעשה נבילה, ולא רק טעם הסכין הדק שבו. ולפיכך הבא לבטל בדיעבד — צריך ששים כנגד כל מקום הנטילה, לא כנגד טעם הסכין בלבד (ט״ז ס״ק ו).
חידוש הט״ז (ס״ק ה–ו) — היתר קודם הבישול : ומכל מקום יש כאן קולא: כל זמן שלא בישלו בחלב, הכל היתר — בשר וצנון, ואין כאן איסור כלל, אלא חשש טעם בלוע. ולפיכך אם ביטלו בששים — אין צריך ליטול את מקום החתך, שהרי נתבטל הטעם וחזר להיתרו. וזה שלא כסימן ק״ו (חתיכה הראויה להתכבד / חתיכה שנאסרה ממש) — ששם החתיכה נשארת באיסורה ואינה חוזרת בששים; כאן, מאחר שהכל היה היתר תחילה והאיסור רק "טעם" — חוזר ומתבטל. נמצא שדין חנ״נ כאן מקובל לשיעור (ס' נגד כל הנטילה) אבל לא להחמיר שלא יחזור בביטול.
נפקא מינה — ששים כנגד כל הסכין (ט״ז ס״ק ד) : ואם אינו יודע באיזה מקום מן הצנון נגע הסכין — מאחר שטעם הסכין מועט ופרוס בכל הלהב, מודדין ששים כנגד כל הלהב (חוץ מן הקתא — היד), משום מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה (ולא שיערו בדיוק מה נגע). וכן כתב הרש״ל. ולמעשה — שאל את רבך.
"חתך בסכין של בשר שום או בצלים או כרישין ושאר דברים חריפים, וכן דברים חמוצים ודגים מלוחים — דינם כצנון (הגה: ומכל מקום מותר לאכול הריבות והמרקחות החריפות של גוים, כגון זנגביל וכיוצא בו, מפני שיש להם כלים מיוחדים לכך, או שתולשים אותן)."
היסוד — גדר "ושאר דברים חריפים" :
כל המנוי בסעיף — שום, בצל, כרישין, חמוצים, דגים מלוחים — דינם כצנון, שכולם דברים חריפים המוציאים את הבלוע בסכין כממש. ובכלל החריפים: גם תמכא (קריי״ן) וכל כיוצא בהם. וכבר נתבאר (אות 3) דלמחבר אינם אוסרים בשאינו ב״י אלא מחמת שמנונית, ולספר התרומות — אף נקי, מחמת חריפותם.
ריבות ומרקחות של גוים (רמ״א) : אף שהזנגביל וכיוצא בו דברים חריפים, התיר הרמ״א ריבות ומרקחות חריפות של גוים — משני טעמים: (א) שיש לאומנים כלים מיוחדים לכך (ולא בשריים), (ב) או שתולשים אותן ביד ואינם חותכים בסכין, ואין כאן דוחקא דסכינא. ושוב נראה שדוחקא דסכינא הוא תנאי האיסור.
בצלים קטנים ופחות חריפים (פתחי תשובה ס״ק ג) : מביא הפתחי תשובה בשם תשובת רב דניאל דבצלים קטנים חריפותם מועטת, ולפיכך יש להקל בהם בשאינו בן יומו במקום הפסד; וכן מי שדרכו לדקדק במדרגות החריפות יבחין בין חריף גמור (צנון, קריי״ן) לבין חריף קלוש (בצל קטן).
"תבלין שדכן במדוכה של בשר בן יומו — אסור לאכלן בחלב (הגה: ויש אומרים דאפילו אינה בת יומה אסור, וכן עיקר; עיין סימן צ״ה סוף סעיף ב' בהגה)."
היסוד — מדוכה תחת סכין :
המדוכה (מכתשת) היא לתבלין כסכין לצנון: הכתישה בכוח מעמידה את לחץ הכלי (כדוחקא דסכינא), והתבלין החריף מוציא את הבלוע במדוכה ומפזרו בו. ולפיכך תבלין שנדוך במדוכה בשרית בת יומה — אסור לאכלו בחלב, ככל דבר חריף שנחתך בסכין.
מחלוקת בת יומה או אף שאינה בת יומה :
שיטה
מדוכה שאינה בת יומה
מקור
המחבר
נקט "בת יומה" — משמע שאינה בת יומה מותר (כשיטת מהר״ם בכל חריף שאינו חלתית)
מחבר ס״ג
הרמ״א (בשם הרשב״א סי' תמ״ט)
אף אינה בת יומה — אסור, "וכן עיקר" (עיין סימן צ״ה סוף ס״ב בהגה)
רמ״א ס״ג
תמיהת הט״ז (ס״ק י) : תמה הט״ז על המחבר שנקט כאן "בת יומה" בלבד, ואילו בסימן ק״ג ס״ו (גבי דבר חריף בכלי) משמע דאף אינה בת יומה אסור. ויישבו האחרונים: כאן המחבר הולך לשיטתו כמהר״ם (רק חלתית חריף בתכלית), ולפיכך תבלין במדוכה שאינו חלתית — בעי בת יומה; אבל לרמ״א ולספר התרומות — כל חריף כחלתית, ולכן אף אינה בת יומה אסור, וזהו "וכן עיקר".
נפקא מינה — קריי״ן הנדוך בכלי נקי : וחזר כאן יסוד הט״ז (ס״ק ג) — שאם דכו קריי״ן בכלי נקי שאין בו לא סכין ולא שמנונית קרושה (כקערה רחוצה) — מותר עם בשר, שאין דוחקא דסכינא ולא ממש בעין. נמצא שאף לרמ״א (החמיר אף שאינה ב״י) — היינו דווקא במדוכה בשרית בלועה, אבל בכלי נקי לגמרי — אין איסור. ולמעשה — שאל את רבך.
"מי לימוני״ש שמביאין הגוים, וכן חתיכות דגים מלוחים שמביאין בחביות — מותרים (הגה: לפי שמביאין הרבה ביחד, ואף אם נאסרה החתיכה הראשונה שנחתכה בסכין הגוי — נתבטלה ברוב החתיכות הנחתכות אחריה, שאינן נאסרות, שכבר נתבטל טעם הסכין בראשונות, ולכן הכל מותר. ולכן אוכלין במקצת מקומות הכרוב — קומפש״ט — אף שהוא חתוך, ויש מקומות מחמירין ואין לשנות המנהג. אבל שאר דברים שאינם חריפים — תפוחים, לפתות יבשות וכיוצא בהן — מותרים כמי לימוני, בלא שום חומרא)."
היסוד — ביטול ברוב בדבר חריף :
אף שכל אחד מהם דבר חריף, התירם המחבר משום ביטול ברוב: מאחר שמביאין הרבה ביחד, החתיכה הראשונה שנחתכה בסכין הגוי אמנם בלעה טעם — אבל היא נתבטלה ברוב שאר החתיכות שנחתכו אחריה; והן עצמן אינן נאסרות, שכבר כלה טעם הסכין בראשונה. נמצא הכל מותר.
דקדוק היסוד — מדוע האחרונות אינן נאסרות : שורש ההיתר: טעם הבלוע בסכין הוא מועט וכלה — לאחר שנפלט אל החתיכה הראשונה (או הראשונות) שוב אין בלהב טעם איסור לאסור את הבאות. ובזה נמצא רוב היתר על מיעוט איסור, ובטל ברוב. וזהו טעם המנהג להקל בכרוב (קומפש״ט) חתוך, אף שהוא חריף.
חילוק חריף משאינו חריף (רמ״א) :
סוג
הדין
דברים חריפים (כרוב, דגים מלוחים)
מותרים מטעם ביטול ברוב; ויש מקומות מחמירין — ואין לשנות המנהג
שאינם חריפים (תפוחים, לפתות יבשות)
מותרים כמי לימוני בלא שום חומרא — שאינם מוציאים את בלוע הסכין כלל
תפוחים חמוצים אינם חריפים (ט״ז ס״ק ט) : מבאר הט״ז (בשם אור זרוע) שתפוחים — אף החמוצים — אינם בכלל דבר חריף לענין זה, ולפיכך מותרים בלא חומרא. אבל הבארש״ט (בארסט) הרוסי — מי סלק חמוצים — חשיב חריף. וזהו דיוק הרמ״א "שאינם חריפים".
הבארסט / מי סובין (פתחי תשובה ס״ק ד) : מביא הפתחי תשובה בשם הפרי מגדים פרטות במי סלק (בארש״ט): אם אינו ראוי לשתיה כמות שהוא חי — דינו כדבר חריף ממש (כצנון); ואם ראוי לשתיה — כדברים חמוצים, ומותר בהפסד. ומי סובין — דינם כנ״ט בר נ״ט (היתר), שאינם חריפים. ולמעשה — שאל את רבך.
"חתך קישואים בסכין של בשר — מותר לאכלם בחלב על ידי גרידה. ואם חתך לפת — אין צריך אפילו גרידה, אלא די בהדחה. ואפילו חתך צנון אחר הלפת — מותר בהדחה כמו הלפת, מפני שטעם הלפת, שהוא משונה, מבטל טעם הסכין שנפלט (הגה: ודווקא הלפת שטעמו משונה, אבל לא שאר ירק או פת וכיוצא בהן; ואף בלפת אין מתירין לחתוך הצנון אלא פעם אחת, ולא הרבה פעמים, אלא אם כן חותך לפת בין כל פעם)."
היסוד — סולם החריפות וסולם ההסרה :
לפי מידת החריפות והלחות, משתנה שיעור ההסרה (ט״ז ס״ק יד):
• צנון (חריף ויבש) — נטילת מקום (כעובי אצבע).
• קישואים (לחים, חריפות פחותה) — גרידה בלבד (פחות מקליפה), שמחמת הלחות אין הטעם נכנס בעובי.
• לפת (טעמו משונה) — אין צריך גרידה כלל, אלא הדחה.
גרידה למטה מקליפה, ומדוע אין הדחה לצנון (ט״ז ס״ק יד) : מבאר הט״ז שגרידה קלה מקליפה — אינה אלא שיוף פני החתך; ובקישואים די בה מפני הלחות. אבל הדחה בלבד אינה מועלת לצנון — שהצנון חריף ולח, ומחמת הלחות הטעם נבלע פנימה, ואין ההדחה (במים בעלמא) מסירתו אלא בנטילת מקום. ולפת — מאחר שטעמו משונה ומבטל, די בהדחה.
חקירה — "מבטל טעם" של הלפת : מהו ביטול הלפת ? לא ביטול בששים (אין שם מידה), אלא ביטול בשינוי טעם: טעם הלפת, מאחר שהוא משונה מטעם הבשר שנפלט מן הסכין, מבטל ומפיג את טעם הסכין הקלוש. נמצא שדווקא טעם משונה מבטל — ולא טעם דומה.
נפקא מינה — פעם אחת ובינתיים לפת (רמ״א) : מאחר שביטול הלפת מוגבל, אין מתירין לחתוך צנון אחר לפת אלא פעם אחת — שאם חתך צנון אחר צנון, שוב אין כאן ביטול ; אלא אם כן חותך לפת בין כל פעם, שאז מתחדש הביטול בכל פעם. וכן דווקא לפת שטעמו משונה, ולא שאר ירק / פת. ולמעשה — שאל את רבך.
הדגים והשפשוף (פתחי תשובה ס״ק ה) : מביא הפתחי תשובה בשם החוות יאיר — דג שפתחוֹ הגוי בסכינו (דבר מלוח וחריף) — אין די בהדחה, אלא צריך לשפשף (שפשוף) היטב את מקום מגע הסכין; שהשפשוף בכוח מסיר את הטעם הבלוע בפנים, מה שאין ההדחה לבדה מספקת בדבר חריף.
גמרא : עבודה זרה ל״ט. (קורט של חלתית — חורפיה דחלתיתא מחליא ליה) · חולין קי״א:–קי״ב. (תתאה גבר, מליח כרותח, דבר חריף) · חולין קי״א: (נ״ט בר נ״ט)
ראשונים : רש״י · רשב״א (תורת הבית) · ר״ן · רא״ש · מהר״ם מרוטנבורג · ספר התרומות · סמ״ק · מרדכי · טור · איסור והיתר הארוך · אור זרוע
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · דרכי משה · ש״ך · ט״ז · תורת חטאת · מהרש״ל (ים של שלמה) · פרי חדש · פרי מגדים · פתחי תשובה · משכנות יעקב · חוות יאיר · תולדות יצחק · תשובת רב דניאל
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדין מאכל חריף שנחתך בסכין של בשר · סימן צ״ו · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך.