פסק המחבר והרמ״א · הכרעת נושאי הכלים · פסיקת הספרדים והאשכנזים בזמננו
⚖️ פסק הלכה ולמעשה ⚖️
✦ ❖ ✦
הלכה למעשה — הפסיקה המעשית
מפסק המחבר והרמ״א, אל הכרעת הש״ך, הט״ז, הפרי מגדים
והפתחי תשובה, ועד פוסקי הספרדים והאשכנזים בני זמננו
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן צ״ו (ה' סעיפים)
עם נושאי הכלים: ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה
⚠ אזהרת רמה:
רמה זו אינה « דעת הרב »: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מכסה את יורה דעה, ולכן לא את סימן צ״ו.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה), או בתשובה מפורשת בשם של פוסקים בני זמננו. על יורה דעה אין לא משנה ברורה (המבארת רק את אורח חיים), ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב את יורה דעה). כל יישום מעשי (למעשה) נחתם בהפניה אל רבך: המקרים האמיתיים משלבים פרטי מציאות (עוצמת החריפות, סכין בן יומו או לאו, מקונח או לאו, חיתוך דק או גס, בשר שמן או כחוש) שרק פוסק הרואה את מצבך יכול להכריע בהם.
צנון שנחתך בסכין (נטילת מקום).צנון או סילקא שנחתכו בסכין של בשר בן יומו או אינו מקונח → אסורים בחלב, עד שיטול ממקום החתך כעובי אצבע (נטילת מקום), או שיטעמנו ואין בו טעם בשר — ואז די בהדחה.
ואם לא נטל ולא טעם, ובישלם בחלב → צריך שישים כנגד מה שחתך בו הסכין. וכן הדין בסכין של גוי.
— שולחן ערוך, יורה דעה צ״ו:א · בסיס תלמודי: סוגיית חולין (הנהו בני גלילא, הדבר חריף והקורט של חלתית) · ספריא יו״ד צ״ו:א
1. שורש הסימן — החריפות ולחץ הסכין
היסוד. סימן צ״ו עוסק במעבר טעם בלא בישול: מאכל חריף (דבר חריף) שנחתך בסכין של בשר. שני כוחות פועלים יחד: חריפות המאכל (חורפיה) ולחץ הסכין (אגב דוחקא דסכינא). על ידם, הדבר חריף אינו בולע מעט טעם בלבד אלא מוציא את הטעם הקרוש בלהב ומפעפעו כממש בכל אשר ייגע — ומכאן חומרת הסימן ביחס למאכל רגיל.
מדוע החריף « מעורר » אף טעם פגום. סכין רגיל שחתך בשר ואחר כך מאכל שאינו חריף נותן רק נ״ט בר נ״ט (טעם של טעם, קלוש — ועיין סימן צ״ה) ; וסכין שאינו בן יומו נותן רק טעם פגום (מותר). אך הדבר חריף, בחורפיה שלו, הופך טעם קלוש או פגום זה לטעם מלא ואסור: הוא « מעורר » את בלוע הלהב. זהו היסוד המבאר את כל הסימן, ומדוע מחמירים כאן יותר מבסימן צ״ה.
קורט של חלתית — אב הטיפוס של החריף
החלתית (קורט של חלתית) הוא הדבר חריף הקלאסי שבגמרא. כל מחלוקת הסימן (ראה §3) סובבת על ההרחבה: האם רק החלתית חריף לגמרי (אוסר אף בסכין שאינו בן יומו), או כל דבר חריף? זהו ציר הפסק שבין המהר״ם (והמחבר) מצד אחד, לספר התרומות והרשב״א מצד שני.
2. פסק המחבר והרמ״א — מפת הסימן
סימן צ״ו מונה 5 סעיפים. המחבר קובע את המסגרת (הצנון, שאר החריפים, המדוכה, המיובאים, וסולם גרידה / הדחה) ; הרמ״א (הגה) מגיה, ומחמיר בעיקר בסעיף א — חתך דק דק או אף בלאו הכי, כל הצנון עלול להיאסר. הנה המפה הכוללת, כפי שהיא עולה מתוך הלשון עצמה.
סעיף
נושא
הפסק (מעוגן בלשון)
1
צנון / סילקא בסכין של בשר
צנון או סילקא בסכין בן יומו / אינו מקונח → אסורים בחלב, עד נטילת מקום (כעובי אצבע), או טעימה (ואז הדחה). בלא נטילה וטעימה, ובישלם בחלב → שישים כנגד מה שחתך הסכין. סכין של גוי כן. רמ״א: חתך דק דק → שישים נגד כל הצנון ; רשב״א/ר״ן → כולו אסור לכתחלה, בדיעבד נטילה לבד ; עלה → אין חשש ; ספק → לקולא.
2
שאר דברים חריפים
שום, בצלים, כרישין, תמכא (קריי״ן), דברים חמוצים, דגים מלוחים → דינם כצנון. רמ״א: מרקחת חריפה של גוים (זנגביל וכו') מותרת (כלים מיוחדים או תולשין).
3
תבלין במדוכה
תבלין שדכן במדוכה של בשר בן יומו → אסורים בחלב. רמ״א: יש אומרים אף אינו בן יומו (רשב״א סימן תמ״ט ; ועיין צ״ה סוף ס״ב).
4
ביטול ברוב ; מיובאים
מי לימוני״ש וחתיכות דגים מלוחים שמביאים גוים בחביות → מותרים. רמ״א: מביאים הרבה ביחד, ומה שנאסר נתבטל ברוב ; כרוב (קומפש״ט) חתוך מותר במקצת מקומות ; תפוחים, לפת יבש (שאינם חריפים) → מותרים בלא שום חומרא.
5
קישואים / לפת (גרידה / הדחה)
קישואים שנחתכו בסכין של בשר → מותרים בחלב על ידי גרידה. לפת → אין צריך אף גרידה: הדחה בעלמא. ויותר: צנון שחתך אחר הלפת → מותר בהדחה כלפת, שטעם הלפת המשונה מבטל טעם הסכין. רמ״א: דוקא לפת (משונה בטעמו), פעם אחת, אלא אם חתך לפת בין צנון לצנון.
כלל הפסק של הסימן :
שני כוחות מצרפים את הסימן — חורפיה (חריפות המאכל) ודוחקא דסכינא (לחץ הסכין) — שעל ידם החריף מוציא ומפעפע את הבלוע בלהב כממש. ולמעשה: צנון וכל דבר חריף שנחתך בסכין של בשר בן יומו או אינו מקונח — צריך נטילת מקום כעובי אצבע (ובדק דק או לרמ״א אף בלאו הכי, כל הצנון אסור) ; וסולם ההיתר יורד מנטילה לקליפה לגרידה להדחה לפי חריפות הדבר.
3. צנון וסילקא — נטילת מקום, דק דק, כולו אסור
צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו או שאינו מקונח — אסור לאכלם בחלב, עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום שהוא כעובי אצבע, או שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר, שאז מותר בהדחה.
— שולחן ערוך יו״ד צ״ו:א · הגה: ואם חתכו דק דק צריך ס' נגד כל הצנון... ויש אומרים דאם חתך צנון בסכין של איסור, כולו אסור.
סולם ההסרה (ט״ז ס״ק יד). הצנון חריף מאוד ויבש: טעם הסכין נכנס עמוק, ומכאן דרישת נטילת מקום — ליטול ממקום החתך כעובי אצבע (הרבה יותר מקליפה בעלמא). כך קובע הט״ז את דירוג כל הסימן: נטילת מקום (צנון, החמור ביותר) > קליפה > גרידה (פחות מקליפה — לקישוא הלח, סעיף ה) > הדחה (ללפת, סעיף ה). כל שהמאכל חריף ויבש יותר, נוטלים עמוק יותר.
שישים כנגד כל הלהב (ט״ז ס״ק ד, בשם הרש״ל). כשמבשלים את הצנון בחלב בלא נטילה וטעימה, צריך שישים — אך שישים כנגד כל מה שיכול היה הסכין לגעת בו, ומשערים בנפח כל הלהב (חוץ מהקתא), כי « אין יודעים היכן נגע הסכין » (מילתא דלא רמיא — אין מדקדקים במקום הנגיעה).
דק דק וכולו אסור — חומרת הרמ״א (סעיף א)
דק דק (חתוך דק) : אם חתך את הצנון לחתיכות דקות, החתך בכל מקום — אין עוד « מקום חתך » ליטול: צריך שישים נגד כל הצנון (ב״י בשם סמ״ק).
רשב״א / ר״ן (רמ״א, יש אומרים) : אף בחיתוך רגיל, צנון שנחתך בסכין של איסור → כולו אסור (החריפות מפעפעת בכל הצנון) ; וכן בסכין של בשר, כולו אסור בחלב. וכן נוהגין לכתחלה.
בדיעבד : אך בדיעבד אין אוסרים אלא כדי נטילה (כעובי אצבע) — חוזרים לפסק היסוד של המחבר.
העלה, והספק : כל זה בצנון עצמו ; אך חתך את העלה שעל הצנון → אין חשש. ובמקום ספק אם נחתך בסכין של איסור → לקולא ; ולכן עדיף לקנות צנונות שחיתוכיהם בצד הזנב (עשויים במרא וחצינא, לא בסכין).
הכרעה (חתיכה נעשית נבילה). לדידן, אומרים חנ״נ בכל איסור: אילו היה צריך לבשל צנון זה עם דבר אחר, היה צריך שישים כנגד כל מקום הנטילה. אך כאן הכל היתר (צנון וסכין) לפני הבישול: כל זמן שיש שישים כנגד מה שחתך הסכין, אין צורך ליטול (ט״ז ס״ק ה-ו). ובמקום שאין מצויין אלא צנונות חתוכים בסכין, נוהגין לקנותם ולהתיר בנטילת מקום.
למעשה (צנון / סילקא). סכין של בשר בן יומו או אינו מקונח שחתך צנון → אין לאכלו בחלב קודם נטילת מקום (כעובי אצבע). חתוך דק → משערים בשישים נגד כל הצנון ; ומנהג האשכנזים (רמ״א, רשב״א) לאסור לכתחלה את כל הצנון. ספק סכין/מרא → לקולא. לדעת אם הסכין היה בן יומו, מקונח, החיתוך דק או לאו, היא שאלת מציאות. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מומחה).
4. שאר דברים חריפים — (סעיף ב')
חתך בו שומין או בצלים או כרישין וכיוצא בהם מדברים חריפים, וכן אם חתך בו דבר חמוץ או דגים מלוחים — דינם כצנון.
— שולחן ערוך יו״ד צ״ו:ב · הגה: ומכל מקום מותר לאכול מרקחת של גוים... שיש להם כלים מיוחדים או שתולשין.
המאכל שנחתך בסכין של בשר
הדין
הערה
שום, בצלים, כרישין
כצנון: נטילת מקום או טעימה
דברים חריפים במלוא המובן
תמכא / קריי״ן (חזרת)
כצנון
חריף מאוד ; ראה הספק (פת״ש, להלן)
דברים חמוצים, דגים מלוחים
כצנון
החמיצות / המלח פועלים כחריפות
מרקחת חריפה של גוים (זנגביל…)
מותרת (רמ״א)
כלים מיוחדים, או שהגוים תולשין
היקף הקטגוריה. סעיף ב מכליל: כל דבר חריף (שום, בצל, כרישין, תמכא) וכל שטעמו חד מחמת חמיצות או מליחה (חמוצים, דגים מלוחים) בדין הצנון. המכנה המשותף אינו הצנון עצמו אלא הכוח להוציא ולפעפע את טעם הסכין. הרמ״א מקל במרקחת מיובאת: אוכלים אותה, שהגוים יש להם כלים מיוחדים (או קוטפים הפירות בלא סכין אסור).
פתחי תשובה (ס״ק ג): הרב דניאל מבחין בבצלים קטנים, חריפים פחות מהגדולים — ובמקום הפסד ניתן להקל אם הסכין אינו בן יומו. אין להכריע ביחיד: « חריף פחות » הוא דבר התלוי במציאות.
למעשה (שום, בצל, תמכא, לימון, דג מלוח). הנקודה המעשית הגדולה במטבח: ייחד סכין של בשר לחריפים אלו, או טול את מקום החתך קודם שתחברם לחלב. מרקחת חריפה מן השוק מותרת לרמ״א. עוצמת ה« חריף » וסף ה« הפסד » הם דברי מציאות. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מומחה).
5. תבלין במדוכה — (סעיף ג')
תבלין שדכן במדוכה של בשר בן יומו — אסור לאכלם בחלב.
— שולחן ערוך יו״ד צ״ו:ג · הגה: ויש אומרים דאפילו אינו בן יומו (רשב״א סימן תמ״ט ; ועיין סימן צ״ה סוף סעיף ב').
המדוכה. תבלין — שהם בעצמם דברים חריפים — שנדוכו במדוכה של בשר בן יומו נאסרים בחלב: העלי לוחץ והחריפות מוציאה את הטעם הבלוע במדוכה, בדיוק כשם שהלהב מוציא את טעם הסכין. הרמ״א מביא את היש אומרים (רשב״א, סימן תמ״ט): אף מדוכה שאינה בן יומו אוסרת, שהחריפות מעוררת אף טעם שהיה פגום — ומנהג האשכנזים נוטה לחומרא זו (ועיין בהגה סוף סעיף ב בסימן צ״ה).
ט״ז (ס״ק י): הט״ז תמה מדוע נקט המחבר כאן « בן יומו », ואילו בסימן ק״ג:ו כתב שהדבר חריף אוסר אף בכלי שאינו בן יומו. סתירה פנימית זו בשולחן ערוך היא בדיוק מה שהרמ״א מכריע ביש אומרים — ומכאן חומרת המדוכה למעשה.
למעשה (מדוכת תבלין). מדוכה של בשר שדכו בה תבלין חריפים: למחבר אסור בחלב רק אם בן יומו ; לרמ״א (ולאור ק״ג:ו) מחמירים אף שאינו בן יומו. למעשה מייחדים מדוכה (או טוחנת) לכל מין. לדעת אם הכלי בן יומו, ומה עוצמת חריפות התבלין, היא שאלת מציאות. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מומחה).
6. ביטול ברוב — לימון, דגים מלוחים מיובאים (סעיף ד')
מי לימוני״ש שמביאים העובדי כוכבים, וכן חתיכות דגים מלוחים שמביאים העובדי כוכבים בחביות — מותרים.
— שולחן ערוך יו״ד צ״ו:ד · הגה: לפי שמביאין הרבה ביחד... ונתבטל מה שנאסר ברוב.
המוצר המיובא
הדין
הטעם (רמ״א)
מי לימוני״ש בכמות
מותר
הרבה ביחד ; מה שנאסר נתבטל ברוב
דגים מלוחים בחביות
מותר
כנ״ל ; טעם הסכין, שכבר נתבטל בראשונים, אינו אוסר את הבאים אחריהם
כרוב (קומפש״ט) חתוך
מותר במקצת מקומות
אותו טעם ; ויש מחמירין — אין לשנות המנהג
תפוחים, לפת יבש (שאינם חריפים)
מותרים בלא שום חומרא
אינם דבר חריף — כלימון, בלא חשש
ביטול ברוב של הרמ״א. הגוים מביאים מוצרים אלו בכמות גדולה. אף שהחתיכה הראשונה (הנחתכת ראשונה בסכינם) קיבלה טעם אסור, היא נתבטלת ברוב בשאר הנחתכות אחריה — ואלו אינן נאסרות, שטעם הסכין כבר נתבטל בראשונות. לכן הכל מותר. לכרוב, יש מקומות אוכלים אף החתוך, ויש מחמירים: הולכים אחר מנהג המקום.
ט״ז (ס״ק ט): התפוחים החמוצים אינם דבר חריף (אור זרוע) — ומכאן היתרם בלא חשש. אך הבָּרְשְׁט (סלק מותסס, מי סובין רוסי) כן חריף ; ראה הפרי מגדים בסעיף הבא (§מודרניים).
למעשה (מיובאים ; ביטול). לימון, דגים מלוחים מיובאים בכמות → מותרים (ביטול ברוב). כרוב חתוך → כמנהג המקום. תפוחים, לפת יבש ושאר שאינם חריפים → מותרים בלא חשש. לדעת אם מוצר הוא דבר חריף, ואם הביטול ברוב חל באמת על מנה נתונה, הן שאלות מציאות. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מומחה).
7. קישואים ולפת — גרידה והדחה (סעיף ה')
קישואים שחתכן בסכין של בשר — מותר לאכלן בחלב על ידי גרידה. ואם חתך לפת — אין צריך אפילו גרידה, אלא בהדחה בעלמא. ואפילו צנון שחתך אחר הלפת — מותר בהדחה כלפת, מפני שטעם הלפת המשונה מבטל טעם הסכין.
— שולחן ערוך יו״ד צ״ו:ה · הגה: ודוקא לפת ששונה בטעמו, אבל לא ירק ופת... ואין מתירין לחתוך הצנון רק פעם אחת.
מדוע די בגרידה לקישוא (ט״ז ס״ק יד). הקישוא לח: טעם הסכין אינו נכנס עמוק, אלא נשאר בפני השטח. ולכן די בגרידה (גירוד, דק מקליפה) — והט״ז מדייק שהדחה בעלמא אינה מספקת כאן, שהלחות בכל זאת הכניסה מעט. זהו דרגה מתחת לצנון (נטילת מקום) ומעל ללפת (הדחה).
הלפת מבטל טעם. ללפתטעם משונה: אינו רק נמנע מלבלוע, אלא טעמו העצמי מבטל את טעם הסכין הנפלט — ומכאן הדחה בעלמא. ויותר: צנון שחתך אחר הלפת אף הוא מותר בהדחה, שטעם הלפת (המשונה) כבר ביטל את טעם הסכין. רמ״א: דוקא לפת (טעם משונה), לא ירק כלשהו, פת וכדומה ; ואף עם הלפת אין מתירין לחתוך את הצנון אלא פעם אחת, לא כמה פעמים — אלא אם חותך לפת בין כל צנון.
למעשה (גרידה / הדחה). זכור את הסולם: צנון → נטילת מקום (כעובי אצבע) ; קישוא → גרידה (גירוד) ; לפת → הדחה (שטיפה) ; וצנון שחתך מיד אחר הלפת → הדחה כלפת (פעם אחת). להבחין בין מאכל « לח » למאכל « יבש וחריף », ולהכיר את « הטעם המשונה » של הלפת, הן שאלות מציאות. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מומחה).
8. פסיקת הספרדים בזמננו — la psika séfarade
הערת שיטה. התשובות שלהלן (יביע אומר, יחוה דעת, ילקוט יוסף, אור לציון) מאריכות את עקרונות סימן צ״ו הנ״ל למקרים מודרניים. אינן בגוף הסימן ; הן מובאות כזרמי פסיקה מוכרים, לאישור אצל רב קודם כל יישום.
הפסיקה הספרדית בת זמננו (בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף, הרב בן ציון אבא שאול) יוצאת ממסגרת המחבר: הצנון והחריפים שנחתכו בסכין של בשר צריכים נטילת מקום (סעיפים א-ב) ; המדוכה אוסרת (למחבר) רק בן יומו (סעיף ג) — וכאן הספרדים נוטים אחר המחבר ולהקל בשאינו בן יומו, ובפרט בהפסד ; ונסמכים בנקל על המקילין המצמצמים את הדבר חריף המלא לחלתית בלבד (משכנות יעקב, פת״ש ס״ק א). ביטול ברוב של המיובאים (סעיף ד) וסולם גרידה / הדחה (סעיף ה) מתקבלים כמות שהם.
מקרה מעשי
נטיית הספרדים (לאישור)
צנון / בצל שנחתך בסכין של בשר
נטילת מקום (כעובי אצבע) אם בן יומו או אינו מקונח ; ואם לאו, טעימה ואז הדחה.
מדוכת תבלין שאינה בן יומו
אחר המחבר: נוטים להתיר (הרמ״א המחמיר הוא מנהג האשכנזים) ; הקלה יתרה בהפסד.
סכין שחתך בצל, ואחר כך חלב
משערים שישים נגד הלהב (חוץ מהקתא) ; בצלים קטנים / הפסד → לקולא (פת״ש ס״ק ג).
לימון, דגים מלוחים מיובאים
ביטול ברוב — מותר ; תפוחים / לפת שאינם חריפים → מותרים בלא חשש.
עיגון בסימן. כל זה נובע מן הלשון: נטילת מקום ו« שישים נגד הלהב » (סעיף א), ההרחבה לחריפים (סעיף ב), המדוכה (סעיף ג), ביטול ברוב (סעיף ד), סולם גרידה / הדחה (סעיף ה). התשובות בנות זמננו מיישמות כללים אלו במטבחי ימינו.
9. פסיקת האשכנזים — la psika ashkénaze
הערת שיטה. כנ״ל: זרמים אלו מאריכים את הרמ״א ונושאי הכלים ; הם מובאים כסימני דרך בפסיקה, לאישור אצל רב.
הפסיקה האשכנזית יוצאת מן הרמ״א ומן האחרונים (חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד, ולמאה העשרים האגרות משה). שני קווי רמ״א שולטים בסימן זה: (1) בסעיף א, « כולו אסור » לכתחלה — הצנון (וכל שכן חתוך דק דק) אסור כולו ; בדיעבד נטילה לבד ; (2) בסעיף ג, המדוכה אוסרת אף שאינה בן יומו (יש אומרים, רשב״א). ונוקטים גם כתרומת הדשן / ספר התרומות הסוברים שכל דבר חריף חריף לגמרי (ט״ז ס״ק ג).
מקרה מעשי
נטיית האשכנזים (לאישור)
צנון שנחתך בסכין של בשר
לכתחלה « כולו אסור » (רשב״א / רמ״א) ; בדיעבד נטילת מקום (כעובי אצבע).
חתוך דק דק
שישים נגד כל הצנון (ב״י / סמ״ק) — אין מקום חתך מבודד ליטול.
מדוכת תבלין
מחמירים אף שאינה בן יומו (יש אומרים, רשב״א תמ״ט ; ועיין ק״ג:ו).
ספק סכין / מרא (צנון)
לקולא — אך הש״ך מצמצם ספק זה לקריי״ן בלבד (ראה §11).
חב״ד — אך ורק ממקורות אמיתיים. שולחן ערוך הרב אינו מכסה את יורה דעה ; אין אפוא « דעת הרב » על סימן צ״ו. למנהג חב״ד בעניינים אלו מתייחסים לתשובות הצמח צדק ולספר המנהגים חב״ד כשהם דנים במפורש בנקודה — ונמנעים מלייחס לאדמו״ר הזקן פסק שלא כתב כאן.
10. מקרים מודרניים — מטבח ימינו
כיצד סימן צ״ו מאיר את המטבח. ארבעה כלים מן הסימן משמשים להכרעת המקרים המודרניים: (1) נטילת מקום / קליפה / גרידה / הדחה לפי העוצמה (סעיפים א, ה) ; (2) « שישים נגד הלהב » כשבישלו בלא נטילה (סעיף א) ; (3) מדוכת / טוחנת תבלין (סעיף ג) ; (4) ביטול ברוב של מוצרים מיובאים (סעיף ד).
מקרה מודרני
כלי הסימן
נטייה (לאישור אצל הרב)
סכין הבשר היומיומי חותך בצל / שום / לימון
סעיף א-ב (נטילת מקום)
אם אוכלים אחר כך בחלב: לטול מקום החתך (נטילה) ; לכתחלה מייחדים סכין « פרווה » לחריפים.
לימון נסחט בסכין של בשר, ואז למאכל חלבי
סעיף ב (חמוצים) ; סעיף ד
הלימון חריף → כצנון ; אך מי לימון מיובאים בכמות מותרים (ביטול ברוב, סעיף ד).
טוחנת / מדוכת תבלין משותפת בשר-חלב
סעיף ג (מדוכה)
מחבר: אסור אם בן יומו ; רמ״א: מחמיר אף שאינו בן יומו. מייחדים טוחנת לכל מין.
דג שנפתח בסכין של גוי (חנות דגים)
סעיף ב ; פת״ש ס״ק ה
חוות יאיר: שוטף ומשפשף חזק (שפשוף) את מקום הנגיעה ; הדג אינו תמיד חריף, אך נוהגים מספק.
הכשרת סכין של בשר שנאסר
סולם נטילה / הגעלה
לסכין עצמו: הגעלה (או השחזה לפי העניין) — אינו עניין הסעיף, אך נקודה מעשית סמוכה.
פתחי תשובה (ס״ק ד): הפרי מגדים על הבָּרְשְׁט / מי סובין — אם אינו ראוי לשתייה חי, הוא דבר חריף כצנון ; אם ראוי לשתייה, הוא כדברים חמוצים (מותר בהפסד) ; ומי סובין לבדם נ״ט בר נ״ט. הבחנה לדעת, ולא להכריע ביחיד.
למעשה. מקרים אלו משלבים שאלות מציאות — האם הסכין בן יומו, מקונח ; האם המאכל חריף לגמרי ; החיתוך דק או לאו ; המוצר מיובא בכמות — שרק רבך יכול להכריע בראותו את המקרה. הכלל המעשי: לברר איזה סכין, איזה מאכל, בן יומו או לאו, ועם מה מחברים אותו. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מומחה).
11. סיכום מעשי — récapitulatif et tableaux
טבלה — סולם ההסרה, למעשה
מאכל / מקרה
המידה (לדידן)
הערה
צנון, סילקא (חריף מאוד, יבש)
נטילת מקום — כעובי אצבע
לכתחלה « כולו אסור » (רמ״א) ; בדיעבד נטילה
צנון חתוך דק דק
שישים נגד כל הצנון
אין מקום חתך מבודד (ב״י / סמ״ק)
שום, בצל, כרישין, תמכא, לימון, דג מלוח
כצנון (נטילה או טעימה)
מרקחת מיובאת → מותרת (רמ״א)
תבלין במדוכה
בן יומו → אסור ; י״א אף שאינו ב״י
ועיין ק״ג:ו (ט״ז תמוה)
קישוא (לח)
גרידה (גירוד)
הדחה לבד אינה מספקת (ט״ז ס״ק יד)
לפת (טעם משונה)
הדחה (שטיפה)
מבטל אף טעם צנון שחתך אחריו — פעם אחת
בישל בחלב בלא נטילה
שישים נגד הלהב (חוץ מהקתא)
« אין יודעים היכן נגע הסכין » (רש״ל)
לימון / דגים מיובאים בכמות
מותר (ביטול ברוב)
תפוחים, לפת יבש → מותרים בלא חשש
טבלה — מי אומר מה (נושאי הכלים של הסימן)
הפוסק
תרומה מכרעת (מעוגן בקורפוס)
מחבר (סעיפים א-ה)
צנון / סילקא → נטילת מקום או טעימה ; שאר חריפים כן ; מדוכה בן יומו ; מי לימוני״ש / דגים מיובאים מותרים ; קישואים → גרידה, לפת → הדחה, הלפת מבטל טעם הסכין.
רמ״א (הגה)
דק דק → שישים נגד כל הצנון ; רשב״א/ר״ן → כולו אסור לכתחלה, בדיעבד נטילה ; עלה → אין חשש ; ספק → לקולא ; מרקחת מותרת (סעיף ב) ; מדוכה י״א אף אינו ב״י (סעיף ג) ; ביטול ברוב, כרוב כמנהג (סעיף ד) ; לפת לבד, פעם אחת (סעיף ה).
ש״ך (שפתי כהן)
סילקא = תרדין (סלקים / מנגולד) ; חולק על הרמ״א בספק: ההיתר בספק רק בקריי״ן (שיש בו גם ספק סכין / מרא), לא בצנון רגיל (מובא פת״ש ס״ק ב).
ט״ז (טורי זהב)
ס״ק א (מהר״ם: רק חלתית חריף אף שאינו ב״י ; השאר → בן יומו / אינו מקונח מחמת השמנונית) ; ס״ק ג (ספר התרומות/רש״י: צנון כחלתית ; קריי״ן שנכתש בכלי חלב נקי בלא סכין → מותר, אין דוחקא) ; ס״ק ד (שישים נגד כל הלהב, רש״ל) ; ס״ק ה-ו (חנ״נ: שישים נגד כל הנטילה ; דק דק → הכל) ; ס״ק ז (רשב״א: אף שאינו דק דק, מפעפע בכל) ; ס״ק ט (תפוחים אינם חריף ; ברשט חריף) ; ס״ק י (מדוכה: שו״ע בן יומו אך ק״ג:ו אף שאינו ב״י — תמוה) ; ס״ק יד (גרידה < קליפה ; הדחה אינה מספקת).
פרי מגדים (פר״מ)
הברשט / מי סובין: אינו ראוי לשתייה חי = דבר חריף כצנון ; ראוי לשתייה = כחמוצים (מותר בהפסד) ; מי סובין לבד = נ״ט בר נ״ט (מובא פת״ש ס״ק ד).
פתחי תשובה (פתחי תשובה)
ס״ק א (משכנות יעקב: ראיה גמרית למקילין — רק חלתית ד״ח) ; ס״ק ב (דיון ש״ך / קרוב / תולדות יצחק בספק ובחזקת היתר) ; ס״ק ג (רב דניאל: בצלים קטנים, לקולא שאינו ב״י בהפסד) ; ס״ק ד (פרי מגדים על הברשט) ; ס״ק ה (חוות יאיר: דג בסכין של גוי → שטיפה ושפשוף).
טבלה — זרמי פסיקה בני זמננו (מחוץ לקורפוס, לאישור)
ספרדים: בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, יחוה דעת), ילקוט יוסף ; אור לציון (הרב בן ציון אבא שאול). מאריכים את המחבר: נטילת מקום לחריפים, מדוכה בן יומו בלבד, ביטול ברוב למיובאים, סולם גרידה / הדחה ; נוטים להישען על המקילין (חלתית לבד חריף לגמרי) ולהקל בהפסד.
אשכנזים: אגרות משה (הרב משה פיינשטיין) ואחרונים (חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד). מאריכים את הרמ״א: « כולו אסור » לכתחלה לצנון, מדוכה מחמירים אף שאינה בן יומו, כל דבר חריף חריף לגמרי (ספר התרומות).
חב״ד: אין שולחן ערוך הרב על יו״ד. מצטטים אך מקורות אמיתיים — תשובות הצמח צדק, ספר המנהגים — כשהם דנים במפורש בנקודה.
בעיקרון, זכור את שני הכוחות (חורפיה + דוחקא דסכינא): הדבר חריף מוציא ומפעפע את טעם הסכין כממש, ו« מעורר » אף טעם פגום.
למעשה, צנון (וכל חריף) שנחתך בסכין של בשר בן יומו או אינו מקונח צריך נטילת מקום (כעובי אצבע) ; ומנהג האשכנזים (רמ״א) לאסור לכתחלה את כל הצנון.
הסולם יורד עם העוצמה: נטילת מקום (צנון) > קליפה > גרידה (קישוא) > הדחה (לפת) ; וביטול ברוב מתיר לימון ודגים מלוחים מיובאים.
ולכל מקרה אמיתי — סכין בן יומו או לאו, מקונח או לאו, חיתוך דק, עוצמת החריפות — ההלכה למעשה עוברת דרך רבך. ליישום במצבך המדויק, התייעץ עם רבך (או דיין מומחה).
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פסק והלכה למעשה בדין מאכל חריף שנחתך בסכין של בשר · סימן צ״ו · ⚖️ רמה 4 — הלכה למעשה
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד. זרמי הפסיקה בני זמננו המובאים (ספרדים ואשכנזים) הם סימני דרך, לא פסק אישי. לכל יישום מעשי (לְמַעֲשֶׂה), התייעצו עם רב מוסמך.