✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — פתיחה

סימן ר״ט · כשהברכה יוצאת מגדרה

דיני טעות וספק בברכת היין — הנוסח שהפה בגד בו (על דעת לומ׳ שהכל וטעה ואמר בפה״ג), החזרה בתוך כדי דיבור (תוך כדי דיבור), המסובין שיצאו בברכתו שלא מדעתו, והספק שאינו מתברר (נסתפק אם בירך אם לאו)
סימן ר״ט · ג׳ סעיפים
דיני טעות וספק בברכת היין
🌱 רמת פתיחה · מתחילים
✦ ❖ ✦

הסימנים שלפניו קבעו איזו ברכה לומר, וכיצד לאומרה. סימננו שואל את השאלה שאין אוהבים לשאול: ומה אם יצאה מגדרה? נטלתי כוס של שכר, פתחתי בברכה על דעת לומר ״שהכל״, ופי אמר ״בורא פרי הגפן״. או שנזכרתי מיד וחזרתי בי. או — והוא המצוי מכולם — שאיני יודע כלל אם בירכתי. לשון הסימן, ביאור שוטף והסבר ג׳ הסעיפים, ועמם פרק של מקרים מעשיים.

הנושא: מה כוחה של ברכה שיצאה מגדרה — טעות שלא נתקנה, חזרה תוך כדי דיבור, וספק ברכות להקל
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ט · ג׳ סעיפים

עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com

לכל ברכה תחילה וסוף, ובאמצע עשוי להתרחש דבר. התחילה היא ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם — שם ומלכות, שסימננו קורא להם עיקר הברכה. והסוף הוא הנוסח הקורא בשם המאכל: שהכל נהיה בדברו, בורא פרי הגפן. וכל הסימן הזה עומד בשאלה אחת: כשאין התחילה והסוף עולים בקנה אחד, מי משתיהן עושה את הברכה? סעיף א׳ מעמיד את השאלה, סעיף ב׳ מראה מה נעשה כשתיקנוה בזמנה, וסעיף ג׳ יוצא מברכת היין אל כלל הנוהג בכל מקום: בספק — אין מברכין. וכאן אנו לומדים בדרך העיון ; ולמעשה — כהוראת הרב.

📑 מהלך הלימוד

א. טעות שלא נתקנה (סעיף א) — הכוונה כנגד החתימה, ושני צדדיה של הטעות
ב. חזרה תוך כדי דיבור (סעיף ב) — התיקון המיידי, ומעשה המסובין שבהגה
ג. ספק ברכות להקל (סעיף ג) — הספק, והיוצא מן הכלל היחיד
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה

א. טעות שלא נתקנה — הכוונה והחתימה

עִיקַּר הַבְּרָכָה — גופה של ברכה. והלשון מן הסימן עצמו היא: שם ומלכות שהם עיקר הברכה. כל הברכות פותחות באותן שש תיבות, ואין בהן זכר למאכל ; ואין קורא בשמו אלא הסוף. ומכאן השאלה: בשעה שהוצאתי שם ומלכות היתה כוונתי לנוסח הנכון — כלום די בכך, אם אחר כך אמר פי את שאינו נכון? והגמרא שאלה אותה בשתי תיבות ולא פשטה: בתר עיקר ברכה אזלינן, או בתר חתימה אזלינן (ברכות י״ב ע״א).

סעיף א׳ — פתח על דעת לומ׳ שהכל וטעה ואמר בפה״ג

לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם על דעת לומ׳ שהכל וטעה ואמר בפה״ג אין מחזירין אותו מפני שבשעה שהזכי׳ שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראוי לאותו המין ויש אומרים שאם לקח כוס שכר או מים וסבור שהוא של יין ופתח ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם על דעת לומ׳ ב״פ הגפן ונזכ׳ שהוא שכר או מים וסיים שהכל יצא: הגה וכל שכן אם היה בידו יין וסבור שהוא מים ופתח אדעתא לומר שהכל ונזכר ובירך בפה״ג שיוצא שהרי אף אם סיים שהכל יצא [טור]:
ביאור: נטל כוס של שכר או של מים ופתח ואמר ״ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם״ על דעת לומר ״שהכל״, וטעה ואמר ״בורא פרי הגפן״ — אין מחזירין אותו, לפי שבשעה שהזכיר שם ומלכות, שהם גופה של ברכה, לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין. ויש אומרים שאם נטל כוס של שכר או מים וסבור שהוא של יין, ופתח ״ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם״ על דעת לומר ״בורא פרי הגפן״, ונזכר שהוא שכר או מים וסיים ״שהכל״ — יצא. ובהגה: וכל שכן אם היה בידו יין וסבור שהוא מים, ופתח על דעת לומר ״שהכל״ ונזכר ובירך ״בורא פרי הגפן״ — שיוצא, שהרי אף אם היה מסיים ״שהכל״ היה יוצא.
הצד הראשון: הכוונה היתה כהוגן, והפה נכשל. לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם על דעת לומ׳ שהכל וטעה ואמר בפה״ג אין מחזירין אותו (שו״ע או״ח ר״ט:א), וטעמו בגוף הסעיף: מפני שבשעה שהזכי׳ שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראוי לאותו המין (שו״ע או״ח ר״ט:א). וכן היא לשון הרמב״ם: לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה יא), והוסיף והואיל ולא היה בעקר הברכה טעות אף על פי שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה יא). תמצית: לדעתו הכל תלוי במה שכיוון הלב בשעת הזכרת השם.
אבל המשנה ברורה לא הלך כאן אחר מרן: זהו דעת הרמב״ם אבל רוב הפוסקים וכמעט כולם חולקים עליו והסכימו דלא אזלינן בתר דעתו כיון שבפיו הוציא ברכה שאינה ראויה לאותו המין לא יצא ומחזירין אותו וכתבו האחרונים דכן יש להורות (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:א). תמצית: רוב הפוסקים סוברים שהברכה נמדדת במה שיצא מן הפה ולא במה שהיה בלב ; ולפיכך בצד זה חוזר ומברך — וכן יש להורות.
והצד השני הפוך, ובו הכל מודים: ויש אומרים שאם לקח כוס שכר או מים וסבור שהוא של יין ופתח ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם על דעת לומ׳ ב״פ הגפן ונזכ׳ שהוא שכר או מים וסיים שהכל יצא (שו״ע או״ח ר״ט:א), ועליו כתב המשנה ברורה וכן הלכה (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ב), וביאר את כוחו: היינו אע״ג דבשעה שהזכיר שם ומלכות שהוא עיקר הברכה היה דעתו על ברכה שאינה ראויה לאותו המין כלל אפ״ה כיון שחתימת הברכה הזכיר בפיו כהוגן יצא בדיעבד (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ג). תמצית: הכוונה היתה שלא כהוגן והחתימה כהוגן — והחתימה מכרעת.
וההגה הוסיפה את הקל שבכולם: וכל שכן אם היה בידו יין וסבור שהוא מים ופתח אדעתא לומר שהכל ונזכר ובירך בפה״ג שיוצא (רמ״א או״ח ר״ט:א), שהרי אף אם סיים שהכל יצא (רמ״א או״ח ר״ט:א) — וביארה המשנה ברורה: ונמצא שאף לפי מחשבתו היתה ברכה הראויה לאותו המין (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ד). תמצית: על היין אף ״שהכל״ ראוי, ואין כאן טעות שצריכה תיקון. ושורש הדבר בטור: היה בידו כוס של מים וסבור שהוא של יין והתחיל ואמר ברוך אתה ה׳ אלהינו מ״ה על דעת לומר בפה״ג ונזכר שהוא של מים וסיים שהכל יצא (טור או״ח סימן ר״ט).

ב. חזרה תוך כדי דיבור — התיקון המיידי

סעיף ב׳ — ותוך כדי דיבור נזכר שטעה

לקח כוס של שכר או מים ובירך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם בפה״ג ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואומ׳ שהכל נהיה בדברו וכן היתה אמירתו ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם בפה״ג שהכל נהיה בדברו יצא: הגה ואם היו אחרים שותים ג״כ ויין לפניהם ודעתו ג״כ על יין שהיה סבור שבכוסו יין ובירך בפה״ג ונמצא אח״כ שבכוסו מים או שכר כשחוזר ושותה אח״כ יין א״צ לחזור ולברך ויוצא בברכה שבירך על כוסו אע״פ שהיתה בטעות דהא דעתו היה לשתות ג״כ שאר יין גם הוציא האחרי׳ ששותין שם ולכן ברכתו ברכה (תשובת מהרי״ל סי׳ צ״ב ב״י ססי׳ ר״ו):
ביאור: נטל כוס של שכר או מים ובירך ״ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן״, ובתוך כדי דיבור נזכר שטעה ואמר ״שהכל נהיה בדברו״ ; ונמצאת אמירתו כולה ״ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו״ — יצא. ובהגה: ואם היו אחרים שותים עמו ויין מונח לפניהם, ודעתו אף היא על יין — שהיה סבור שבכוסו יין ובירך ״בורא פרי הגפן״, ונמצא אחר כך שבכוסו מים או שכר — כשחוזר ושותה יין אינו צריך לחזור ולברך, ויוצא בברכה שבירך על כוסו אף על פי שהיתה בטעות ; שהרי דעתו היתה לשתות אף יין אחר, ועוד שהוציא בה את האחרים השותים שם, ולפיכך ברכתו ברכה.
אין דיבור נחתם אלא בכלות כדי דיבור: לקח כוס של שכר או מים ובירך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם בפה״ג ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואומ׳ שהכל נהיה בדברו (שו״ע או״ח ר״ט:ב), ואז וכן היתה אמירתו ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם בפה״ג שהכל נהיה בדברו יצא (שו״ע או״ח ר״ט:ב). תמצית: מה שנוסף מיד אינו נוסף בצד הברכה אלא בתוכה ; והכל נקרא משפט אחד, ומשפט זה מסתיים כהוגן.
והמשנה ברורה הרחיב את הדין: היינו אפילו בעת תחלת הברכה היה סבור שהוא יין ונמצא שהיה תחלת הברכה וסופה שלא כהוגן אפ״ה כיון שעקר תוך כ״ד וסיים כהוגן יצא (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ה). תמצית: אף אם בפתיחה עצמה היה סבור שהוא יין — ונמצאו התחלה וסוף שלא כהוגן — החזרה בזמנה מצילה את הכל.
ונתן לדבר גבול: אבל לאחר כדי דיבור לא מהני עקירתו וחוזר ומברך (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ו) ; ועיקר הדבר, שיש לקולא זו תחום: ודע דהא דמקילינן בדיעבד בתוך כדי דיבור דוקא בברכות דרבנן אבל בבהמ״ז שהוא דאורייתא (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ו). תמצית: אין חוזרין בתוך כדי דיבור אלא בברכות שמדברי סופרים ; ואין ברכה של תורה מתקנת עצמה כך. וכיוצא בזה כתב הבית יוסף בענין החזרה המיידית: ומיהו היה אומר הר״מ שאם היה יודע בבירור שטעה בדיבורו שאמר בפה״ע תחת ב״פ הגפן דבתוך כדי דיבור יכול לחזור בו (בית יוסף או״ח סימן ר״ט).
וההגה פתחה את המקרה אל המסובין: ואם היו אחרים שותים ג״כ ויין לפניהם ודעתו ג״כ על יין שהיה סבור שבכוסו יין ובירך בפה״ג ונמצא אח״כ שבכוסו מים או שכר כשחוזר ושותה אח״כ יין א״צ לחזור ולברך (רמ״א או״ח ר״ט:ב), דהא דעתו היה לשתות ג״כ שאר יין גם הוציא האחרי׳ ששותין שם ולכן ברכתו ברכה (רמ״א או״ח ר״ט:ב). והמשנה ברורה ביאר שהברכה נאמרה עבורם: וכונתו היתה להוציא גם האחרים בברכתו (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ז), ובזה די להצילה: ואפילו לא היה דעתו בהדיא לשתות יותר ורק בסתמא כיון שהוציא אחרים בברכתו שיהיו יכולים לשתות היין שלפניהם נמצא שלא היתה ברכתו לבטלה ולכן מותר גם לו לשתות שאר יין (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ח). תמצית: ברכה שהועילה לאדם אינה ברכה לבטלה — ומה שלא היה לבטלה אין צריך לחזור עליו.

ג. ספק ברכות להקל — הספק

סעיף ג׳ — כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו

כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף חוץ מבהמ״ז מפני שהוא של תורה:
ביאור: כל הברכות — אם נסתפק לו אם בירך אם לא בירך, אינו מברך, לא בתחילה ולא בסוף ; חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.
הכלל, והוא רחב הרבה מברכת היין: כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף (שו״ע או״ח ר״ט:ג). וטעמו במשנה ברורה: משום שהן מד״ס וספיקא דרבנן לקולא (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ט). תמצית: הברכות תקנת חכמים הן, וספק בתקנת חכמים נידון לצד ההימנעות.
״לא בתחלה ולא בסוף״ — לא הברכה שלפני האכילה ולא זו שלאחריה. וכן היא לשון הרמב״ם: כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם ברך או לא ברך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף. מפני שהן מדברי סופרים (רמב״ם הלכות ברכות פרק ח הלכה יב). תמצית: אין הספק יוצר חיוב, ולפיכך אינו מתיר להוציא שם שמים.
והיוצא מן הכלל היחיד: חוץ מבהמ״ז מפני שהוא של תורה (שו״ע או״ח ר״ט:ג). והרמב״ם כתבו במקומו: וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם ברך או לא ברך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו (רמב״ם הלכות ברכות פרק ב הלכה יד). ושורש החילוק בגמרא, שאמרתו על דברים אחרים: ספק קרא קריאת שמע, ספק לא קרא — אינו חוזר וקורא (ברכות כ״א ע״א). תמצית: של תורה — מחמירין בספקו ; של דבריהם — מקילין.
והמשנה ברורה נתן תנאי ליוצא מן הכלל: והוא שאכל כדי שביעה דאז הוא מחוייב מן התורה (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:י), והורה הנהגה בברכה מעין שלש שבסימן שלפניו: דמי שאכל כדי שביעה מפירות או תבשיל של שבעת המינים ונסתפק לו אם בירך אחריו יאכל עוד מאותו המין שיעור כזית ויברך אחריו ויוציא עי״ז גם הספק שלו (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:י). תמצית: במקום לברך על ספק, מעמיד אדם את עצמו בחיוב ודאי — אוכל עוד כזית, ומברך על חיוב שאין בו ספק.
הסימן במשפט אחד: הברכה נמדדת במה שיצא מן הפה ולא במה שהיה בלב — בתר חתימה ; וכל עוד לא כלה כדי דיבור עדיין הפה יכול לתקן ; וכשאין יודעין — אין אומרים דבר, שהברכות מדברי סופרים — חוץ מברכת המזון שהיא של תורה.

מקרים מעשיים

מקרה א׳ — אמרתי ״בורא פרי הגפן״ על כוס של שכר

המעשה: על השולחן נטלתי כוס של שכר, פתחתי בברכה על דעת לומר שהכל נהיה בדברו, ופי המשיך בורא פרי הגפן. ולא חזרתי בי. האחזור ואברך?
ההנהגה: מרן הביא שאינו חוזר — לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם על דעת לומ׳ שהכל וטעה ואמר בפה״ג אין מחזירין אותו (שו״ע או״ח ר״ט:א) —, לפי שמפני שבשעה שהזכי׳ שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראוי לאותו המין (שו״ע או״ח ר״ט:א). אבל המשנה ברורה הכריע להפך: זהו דעת הרמב״ם אבל רוב הפוסקים וכמעט כולם חולקים עליו והסכימו דלא אזלינן בתר דעתו כיון שבפיו הוציא ברכה שאינה ראויה לאותו המין לא יצא ומחזירין אותו וכתבו האחרונים דכן יש להורות (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:א). תמצית: לדעתו הנוסח שיצא מפיו אינו אמת בשכר, ואין ברכה שאינה אמת מוציאה. ולמעשה — כהוראת הרב.

מקרה ב׳ — נזכרתי מיד

המעשה: אותה כוס ואותה טעות — אלא שהפעם שמעתי את מכשולי בשעה שיצא, והוספתי מיד שהכל נהיה בדברו. ומה אם לא נזכרתי אלא לאחר כמה רגעים?
ההנהגה: נזכר בזמנו — ניצל הכל: לקח כוס של שכר או מים ובירך ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם בפה״ג ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואומ׳ שהכל נהיה בדברו (שו״ע או״ח ר״ט:ב), ווכן היתה אמירתו ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם בפה״ג שהכל נהיה בדברו יצא (שו״ע או״ח ר״ט:ב) ; ואף אם הפתיחה עצמה היתה בטעות: היינו אפילו בעת תחלת הברכה היה סבור שהוא יין ונמצא שהיה תחלת הברכה וסופה שלא כהוגן אפ״ה כיון שעקר תוך כ״ד וסיים כהוגן יצא (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ה). לאחר השיעור — לא: אבל לאחר כדי דיבור לא מהני עקירתו וחוזר ומברך (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ו). ויש לזכור שאין קולא זו נוהגת בברכה של תורה: ודע דהא דמקילינן בדיעבד בתוך כדי דיבור דוקא בברכות דרבנן אבל בבהמ״ז שהוא דאורייתא (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ו). ולמעשה — כהוראת הרב.

מקרה ג׳ — איני יודע אם בירכתי

המעשה: כלתה הסעודה, אני קם — ומתברר שאיני יודע אם בירכתי. על פרי? על פת, לאחר שאכלתי כדי שביעה?
ההנהגה: בכל הברכות, כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף (שו״ע או״ח ר״ט:ג), שמשום שהן מד״ס וספיקא דרבנן לקולא (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:ט). ובברכת המזון להפך: חוץ מבהמ״ז מפני שהוא של תורה (שו״ע או״ח ר״ט:ג), ובתנאי שהזכיר המשנה ברורה: והוא שאכל כדי שביעה דאז הוא מחוייב מן התורה (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:י). ולברכה מעין שלש שאחר שבעת המינים נתן עצה נאה: דמי שאכל כדי שביעה מפירות או תבשיל של שבעת המינים ונסתפק לו אם בירך אחריו יאכל עוד מאותו המין שיעור כזית ויברך אחריו ויוציא עי״ז גם הספק שלו (משנה ברורה, מ״ב ר״ט:י). ולמעשה — כהוראת הרב.

שאלות להבנה

בחן את הבנתך:
  1. מהו עיקר הברכה שבסעיף א׳, ומדוע לשון זו היא עצם הנימוק של הרמב״ם?
  2. מפני מה אין שני צדדי הטעות שווים — כוונה כהוגן וחתימה שלא כהוגן, וכוונה שלא כהוגן וחתימה כהוגן (סעיף א)?
  3. מה עושה שתוספת שהכל נהיה בדברו שבסעיף ב׳ אינה נחשבת ברכה שנייה?
  4. מפני מה אין החזרה תוך כדי דיבור מספקת בברכה של תורה (מ״ב ר״ט:ו)?
  5. סעיף ג׳ מדבר ב״כל הברכות״: מה במקורן מצדיק את ההימנעות — ומה מוציא את ברכת המזון מן הכלל?

להעמיק עוד

אם רצונך להעמיק בסימן זה:
להמשיך אל הסימן הבא← סימן ר״י · 210
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

סימן ר״ט · ג׳ סעיפים · רמה 1 — פתיחה
♥ לתמוך בדעת
📖להצטרף לחברותא