שולחן ערוך · אורח חיים

Résumé concis :

ד׳ seifim : trois formules, une seule question pour les répartir, puis deux exigences d’un autre ordre. Le séif 1 pose le partage : «על שמועות שהם טובות לו לבדו מברך שהחיינו ואם הן טובות לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב» (שו״ע או״ח רכ״ב:א) — c’est la braïta «קצרו של דבר, על שלו הוא אומר: ״ברוך … שהחיינו וקיימנו״, על שלו ועל של חבירו — אומר: ״ברוך … הטוב והמטיב״» (ברכות נ״ט ע״ב), que le Tour n’avait pas écrite. Le séif 2 donne la formule de la mauvaise nouvelle : «על שמועות רעות מברך בא״י אמ״ה דיין האמת» (שו״ע או״ח רכ״ב:ב) — et n’y distingue rien, car «בין שהן רעות לו לבדו או גם לאחרים» (ביאור הלכה סימן רכ״ב). Le séif 3 quitte la formule pour le cœur : «חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפצה כדרך שמברך על הטובה» (שו״ע או״ח רכ״ב:ג), sur la michna «חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה» (משנה ברכות פרק ט משנה ה). Le séif 4, enfin, fixe l’instant : «מברך על הטובה הטוב והמטיב אע״פ שירא שמא יבא לו רעה ממנו» (שו״ע או״ח רכ״ב:ד), parce que «שאין מברכין על העתיד להיות אלא על מה שארע עתה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ד).