שולחן ערוך · אורח חיים

Concise summary:

ו׳ seifim: the siman leaves the news of the previous siman for the events themselves. Seif 1 sets down the birth: «ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן:» (שו״ע או״ח רכ״ג:א), on the braita «והתניא: אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ״ברוך … הטוב והמטיב״! התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר.» (ברכות נ״ט ע״ב). Seif 2 gives the father’s death and the inheritance: «מת אביו מברך דיין האמת היה לו ממון שיורשו אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו ואם יש לו אחים במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב:» (שו״ע או״ח רכ״ג:ב), with the Tur’s rule taken up in the gloss: «הגה שאין מברכין הטוב והמטיב אא״כ יש לו שותפות באותה טובה (טור):» (רמ״א או״ח רכ״ג:ב). Seif 3 decides the Amoraim’s dispute like Rabbi Yochanan: «אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן, אבל יש לו כיוצא בהן — אינו צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו יש לו כיוצא בהן, צריך לברך.» (ברכות נ״ט ע״ב). Seif 4 gives the reason for everything: «שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן» (שו״ע או״ח רכ״ג:ד). Seif 5 extends הטוב והמטיב to a gift, and the Beur Halacha rules otherwise in practice: «והנה לדינא הכרענו למעשה דלא יברך הטוב ומטיב מחמת אלו הפוסקים דס״ל דהירושלמי חולק בזה עם הבבלי ובודאי אנן נקטינן כהבבלי וע״כ יברך שהחיינו לבד» (ביאור הלכה סימן רכ״ג). Seif 6, finally, sets Tosafot against the Rosh on the threshold of importance.