הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ״ג — ו׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק י), מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, אליה רבה, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן
מי שילדה אשתו ומת מורישו ובנה בית חדש וקנה כלים חדשים ומה מברך. ובו ו סעיפים:
א׳:לידת זכר — הטוב והמטיב, ואף היא מברכת. ב׳:מת אביו וירשו — דיין האמת, ואחריו שהחיינו ביורש יחיד או הטוב והמטיב ביש לו אחים. ג׳:בית וכלים חדשים — שהחיינו על כל פעם, ואף בישנים החדשים לו. ד׳:שעת הברכה — בשעת הקנין, שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב, וכשילבשם מלביש ערומים. ה׳:כלים ומתנה — הטוב והמטיב. ו׳:גבול החשיבות — אין מברכין על דבר שאינו חשוב, ובעני שמח יברך.
Concise summary:
ו׳ seifim: the siman leaves the news of the previous siman for the events themselves. Seif 1 sets down the birth: «ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן:» (שו״ע או״ח רכ״ג:א), on the braita «והתניא: אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ״ברוך … הטוב והמטיב״! התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר.» (ברכות נ״ט ע״ב). Seif 2 gives the father’s death and the inheritance: «מת אביו מברך דיין האמת היה לו ממון שיורשו אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו ואם יש לו אחים במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב:» (שו״ע או״ח רכ״ג:ב), with the Tur’s rule taken up in the gloss: «הגה שאין מברכין הטוב והמטיב אא״כ יש לו שותפות באותה טובה (טור):» (רמ״א או״ח רכ״ג:ב). Seif 3 decides the Amoraim’s dispute like Rabbi Yochanan: «אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן, אבל יש לו כיוצא בהן — אינו צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו יש לו כיוצא בהן, צריך לברך.» (ברכות נ״ט ע״ב). Seif 4 gives the reason for everything: «שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן» (שו״ע או״ח רכ״ג:ד). Seif 5 extends הטוב והמטיב to a gift, and the Beur Halacha rules otherwise in practice: «והנה לדינא הכרענו למעשה דלא יברך הטוב ומטיב מחמת אלו הפוסקים דס״ל דהירושלמי חולק בזה עם הבבלי ובודאי אנן נקטינן כהבבלי וע״כ יברך שהחיינו לבד» (ביאור הלכה סימן רכ״ג). Seif 6, finally, sets Tosafot against the Rosh on the threshold of importance.
1. הקדמת הסוגיא — על מה נתקנו ברכות אלו
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בלידה — לשון מרן : «ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן:» (שו״ע או״ח רכ״ג:א). ובו ו׳ סעיפים, ועניינם אחד: מה אומר אדם על הטובה שבאה לידו בפועל. הסימן שלפניו דיבר בשמועות, וסימננו במאורעות עצמם — ולד, ירושה, בית, כלי ומתנה. ואותה מידה עצמה מחלקת בין הנוסחים — למי הטובה — אלא שנוספו כאן שתי מידות: השעה שבה נאמרת הברכה, והגבול שמתחתיו שוב אינה נאמרת.
תורת הסוגיא בגמרא: שנינו במשנה דהרואה «על הגשמים ועל הבשורות הטובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל שמועות רעות אומר ברוך דין האמת» (משנה ברכות פרק ט משנה ב), ובסמוך לה «בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים, אומר ברוך שהחינו» (משנה ברכות פרק ט משנה ג). והוקשו זו לזו בגמרא — שאם הטוב והמטיב על כל טובה, מפני מה נתנה המשנה השנייה שהחיינו על בית חדש? ותירצה: «לא קשיא: הא דאית ליה שותפות, הא דלית ליה שותפות.» (ברכות נ״ט ע״ב), והביאה את הברייתא «והתניא: קצרו של דבר, על שלו הוא אומר: ״ברוך … שהחיינו וקיימנו״, על שלו ועל של חבירו — אומר: ״ברוך … הטוב והמטיב״.» (ברכות נ״ט ע״ב). ושוב הקשתה מברייתות אחרות והעמידתן: «והתניא: אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ״ברוך … הטוב והמטיב״! התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר.» (ברכות נ״ט ע״ב) ; «תא שמע: מת אביו והוא יורשו, בתחלה אומר: ״ברוך … דיין האמת״, ולבסוף הוא אומר: ״ברוך … הטוב והמטיב״. התם נמי דאיכא אחי דקא ירתי בהדיה.» (ברכות נ״ט ע״ב). תמצית: שלושת ראשי סימננו — הלידה, הירושה והכלים — הם הם שלוש הקושיות שבסוגיא, וסימן רכ״ג אינו אלא פירוקן להלכה.
החקירה היסודית — מהו «לו ולאחרים»: כל שאחר נהנה עמו, או דוקא מי שיש לו באותה טובה תועלת ממש?
(א) כל הנהנה עמו — שכן העמידה הגמרא את הלידה בטעם דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר (ברכות נ״ט ע״ב), ולכאורה אין לאם בוולד אלא נחת רוח ; וכן במתנה כתב מרן «שהיא טובה לו ולנותן» (שו״ע או״ח רכ״ג:ה), ואין לנותן בחפץ כלום.
(ב) דוקא תועלת — וכן העלה הביאור הלכה בשם תשובת הרשב״א: «דלאו בכל דבר שנהנה הוא ואחרים עמו שיברך הטוב והמטיב שא״כ אפילו אקרא חדתא יברך הטוב והמטיב» (ביאור הלכה סימן רכ״ג), «אלא דברכה זו הוא דוקא בדבר שיש לו תועלת והנאה בו» (ביאור הלכה סימן רכ״ג).
ונפקא מינה לכמה דינים: נולד בן לבנו או לאוהבו, יין חדש, וכל מקום שאחרים שמחים עמו ואין להם בו תועלת ; ולצד השני אין מברכין הטוב והמטיב אלא במקום שיש לאחר הנאה גשמית. ומסקנת הביאור הלכה למעשה: «וטוב למעט בברכות אלו בדבר שלא נזכר בהדיא» (ביאור הלכה סימן רכ״ג). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
2. ילדה אשתו זכר — הטוב והמטיב (שו״ע או״ח רכ״ג:א)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳:«ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן:» (שו״ע או״ח רכ״ג:א).
שורש הדין: ברייתא היא — «והתניא: אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ״ברוך … הטוב והמטיב״! התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר.» (ברכות נ״ט ע״ב) ; ולשון הטור «ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב» (טור או״ח סימן רכ״ג). וכתב הבית יוסף את הטעם ואת מקורו: «ומפרש בגמרא שם הטעם משום דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר כלומר דאי לאו הכי לא הוה ליה לברוכי הטוב והמטיב דאינו מברך כן אלא כשאותה טובה מגעת גם לאחרים» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג) ; ומה שגם היא מברכת — «וכתבו הגהות מיימון פ״ד בשם סמ״ק דגם היא צריכה לברך כיון דשניהם נהנים» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). תמצית: שתי ברכות נפרדות יש כאן, של האב ושל האם, וכל אחת מהן חובת עצמו.
קושיא — הברייתא נקטה «אמרו ליה ילדה אשתו זכר», ובמת אביו לא נקטה «אמרו לו» ; ולמה שינתה? ועוד: אם הטובה היא עצם הלידה, מפני מה אין מברכין על לידת בת?
תירוץ: יישב ערוך השלחן שהברייתא מדברת במי שהיה תאב לזכר ובאו ובשרוהו, ומזה הוצרכה הגמרא לשאול מי עוד נהנה עמו. ובלידת בת כתב: «אבל בלידת נקבה אין מברכין, לפי שאין בזה שמחה כל כך כבזכר» (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). וכן דקדקה המשנה ברורה בתיבת «זכר»: «מדסתמו הפוסקים משמע דאפילו היו לו כמה זכרים ותאב שיולד לו בת כדי שיקיים מצות פו״ר אפ״ה אם נולד בת אין מברך ע״ז» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ב) ; ומכל מקום «ומ״מ נ״ל פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה מברך ברכת שהחיינו» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ב). תמצית: הברכה אינה על עצם הלידה כמאורע אלא על השמחה המיוחדת שבה, וזו נקבעה בזכר ; ואילו שמחת הראייה אינה תלויה בכך.
אין חילוק בין רואה לשומע: כתב המגן אברהם «ובאלו אין חילוק בין רואה לשומע» (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג), וכן המשנה ברורה «ואפילו לא ראה בעצמו רק שמע כשהיה בעיר אחרת» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:א). ובגדר הטובה שבשני הצדדים: «הטוב לו דניחא ליה בזכר וגם טוב לה שגם לה ניחא בבן זכר ואפילו היה להם כבר כמה בנים» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ג) ; ואם לא בירך מיד — «ועיין בפמ״ג דאפילו אם לא בירך תיכף כששמע ג״כ יברך לכו״ע דעדיין הטובה נמשכת» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ג). תמצית: סימננו אינו בכלל דין השמועה שבסימן שלפניו — המאורע עצמו מחייב, בין ראהו בין נודע לו ממרחק, וכל זמן שהטובה נמשכת.
היסוד: «והתניא: אמרו ליה ילדה אשתו זכר, אומר ״ברוך … הטוב והמטיב״! התם נמי, דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר.» (ברכות נ״ט ע״ב) ; «ומפרש בגמרא שם הטעם משום דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר כלומר דאי לאו הכי לא הוה ליה לברוכי הטוב והמטיב דאינו מברך כן אלא כשאותה טובה מגעת גם לאחרים» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג) ; «הטוב לו דניחא ליה בזכר וגם טוב לה שגם לה ניחא בבן זכר ואפילו היה להם כבר כמה בנים» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ג)
3. מתה אשתו בלדתה, וחובה או רשות (רמ״א או״ח רכ״ג:א)
לשון ההגהה
הגהת הרמ״א לסעיף א׳:«הגה ואם מתה אשתו בלדתה מברך שהחיינו דהא ליכא הטבה לאחריני וכן אם מת האב קודם שילדתו היא מברכת שהחיינו (וכן נראה לי ליישב הרשב״א סי׳ רמ״ה) ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות:» (רמ״א או״ח רכ״ג:א).
קושיא — הבית יוסף כתב בפירוש «ונראה דאפי׳ מתה אשתו מברך הטוב והמטיב דהא מ״מ טובה היתה לה בעת שילדתו» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג), והרמ״א כתב שמברך שהחיינו ; ואם הטעם משום שאין הטבה לאחריני, הרי כתב הבית יוסף שהיתה לה טובה בשעה שילדתו!
תירוץ: הט״ז הסכים עם הבית יוסף אבל לא מטעמו — «ונ״ל כדברי ב״י ולאו מטעמיה דהיאך יברך על מה שאינו שייך בשעת ברכה אלא נ״ל דאפי׳ לאחר מיתתה יש לה טובה שהשאירה זכר בעולם» (ט״ז או״ח סימן רכ״ג). תמצית: לט״ז אין הטובה שעברה מספקת, שהרי אין מברכין על מה שאינו בשעת הברכה ; אלא שיש לה טובה קיימת אף לאחר מיתה, שהשאירה זכר בעולם — ומטובה זו מברכין הטוב והמטיב.
שיטות האחרונים:«יש אומרים דהמחבר פליג ע״ז וס״ל דאפילו מתה אשתו בלדתה מברך הטוב והמטיב וכזה ס״ל ג״כ הט״ז לדינא» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ד) ; ולעומתם «אבל במור וקציעה פליג ע״ז דברכת הטוב והמטיב נתקן רק על הנאה גשמיית ולא על הנאה רוחניית לבד» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ד). והביאור הלכה דן אם יכול לברך אחר מיתתה: «ויש לדחות דכיון שקודם שבירך מתה ואין לה עתה הנאה גשמיית בבנה שוב לא יכול לומר ברכה זו» (ביאור הלכה סימן רכ״ג). תמצית: שלוש דעות — הטוב והמטיב מפני טובה שעברה (ב״י), מפני טובה רוחנית שנשארה (ט״ז), ושהחיינו מפני שברכת הטוב והמטיב לא נתקנה אלא על הנאה גשמית קיימת (מו״ק וכרמ״א) ; ולמעשה העתיקו רוב האחרונים כרמ״א. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חובה או רשות — סוף ההגהה: מקורה בתשובת הרשב״א שהביא הבית יוסף: «מסתבר דכל שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו בין נולדו לו בנים אחרים או לאו» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג), «אלא שלא ראיתי שנהגו כן אפילו הגדולים אשר בארץ ושמא עשאום רשות כקרא חדתא» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). והמגן אברהם דחה את המנהג: «ולכן מקילין רבים בכל הברכות כיוצא באלו ואינו נכון דמאי דאיתמר איתמר» (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג), וכן המשנה ברורה «אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ז), וטעם המקילים «שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ז). והביאור הלכה: «אבל הרבה פוסקים ס״ל דהוא חובה» (ביאור הלכה סימן רכ״ג), «וטעמם דדבר שתקנו חז״ל לברך משום שמחת הלב לא שייכא בזמן אלא כל אימת שנזדמן ע״י הקניה שמחה בלבו» (ביאור הלכה סימן רכ״ג). וערוך השלחן נתן טעם אחר לגמרי למנהג ההקלה: «ולעניות דעתי נראה טעם נכון מה שמקילים בברכה זו, דלא מצאתי ברי״ף וברמב״ם פרק י׳ כלל דין זה» (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג), ומכאן «וכיון שהרי״ף והרמב״ם דחאו זה מהלכה, פשיטא שאין לנו לכנוס בספק ברכה» (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). תמצית: לרוב האחרונים חובה היא, ומה שנקרא בגמרא רשות לא נאמר אלא בקרא חדתא ; ולערוך השלחן טעם המנהג הוא השמטת הרי״ף והרמב״ם, וספק ברכות להקל. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «ונראה דאפי׳ מתה אשתו מברך הטוב והמטיב דהא מ״מ טובה היתה לה בעת שילדתו» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג) ; «ונ״ל כדברי ב״י ולאו מטעמיה דהיאך יברך על מה שאינו שייך בשעת ברכה אלא נ״ל דאפי׳ לאחר מיתתה יש לה טובה שהשאירה זכר בעולם» (ט״ז או״ח סימן רכ״ג) ; «אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ז)
4. מת אביו והירושה — דיין האמת ואחריו (שו״ע או״ח רכ״ג:ב)
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳:«מת אביו מברך דיין האמת היה לו ממון שיורשו אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו ואם יש לו אחים במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב:» (שו״ע או״ח רכ״ג:ב). והגהה: «הגה שאין מברכין הטוב והמטיב אא״כ יש לו שותפות באותה טובה (טור):» (רמ״א או״ח רכ״ג:ב).
שורש הדין: ברייתא — «תא שמע: מת אביו והוא יורשו, בתחלה אומר: ״ברוך … דיין האמת״, ולבסוף הוא אומר: ״ברוך … הטוב והמטיב״. התם נמי דאיכא אחי דקא ירתי בהדיה.» (ברכות נ״ט ע״ב) ; ולשון הרמב״ם «אמרו לו מת אביו וירשהו. אם יש עמו אחין מברך בתחלה דין האמת ואחר כך הטוב והמטיב. ואם אין עמו אחים מברך שהחינו.» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ז), ובכללו «קצרו של דבר כל דבר טובה שהיא לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב. וטובה שהיא לו לבדו מברך שהחינו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ז). ולשון הטור «אין לו אחים והוא יורשו מברך שהחיינו שאין מברכין הטוב והמטיב אא״כ יש לו שותף באותה טובה» (טור או״ח סימן רכ״ג). תמצית: הרמב״ם והטור כתבו את הכלל בגוף הדין, ומרן חילקו לשני סעיפים — הדין כאן והכלל בהגהה.
קושיא — היאך מברך שהחיינו על ממון הבא לו במיתת אביו, והלא היה מתרצה שלא ימות אביו כלל, ואין כאן שמחה?
תירוץ: כתבה המשנה ברורה «ואף דיותר היה מתרצה שלא ימות אביו ולא יירשנו מ״מ יכול לברך שהחיינו דאין ברכה זו תלויה בשמחה אלא בדבר שמגיע לו תועלת ממנו ואע״פ שמתערב עמה צער ואנחה» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ט), והוא מתשובת הרשב״א. תמצית: שתי ברכות שונות בגדרן — דיין האמת מודה בדין, ושהחיינו מודה על התועלת שהגיעה ; ואין השמחה תנאי בשהחיינו אלא הגעת התועלת, ואף שמעורב בה צער.
על מי מברכין דיין האמת, ובאיזה נוסח:«וה״ה שאר אדם כשר שאדם מצטער עליו דהוא בכלל שמועות רעות מיהו העולם נוהגין לברך בלא שם ומלכות ואינו נכון» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ח) ; וכן ערוך השלחן «שעל כל המתים שמתאבל עליהם חייב בברכה זו, וכל שכן על אביו» (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג) ; והט״ז כתב על הסימן כולו «כל הברכות הכתובים בזה הסי׳ פשוט שהם בשם ומלכות» (ט״ז או״ח סימן רכ״ג). תמצית: ברכה גמורה היא בשם ומלכות, ומנהג העולם לאומרה בלא שם נדחה מפני הפוסקים — ועל כל פנים בקרוביו ובתלמיד חכם.
גדר השותפות שבירושה: הוציא הביאור הלכה «היינו אפילו כבר חילק אביו נכסיו על פיו ויש לכל אח שדה בפ״ע אפ״ה הלא ע״י הירושה הוטב לכולם ושייך ברכת הטוב ומטיב» (ביאור הלכה סימן רכ״ג) ; ודקדקה המשנה ברורה בתיבת «במקום» «ר״ל ששוב לא יברך שהחיינו כיון שיש בזה טובה גם לאחיו ויוכל לברך ברכת טוב ומטיב» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:י). ומדוע אין אשתו ובניו עושים אותו «לו ולאחרים» — «ואין לומר הלא גם כשהוא לבדו יורש הרי מגיע טובה לאשתו ובניו, דאינו כן, דהם תלוים בו. ולא דמי לילדה אשתו זכר שגם היא יש לה חלק ממש בהולד, אבל ממון כולו שלו» (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). תמצית: השותפות אינה צריכה להיות בגוף אחד — די בכך שהירושה הטיבה לכולם ; ואילו הסמוכים על שולחנו מקבלים על ידו ואינם שותפים בטובה עצמה.
היסוד: «תא שמע: מת אביו והוא יורשו, בתחלה אומר: ״ברוך … דיין האמת״, ולבסוף הוא אומר: ״ברוך … הטוב והמטיב״. התם נמי דאיכא אחי דקא ירתי בהדיה.» (ברכות נ״ט ע״ב) ; «קצרו של דבר כל דבר טובה שהיא לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב. וטובה שהיא לו לבדו מברך שהחינו» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ז) ; «ואף דיותר היה מתרצה שלא ימות אביו ולא יירשנו מ״מ יכול לברך שהחיינו דאין ברכה זו תלויה בשמחה אלא בדבר שמגיע לו תועלת ממנו ואע״פ שמתערב עמה צער ואנחה» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:ט)
5. בית חדש וכלים חדשים — שתי הלישנות (שו״ע או״ח רכ״ג:ג)
לשון השלחן ערוך
סעיף ג׳:«בנה בית חדש או קנה כלים חדשים אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה או קנה וחזר וקנה מברך על כל פעם שהחיינו ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו שלא היו אלו שלו מעולם ולא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן:» (שו״ע או״ח רכ״ג:ג).
שורש הדין: משנה — «בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים, אומר ברוך שהחינו» (משנה ברכות פרק ט משנה ג) ; ובגמרא «אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן, אבל יש לו כיוצא בהן — אינו צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו יש לו כיוצא בהן, צריך לברך.» (ברכות נ״ט ע״ב), ובלישנא אחרינא «ואיכא דאמרי: אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא קנה וחזר וקנה, אבל קנה וחזר וקנה — אין צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו קנה חזר וקנה — צריך לברך.» (ברכות ס׳ ע״א), והקשו עליה מברייתא «מיתיבי: בנה בית חדש ואין לו כיוצא בו, קנה כלים חדשים ואין לו כיוצא בהם — צריך לברך. יש לו כיוצא בהם — אין צריך לברך, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך צריך לברך.» (ברכות ס׳ ע״א). ולשון הרמב״ם «הבונה בית חדש והקונה כלים חדשים בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו מברך» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה א). וכתב הבית יוסף «וכתבו הרי״ף והרא״ש וקי״ל כר׳ יוחנן וכלישנא בתרא» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). תמצית: מרן נקט את הצד הרחב שבשתי הלישנות, ולכן כתב שני הדברים כאחד — «אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה או קנה וחזר וקנה» (שו״ע או״ח רכ״ג:ג).
קושיא — ללישנא בתרא, רבי יוחנן המחייב אף בקנה וחזר וקנה אינו לא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה שבברייתא!
תירוץ:«אמר לך רבי יוחנן: הוא הדין דלרבי יהודה קנה וחזר וקנה — נמי צריך לברך.» (ברכות ס׳ ע״א). תמצית: הברייתא נחלקה ב«יש לו וקנה» להודיע כוחו של רבי מאיר המקל אף שם ; ומודה רבי יהודה בקנה וחזר וקנה שצריך לברך — ונמצא רבי יוחנן כרבי יהודה.
«חדשים» — בחפץ או ביחס: הביא הטור מן הירושלמי «ואיתא בירושל׳ לאו דוקא חדשים אלא ה״ה נמי ישנים אם הם חדשים אצלו ונקט חדשים לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן» (טור או״ח סימן רכ״ג), והאריך הבית יוסף בשתי לשונות בפירושו, וסיים «ואפשר לפרש דחדשים לו דקאמר היינו לומר שלא היו אלו שלו מעולם» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג) — והיא הלשון שנקט מרן בשלחנו. וכן ערוך השלחן «דאפילו אינם חדשים, כיון שאצלו חדשים הם» (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). ומאידך «כן כתב שם הרשב״א בשם הראב״ד ומשמע ליה שאע״פ שהם חדשים שלא נשתמש בהם אינו מברך דכיון שהיו שלו פעם אחת שוב אינו דבר חידוש כשחזר וקנאם» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג), ובטעמו «ואפילו אם הם חדשים שלא נשתמש בהם עדיין מ״מ כיון שכבר דש בהן לית בהן שמחה» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:טז). תמצית: גדר «חדש» הוא חידוש שביחס ולא בחפץ ; ולפיכך שחוק שלא היה שלו מברך, ומה שהיה שלו ומכרו אינו מברך אף שהוא חדש ממש.
גדרי הבית והכלים:«בין מלבושים ובין כלי תשמיש ושתיה ואכילה וכיו״ב אם הם דברים שלב האדם שמח בהם עני בראוי לו ועשיר בראוי לו» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יג), ומאידך «אכן אם הוא עשיר גדול שאפילו כלים יקרים וחשובים אין נחשבים לו ואין שמח בהן לא יברך» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יג). ובספרים — «ונ״ל דוק׳ כלי תשמיש אבל על ספרים חדשים אינו מברך דמצות לאו ליהנות ניתנו» (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג), ומסקנת המשנה ברורה «וע״כ אין למחות ביד המברך» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יג). ובבית «ה״ה אם נשרף וחזר ובנאו אבל אם סתרו וחזר ובנאו יש דעות באחרונים בזה וספיקו להקל» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יב) ; ובשותפים «ודוקא כשבנה או קנה לעצמו אבל אם יש לו שותפות בגוה כ״א מהשותפים מברך הטוב והמטיב» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יא), ומכאן «וע״כ קהל שבנו או קנו בהכ״נ יעמוד ש״ץ ויברך בקול רם הטוב והמטיב להוציא את כולם» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יא) — ולעומתו «ועל בניין בית הכנסת אין לברך כיון שהוא של רבים» (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). תמצית: גדר החשיבות נמדד באדם, וגדר הבעלות בשותפות ; ומזה יצאה מחלוקת האחרונים בבית כנסת חדש, שיש בו שני הצדדים כאחד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן, אבל יש לו כיוצא בהן — אינו צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו יש לו כיוצא בהן, צריך לברך.» (ברכות נ״ט ע״ב) ; «וכתבו הרי״ף והרא״ש וקי״ל כר׳ יוחנן וכלישנא בתרא» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג) ; «ואפילו אם הם חדשים שלא נשתמש בהם עדיין מ״מ כיון שכבר דש בהן לית בהן שמחה» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:טז)
6. שעת הקנין ומלביש ערומים (שו״ע או״ח רכ״ג:ד)
לשון השלחן ערוך
סעיף ד׳:«בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן וכשילבשם מברך מלביש ערומים:» (שו״ע או״ח רכ״ג:ד).
שורש הדין: לשון הטור בשם הרא״ש — «כתב א״א הרא״ש ז״ל שבשעת קנין יש לו לברך אע״פ שעדיין לא נשתמש בהן שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בשעת קנייתן» (טור או״ח סימן רכ״ג) ; וברכת מלביש ערומים מן הירושלמי, «ירושל׳ קנה מברך שהחיינו ניתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שיש בו טובה לו ולנותן לבש מברך מלביש ערומים» (טור או״ח סימן רכ״ג), וכתב הבית יוסף «לבש מברך ברוך מלביש ערומים ירושלמי שם וכתבוהו התוס׳ (שם) והרא״ש» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). תמצית: הסעיף אינו קובע שעה בלבד אלא נותן את יסוד כל הפרשה — הברכה על השמחה נתקנה ולא על התשמיש, ומזה נמשכים כל דיני הסימן.
קושיא — אם הברכה על שמחת הלב, מה דין הקונה דבר שאינו ראוי לשימוש עד שיתקננו האומן: כבר שמח בקנייתו, או עדיין לא?
תירוץ — ובו מחלוקת: המגן אברהם צמצם — «דוקא כשקנה כלי כמו שהיא אבל אם קנה כסף ונתן לאומן לעשות כלי אינו מברך אלא כשישתמש בו» (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג) ; והט״ז הרחיב — «נ״ל דהיינו משעה שקנה בגד אע״פ שצריך ליתן אותו לחייט לעשות ממנו מלבוש אע״ג דרחוק עדיין מן ההנאה» (ט״ז או״ח סימן רכ״ג). ולמעשה נקטה המשנה ברורה כמגן אברהם: «ודוקא אם קנה בגד שראוי ללובשו תיכף אבל אם קנה שום דבר שאינו ראוי ללובשו או להשתמש בו כמו שהוא רק שצריך ליתן לאומן לתקן לא יברך שהחיינו עד שעה שילבש הבגד או ישתמש בהכלי» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יז), וכן ערוך השלחן «ודווקא כשהדבר נגמר כתקונו, אבל אם הבית עדיין לא נגמרה לגמרי והכלי צריכה תקון והבגד צריך תקון - לא יברך עד שיגמור כל התקונים» (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). תמצית: למגן אברהם השמחה הגמורה תלויה בגמר החפץ ; ולט״ז דימוי הרא״ש לירידת גשמים מלמד שאף הנאה רחוקה שמחה היא, שהרי מברכין על הגשם קודם שנראית הנאתו.
סדר שתי הברכות: כתבה המשנה ברורה «היינו קודם שהחיינו. אכן אם לובש הבגד שחרית יכול לצאת בברכת מלביש ערומים שמברך בברכת השחר» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יח) ; וערוך השלחן כתב להיפך, שברכת שהחיינו קודמת. ועוד הזהירה המשנה ברורה «ויזהר לברך תיכף קודם שיתרגל ויסתלק השמחה ממנו» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:טו). תמצית: הן שתי ברכות בשני עניינים — קנין והתלבשות — ונחלקו האחרונים איזו קודמת ; ולכל הדעות עיקר הזריזות בשהחיינו, שהיא תלויה בשמחה שאינה עומדת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד: «כתב א״א הרא״ש ז״ל שבשעת קנין יש לו לברך אע״פ שעדיין לא נשתמש בהן שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בשעת קנייתן» (טור או״ח סימן רכ״ג) ; «ודוקא אם קנה בגד שראוי ללובשו תיכף אבל אם קנה שום דבר שאינו ראוי ללובשו או להשתמש בו כמו שהוא רק שצריך ליתן לאומן לתקן לא יברך שהחיינו עד שעה שילבש הבגד או ישתמש בהכלי» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יז) ; «ויזהר לברך תיכף קודם שיתרגל ויסתלק השמחה ממנו» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:טו)
7. כלים של בני הבית ומתנה — ירושלמי כנגד בבלי (שו״ע או״ח רכ״ג:ה)
לשון השלחן ערוך
סעיף ה׳:«קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב אם נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שהיא טובה לו ולנותן:» (שו״ע או״ח רכ״ג:ה).
שורש הדין: שני חלקי הסעיף משני מקורות — כלים של בני הבית מן הסמ״ק, «כתב בסמ״ק שאם קנה לו ולביתו מברך גם הטוב והמטיב» (טור או״ח סימן רכ״ג) ; והמתנה מן הירושלמי, «ירושל׳ קנה מברך שהחיינו ניתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שיש בו טובה לו ולנותן לבש מברך מלביש ערומים» (טור או״ח סימן רכ״ג). וטעם המתנה מן הרא״ש: «והרא״ש כתב ול״נ דה״נ איכא אחריני בהדיה המטיב לנותן אם המקבל עני שזיכהו השם וחננו ממון לעשות צדקה ואם הוא עשיר שמח הנותן במה שמקבל מתנתו» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג), וכן העתיק המגן אברהם «שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכהו הש״י ממון לעשות צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי טובה גם לנותן» (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג). תמצית: החלק הראשון הוא פשוט מסברת סעיף א ; והחלק השני חידוש הוא, שהנותן נעשה «אחר» אף שאין לו בחפץ כלום.
קושיא — כתבו התוספות «וכתבו התוספות (שם) וצ״ע בתלמוד שלנו דלא אשכחן הטוב והמטיב אלא בדאיכא אחריני בהדיה» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג) ; ואם כן היאך פסק מרן כירושלמי במקום שנראה שהבבלי חולק?
תירוץ: כתב הבית יוסף «ומשמע דתלמודא דידן לא חש למיתני הכי משום דבכלל מאי דאגמרן דכי איכא אחרינא מברך הטוב והמטיב היא» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). תמצית: לדעתו אין הבבלי חולק אלא סומך על הכלל — וכל שיש אחר הנהנה, ואפילו הנאת הנותן, בכלל אותו כלל הוא ; ומטעם זה עצמו לא הביאוהו הרי״ף והרמב״ם.
ההכרעה למעשה — כנגד לשון השלחן ערוך: הביא הביאור הלכה שהתוספות, הרשב״א והראב״ד סוברים שהבבלי חולק על הירושלמי, וסיים: «והנה לדינא הכרענו למעשה דלא יברך הטוב ומטיב מחמת אלו הפוסקים דס״ל דהירושלמי חולק בזה עם הבבלי ובודאי אנן נקטינן כהבבלי וע״כ יברך שהחיינו לבד» (ביאור הלכה סימן רכ״ג) ; וכן העתיקה המשנה ברורה «ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה״ל» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כא). ובנותן «המקבל מתנה אבל הנותן לכו״ע לא יברך» (ביאור הלכה סימן רכ״ג) ; ובמעות «היינו דוקא כלים או בגדים שהמקבל משמח בזה אבל לא מעות שעי״ז מתבייש יותר ולא יוכל ע״ז לברך» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כ) ; ובכלים שכבר יש לו כיוצא בהם «פשוט דגם בזה דינא הוא דאפילו יש לו מכבר כלים כיו״ב אפ״ה מברך הטוב והמטיב וכמו לעיל בס״ג» (ביאור הלכה סימן רכ״ג). תמצית: הביאור הלכה צירף שני שיקולים — רוב הראשונים, וספק ברכות להקל — והעדיף שהחיינו, שאף לחולקים אינה לבטלה ; ובני ספרד ההולכים אחר מרן ינהגו כלשון השלחן ערוך. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
כלים של בני הבית:«אבל אם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך על שלו שהחיינו ועל של ב״ב מברך הטוב והמטיב» (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג), והרחיבה המשנה ברורה «אבל אם קנה כלים לו וכלים לב״ב מברך על שלו שהחיינו ועל של ב״ב מברך הטוב והמטיב» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יט), עם הגבול «ודוקא אם קנה בשביל אשתו וזרעו אבל אם קנה בשביל עבדו ושפחתו לא מקרי טוב לדידיה» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יט). וכן בבית: «ובודאי הבית שקנה עבורם הוא טובה גמורה ואפילו עבור אשתו הלא היה יכול לשכור דירה עבורה ואינו מחוייב לקנות בית בשביל זה» (ביאור הלכה סימן רכ״ג). תמצית: כל שהוא נותן להם מדעתו ואינו מחויב בו — הטבה היא ומברכין עליה הטוב והמטיב ; ומה שמגיע להם בדין שכר או מזונות אינו הטבה.
היסוד: «ירושל׳ קנה מברך שהחיינו ניתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שיש בו טובה לו ולנותן לבש מברך מלביש ערומים» (טור או״ח סימן רכ״ג) ; «וכתבו התוספות (שם) וצ״ע בתלמוד שלנו דלא אשכחן הטוב והמטיב אלא בדאיכא אחריני בהדיה» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג) ; «והנה לדינא הכרענו למעשה דלא יברך הטוב ומטיב מחמת אלו הפוסקים דס״ל דהירושלמי חולק בזה עם הבבלי ובודאי אנן נקטינן כהבבלי וע״כ יברך שהחיינו לבד» (ביאור הלכה סימן רכ״ג)
8. דבר שאינו חשוב — גדר החשיבות (שו״ע או״ח רכ״ג:ו)
לשון השלחן ערוך
סעיף ו׳:«על דבר שאינו חשוב כ״כ כגון חלוק או מנעלים ואנפלאות (פי׳ נעלים קטנים שחופים רוב הרגל) אין לברך עליהם ואם הוא עני ושמח בהם יברך:» (שו״ע או״ח רכ״ג:ו). והגהה: «הגה ויש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכדומה וכן נוהגין (טור בשם תוספות ותרומת הדשן סי׳ ל״ו). המנהג לומר למי שלובש בגד חדש תבלה ותחדש. ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה דא״כ היו צריכים להמית בהמה אחרת תחלה שיחדש ממנו בגד אחר וכתיב ורחמיו על כל מעשיו (מהרי״ו בפסקיו) והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה מ״מ מקפידים על זה שלא לאמרו:» (רמ״א או״ח רכ״ג:ו).
שורש הדין: שתי שיטות בטור — «כתבו התוספות שאין לברך אלא על דברים חשובים דומיא דבנה בית חדש אבל דבר שאינו חשוב כ״כ כגון חלוק או מנעלים ואנפילאות אין לברך עליו» (טור או״ח סימן רכ״ג) ; «וא״א הרא״ש ז״ל כתב יראה לי שהכל הוא לפי מה שהוא אדם יש עני ששמח בחלוקו יותר מעשיר בכלים חשובים» (טור או״ח סימן רכ״ג). והביא הבית יוסף את ראיית הרא״ש מרב יהודה ומגלימתו, וסיים «והרא״ש כתב ויראה לי הכל לפי מה שהוא אדם דיש עני ששמח בחלוק יותר מעשיר בכלים חשובים» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג) ; ומאידך הביא «ובת״ה סי׳ ל״ו כתב דלא סבירא לן כלל בהא כרב שרירא דהא כל המחברים מייתי ההיא דפרק הרואה לפסק הלכה» (בית יוסף או״ח סימן רכ״ג). תמצית: לתוספות גדר החשיבות בחפץ, ולרא״ש באדם ; ומרן פסק כרא״ש והרמ״א כתוספות, וכל אחד הולך לשיטתו בגדר שהחיינו.
קושיא — אם הכל לפי מה שהוא אדם, ובעני החלוק חשוב כמעיל לעשיר, מפני מה כתב הרמ״א שאף עני אינו מברך עליו?
תירוץ:«ס״ל דדוקא בגד צמר וכדומה דבר שיש בהם חשיבות קצת דמי לדבר הבא מזמן לזמן דסתם ב״א מתחדשים להם לפרקים מועטים ושייך ע״ז שהחיינו» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כג) ; וכן ביאר ערוך השלחן «אבל חלוק ומנעלים ואנפלאות וכדומה תדירים הם להתחדש» (ערוך השלחן או״ח סימן רכ״ג). תמצית: שני גדרים נפרדים הם — חשיבות ותדירות. בחשיבות הכל מודים שהיא לפי האדם ; ובתדירות טענו התוספות שחלוק ומנעלים מתחדשים תמיד, ואין שייך בהם שהחיינו כלל, ואפילו לעני.
יישוב אחר, ופסק למעשה:«ורדב״ז כ׳ שהתוס׳ איירי בעשיר אבל בעני מברך» (מגן אברהם או״ח סימן רכ״ג) ; ולמעשה «ועיין בפמ״ג ובדה״ח שפסקו דלמעשה יש לנהוג דאפילו עני לא יברך על כלים שאינם חשובים כאלו» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כד). והרחיבה המשנה ברורה את הרשימה «וה״ה שאר כלים שאין חשובים ואין דרך לשמוח בהם» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כב), ומצד שני «אכן אם הוא עשיר גדול שאפילו כלים יקרים וחשובים אין נחשבים לו ואין שמח בהן לא יברך» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:יג). תמצית: לרדב״ז אין כאן מחלוקת כלל ; ולמעשה הכריעו הפרי מגדים ודרך החיים כרמ״א — והעני והעשיר הגדול נפגשים בקצה אחד, ששניהם אינם מברכים, זה מפני התדירות וזה מפני שאין החפץ נחשב בעיניו.
תבלה ותחדש: כתב הרמ״א «המנהג לומר למי שלובש בגד חדש תבלה ותחדש» (רמ״א או״ח רכ״ג:ו), והביא את המהרי״ו שאין לאומרו בעורות, וסיים בעצמו «והנה הטעם חלוש מאוד ואינו נראה מ״מ מקפידים על זה שלא לאמרו» (רמ״א או״ח רכ״ג:ו) ; ופירטה המשנה ברורה «אפי׳ טמאה ואפי׳ הוא ממין אחר רק שתפור תחתיו מעורות בהמה» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כה). תמצית: הגהה נדירה שבה מקיים הרמ״א מנהג ומודיע שטעמו רופף — שאין המנהג עומד על הסברה אלא על עצמו.
היסוד: «וא״א הרא״ש ז״ל כתב יראה לי שהכל הוא לפי מה שהוא אדם יש עני ששמח בחלוקו יותר מעשיר בכלים חשובים» (טור או״ח סימן רכ״ג) ; «ס״ל דדוקא בגד צמר וכדומה דבר שיש בהם חשיבות קצת דמי לדבר הבא מזמן לזמן דסתם ב״א מתחדשים להם לפרקים מועטים ושייך ע״ז שהחיינו» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כג) ; «ועיין בפמ״ג ובדה״ח שפסקו דלמעשה יש לנהוג דאפילו עני לא יברך על כלים שאינם חשובים כאלו» (משנה ברורה, מ״ב רכ״ג:כד)
9. נפקא מינות והנהגות למעשה
סיכום ההנהגות למעשה
ענין
הלכה למעשה
ילדה אשתו זכר
מברך הטוב והמטיב, וגם היא מברכת (שו״ע או״ח רכ״ג:א · ברכות נ״ט ע״ב).
היה בעיר אחרת
אין חילוק בין רואה לשומע, ומברך (מ״ב רכ״ג:א · מגן אברהם סימן רכ״ג).
לא בירך מיד
מברך אחר כך, שעדיין הטובה נמשכת (מ״ב רכ״ג:ג בשם פמ״ג).
ילדה נקבה
אין מברכין ברכת הלידה ; ומברך שהחיינו בראייה ראשונה (מ״ב רכ״ג:ב · ערוך השלחן סימן רכ״ג).
מתה אשתו בלדתה
להגהת הרמ״א מברך שהחיינו, ולמרן והט״ז הטוב והמטיב (רמ״א או״ח רכ״ג:א · ט״ז סימן רכ״ג · מ״ב רכ״ג:ד).
מת אביו
מברך דיין האמת בשם ומלכות (שו״ע או״ח רכ״ג:ב · ט״ז סימן רכ״ג).
מת אדם כשר או תלמיד חכם
אף עליו יש לברך, ואין מנהג העולם נכון (מ״ב רכ״ג:ח · ערוך השלחן סימן רכ״ג).
יורש יחיד
מברך אחר כך שהחיינו על הממון (שו״ע או״ח רכ״ג:ב · מ״ב רכ״ג:ט).
יש לו אחים
במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב (שו״ע או״ח רכ״ג:ב · מ״ב רכ״ג:י).
בית וכלים חדשים
מברך שהחיינו על כל פעם, אף שיש לו כיוצא בהם (שו״ע או״ח רכ״ג:ג · ברכות נ״ט ע״ב).
כלים ישנים שלא היו שלו
חדשים הם לו ומברך (שו״ע או״ח רכ״ג:ג · טור סימן רכ״ג).
מכרן וחזר וקנאן
אינו מברך, שכבר דש בהן (שו״ע או״ח רכ״ג:ג · מ״ב רכ״ג:טז).
בית שנשרף ובנאו
מברך ; ובסתרו ובנאו — ספק והקלו (מ״ב רכ״ג:יב).
ספרים חדשים
למגן אברהם אינו מברך, ולאחרונים אין למחות במברך (מגן אברהם סימן רכ״ג · מ״ב רכ״ג:יג).
שעת הברכה
בשעת הקנין, ותיכף קודם שיתרגל (שו״ע או״ח רכ״ג:ד · מ״ב רכ״ג:טו).
קנה דבר הצריך תיקון אומן
למגן אברהם ולמשנה ברורה ממתין, ולט״ז מברך מיד (מגן אברהם סימן רכ״ג · מ״ב רכ״ג:יז · ט״ז סימן רכ״ג).
מברך הטוב והמטיב (שו״ע או״ח רכ״ג:ה · מ״ב רכ״ג:יט).
כלים לו לבד וכלים לבני ביתו
על שלו שהחיינו ועל שלהם הטוב והמטיב (מגן אברהם סימן רכ״ג · מ״ב רכ״ג:יט).
קיבל מתנה
למרן הטוב והמטיב, ולביאור הלכה למעשה שהחיינו לבד (שו״ע או״ח רכ״ג:ה · ביאור הלכה סימן רכ״ג).
הנותן מתנה
אינו מברך לדברי הכל (ביאור הלכה סימן רכ״ג).
קיבל מעות במתנה
אינו מברך (מ״ב רכ״ג:כ).
חלוק, מנעלים ואנפלאות
למרן העני מברך, ולרמ״א אף עני אינו מברך וכן נוהגין (שו״ע או״ח רכ״ג:ו · רמ״א שם · מ״ב רכ״ג:כד).
עשיר גדול שאין הכלים נחשבים לו
אינו מברך (מ״ב רכ״ג:יג).
לובש בגד חדש
המנהג לומר לו תבלה ותחדש, ואין אומרים כן בעורות (רמ״א או״ח רכ״ג:ו · מ״ב רכ״ג:כה).
היסוד: «ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן:» (שו״ע או״ח רכ״ג:א) ; «בנה בית חדש או קנה כלים חדשים אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה או קנה וחזר וקנה מברך על כל פעם שהחיינו ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו שלא היו אלו שלו מעולם ולא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן:» (שו״ע או״ח רכ״ג:ג) ; «בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם שאין הברכה אלא ע״י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן וכשילבשם מברך מלביש ערומים:» (שו״ע או״ח רכ״ג:ד)
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
הענין
הדין
המקור
בשורות טובות ורעות
הטוב והמטיב ודיין האמת
משנה ברכות פרק ט משנה ב · ברכות נ״ד ע״א
בנה בית חדש וקנה כלים חדשים
שהחיינו
משנה ברכות פרק ט משנה ג · ברכות נ״ט ע״ב
קצרו של דבר
לו לבדו שהחיינו, לו ולאחרים הטוב והמטיב
ברכות נ״ט ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ז
ילדה אשתו זכר
דאיכא אשתו בהדיה
ברכות נ״ט ע״ב · בית יוסף או״ח סימן רכ״ג
מת אביו והוא יורשו
בתחלה דיין האמת ולבסוף הטוב והמטיב
ברכות נ״ט ע״ב · רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה ז
רב הונא ורבי יוחנן
יש לו כיוצא בהן
ברכות נ״ט ע״ב · ס׳ ע״א · בית יוסף או״ח סימן רכ״ג
ברייתת רבי מאיר ורבי יהודה
כח דהתירא עדיף
ברכות ס׳ ע״א
ישנים שהם חדשים לו
לאפוקי מכרן וחזר וקנאן
טור או״ח סימן רכ״ג · בית יוסף שם · ערוך השלחן סימן רכ״ג
שבשעת קנין יש לו לברך
שמחת הלב
טור או״ח סימן רכ״ג בשם הרא״ש
קנה כסף ונתן לאומן
מחלוקת מגן אברהם וט״ז
מגן אברהם סימן רכ״ג · ט״ז סימן רכ״ג · מ״ב רכ״ג:יז
מתנה — טובה לו ולנותן
ירושלמי כנגד הבבלי
טור או״ח סימן רכ״ג · בית יוסף שם · ביאור הלכה סימן רכ״ג
דברים חשובים דוקא
תוספות והרא״ש
טור או״ח סימן רכ״ג · בית יוסף שם
אף עני אינו מברך
תרומת הדשן סימן ל״ו
רמ״א או״ח רכ״ג:ו · מ״ב רכ״ג:כג-כד
רדב״ז — התוספות בעשיר
יישוב השיטות
מגן אברהם סימן רכ״ג
חובה או רשות
תשובת הרשב״א ושיטת הרי״ף והרמב״ם
בית יוסף או״ח סימן רכ״ג · ביאור הלכה סימן רכ״ג · ערוך השלחן סימן רכ״ג
פוסקים ונושאי כלים: לבוש · ב״ח · מגן אברהם · ט״ז · באר היטב · אליה רבה · לחם חמודות · מור וקציעה · חיי אדם · שערי תשובה · פרי מגדים · דרך החיים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן