✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION

Siman ר״ל · Sur quoi peut-on encore prier ?

דין קצת ברכות פרטיות — la prière vaine (תפלת שוא), les quatre formules du כרך, la bénédiction de l’aire et le דבר הסמוי מן העין, le bain, la saignée, et כל מה דעביד רחמנא לטב עביד
סימן ר״ל · ה׳ סעיפים
דין קצת ברכות פרטיות
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦

Un siman entier tenu par une seule phrase. Il commence par deux prières qui arrivent trop tard, il en tire une règle — on prie sur l’avenir, on rend grâce pour le passé — puis il la fait travailler quatre fois : à la porte d’une ville, au bord d’une aire à battre, à l’entrée d’un bain, sous la lancette du saigneur. Texte hébreu, traduction et explication des ה׳ seifim, avec une section de cas pratiques.

Sujet : Ce qu’on peut encore demander, et ce dont il ne reste qu’à rendre grâce — תפלת שוא, הנכנס לכרך, דבר הסמוי מן העין
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ל · ה׳ סעיפים

Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

Une seule règle, cinq fois. Sur quoi ne prie-t-on pas ? — sur ce qui est déjà joué : le cri déjà poussé, l’enfant déjà formé, le tas déjà mesuré. Sur quoi prie-t-on ? — sur le seuil qu’on n’a pas encore franchi : la ville où l’on entre, le bain où l’on descend, le remède qu’on n’a pas encore pris. Et le passé ? — il n’attend pas une demande mais une parole de reconnaissance ; et à la fin du siman, une phrase à répéter toujours : כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle, on se réfère à la décision du Rav.

📑 Plan de l’étude

A. תפלת שוא (séif 1) — la prière qui n’a plus d’objet
B. הנכנס לכרך (séif 1) — les quatre formules, et la route
C. הגורן (séif 2) — bénir avant de mesurer
D. המרחץ וההקזה (séifim 3-4) — le bain et la saignée
E. כל מה דעביד רחמנא לטב עביד (séif 5) — le dernier mot
1-3. Cas pratiques et questions de compréhension

A. תפלת שוא — la prière qui n’a plus d’objet

תְּפִלַּת שָׁוְא — « une prière vaine ». Le Mehaber n’en donne pas la définition : il en donne deux cas, et laisse le lecteur en tirer la règle. Le premier est un homme qui entre dans une ville, entend un cri, et demande que ce cri ne vienne pas de chez lui ; le second, un mari qui demande un fils alors que l’enfant est déjà formé. Dans les deux cas la demande arrive trop tard : ce qu’elle réclame est déjà décidé. « המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי » (שו״ע או״ח ר״ל:א) Et la michna disait déjà exactement cela : « הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי » (משנה ברכות פרק ט משנה ג)

Séif 1 — המתפלל על מה שעבר · הנכנס לכרך

המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ׳ יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה״ז תפלת שוא אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהינו שהכנסתני לכרך הזה בשלום בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו׳ עד בא״י שומע תפלה וזו היא תפלת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק״י:
Séif 1 : celui qui prie sur ce qui est passé — par exemple il est entré dans une ville et y a entendu un cri, et il a dit « qu’il soit Ta volonté que cette voix ne soit pas dans ma maison » ; ou bien sa femme était enceinte, après quarante jours de grossesse, et il a dit « qu’il soit Ta volonté que ma femme enfante un mâle » — c’est là une prière vaine. Mais qu’un homme prie sur ce qui est à venir, et rende grâce sur ce qui est passé. Ainsi celui qui entre dans une ville fortifiée dit : « qu’il soit Ta volonté, Hachem notre Dieu, de me faire entrer dans cette ville en paix » ; entré en paix, il dit : « je Te rends grâce, Hachem notre Dieu, de m’avoir fait entrer dans cette ville en paix » ; s’il demande à sortir, il dit : « qu’il soit Ta volonté, Hachem notre Dieu, de me faire sortir de cette ville en paix » ; sorti en paix, il dit : « je Te rends grâce, Hachem mon Dieu, de m’avoir fait sortir de cette ville en paix, et de même que Tu m’as fait sortir en paix, ainsi conduis-moi en paix », et le reste, jusqu’à « Béni sois-Tu Hachem, qui entends la prière ». Et c’est là la prière du voyage, qui a été écrite, elle et toutes ses lois, au siman 110.
Le cri dans la ville. Le cas est celui d’un homme qui n’a encore rien appris : il entend, il ne sait pas. Sa demande semble donc porter sur l’inconnu — mais l’inconnu n’est pas l’avenir. « המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי » (שו״ע או״ח ר״ל:א) La michna en fait le premier exemple de la catégorie : « הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּתוֹךְ בֵּיתִי״ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא » (ברכות נ״ד ע״א) Et l’Aroukh haChoulhan formule la règle en une phrase : « דבר מובן בשכל שעניין התפלה הוא רק על העתיד ולא על העבר, דמה יועיל על העבר, ועל העבר לא שייך רק לשון הודאה, לתת תודה לו יתברך על הטוב שעשה לו » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל) résumé : ce n’est pas mon ignorance qui rend une chose future ; le cri a déjà eu sa cause, et il n’y a plus rien à demander.
Ce qui reste ouvert : la confiance. Là où la demande n’a plus de prise, une autre parole demeure — celle de Hillel : « תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳״ » (ברכות ס׳ ע״א) L’Aroukh haChoulhan la rapporte comme la conduite du juste : « אבל יכול לומר: ׳מובטחני שאין זה בתוך ביתי׳ אם הוא צדיק גמור, כמעשה דהלל הזקן שאמר כן » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל) et il en donne une seconde lecture, toute domestique : « ולכן הנכנס לעיר ושמע קול צווחה בעיר מאיזה צרה שנתהוה בה, ואומר: ׳יהי רצון שלא תהיה זה בתוך ביתי׳ - הרי זו תפלת שוא, דזהו תפלה על העבר ומאי דהוה הוה » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל) résumé : « je prie que ce ne soit pas chez moi » est vain ; « j’ai confiance que ce n’est pas chez moi » ne l’est pas — ce n’est plus une demande, c’est un état de l’âme.
Les quarante jours. Le séif ne dit pas qu’on ne prie jamais pour un garçon : il fixe une frontière. « או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ׳ יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה״ז תפלת שוא » (שו״ע או״ח ר״ל:א) Le Tour l’écrit dans les deux sens : « ודוקא אחר ארבעים יום לעיבורה אבל תוך ארבעים יום מועלת תפלתו » (טור או״ח סימן ר״ל) La Michna Beroura donne la raison : « שכבר נצטייר צורת הולד אבל תוך מ״ם יום מועיל תפלה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:א) Et la Guemara avait déjà partagé la grossesse en étapes de prière : « שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים — יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ. מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד אַרְבָּעִים יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁיְּהֵא זָכָר. מֵאַרְבָּעִים יוֹם וְעַד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים — יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁלֹּא יְהֵא סַנְדָּל » (ברכות ס׳ ע״א) résumé : avant quarante jours la forme n’est pas encore prise et la prière porte ; après, elle porterait sur un fait accompli.
Ce qui reste à demander, même après. La Michna Beroura ne laisse pas le père sans prière : « ואפילו אחר מ״ם יום יוכל להתפלל שיהיה הולד זרע קיימא ויהיה עוסק במצות ומע״ט » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:א) L’Elia Rabba l’avait écrit au nom de la Solet Beloula : « כתב בסולת בלולה דאפילו אחר ארבעים יום יוכל להתפלל שיהא הולד הזה זרע חייא וקיימא עוסק בתורה ומצוות ומעשים טובים » (אליה רבה או״ח סימן ר״ל) résumé : le sexe est fixé, la vie et la droiture de l’enfant ne le sont pas — et c’est là que la prière retrouve son objet.
La règle, enfin dite. Après les deux contre-exemples, une seule ligne porte tout le siman : « אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר » (שו״ע או״ח ר״ל:א) Le Rambam la place en conclusion de tout son chapitre : « כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לְעוֹלָם יִצְעַק אָדָם עַל הֶעָתִיד לָבוֹא וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֵּן הוֹדָיָה עַל מַה שֶּׁעָבַר וְיוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ כְּפִי כֹּחוֹ. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהוֹדוֹת אֶת יְיָ׳ וּלְשַׁבְּחוֹ תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח » (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כו) résumé : deux verbes et deux temps — יתפלל pour l’avenir, ויתן הודאה pour le passé ; les quatre séifim qui suivent n’en sont que des applications.

B. הנכנס לכרך — les quatre formules

כְּרַךְ — non pas une ville quelconque, mais la grande ville fortifiée, celle où l’on peut être arrêté sans être connu de personne. Le Mehaber y met en scène sa règle : deux demandes et deux actions de grâce, alternées, à l’entrée et à la sortie.
Les quatre formules. Elles se lisent deux par deux, et chaque action de grâce répond mot pour mot à la demande qui la précède. « כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א) « נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהינו שהכנסתני לכרך הזה בשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א) « בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א) « יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו׳ עד בא״י שומע תפלה » (שו״ע או״ח ר״ל:א) La baraïta les donne au long : « תָּנוּ רַבָּנַן: בִּכְנִיסָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? — ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לִכְרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם״ » (ברכות ס׳ ע״א) « יָצָא, אוֹמֵר: ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם, כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנִי מִכַּף כׇּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶך » (ברכות ס׳ ע״א) résumé : quatre paroles pour deux seuils — et la quatrième déborde du seuil vers la route.
Pourquoi la ville fortifiée, et pas la petite ville. La Guemara donne deux versions du critère : « אָמַר רַב מַתְנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְרַךְ שֶׁאֵין דָּנִין וְהוֹרְגִין בּוֹ, אֲבָל בִּכְרַךְ שֶׁדָּנִין וְהוֹרְגִין בּוֹ — לֵית לַן בַּהּ. » (ברכות ס׳ ע״א) « אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב מַתְנָא: אֲפִילּוּ בִּכְרַךְ שֶׁדָּנִין וְהוֹרְגִין בּוֹ, זִימְנִין דְּלָא מִתְרְמֵי לֵיהּ אִינָשׁ דְּיָלֵיף לֵיהּ זְכוּתָא. » (ברכות ס׳ ע״א) Le Magen Avraham cite Rachi : « שם מצוים מושלים רעים ומחפשין עלילות (רש״י) » (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל) La Michna Beroura tranche pour la pratique : « דוקא לכרך דשם מצויים ממונים רעים ומחפשים עלילות אבל לעיר קטנה א״צ לומר כשנכנס לה ולא אח״כ כשיצא ממנה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ב) résumé : le danger visé n’est pas celui de la route mais celui de l’arbitraire — une ville où l’on juge et où l’on condamne, et où l’étranger n’a personne pour plaider sa cause.
Et la route ? Le séif se termine en renvoyant ailleurs : « וזו היא תפלת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק״י » (שו״ע או״ח ר״ל:א) La Michna Beroura explique quand l’une rejoint l’autre : « והכא מיירי בנכנס לכרך ולן שם בענין שצ״ל תה״ד שנית בבוקר בשביל הדרך שרוצה לנסוע » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג) « בזה אמר שיעשה משניהם אחד ויחתום בה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג) et rappelle pour la petite ville : « אלא אח״כ כשמחזיק בדרך אומר תפלת הדרך משום סכנת דרכים וכמבואר לעיל בסימן ק״י » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ב) résumé : la sortie de la ville fortifiée et le départ en voyage peuvent tomber le même matin ; on n’en fait alors qu’une seule prière, scellée par שומע תפלה. Pour la pratique, on suit son Rav.

C. הגורן — bénir avant de mesurer

דָּבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן — « une chose dérobée à l’œil ». Le séif 2 transporte la règle du séif 1 dans un champ : la bénédiction se dit sur le tas avant qu’il soit mesuré ; une fois compté, il est passé, et il n’y a plus rien à demander pour lui.

Séif 2 — הנכנס למוד את גרנו

הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין:
Séif 2 : celui qui entre mesurer son aire dit : « qu’il soit Ta volonté, Hachem mon Dieu, d’envoyer la bénédiction dans ce tas ». Il a commencé à mesurer : il dit « béni soit Celui qui envoie la bénédiction dans ce tas ». S’il a mesuré et qu’ensuite il a béni, c’est là une prière vaine — car la bénédiction ne se trouve que dans une chose dérobée (c’est-à-dire cachée et qui ne se voit pas) à l’œil.
Deux paroles, et pas une. Le séif en distingue soigneusement la forme : la première est une demande, la seconde une bénédiction. « הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה » (שו״ע או״ח ר״ל:ב) « התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה » (שו״ע או״ח ר״ל:ב) L’Elia Rabba explique pourquoi la seconde est déjà au passé : « השולח רצה לומר אשר שלח כמו המוציא לחם, כי בוטח הוא בשם שכבר שלח בו ברכה כיון שהתחיל למוד כדי לעשר » (אליה רבה או״ח סימן ר״ל) résumé : השולח ne veut pas dire « qui enverra » mais « qui a envoyé » — dès que la mesure commence, l’homme tient pour acquis que la bénédiction est là.
Le principe, et sa source. « מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין » (שו״ע או״ח ר״ל:ב) Le Beit Yossef indique les deux endroits d’où il vient : « הנכנס למוד גרנו וכו׳ עד אלא בדבר הסמוי מן העין » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל) Rabbi Yits’haq le pose : « וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך » (תענית ח׳ ע״ב) et l’école de Rabbi Yichmaël le dit autrement : « תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך » (תענית ח׳ ע״ב) résumé : une même verset, deux lectures — ce qui est rangé et ce sur quoi l’œil n’a pas prise ; dans les deux cas, compter ferme la porte.
La baraïta, mot pour mot. « תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לָמוֹד אֶת גׇּרְנוֹ, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵנוּ״. הִתְחִיל לָמוֹד, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה״ » (תענית ח׳ ע״ב) « מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן » (תענית ח׳ ע״ב) L’Aroukh haChoulhan en donne le motif : « שאין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין כדי שלא יהא נראה להדיא כנגד הטבע ממש, דרוב נסים הם נסתרים » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל) résumé : la bénédiction ne se cache pas par pudeur mais par nature — un miracle qui se laisse mesurer n’est plus un miracle caché.
Avec ou sans le Nom. La formule commence par ברוך, mais la Michna Beroura la retient : « וכתב הא״ר דיאמר בלא הזכרת השם דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב״ה ברכה עד בלי די » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ד) résumé : la promesse « jusqu’à plus soif » a été faite à celui qui mesure pour prélever la dîme ; hors de ce cas, on dit la formule sans le Nom. Pour la pratique, on suit son Rav.

D. המרחץ וההקזה — le bain et la saignée

Deux séifim, un seul geste : on entre quelque part où l’on risque quelque chose, on demande d’en sortir sauf, et quand on en est sorti, on le dit. Le bain d’alors n’était pas le nôtre — le feu brûlait dans une fosse sous le sol.

Séif 3 — הנכנס למרחץ

הנכנס למרחץ אומר יהר״מ ה׳ אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבא יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהצלתני מהאור הזה:
Séif 3 : celui qui entre au bain dit : « qu’il soit Ta volonté, Hachem mon Dieu, de me faire entrer en paix et de me faire sortir en paix, et de me sauver de ce feu et de ce qui lui ressemble, pour l’avenir ». S’il est sorti en paix, il dit : « je Te rends grâce, Hachem mon Dieu, de m’avoir sauvé de ce feu ».
Le texte du Mehaber n’est pas celui de la Guemara. La baraïta donnait une formule beaucoup plus sombre : « תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לְבֵית הַמֶּרְחָץ, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּצִּילֵנִי מִזֶּה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְאַל יֶאֱרַע בִּי דְּבַר קַלְקָלָה וְעָוֹן » (ברכות ס׳ ע״א) Et Abayé l’a écartée : « אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּלָא לִפְתַּח פּוּמֵּיהּ לְשָׂטָן » (ברכות ס׳ ע״א) Le Beit Yossef explique d’où vient alors la formule du Tour : « ואע״פ שבגמרא לא אמרו אלא י״ר שתצילני מזה ומכיוצא בו הרי״ף והרמב״ם והרא״ש כתבו כמ״ש רבינו ואפשר שכך היתה גירסתם בגמרא » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל) résumé : ce que nous disons vient du Rif, du Rambam et du Roch — la formule qui ouvre la bouche au Satan a été laissée de côté.
La sortie. « יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהצלתני מהאור הזה » (שו״ע או״ח ר״ל:ג) La Guemara le dit au nom de Rav A’ha : « כִּי נָפֵיק מַאי אוֹמֵר? אָמַר רַב אַחָא: ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ שֶׁהִצַּלְתַּנִי מִן הָאוּר״. » (ברכות ס׳ ע״א) et raconte aussitôt ce qui donne à la prière sa raison d’être : « רַבִּי אֲבָהוּ עָל לְבֵי בָנֵי. אִפְּחִית בֵּי בָנֵי מִתּוּתֵיהּ, אִתְרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא קָם עַל עַמּוּדָא, שֵׁזִיב מְאָה וְחַד גַּבְרֵי בְּחַד אֵבְרֵיה » (ברכות ס׳ ע״א) résumé : le récit de Rabbi Abbahou n’est pas une anecdote — c’est le plancher du bain qui s’effondre, exactement ce que la prière demandait d’éviter.
Et aujourd’hui ? La Michna Beroura constate que l’usage a cessé, et dit pourquoi : « ועכשיו לא נהגו בתפלה זו והטעם דלא ניתקן אלא בימיהם שהיו מסיקין האש מלמטה בחפירה ורוחצים באמבטי מלמעלה ע״ג תקרה שע״ג ויש חשש פן תפחת ויפלו לתוכה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ה) « אבל בזה״ז עומד התנור בזוית וליכא סכנה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ה) Le Taz l’avait écrit avant elle : « עכשיו לא נהגו לומר כן ונתן מו״ח ז״ל טעם דלא נתקן אלא בימיהם שהיו מסיקין האש מלמטה בחפירה ורוחצים באמבטי למעל » (ט״ז או״ח סימן ר״ל) « אבל בזמן הזה התנור עומד בזוית ליכ׳ סכנה » (ט״ז או״ח סימן ר״ל) Le Baer Hetev le résume : « ובמרחץ דידן א״צ להתפלל תפלה זו. ב״ח מ״א ט״ז » (באר היטב או״ח סימן ר״ל) résumé : la prière était née d’un danger précis ; le four ayant changé de place, le danger est parti et l’usage avec lui. Pour la pratique, on suit son Rav.

Séif 4 — הנכנס להקיז דם

הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים:
Séif 4 : celui qui entre se faire saigner dit : « qu’il soit Ta volonté, Hachem mon Dieu, que cette affaire me soit une guérison, car Tu es un guérisseur gratuit ». Et après avoir été saigné, qu’il dise : « béni soit le guérisseur des malades ».
La même architecture, une troisième fois. « הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה » (שו״ע או״ח ר״ל:ד) « ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים » (שו״ע או״ח ר״ל:ד) La Guemara donne la formule complète : « דְּאָמַר רַב אַחָא: הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה, וּתְרַפְּאֵנִי. כִּי אֵל רוֹפֵא נֶאֱמָן אָתָּה וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְרַפּאוֹת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגו » (ברכות ס׳ ע״א) et Abayé, là encore, en retranche la fin : « אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ — מִכָּאן שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת » (ברכות ס׳ ע״א) résumé : « les hommes n’ont pas coutume de guérir » a été écarté ; la Torah a donné au médecin permission de guérir, et la prière ne le nie pas.
Pas seulement la saignée. « וה״ה בכל מידי דרפואה יאמר זה ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע״י הבורא ית״ש » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ו) « ולכן ע״י תפלה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ו) Le Magen Avraham l’avait écrit : « נ״ל דה״ה בכל מידי דרפואה יאמר זה » (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל) L’Elia Rabba rapporte l’avis contraire : « והוא הדין בכל מיני רפואה, מגן אברהם » (אליה רבה או״ח סימן ר״ל) et le Baer Hetev de même : « אבל ברד״א משמע דוקא הקזה שהיא סכנה שמא יחתוך ורידי הדם וימות ח״ו » (באר היטב או״ח סימן ר״ל) L’Aroukh haChoulhan décrit l’usage des scrupuleux : « ונכון שכל רפואה שנוטל יאמר: ״יהי רצון מלפניך ד׳ אלקי שתהא זה לי לרפואה״, וכן נוהגין המדקדקים » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל) résumé : pour les uns la saignée n’est qu’un exemple et toute médecine entre dans la règle ; pour le Rav David Aboudraham, seule la saignée, parce qu’elle est un danger. Pour la pratique, on suit son Rav.
ברוך רופא חולים — avec Nom et Royauté ? Le Beit Yossef : « וכ׳ בסמ״ג בא״י רופא חולים וכ״כ הרמב״ם » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל) « ורבינו שלא הזכיר לא שם ולא מלכות נראה שסמך על מ״ש בסימן רי״ח שבכל הברכות צריך להזכיר שם ומלכות » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל) Le Taz : « פשיטא שצריך שם ומלכות כמו כל הברכו׳ שאמרו לעיל דהכלל בהם כן » (ט״ז או״ח סימן ר״ל) Le Baer Hetev : « ופשוט שצריך שם ומלכות כמו כל הברכות » (באר היטב או״ח סימן ר״ל) Mais la Michna Beroura décrit ce qu’elle a vu : « וצריך לומר בשם ומלכות [ב״י וט״ז] אבל לא ראיתי נוהגין כן » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ז) résumé : en droit, une bénédiction se dit avec Nom et Royauté ; en fait, la Michna Beroura n’a pas vu qu’on le fît. Pour la pratique, on suit son Rav.
Et l’éternuement. La Michna Beroura ajoute au même endroit une coutume qui n’a plus rien à voir avec la saignée — et pourtant si : « מי שמתעטש וחבירו אומר לו אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח״כ יאמר לישועתך קויתי ה׳ » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ז) Le Magen Avraham en donne la raison : « מי שמתעטש וחבירו א״ל אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח״כ יאמר לישועתך קויתי ה׳ דהמתפלל על חבירו הוא נענ׳ תחלה » (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל) résumé : là encore, on ne prie pas sur l’éternuement passé mais sur la santé à venir, et celui qui prie pour autrui est exaucé le premier.

E. כל מה דעביד רחמנא לטב עביד — le dernier mot

Le siman s’achève sur une phrase qui n’est ni une bénédiction ni une prière : une habitude de parole. Après avoir fermé quatre fois la porte à la demande sur le passé, le Mehaber dit enfin ce qui reste à faire du passé.

Séif 5 — לעולם יהא אדם רגיל לומר

לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד:
Séif 5 : qu’un homme soit toujours accoutumé à dire : tout ce que fait le Miséricordieux, Il le fait pour le bien.
La source, et le nom qui la porte. « אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר: ״כׇּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵיד״. » (ברכות ס׳ ע״ב) résumé : c’est une baraïta au nom de Rabbi Méir et de Rabbi Akiva — et c’est l’histoire de Rabbi Akiva qui la porte.
L’histoire. « כִּי הָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דַּהֲוָה קָאָזֵיל בְּאוֹרְחָא. מְטָא לְהַהִיא מָתָא, בְּעָא אוּשְׁפִּיזָא לָא יָהֲבִי לֵיהּ. אֲמַר: ״כׇּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא — לְטָב״ » (ברכות ס׳ ע״ב) Puis, dans la nuit : « אֲתָא זִיקָא כַּבְיֵיהּ לִשְׁרָגָא. אֲתָא שׁוּנָּרָא אַכְלֵיהּ לְתַרְנְגוֹלָא. אֲתָא אַרְיָה אַכְלֵיהּ לַחֲמָרָא » (ברכות ס׳ ע״ב) Et au matin : « בֵּיהּ בְּלֵילְיָא אֲתָא גְּיָיסָא, שַׁבְיַיהּ לְמָתָא » (ברכות ס׳ ע״ב) résumé : sur chacune des trois pertes — la lampe, le coq, l’âne — Rabbi Akiva a redit la même phrase ; et la nuit même, la troupe a emmené la ville, tandis que lui, resté dehors et sans lumière, n’a pas été pris.
Ce que le séif 5 fait au siman entier. L’Aroukh haChoulhan referme le siman sur la même idée : « דבר מובן בשכל שעניין התפלה הוא רק על העתיד ולא על העבר, דמה יועיל על העבר, ועל העבר לא שייך רק לשון הודאה, לתת תודה לו יתברך על הטוב שעשה לו » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל) et le Rambam l’avait posée en conclusion : « כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לְעוֹלָם יִצְעַק אָדָם עַל הֶעָתִיד לָבוֹא וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֵּן הוֹדָיָה עַל מַה שֶּׁעָבַר וְיוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ כְּפִי כֹּחוֹ. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהוֹדוֹת אֶת יְיָ׳ וּלְשַׁבְּחוֹ תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח » (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כו) résumé : le siman ne dit pas seulement quand prier ; il dit ce que devient le passé quand on cesse de le réclamer autrement — il devient matière à reconnaissance.
Le siman en une phrase : אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר — et tout le reste, la ville, l’aire, le bain, la saignée, n’est que cette phrase mise à l’épreuve de quatre seuils.

Cas pratiques

Cas 1 — Le résultat de l’examen est déjà tombé

Situation : l’examen est passé, la copie est corrigée, je ne connais pas encore la note. Puis-je prier pour qu’elle soit bonne ?
Conduite : c’est exactement le cas du cri entendu dans la ville — « המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי » (שו״ע או״ח ר״ל:א) et la règle qui suit : « אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר » (שו״ע או״ח ר״ל:א) Ce qui reste ouvert, c’est ce que la Michna Beroura ouvrait pour le père : « ואפילו אחר מ״ם יום יוכל להתפלל שיהיה הולד זרע קיימא ויהיה עוסק במצות ומע״ט » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:א) et la voie de Hillel : « אבל יכול לומר: ׳מובטחני שאין זה בתוך ביתי׳ אם הוא צדיק גמור, כמעשה דהלל הזקן שאמר כן » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל) résumé : on ne demande pas que le passé ait été autre ; on demande sur la suite, et sur le passé on rend grâce. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 2 — Je pars pour une grande ville

Situation : je quitte ma ville le matin, je passe la journée dans une grande ville, et je rentre le soir. Que dis-je, et quand ?
Conduite : les quatre formules du séif sont dites à leur place — « כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א) « יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו׳ עד בא״י שומע תפלה » (שו״ע או״ח ר״ל:א) mais la Michna Beroura distingue les cas : « י״ל דהתם מיירי ביוצא מעיר קטנה שאין שם מורא כלל לצאת מן העיר וצ״ל תה״ד רק משום מורא הדרך ולכך אין לומר אותה רק כשהחזיק בדרך וכמ״ש בס״ק ב׳ » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג) et pour la petite ville dont on part : « אלא אח״כ כשמחזיק בדרך אומר תפלת הדרך משום סכנת דרכים וכמבואר לעיל בסימן ק״י » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ב) résumé : sortir de chez soi, ce n’est pas sortir d’un כרך ; la tefilat haderekh du siman 110 se dit une fois la route prise, et l’on ne recommence pas au sortir de la grande ville dans la même journée. Pour la pratique, on suit son Rav.

Cas 3 — Je vais commencer un traitement

Situation : une intervention, une prise de sang, un traitement. Y a-t-il une parole avant, et une après ?
Conduite : le séif la donne pour la saignée — « הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה » (שו״ע או״ח ר״ל:ד) « ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים » (שו״ע או״ח ר״ל:ד) la Michna Beroura l’étend et en dit l’esprit : « וה״ה בכל מידי דרפואה יאמר זה ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע״י הבורא ית״ש » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ו) « ולכן ע״י תפלה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ו) et l’Aroukh haChoulhan décrit l’usage : « ונכון שכל רפואה שנוטל יאמר: ״יהי רצון מלפניך ד׳ אלקי שתהא זה לי לרפואה״, וכן נוהגין המדקדקים » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל) résumé : une demande avant, une reconnaissance après, et entre les deux la conscience que le remède n’est pas la guérison. Pour la pratique, on suit son Rav.

Questions de compréhension

Vérifie ta compréhension :
  1. Quels sont les deux exemples de תפלת שוא du séif 1, et qu’ont-ils en commun (שו״ע או״ח ר״ל:א · משנה ברכות פרק ט משנה ג) ?
  2. Que peut-on encore demander après quarante jours de grossesse (מ״ב ר״ל:א) ?
  3. Pourquoi la prière de la ville fortifiée ne vaut-elle pas pour une petite ville (מ״ב ר״ל:ב) ?
  4. Pourquoi bénit-on l’aire avant la mesure et non après (שו״ע או״ח ר״ל:ב · תענית ח׳ ע״ב) ?
  5. Pourquoi la prière du bain n’est-elle plus en usage (מ״ב ר״ל:ה · ט״ז או״ח סימן ר״ל) ?

Pour aller plus loin

Si tu veux approfondir ce siman :
Continuer vers le siman suivantSiman 231 →
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן ר״ל · ה׳ סעיפים · Niveau 1 — Initiation
♥ Soutenir DAAT
📖Rejoindre la khavroutha