✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן
שולחן ערוך · אורח חיים
תפלה על העתיד והודאה על שעבר — עיונים מעמיקים
סימן ר״ל · ה׳ סעיפים
תפלת שוא · הנכנס לכרך · הגורן · דבר הסמוי מן העין · המרחץ · הקזת דם · כל מה דעביד רחמנא לטב עביד
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦
פלפול מעמיק
סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות
הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ל — ה׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות ברכות פרק י), לבוש, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, באר היטב, פרי מגדים, משנה ברורה, ערוך השלחן
הבסיס התלמודי:
ברכות פרק הרואה (נ״ד ע״א · ס׳ ע״א · ס׳ ע״ב) · משנה ברכות פרק ט משנה ג · תענית ח׳ ע״ב · בבא מציעא מ״ב ע״א · ירושלמי ברכות פרק ט
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — משנת הצועק לשעבר (ברכות נ״ד ע״א), מעשה לאה ודינה ושני תירוצי הגמרא (ברכות ס׳ ע״א), וחקירת היסוד
- תפלת שוא ולשונות הכרך — «אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר» · (שו״ע או״ח ר״ל:א)
- הנכנס למוד את גרנו — «שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי» · (שו״ע או״ח ר״ל:ב)
- המרחץ וההקזה — לשון הגמרא ולשון מרן · (שו״ע או״ח ר״ל:ג · שו״ע או״ח ר״ל:ד)
- סיום הסימן, נפקא מינות והנהגות למעשה — טבלאות ומקורות
📜 לשון השולחן ערוך — הסעיפים
דִּין קְצָת בְּרָכוֹת פְּרָטִיּוֹת. וּבוֹ ה׳ סְעִיפִים:
א׳: תפלת שוא והכרך — המתפלל על מה שעבר הרי זו תפלת שוא, אלא יתפלל על העתיד ויתן הודאה על שעבר ; וארבע לשונות לנכנס לכרך וליוצא ממנו. ב׳: הגורן — מבקש קודם המדידה ומברך משהתחיל, ומדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא. ג׳: המרחץ — בקשה בכניסה והודאה ביציאה. ד׳: ההקזה — בקשה, ואחריה ברוך רופא חולים. ה׳: הסיום — לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד.
תמצית קצרה:
ה׳ סעיפים: כלל אחד וארבעה מבחנים. סעיף א׳ אומר את הכלל בשני הפכיו: «המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי» (שו״ע או״ח ר״ל:א) — ואחריו «אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר» (שו״ע או״ח ר״ל:א) — ומעמידו בשער הכרך: «כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום» (שו״ע או״ח ר״ל:א) סעיף ב׳ מוליכו לשדה: «מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין» (שו״ע או״ח ר״ל:ב) ושורשו בברייתא: «מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן» (תענית ח׳ ע״ב) סעיפים ג׳-ד׳ מוליכים אותו למרחץ ולהקזה: «הנכנס למרחץ אומר יהר״מ ה׳ אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבא» (שו״ע או״ח ר״ל:ג) «הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה» (שו״ע או״ח ר״ל:ד) וסעיף ה׳ הופכו: «לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד» (שו״ע או״ח ר״ל:ה)
1. הקדמת הסוגיא — על מה מתפללין ועל מה מודין
פתח דבר — פתיחת ההלכה
פותח מרן בשני מקרים ולא בהגדרה — לשון מרן :
«המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי» (שו״ע או״ח ר״ל:א)
ואחריו
«או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ׳ יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה״ז תפלת שוא» (שו״ע או״ח ר״ל:א)
ומיד יצא הכלל שכל הסימן תלוי בו:
«אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר» (שו״ע או״ח ר״ל:א)
ובו ה׳ סעיפים, ועניינם אחד: מה בידו של אדם לבקש, ומה אין בידו אלא להודות עליו. סעיף א׳ קובע את הכלל ומעמידו בכרך ; סעיף ב׳ בגורן ; סעיפים ג׳-ד׳ במרחץ ובהקזה ; וסעיף ה׳ הופך את הכלל ואומר מה נעשה בעבר עצמו.
תורת הסוגיא בגמרא: במשנה דהרואה שנינו
«הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי» (משנה ברכות פרק ט משנה ג)
וכן בבבלי
«וְהַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא» (ברכות נ״ד ע״א)
«הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת, וְאוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר״ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא» (ברכות נ״ד ע״א)
«הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּתוֹךְ בֵּיתִי״ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא» (ברכות נ״ד ע״א)
וסמוך לה
«הַנִּכְנָס לִכְרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ, וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ, וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ. נוֹתֵן הוֹדָאָה עַל שֶׁעָבַר וְצוֹעֵק עַל הֶעָתִיד» (ברכות נ״ד ע״א)
והקשתה הגמרא על תפלת הזכר, שהרי מצינו שהועילה תפלה כזו ללאה, ותירצה בשני אופנים:
«מִיָּד נֶהֶפְכָה לְבַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה״. אֵין מַזְכִּירִין מַעֲשֵׂה נִסִּים» (ברכות ס׳ ע״א)
והשני
«שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים — יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ. מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד אַרְבָּעִים יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁיְּהֵא זָכָר. מֵאַרְבָּעִים יוֹם וְעַד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים — יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁלֹּא יְהֵא סַנְדָּל» (ברכות ס׳ ע״א)
ובמעשה הלל למדה הגמרא מה שנשאר פתוח במקום שנסתמה הבקשה:
«תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳״» (ברכות ס׳ ע״א)
ולשונות הכרך מן הברייתא:
«תָּנוּ רַבָּנַן: בִּכְנִיסָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? — ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לִכְרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם״» (ברכות ס׳ ע״א)
«יָצָא, אוֹמֵר: ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם, כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנִי מִכַּף כׇּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶך» (ברכות ס׳ ע״א)
והגורן אינו מפרק הרואה כלל אלא מתעניות ומן המפקיד, וכמו שציין הבית יוסף:
«הנכנס למוד גרנו וכו׳ עד אלא בדבר הסמוי מן העין» (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
ושם
«תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לָמוֹד אֶת גׇּרְנוֹ, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵנוּ״. הִתְחִיל לָמוֹד, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה״» (תענית ח׳ ע״ב)
«מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן» (תענית ח׳ ע״ב)
וברמב״ם נאספו כולם בפרק אחד:
«הַנִּכְנָס לִכְרַךְ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לִכְרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וְאִם נִכְנַס בְּשָׁלוֹם אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁהִכְנַסְתַּנִי לְשָׁלוֹם. וּכְשֶׁיְּבַקֵּשׁ לָצֵאת אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וְאִם יָצָא בְּשָׁלוֹם אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵנִי מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶך» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כה)
«הַהוֹלֵךְ לָמֹד גָּרְנוֹ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדַי. הִתְחִיל לָמֹד אוֹמֵר בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בִּכְרִי זֶה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כב)
«הַנִּכְנָס לַמֶּרְחָץ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לְשָׁלוֹם וְתוֹצִיאֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵנִי מִזֶּה וּמִכַּיּוֹצֵא בָּזֶה לֶעָתִיד לָבוֹא» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כ)
«הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה כִּי רוֹפֵא חִנָּם אָתָּה. וּכְשֶׁיֵּצֵא אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ רוֹפֵא חוֹלִים» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כא)
וסיומו
«כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לְעוֹלָם יִצְעַק אָדָם עַל הֶעָתִיד לָבוֹא וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֵּן הוֹדָיָה עַל מַה שֶּׁעָבַר וְיוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ כְּפִי כֹּחוֹ. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהוֹדוֹת אֶת יְיָ׳ וּלְשַׁבְּחוֹ תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כו)
תמצית: שלושה מקורות לסימן אחד — פרק הרואה לכרך ולמרחץ ולהקזה, פרק קמא דתעניות וסוף פרק המפקיד לגורן, וסוף ברכות לסעיף ה׳ ; והרמב״ם כבר צירפם וחתם בכלל אחד.
החקירה היסודית — ״תפלת שוא״: פסול שבמעשה התפלה, או חסרון שבמושא?
- (א) חסרון שבמושא — אין כאן על מה שתחול הבקשה כלל, שהדבר כבר נגמר ; וכלשון ערוך השלחן «דבר מובן בשכל שעניין התפלה הוא רק על העתיד ולא על העבר, דמה יועיל על העבר, ועל העבר לא שייך רק לשון הודאה, לתת תודה לו יתברך על הטוב שעשה לו» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל) וכן «ולכן הנכנס לעיר ושמע קול צווחה בעיר מאיזה צרה שנתהוה בה, ואומר: ׳יהי רצון שלא תהיה זה בתוך ביתי׳ - הרי זו תפלת שוא, דזהו תפלה על העבר ומאי דהוה הוה» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל) וכן טעם המשנה ברורה בארבעים יום «שכבר נצטייר צורת הולד אבל תוך מ״ם יום מועיל תפלה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:א)
- (ב) פסול שבמעשה התפלה — שהמבקש כן מבקש נס, ואין מזכירין מעשה נסים ; וכתירוץ הגמרא «מִיָּד נֶהֶפְכָה לְבַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה״. אֵין מַזְכִּירִין מַעֲשֵׂה נִסִּים» (ברכות ס׳ ע״א) ומשמע שמצד עצם הדבר רחמי מהני, ומה שאסור אינו אלא הזכרת הנס.
2. סעיף א׳ — תפלת שוא ולשונות הכרך (שו״ע או״ח ר״ל:א)
לשון השלחן ערוך
סעיף א׳:
«המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ׳ יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה״ז תפלת שוא אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהינו שהכנסתני לכרך הזה בשלום בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו׳ עד בא״י שומע תפלה וזו היא תפלת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק״י» (שו״ע או״ח ר״ל:א)
שורש הדין: לשון המשנה —
«הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי» (משנה ברכות פרק ט משנה ג)
ולשון הרמב״ם —
«הַנִּכְנָס לִכְרַךְ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לִכְרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וְאִם נִכְנַס בְּשָׁלוֹם אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁהִכְנַסְתַּנִי לְשָׁלוֹם. וּכְשֶׁיְּבַקֵּשׁ לָצֵאת אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וְאִם יָצָא בְּשָׁלוֹם אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵנִי מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶך» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כה)
ולשון הטור, שהוסיף את גדר הארבעים יום בגוף ההלכה —
«ודוקא אחר ארבעים יום לעיבורה אבל תוך ארבעים יום מועלת תפלתו» (טור או״ח סימן ר״ל)
תמצית: המשנה נתנה את שני המקרים ואת הכלל ; הרמב״ם נתן את הנוסחאות ; והטור נתן את הגבול, ומרן העתיקו לתוך הסעיף.
קושיא — מפני מה נקטו המשנה ומרן דוקא ״אחר מ׳ יום״, והלא לכאורה משעת ההזרעה כבר נקבע המין, וכדאמרינן איש מזריע תחילה יולדת נקבה ; ואם כן אף בתוך ארבעים יום תהא תפלת שוא?
תירוץ: תלתה הגמרא את הדבר ביצירת הצורה ולא בקביעת המין, וכדתניא
«שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים — יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ. מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד אַרְבָּעִים יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁיְּהֵא זָכָר. מֵאַרְבָּעִים יוֹם וְעַד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים — יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁלֹּא יְהֵא סַנְדָּל» (ברכות ס׳ ע״א)
וכן פירשה המשנה ברורה
«שכבר נצטייר צורת הולד אבל תוך מ״ם יום מועיל תפלה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:א)
וכן העמידה ערוך השלחן
«וכן מי שהיתה אשתו מעוברת ורצונו בזכר, עד מ׳ יום יכול להתפלל ולומר: ׳יהי רצון שתלד אשתי זכר׳, כי עד מ׳ יום הוה מיא בעלמא» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
והאליה רבה העמידתה על אופן אחר לגמרי
«כתב בסולת בלולה דאפילו אחר ארבעים יום יוכל להתפלל שיהא הולד הזה זרע חייא וקיימא עוסק בתורה ומצוות ומעשים טובים» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
תמצית: כל זמן שאין הולד מצוייר עדיין ״מיא בעלמא״ הוא, ומה שיהיה תלוי ועומד ; משנצטיירה הצורה — הבקשה מבקשת לשנות את שכבר נעשה. ועדיין לא נסתמה התפלה לגמרי, כמו שכתבה המשנה ברורה
«ואפילו אחר מ״ם יום יוכל להתפלל שיהיה הולד זרע קיימא ויהיה עוסק במצות ומע״ט» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:א)
מחלוקת — איזה כרך: שתי לשונות בגמרא
«אָמַר רַב מַתְנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְרַךְ שֶׁאֵין דָּנִין וְהוֹרְגִין בּוֹ, אֲבָל בִּכְרַךְ שֶׁדָּנִין וְהוֹרְגִין בּוֹ — לֵית לַן בַּהּ.» (ברכות ס׳ ע״א)
«אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב מַתְנָא: אֲפִילּוּ בִּכְרַךְ שֶׁדָּנִין וְהוֹרְגִין בּוֹ, זִימְנִין דְּלָא מִתְרְמֵי לֵיהּ אִינָשׁ דְּיָלֵיף לֵיהּ זְכוּתָא.» (ברכות ס׳ ע״א)
והמגן אברהם הביא לשון רש״י בגדר הכרך
«שם מצוים מושלים רעים ומחפשין עלילות (רש״י)» (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל)
והאליה רבה כתבה במי הכריעו האחרונים
«וקאמר בש״ס ללישנא בתרא דאפילו במקום שיש בו שופטים שאין הורגין אלא בדין אפילו הכי חיישינן שמתוך שהוא נכרי לא יזדמן מי שילמוד עליו זכות ויברך» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
והמשנה ברורה הכריעה למעשה, וגם שללה את העיר הקטנה
«דוקא לכרך דשם מצויים ממונים רעים ומחפשים עלילות אבל לעיר קטנה א״צ לומר כשנכנס לה ולא אח״כ כשיצא ממנה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ב)
תמצית: ללישנא קמא אין התפלה אלא בכרך שאין דנין והורגין בו ; ולאיכא דאמרי אף בכרך שדנין, שאין לגר מי שילמד עליו זכות. והאחרונים פסקו כלישנא בתרא, והמשנה ברורה העמידה את הכל על גדר ״ממונים רעים ומחפשים עלילות״.
מחלוקת — ״תרתי ל״ל״: שתי תפלות על שלום הדרך: העמיד הבית יוסף את הקושיא
«ומפשט השמועות נראה שהצריכוהו להתפלל על שלום הדרך פעמיים אחת בעת שיצא מן הכרך ואינו חותם בה» (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
וסיים
«ויש לתמוה תרתי ל״ל והיה ראוי לתקן חתימה בזו שמתפלל כשיצא בשלום וליסגי בהכי» (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
והעתיקה הט״ז
«ויש לתמוה תרתי ל״ל והיה ראוי לתקן חתימה בזו שמתפלל כשיצא בשלוה ולסגי בהכי» (ט״ז או״ח סימן ר״ל)
והעמידה הט״ז על שני אופנים
«וזה מיירי בנכנס לכרך ולן שם בעינן שצ״ל ת״ה שני׳ או שהוא דר בכרך דיוצא משם בתחלת דרכו דאז צריך ב׳ תפלות האחד על יציאת הכרך ואחרת על הדרך» (ט״ז או״ח סימן ר״ל)
«אבל אם הוא דר בעיר שאינו כרך ואין שם מורא כלל לצאת מן העיר אלא שצ״ל ת״ה מחמת מורא הדרך» (ט״ז או״ח סימן ר״ל)
והמשנה ברורה שאלה אותה שאלה מצד סימן ק״י · 110
«לכאורה הלא בסימן ק״י מבואר דכשיוצא לדרך אומר תפלת הדרך לבד בלא הודאה על שעבר וגם אינו אומר אותה רק כשהחזיק בדרך» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג)
ויישבתה
«י״ל דהתם מיירי ביוצא מעיר קטנה שאין שם מורא כלל לצאת מן העיר וצ״ל תה״ד רק משום מורא הדרך ולכך אין לומר אותה רק כשהחזיק בדרך וכמ״ש בס״ק ב׳» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג)
«והכא מיירי בנכנס לכרך ולן שם בענין שצ״ל תה״ד שנית בבוקר בשביל הדרך שרוצה לנסוע» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג)
«בזה אמר שיעשה משניהם אחד ויחתום בה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג)
תמצית: אין כאן שתי תפלות על דבר אחד אלא שתי תפלות על שני דברים — יציאת הכרך והחזקת הדרך — וכשנפלו שתיהן ביום אחד עושה משתיהן אחת וחותם בה.
מחלוקת המגן אברהם והאליה רבה — אימתי אומרה: כתב המגן אברהם
«ואם כבר אמר ת״ה בשחרית אומר מודה אני וכו׳ עד לשלום ואם יוצא בשחרי׳ מעיר קטנה אומר י״ר לבד וכ״מ בב״ח» (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל)
ועוד כתב
«משמע דאף שיצא מהכרך לא יאמר עד שיחזיק בדרך לא כע״ת» (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל)
וכן העתיקה באר היטב
«ואם כבר אמר ת״ה בשחרית אומר מודה אני וכו׳ עד לשלום עיין מ״א וט״ז» (באר היטב או״ח סימן ר״ל)
«משמע דאף שיצא מהכרך לא יאמר עד שיחזיק בדרך ע״ש» (באר היטב או״ח סימן ר״ל)
והאליה רבה חלקה עליו בשתיהן
«היינו כשדר בכרך ויצא משם בתחילת דרכו או שלן שם הוא דאומר תפילה זו בחתימה, כיון דמחויב גם בתפילתה כוללה בזה, אבל אם דר בעיר שאינו כרך ואין שם מורא לצאת רק שאמר תפילת הדרך כדינא וביום כשהולך דרך כרך ואינו לן שם אז אומר יהי רצון וכו׳ ומודה וכו׳ עד ואורב בדרך בלא חתימה כן מבואר בב״ח וט״ז» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
ובפירוש
«ודלא כמגן אברהם שכתב בשם הב״ח אומר עד לשלום דלא דק» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
«גם מה שכתב מגן אברהם דאף שיצא מהכרך לא יאמר עד שהחזיק בדרך דלא כעולת תמיד» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
תמצית: למגן אברהם אף היוצא מן הכרך אינו אומר עד שיחזיק בדרך ; ולאליה רבה תפלת יציאת הכרך נאמרת מיד ביציאתו מן העיר, שהרי אינה תלויה בדרך אלא בכרך. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נוסחאות — ״לשלום״ או ״בשלום״: כתבה האליה רבה
«ואני תמה שבדקתי שבנוסח שכתבו שולחן ערוך ולבוש כן הוא בש״ס ובעל הלכות גדולות ורי״ף ורמב״ם ורא״ש וסמ״ק וסמ״ק וראב״ן ורוקח בכולם לשלום» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
והביאה ראיה
«גם יש סמך ראיה מש״ס סוף ברכות, הנפטר מחבירו אל יאמר לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו אמר למשה לך לשלום עלה והצליח ודוד שאמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
והנה בלשון הסעיף שלפנינו נכתבה ההודאה שבכניסה
«נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהינו שהכנסתני לכרך הזה בשלום» (שו״ע או״ח ר״ל:א)
והבקשה והיציאה נכתבו בלשון ״לשלום״
«כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום» (שו״ע או״ח ר״ל:א)
«בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום» (שו״ע או״ח ר״ל:א)
תמצית: האליה רבה בדקה את הנוסחאות והעידה שבכולן ״לשלום״, ודחתה את גירסת ארחות חיים ; ומכל מקום בדפוסים שלפנינו נשתמרה ״בשלום״ בהודאה שבכניסה. וכל המדקדק בנוסח — ישאל את רבו.
היסוד:
«אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר» (שו״ע או״ח ר״ל:א) ; «הַנִּכְנָס לִכְרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ, וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ, וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ. נוֹתֵן הוֹדָאָה עַל שֶׁעָבַר וְצוֹעֵק עַל הֶעָתִיד» (ברכות נ״ד ע״א) ; «בזה אמר שיעשה משניהם אחד ויחתום בה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג)
«אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר» (שו״ע או״ח ר״ל:א) ; «הַנִּכְנָס לִכְרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ, וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ, וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ. נוֹתֵן הוֹדָאָה עַל שֶׁעָבַר וְצוֹעֵק עַל הֶעָתִיד» (ברכות נ״ד ע״א) ; «בזה אמר שיעשה משניהם אחד ויחתום בה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג)
3. סעיף ב׳ — הנכנס למוד את גרנו (שו״ע או״ח ר״ל:ב)
לשון השלחן ערוך
סעיף ב׳:
«הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין» (שו״ע או״ח ר״ל:ב)
שורש הדין: ברייתא היא בתעניות
«תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לָמוֹד אֶת גׇּרְנוֹ, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵנוּ״. הִתְחִיל לָמוֹד, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה״» (תענית ח׳ ע״ב)
«מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן» (תענית ח׳ ע״ב)
וכן בסוף פרק המפקיד
«תָּנוּ רַבָּנַן: הַהוֹלֵךְ לָמוֹד אֶת גּוֹרְנוֹ, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינו» (בבא מציעא מ״ב ע״א)
וקדם לה יסודו של רבי יצחק
«וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך» (תענית ח׳ ע״ב)
ודבי רבי ישמעאל
«תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך» (תענית ח׳ ע״ב)
ולשון הרמב״ם
«הַהוֹלֵךְ לָמֹד גָּרְנוֹ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדַי. הִתְחִיל לָמֹד אוֹמֵר בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בִּכְרִי זֶה» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כב)
ולשון הטור
«הנכנס למוד גורנו אומר יהר״מ ה׳ אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה» (טור או״ח סימן ר״ל)
וציין הבית יוסף את שני המקומות
«הנכנס למוד גרנו וכו׳ עד אלא בדבר הסמוי מן העין» (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
קושיא — בגמרא נשנה ״שתשלח ברכה במעשה ידינו״, וברמב״ם ״במעשה ידי״ ; והטור ומרן נקטו ״שתשלח ברכה בכרי הזה״. ומהיכן להם נוסח זה?
תירוץ: כבר עמדה על כך האליה רבה
«כן כתב הטור והשולחן ערוך ותמיהני דבש״ס תענית דף ח׳ ופרק הזהב דף מ״ב איתא שתשלח ברכה בכל מעשה ידינו» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
ונתנה טעם
«ואולי דלדידן שאין נוהגין במעשרות סבירא ליה לטור שאין לברך בכל מעשה ידינו» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
תמצית: ברכת ״מעשה ידיך״ נסמכה על מקרא שבפרשת מעשרות ; ולפי שאין אנו נוהגין במעשרות, סבר הטור שאין לאומרה, והעמיד את הבקשה על הכרי עצמו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — בשם ומלכות או בלא שם: כתבה המשנה ברורה בשם האליה רבה
«וכתב הא״ר דיאמר בלא הזכרת השם דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב״ה ברכה עד בלי די» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ד)
וזו לשון האליה רבה עצמה
«ולעניות דעתי טעמו דכיון דאנן מברכין אף שאינן מפרישן מעשרות יש לברך בלא שם ומלכות, וזה שכתב שאין כאן הברכה מבוררת, ורצה לומר דדוקא בהפרשת מעשר הבטיח הקב״ה ברכה עד בלי די» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
וביארה את לשון הברכה
«השולח רצה לומר אשר שלח כמו המוציא לחם, כי בוטח הוא בשם שכבר שלח בו ברכה כיון שהתחיל למוד כדי לעשר» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
תמצית: הבטחת ״עד בלי די״ נאמרה במודד כדי לעשר בלבד, ולפיכך במי שאינו מעשר אומרה בלא הזכרת השם ; ומכל מקום הלשון לשון ודאי היא — ״אשר שלח״, שכבר מוחזק בידו שהברכה שרויה.
גדר ״דבר הסמוי מן העין״: שתי דרשות במקרא אחד — לרבי יצחק
«וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך» (תענית ח׳ ע״ב)
ולדבי רבי ישמעאל
«תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך» (תענית ח׳ ע״ב)
והאליה רבה העמידה את פירוש רש״י בשתיהן
«ובמחילת כבודו לא דק דרש״י פירש להדיא בפרק המפקיד דף מ״ב שהוא לשון סמוי» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
והוסיפה
«ובתענית דף ח׳ פירש רש״י הסמוי מן העין שאין יודעים הסכום» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
וערוך השלחן נתנה טעם בעצם הדבר
«שאין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין כדי שלא יהא נראה להדיא כנגד הטבע ממש, דרוב נסים הם נסתרים» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
תמצית: ״סמוי״ — לשון אוצר ולשון העלמה ; ולפי שני הפירושים המניין הוא הנועל, שהברכה אינה שורה במקום שהעין שולטת בו, ורוב הנסים נסתרים הם.
היסוד:
«מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין» (שו״ע או״ח ר״ל:ב) ; «וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך» (תענית ח׳ ע״ב) ; «וכתב הא״ר דיאמר בלא הזכרת השם דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב״ה ברכה עד בלי די» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ד)
«מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין» (שו״ע או״ח ר״ל:ב) ; «וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך» (תענית ח׳ ע״ב) ; «וכתב הא״ר דיאמר בלא הזכרת השם דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב״ה ברכה עד בלי די» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ד)
4. סעיפים ג׳-ד׳ — המרחץ וההקזה (שו״ע או״ח ר״ל:ג · שו״ע או״ח ר״ל:ד)
לשון השלחן ערוך
סעיף ג׳:
«הנכנס למרחץ אומר יהר״מ ה׳ אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבא יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהצלתני מהאור הזה» (שו״ע או״ח ר״ל:ג)
סעיף ד׳: «הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים» (שו״ע או״ח ר״ל:ד)
סעיף ד׳: «הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים» (שו״ע או״ח ר״ל:ד)
שורש הדין: ברייתא בפרק הרואה
«תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לְבֵית הַמֶּרְחָץ, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּצִּילֵנִי מִזֶּה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְאַל יֶאֱרַע בִּי דְּבַר קַלְקָלָה וְעָוֹן» (ברכות ס׳ ע״א)
ודחאה אביי
«אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּלָא לִפְתַּח פּוּמֵּיהּ לְשָׂטָן» (ברכות ס׳ ע״א)
וביציאה
«כִּי נָפֵיק מַאי אוֹמֵר? אָמַר רַב אַחָא: ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ שֶׁהִצַּלְתַּנִי מִן הָאוּר״.» (ברכות ס׳ ע״א)
ומעשה רבי אבהו סמוך לה
«רַבִּי אֲבָהוּ עָל לְבֵי בָנֵי. אִפְּחִית בֵּי בָנֵי מִתּוּתֵיהּ, אִתְרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא קָם עַל עַמּוּדָא, שֵׁזִיב מְאָה וְחַד גַּבְרֵי בְּחַד אֵבְרֵיה» (ברכות ס׳ ע״א)
ובהקזה
«דְּאָמַר רַב אַחָא: הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה, וּתְרַפְּאֵנִי. כִּי אֵל רוֹפֵא נֶאֱמָן אָתָּה וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְרַפּאוֹת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגו» (ברכות ס׳ ע״א)
ודחאה אביי אף היא
«אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ — מִכָּאן שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת» (ברכות ס׳ ע״א)
וחתימתה
«כִּי קָאֵי מַאי אוֹמֵר? — אָמַר רַב אַחָא: ״בָּרוּךְ … רוֹפֵא חִנָּם״.» (ברכות ס׳ ע״א)
ולשון הרמב״ם
«הַנִּכְנָס לַמֶּרְחָץ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לְשָׁלוֹם וְתוֹצִיאֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵנִי מִזֶּה וּמִכַּיּוֹצֵא בָּזֶה לֶעָתִיד לָבוֹא» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כ)
«הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה כִּי רוֹפֵא חִנָּם אָתָּה. וּכְשֶׁיֵּצֵא אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ רוֹפֵא חוֹלִים» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כא)
קושיא — לשון הגמרא במרחץ ״שתצילני מזה וכיוצא בו״ ובהקזה ״כי אל רופא נאמן אתה״ וחתימתה ״רופא חנם״ ; ומרן נקט לשון אחרת לגמרי, ובחתימה ״ברוך רופא חולים״. ומהיכן?
תירוץ: כתב הבית יוסף
«ואע״פ שבגמרא לא אמרו אלא י״ר שתצילני מזה ומכיוצא בו הרי״ף והרמב״ם והרא״ש כתבו כמ״ש רבינו ואפשר שכך היתה גירסתם בגמרא» (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
והביא את לשון הירושלמי
«ובירושלמי בכניסתו אומר יה״ר שתצילני משרפת אש ומהיזק החמין ומן המפולת» (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
וכן
«א״ר אבהו הד״א במרחץ שהיא ניסוקת אבל במרחץ שאינה ניסוקת אינו אומר אלא מהיזק חמין בלבד» (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
«ר׳ חלקי׳ ורבי סימון בשם ריב״ל תפלת המרחץ אינו טעונה עמידה» (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
וכן בחתימה
«וכ׳ בסמ״ג בא״י רופא חולים וכ״כ הרמב״ם» (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
תמצית: הרי״ף והרמב״ם והרא״ש היתה לפניהם גירסה אחרת בגמרא, ואחריהם הלך הטור ואחריו מרן ; ושתי הלשונות שדחה אביי — ״ואם יארע בי דבר קלקלה״ ו״שאין דרכן של בני אדם לרפאות״ — הושמטו מן ההלכה.
מחלוקת — תפלת המרחץ בזמן הזה: כתב המגן אברהם בשם רש״י את מבנה המרחץ
«שיש מתחתיו חפירה שהמים נופלים לתוכ׳ ורוחצים ע״ג תקרה שעל גבה» (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל)
ומכאן
«וא״כ יש בו סכנה שלא יפלו לתוכה אבל במרחן דידן א״צ להתפלל תפלה זו (ב״ח)» (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל)
והט״ז בשם הב״ח
«עכשיו לא נהגו לומר כן ונתן מו״ח ז״ל טעם דלא נתקן אלא בימיהם שהיו מסיקין האש מלמטה בחפירה ורוחצים באמבטי למעל» (ט״ז או״ח סימן ר״ל)
«אבל בזמן הזה התנור עומד בזוית ליכ׳ סכנה» (ט״ז או״ח סימן ר״ל)
ובאר היטב
«ובמרחץ דידן א״צ להתפלל תפלה זו. ב״ח מ״א ט״ז» (באר היטב או״ח סימן ר״ל)
והאליה רבה
«אין זה נוהג אלא במרחצאות שהיו מסיקין תחת המרחץ והיא סכנה גדולה, אבל עכשיו שהתנור מן הצד כמו בבית החורף אין סכנה כלל» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
והמשנה ברורה
«ועכשיו לא נהגו בתפלה זו והטעם דלא ניתקן אלא בימיהם שהיו מסיקין האש מלמטה בחפירה ורוחצים באמבטי מלמעלה ע״ג תקרה שע״ג ויש חשש פן תפחת ויפלו לתוכה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ה)
«אבל בזה״ז עומד התנור בזוית וליכא סכנה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ה)
וערוך השלחן
«ועכשיו לא נהגו בזה, דהתנור עומד מן הצד וליכא סכנה (ב״ח וט״ז ומג״א), וכן הוא להדיא בירושלמי דפרק י׳ דברכות» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
תמצית: לא נתקנה תפלה זו אלא על מרחץ שהאש בוערת בחפירה שתחתיו והרצפה עלולה להישמט ; ומשנשתנה מבנה המרחץ פסקה הסכנה ופסק המנהג — וכבר חילק בזה הירושלמי בין מרחץ שהיא ניסוקת לשאינה ניסוקת.
מחלוקת — הקזה דוקא או כל רפואה: כתב המגן אברהם
«נ״ל דה״ה בכל מידי דרפואה יאמר זה» (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל)
והרחיבה המשנה ברורה ונתנה טעם
«וה״ה בכל מידי דרפואה יאמר זה ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע״י הבורא ית״ש» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ו)
«ולכן ע״י תפלה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ו)
והאליה רבה הביאה את דעת החולק
«והוא הדין בכל מיני רפואה, מגן אברהם» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
וכן באר היטב
«אבל ברד״א משמע דוקא הקזה שהיא סכנה שמא יחתוך ורידי הדם וימות ח״ו» (באר היטב או״ח סימן ר״ל)
והוסיפה האליה רבה מספר חסידים
«כתב בספר חסידים סימן תתר״י מי שהקיז דם אם ישקוט שלא יעשה מלאכה ושלא ילמוד אחר כך יהיה לו כח יותר שיהא עוסק ימתין ולא יסתכן בנפשו» (אליה רבה או״ח סימן ר״ל)
וערוך השלחן תיארה את מנהג המדקדקים
«ונכון שכל רפואה שנוטל יאמר: ״יהי רצון מלפניך ד׳ אלקי שתהא זה לי לרפואה״, וכן נוהגין המדקדקים» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
תמצית: למגן אברהם ולמשנה ברורה כל מידי דרפואה בכלל, שאין הסם מרפא אלא הבורא ; ולרבנו דוד אבודרהם לא נתקנה אלא בהקזה, שיש בה סכנת ורידים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — ״ברוך רופא חולים״ בשם ומלכות: כתב הבית יוסף
«וכ׳ בסמ״ג בא״י רופא חולים וכ״כ הרמב״ם» (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
והעמיד את השמטת הטור
«ורבינו שלא הזכיר לא שם ולא מלכות נראה שסמך על מ״ש בסימן רי״ח שבכל הברכות צריך להזכיר שם ומלכות» (בית יוסף או״ח סימן ר״ל)
והט״ז פשיטא ליה
«פשיטא שצריך שם ומלכות כמו כל הברכו׳ שאמרו לעיל דהכלל בהם כן» (ט״ז או״ח סימן ר״ל)
וכן באר היטב
«ופשוט שצריך שם ומלכות כמו כל הברכות» (באר היטב או״ח סימן ר״ל)
אבל המשנה ברורה העידה על המנהג
«וצריך לומר בשם ומלכות [ב״י וט״ז] אבל לא ראיתי נוהגין כן» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ז)
והוסיפה שם עניין אחר
«מי שמתעטש וחבירו אומר לו אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח״כ יאמר לישועתך קויתי ה׳» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ז)
וטעמו במגן אברהם
«מי שמתעטש וחבירו א״ל אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח״כ יאמר לישועתך קויתי ה׳ דהמתפלל על חבירו הוא נענ׳ תחלה» (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל)
תמצית: מדין ברכה — בשם ומלכות, וכן דעת הבית יוסף והט״ז ; ולמעשה העידה המשנה ברורה בשם הפרי מגדים שלא ראה נוהגין כן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«הנכנס למרחץ אומר יהר״מ ה׳ אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבא» (שו״ע או״ח ר״ל:ג) ; «הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה» (שו״ע או״ח ר״ל:ד) ; «אבל בזה״ז עומד התנור בזוית וליכא סכנה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ה)
«הנכנס למרחץ אומר יהר״מ ה׳ אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבא» (שו״ע או״ח ר״ל:ג) ; «הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה» (שו״ע או״ח ר״ל:ד) ; «אבל בזה״ז עומד התנור בזוית וליכא סכנה» (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ה)
5. סעיף ה׳, נפקא מינות והנהגות למעשה
לשון השלחן ערוך
סעיף ה׳:
«לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד» (שו״ע או״ח ר״ל:ה)
שורש הדין:
«אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר: ״כׇּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבֵיד״.» (ברכות ס׳ ע״ב)
וסמוך לה המעשה
«כִּי הָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דַּהֲוָה קָאָזֵיל בְּאוֹרְחָא. מְטָא לְהַהִיא מָתָא, בְּעָא אוּשְׁפִּיזָא לָא יָהֲבִי לֵיהּ. אֲמַר: ״כׇּל דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא — לְטָב״» (ברכות ס׳ ע״ב)
«אֲתָא זִיקָא כַּבְיֵיהּ לִשְׁרָגָא. אֲתָא שׁוּנָּרָא אַכְלֵיהּ לְתַרְנְגוֹלָא. אֲתָא אַרְיָה אַכְלֵיהּ לַחֲמָרָא» (ברכות ס׳ ע״ב)
«בֵּיהּ בְּלֵילְיָא אֲתָא גְּיָיסָא, שַׁבְיַיהּ לְמָתָא» (ברכות ס׳ ע״ב)
וערוך השלחן חתמה בו את הסימן
«דבר מובן בשכל שעניין התפלה הוא רק על העתיד ולא על העבר, דמה יועיל על העבר, ועל העבר לא שייך רק לשון הודאה, לתת תודה לו יתברך על הטוב שעשה לו» (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל)
וכן הרמב״ם
«כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לְעוֹלָם יִצְעַק אָדָם עַל הֶעָתִיד לָבוֹא וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֵּן הוֹדָיָה עַל מַה שֶּׁעָבַר וְיוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ כְּפִי כֹּחוֹ. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהוֹדוֹת אֶת יְיָ׳ וּלְשַׁבְּחוֹ תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח» (רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כו)
תמצית: סעיף ה׳ אינו הלכה חדשה אלא הצד השני של סעיף א׳ — מה שאין לבקש עליו, יש לקבלו ; ומעשה רבי עקיבא מראה שהאבדה עצמה היתה ההצלה.
סיכום ההנהגות למעשה
| ענין | הלכה למעשה |
|---|---|
| שני מקרי תפלת שוא | קול צוחה בעיר, ואשתו מעוברת אחר מ׳ יום (שו״ע או״ח ר״ל:א · משנה ברכות פרק ט משנה ג). |
| הכלל | יתפלל על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר (שו״ע או״ח ר״ל:א · רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כו). |
| תוך ארבעים יום | מועלת תפלתו (טור או״ח סימן ר״ל · מ״א ר״ל · מ״ב ר״ל:א). |
| אחר ארבעים יום | תפלת שוא, שכבר נצטיירה צורת הולד (מ״ב ר״ל:א · ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל). |
| ומה עוד יבקש | שיהיה זרע קיימא ועוסק במצוות ומעשים טובים (מ״ב ר״ל:א · אליה רבה או״ח סימן ר״ל). |
| שמע קול צוחה | לא יתפלל, אבל צדיק גמור אומר מובטחני (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל · ברכות ס׳ ע״א). |
| הנכנס לכרך | ארבע לשונות: שתי בקשות ושתי הודאות (שו״ע או״ח ר״ל:א · ברכות ס׳ ע״א). |
| איזה כרך | שמצויים בו ממונים רעים ומחפשים עלילות (מ״ב ר״ל:ב בשם רש״י · מגן אברהם או״ח סימן ר״ל). |
| עיר קטנה | אינו אומר לא בכניסה ולא ביציאה (מ״ב ר״ל:ב). |
| עיר קטנה — ומה כן | תפלת הדרך משהחזיק בדרך, וכמבואר בסימן ק״י · 110 (מ״ב ר״ל:ב). |
| לן בכרך ויוצא לדרך | עושה משתיהן אחת וחותם בה (מ״ב ר״ל:ג · ט״ז או״ח סימן ר״ל). |
| אימתי אומר תפלת יציאת הכרך | למגן אברהם משיחזיק בדרך (מגן אברהם או״ח סימן ר״ל) ; ולאליה רבה מיד ביציאתו (אליה רבה או״ח סימן ר״ל). |
| הנכנס למוד גרנו | מבקש קודם המדידה, ומברך משהתחיל למוד (שו״ע או״ח ר״ל:ב · תענית ח׳ ע״ב). |
| מדד ואחר כך בירך | תפלת שוא (שו״ע או״ח ר״ל:ב · בבא מציעא מ״ב ע״א). |
| נוסח הבקשה | בגמרא ״במעשה ידינו״ ובטור ובמרן ״בכרי הזה״ (אליה רבה או״ח סימן ר״ל). |
| ברוך השולח ברכה | בלא הזכרת השם, למי שאינו מודד כדי לעשר (מ״ב ר״ל:ד בשם אליה רבה). |
| גדר הסמוי מן העין | לשון אוצר ולשון העלמה, ושניהם במשמע (אליה רבה או״ח סימן ר״ל · תענית ח׳ ע״ב). |
| הנכנס למרחץ | בקשה בכניסה והודאה ביציאה (שו״ע או״ח ר״ל:ג · ברכות ס׳ ע״א). |
| נוסח הגמרא שנדחה | לא לימא אינש הכי, דלא לפתח פומיה לשטן (ברכות ס׳ ע״א). |
| המרחץ בזמן הזה | לא נהגו, שהתנור עומד בזוית וליכא סכנה (מ״ב ר״ל:ה · ט״ז · מגן אברהם · באר היטב). |
| הנכנס להקיז דם | יהי רצון שיהא עסק זה לי לרפואה (שו״ע או״ח ר״ל:ד). |
| כל מידי דרפואה | למגן אברהם ולמשנה ברורה הוא הדין (מ״ב ר״ל:ו) ; ולאבודרהם דוקא הקזה (אליה רבה או״ח סימן ר״ל · באר היטב או״ח סימן ר״ל). |
| ברוך רופא חולים | לבית יוסף ולט״ז בשם ומלכות ; ולמשנה ברורה לא ראתה נוהגין כן (מ״ב ר״ל:ז). |
| המתעטש | אומר לו ברוך תהיה, ואחר כך לישועתך קויתי ה׳ (מ״ב ר״ל:ז · מגן אברהם או״ח סימן ר״ל). |
| סיום הסימן | לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד (שו״ע או״ח ר״ל:ה · ברכות ס׳ ע״ב). |
היסוד:
«אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר» (שו״ע או״ח ר״ל:א) ; «מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין» (שו״ע או״ח ר״ל:ב) ; «לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד» (שו״ע או״ח ר״ל:ה)
«אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר» (שו״ע או״ח ר״ל:א) ; «מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין» (שו״ע או״ח ר״ל:ב) ; «לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד» (שו״ע או״ח ר״ל:ה)
טבלה — מקורות הסוגיא
טבלה — סוגיות ומקורות
| הענין | הדין | המקור |
|---|---|---|
| הצועק לשעבר | תפלת שוא | משנה ברכות פרק ט משנה ג · ברכות נ״ד ע״א |
| הנכנס לכרך מתפלל שתים | שתים ולבן עזאי ארבע | ברכות נ״ד ע״א |
| לשונות הכרך | ארבע לשונות בפרק הרואה | ברכות ס׳ ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כה |
| גדר הכרך | שדנין והורגין בו — שתי לשונות | ברכות ס׳ ע״א · אליה רבה או״ח סימן ר״ל |
| מעשה הלל הזקן | מובטח אני שאין זה בתוך ביתי | ברכות ס׳ ע״א · ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל |
| מעשה לאה ודינה | אין מזכירין מעשה נסים | ברכות ס׳ ע״א |
| שלבי העיבור | שלושה, ארבעים, שלושה חדשים, שישה, תשעה | ברכות ס׳ ע״א · מ״ב ר״ל:א |
| תרתי ל״ל | שתי תפלות על שלום הדרך | בית יוסף או״ח סימן ר״ל · ט״ז או״ח סימן ר״ל · מ״ב ר״ל:ג |
| מחלוקת מ״א וא״ר | אימתי אומר תפלת יציאת הכרך | מגן אברהם או״ח סימן ר״ל · אליה רבה או״ח סימן ר״ל |
| לשלום ובשלום | בדיקת הנוסחאות | אליה רבה או״ח סימן ר״ל |
| אין הברכה מצויה | בדבר הסמוי מן העין | תענית ח׳ ע״ב · בבא מציעא מ״ב ע״א |
| ברייתא דהגורן | מדד ואחר כך בירך — תפלת שוא | תענית ח׳ ע״ב · בית יוסף או״ח סימן ר״ל |
| בכרי הזה או במעשה ידינו | שינוי הנוסח בטור ובמרן | אליה רבה או״ח סימן ר״ל · רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כב |
| השולח — אשר שלח | לשון ודאי כמו המוציא לחם | אליה רבה או״ח סימן ר״ל בשם אבודרהם |
| ברכת הגורן בלא שם | דוקא במודד כדי לעשר | מ״ב ר״ל:ד · אליה רבה או״ח סימן ר״ל |
| ברייתא דהמרחץ | הנוסח שדחה אביי | ברכות ס׳ ע״א |
| גירסת הרי״ף הרמב״ם והרא״ש | ומכאן לשון הטור ומרן | בית יוסף או״ח סימן ר״ל · רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כ |
| מעשה רבי אבהו | אפחית בי בני מתותיה | ברכות ס׳ ע״א |
| ירושלמי דהמרחץ | ניסוקת ושאינה ניסוקת | בית יוסף או״ח סימן ר״ל · ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל |
| המרחץ בזמן הזה | התנור עומד בזוית | ט״ז או״ח סימן ר״ל · מגן אברהם או״ח סימן ר״ל · מ״ב ר״ל:ה |
| ברייתא דהקזה | ורפא ירפא — רשות לרופא לרפאות | ברכות ס׳ ע״א |
| רופא חנם ורופא חולים | חתימת הגמרא וחתימת מרן | ברכות ס׳ ע״א · רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כא |
| שם ומלכות ברופא חולים | ב״י וט״ז כנגד עדות הפמ״ג | בית יוסף או״ח סימן ר״ל · ט״ז או״ח סימן ר״ל · מ״ב ר״ל:ז |
| כל דעביד רחמנא לטב | משום רבי מאיר ורבי עקיבא | ברכות ס׳ ע״ב |
| כללו של דבר | יצעק על העתיד ויתן הודאה על שעבר | רמב״ם הלכות ברכות פרק י הלכה כו · ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל |
גמרא ומשנה: ברכות פרק הרואה (נ״ד ע״א · ס׳ ע״א · ס׳ ע״ב) · משנה ברכות פרק ט משנה ג · תענית ח׳ ע״ב · בבא מציעא מ״ב ע״א · ירושלמי ברכות פרק ט
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות ברכות פרק י) · רש״י · רי״ף · רא״ש · סמ״ג · כל בו · ארחות חיים · אבודרהם · טור · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: לבוש · ב״ח · מגן אברהם · ט״ז · אליה רבה · באר היטב · לחם חמודות · פרי מגדים · ספר חסידים · משנה ברורה · ערוך השלחן
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה
פלפול ועיון באורח חיים · סימן ר״ל · דין קצת ברכות פרטיות · ⚡ רמה 2 — למדן
דעת · רב יוסף חיים סממה
פלפול ועיון באורח חיים · סימן ר״ל · דין קצת ברכות פרטיות · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ר״ל · ♥ תמיכה