Les grands thèmes du Siman
Structure du Siman — les ה׳ סעיפים
| Séif | Cas | Din | Détail |
|---|---|---|---|
| א׳ | תפלת שוא והנכנס לכרך | ✦ על העתיד — והודאה על שעבר | המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי ; או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ׳ יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה״ז תפלת שוא ; אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר ; כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום ; יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו׳ עד בא״י שומע תפלה ; וזו היא תפלת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק״י |
| ב׳ | הנכנס למוד את גרנו | מברך קודם המדידה | הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה ; התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה ; מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין |
| ג׳ | הנכנס למרחץ | ✦ בקשה בכניסה, הודאה ביציאה | הנכנס למרחץ אומר יהר״מ ה׳ אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבא ; יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהצלתני מהאור הזה |
| ד׳ | הנכנס להקיז דם | בקשה — ואחריה ברוך רופא חולים | הנכנס להקיז דם אומר יהר״מ ה׳ אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה ; ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים |
| ה׳ | לעולם יהא אדם רגיל | ✦ כל מה דעביד רחמנא לטב עביד | לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד |
תפלות ובקשות פרטיות — la conduite au quotidien
| Cas | Source | Conduite | Idée maîtresse |
|---|---|---|---|
| Il entend un cri dans la ville | מחבר · סעיף א׳ · ערוך השלחן | ✦ תפלת שוא | Ce qui est arrivé est arrivé : la demande ne porte plus sur rien. Reste la voie de Hillel — מובטח אני. |
| Sa femme est enceinte de plus de quarante jours | מחבר · סעיף א׳ · מ״ב ר״ל:א | תפלת שוא — ומה reste-t-il à demander | La Michna Beroura rouvre la prière sur un autre objet : זרע קיימא, עוסק במצות ומעשים טובים. |
| Il entre dans une grande ville | מחבר · סעיף א׳ · מ״ב ר״ל:ב | ✦ ארבע לשונות | Deux demandes et deux actions de grâce ; et pour une petite ville, la Michna Beroura dit qu’il n’y a rien à dire. |
| Il a mesuré, puis il a béni | מחבר · סעיף ב׳ · תענית ח׳ ע״ב | תפלת שוא | Le tas compté n’a plus de place pour la bénédiction : אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. |
| Il entre au bain | מחבר · סעיף ג׳ · מ״ב ר״ל:ה | ✦ ועכשיו לא נהגו | La prière était née d’un danger précis — le foyer creusé sous le sol ; le danger parti, l’usage a cessé. |
| Il prend un remède | מ״ב ר״ל:ו · מגן אברהם · ערוך השלחן | וה״ה בכל מידי דרפואה | La saignée n’était qu’un exemple : toute médecine se dit devant Celui qui guérit, et non à sa place. |
Questions fréquentes — Siman ר״ל
Qu’est-ce qu’une « prière vaine » (תפלת שוא) — Siman 230 ?
Le Mehaber ouvre le siman par deux cas, et non par une définition : « המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי » (שו״ע או״ח ר״ל:א), puis « או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ׳ יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה״ז תפלת שוא » (שו״ע או״ח ר״ל:א). La michna les donnait déjà l’un et l’autre : « הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי » (משנה ברכות פרק ט משנה ג). Et la règle vient aussitôt après : « אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר » (שו״ע או״ח ר״ל:א). L’Aroukh haChoulhan en donne la raison en une phrase : « דבר מובן בשכל שעניין התפלה הוא רק על העתיד ולא על העבר, דמה יועיל על העבר, ועל העבר לא שייך רק לשון הודאה, לתת תודה לו יתברך על הטוב שעשה לו » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל) ; et il ajoute que ce qui est fermé à la demande reste ouvert à la confiance : « אבל יכול לומר: ׳מובטחני שאין זה בתוך ביתי׳ אם הוא צדיק גמור, כמעשה דהלל הזקן שאמר כן » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל), comme il est arrivé à Hillel : « תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳״ » (ברכות ס׳ ע״א).
Que dit-on en entrant dans une ville, et quel rapport avec la tefilat haderekh (Siman 230) ?
Quatre formules, deux de demande et deux de reconnaissance : « כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א) ; « נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהינו שהכנסתני לכרך הזה בשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א) ; « בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום » (שו״ע או״ח ר״ל:א) ; « יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו׳ עד בא״י שומע תפלה » (שו״ע או״ח ר״ל:א). La baraïta les donne au long : « יָצָא, אוֹמֵר: ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם, כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנִי מִכַּף כׇּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶך » (ברכות ס׳ ע״א). Le séif conclut en renvoyant ailleurs : « וזו היא תפלת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק״י » (שו״ע או״ח ר״ל:א). Le Beit Yossef s’en étonne : « ומפשט השמועות נראה שהצריכוהו להתפלל על שלום הדרך פעמיים אחת בעת שיצא מן הכרך ואינו חותם בה » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל) ; « ויש לתמוה תרתי ל״ל והיה ראוי לתקן חתימה בזו שמתפלל כשיצא בשלום וליסגי בהכי » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל). Et la Michna Beroura répond en distinguant les cas : « י״ל דהתם מיירי ביוצא מעיר קטנה שאין שם מורא כלל לצאת מן העיר וצ״ל תה״ד רק משום מורא הדרך ולכך אין לומר אותה רק כשהחזיק בדרך וכמ״ש בס״ק ב׳ » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג) ; « והכא מיירי בנכנס לכרך ולן שם בענין שצ״ל תה״ד שנית בבוקר בשביל הדרך שרוצה לנסוע » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ג). Quant à la petite ville : « דוקא לכרך דשם מצויים ממונים רעים ומחפשים עלילות אבל לעיר קטנה א״צ לומר כשנכנס לה ולא אח״כ כשיצא ממנה » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ב).
Pourquoi bénit-on l’aire avant de mesurer, et jamais après (Siman 230) ?
Le séif 2 le dit en trois temps : « הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה » (שו״ע או״ח ר״ל:ב) ; « התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה » (שו״ע או״ח ר״ל:ב) ; « מדד ואח״כ בירך ה״ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי׳ הנעלם ואינו נראה) מן העין » (שו״ע או״ח ר״ל:ב). Le Beit Yossef en donne les deux sources : « הנכנס למוד גרנו וכו׳ עד אלא בדבר הסמוי מן העין » (בית יוסף או״ח סימן ר״ל). La Guemara pose le principe : « וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיך » (תענית ח׳ ע״ב), et la baraïta le met en pratique : « מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד, וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן » (תענית ח׳ ע״ב). La Michna Beroura restreint la formule : « וכתב הא״ר דיאמר בלא הזכרת השם דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב״ה ברכה עד בלי די » (משנה ברורה, מ״ב ר״ל:ד). Et l’Aroukh haChoulhan en donne le motif : « שאין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין כדי שלא יהא נראה להדיא כנגד הטבע ממש, דרוב נסים הם נסתרים » (ערוך השלחן או״ח סימן ר״ל).