✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — פתיחה
סימן רל״א · שכל כוונותיו יהיו לשם שמים
שינת הצהרים שהותרה למי שאינו יכול ללמוד בלעדיה, שיעורה (שתין נשמי), והמקרא המעמיד את כל חיי החול תחת הכוונה (בכל דרכיך דעהו)
סימן רל״א · סעיף אחד
שכל כוונותיו יהיו לשם שמים
🌱 רמת פתיחה · מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימנים הסמוכים עסקו בסעודה ובמה שסביבה. סימן זה אינו קובע מעשה אלא כוונה. אין בו אלא סעיף אחד, ובתוכו שישה עניינים: השינה, שיעורה, הגהת הרמ״א, המקרא, חמש הדרכים, והכלל שבסופו. לשון הסעיף, ביאורו והסברו, ובסופו מקרים למעשה.
הנושא: שכל כוונותיו יהיו לשם שמים — ההיתר, השיעור, ההגה, הכלל וחמש הדרכים
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״א · סעיף אחד
עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
סימן שכולו סעיף אחד, הפותח בשינה ומסיים בכל חיי האדם. תחילה מתיר מרן דבר שאין דרכו של ספר הלכות להתיר:
« אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים יישן » (שו״ע או״ח רל״א:א) — מי שאינו יכול ללמוד אחר הצהרים בלא שינה, יישן. ואחר כך קובע את שיעורה מן הגמרא:
« אמר רב אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס וכמה שינת הסוס שיתין נשמי » (סוכה כ״ו ע״ב). ומאותו היתר קטן מוציא בנשימה אחת את הכלל הרחב שבאורח חיים:
« וכן בכל מה שיהנה בעוה״ז לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב בכל דרכיך דעהו » (שו״ע או״ח רל״א:א). תמצית: אם השינה עצמה נעשית עבודה מפני שהיא משמשת ללימוד, שוב אין דבר שנשאר מחוץ לכלל. כאן לומדים את גדרי ההלכה ; ולמעשה — כהוראת הרב.
📑 סדר הלימוד
א. הכלל — לשון הסעיף — הלשון, ביאורה, וציר הסימן
ב. שינת הצהרים — למי הותרה ובאיזה תנאי
ג. שתין נשמי — השיעור, ותמיהת ערוך השלחן
ד. הגהת הרמ״א — אלהי נשמה בנעור, וויהי נועם קודם שישן
ה. בכל דרכיך דעהו — המקרא שמשנה את קנה המידה
ו. חמש הדרכים — חמשת התחומים, וכללו של דבר
1-3. מקרים למעשה — ושאלות לחזרה
א. הכלל — לשון הסעיף וצירו
לְשֵׁם שָׁמַיִם — אין זו תוספת חסידות על מעשה שכבר הוא טוב, אלא הגדרתו של המעשה עצמו. הסימן בא להראות שמעשה אחד — שינה, אכילה, הליכה, שיחה — משתנה בעצם מהותו לפי התכלית שהאדם נותן לו, ותכלית זו בידו היא.
הסעיף — שכל כוונותיו יהיו לשם שמים
שכל כוונותיו יהיו לשם שמים. ובו סעיף אחד:
אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים יישן: הגה וכשנעור משנתו א״צ לברך אלהי נשמה (ב״י) ויש אומרים שיקרא קודם שישן ויהי נועם (כל בו) ובלבד שלא יאריך בה שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו אלא להחזיק גופו לעבודת הש״י וכן בכל מה שיהנה בעוה״ז לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לש״ש שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו והשלים חפצו ותאותו אינו משובח אלא א״כ עשה לשם שמים וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו אלא אפי׳ בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו הרי זה מגונה ואפי׳ אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אינו משובח אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו וכן בשיחה אפי׳ לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא ית׳ יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד:
ביאור הסעיף: מי שאינו יכול ללמוד אחר הצהרים בלא שינה — יישן, שהשינה כאן תנאי ללימוד. ובהגה: הנעור משנת היום אינו חוזר ומברך אלהי נשמה, ויש שנהגו לקרוא ויהי נועם קודם שינת היום. ואל יאריך בשינה זו, שנתנו חכמים שיעור לשינת היום כשיעור שינת הסוס, שהוא שישים נשימות. ואף באותו מעט לא תהא כוונתו להנאת גופו אלא להחזיק את גופו לעבודת השם. וכן בכל הנאה שבעולם הזה — לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא, שנאמר בכל דרכיך דעהו, ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים. ומכאן מונה הסעיף חמש דרכים שבחיי החול — אכילה ושתיה, ישיבה וקימה והליכה, שכיבה, תשמיש ושיחה — ובכולן: מי שעשה להנאת גופו אינו משובח, ומי שכיוון לעבודת בוראו — משובח. וסיומו: חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יעשהו, ואם לאו לא יעשהו ; ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד.
היכן אנו עומדים? הטור פתח כאן בהמשך סדר היום:
« אחר שגמר סעודתו יחזור ללמוד » (טור או״ח סימן רל״א) — לאחר שגמר סעודתו יחזור ללמוד. והבאר הגולה ציין את המקורות בקיצור:
« לשון הטור » (באר הגולה או״ח רל״א), ולשיעור השינה סוכה כ״ו (באר הגולה או״ח רל״א).
ציר הסימן הכל תלוי בתיבה אחת שבסעיף:
« ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו אלא להחזיק גופו לעבודת הש״י » (שו״ע או״ח רל״א:א). תמצית: אף באותו מעט של שינה תהא הכוונה להעמיד את הגוף לעבודה — והוא הדין שיחזור הסעיף ויפרוש על כל השאר.
מנין באה מחציתו השניה אינה מלשון מרן אלא מרבינו יונה בפרקי אבות, על ידי הטור. וכך כתב הטור בעצמו:
« וכן סדר ה״ר יונה הענין בפרקי אבות » (טור או״ח סימן רל״א), ובבאר הגולה בשלוש תיבות:
« טור בשם רבי יונה בפרקי אבות » (באר הגולה או״ח רל״א).
ב. שינת הצהרים — למי הותרה ובאיזה תנאי
הדין
« אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים יישן » (שו״ע או״ח רל״א:א). תמצית: לא לעייף ניתן ההיתר אלא ללומד — הלימוד שלאחריה הוא המכשיר את השינה.
לשון הטור
« ואם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים יישן ובלבד שלא יאריך בה הרבה » (טור או״ח סימן רל״א). תמצית: הטור לא כתב לשון איסור אלא ובלבד שלא יאריך בה הרבה, וההפרש הזה עומד במרכז רמה 2.
להיכן מפנה המשנה ברורה
« עיין לעיל בסימן ד׳ סט״ז ובמשנה ברורה שם » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:א) — מפנה לסימן ד׳, ששם כבר נידונה שינת היום. ושם לשון הסעיף:
« דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נשמין » (שו״ע או״ח ד׳:ט״ז), והרמ״א הוסיף:
« ובגמרא פ׳ הישן משמע דדוקא ביום היה נזהר » (שו״ע או״ח ד׳:ט״ז).
ומי שעוסק במלאכתו? ערוך השלחן הרחיב את ההיתר בפירוש:
« ואף גם מי שצריך לפרנס אשתו ובניו במלאכה או במסחור וצריך לנוח ביום כדי לעמול בפרנסתו גם כן רשאי » (ערוך השלחן רל״א:ד). תמצית: אף מי שצריך לפרנס אשתו ובניו וצריך לנוח ביום כדי לעמול בפרנסתו — רשאי, שאף פרנסה זו משמשת לאותה תכלית עצמה.
ג. שתין נשמי — השיעור
הדין
« ובלבד שלא יאריך בה שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי » (שו״ע או״ח רל״א:א). תמצית: שישים נשימות — שיעור שינת הסוס.
המקור בגמרא
« אמר רב אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס וכמה שינת הסוס שיתין נשמי » (סוכה כ״ו ע״ב). ומיד שם שלשלת השיעור:
« שנתיה דמר כדרב ודרב כדרבי ודרבי כדדוד ודדוד כדסוסיא ודסוסיא שיתין נשמי » (סוכה כ״ו ע״ב).
ואף על פי כן אביי היה ישן יותר
« אביי הוה ניים כדמעייל מפומבדיתא לבי כובי קרי עליה רב יוסף עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך » (סוכה כ״ו ע״ב). תמצית: אביי היה ישן כשיעור הילוך מפומבדיתא לבי כובי, וקרא עליו רב יוסף מקרא של עצלות. וערוך השלחן נשען על סוגיא זו לומר שאין השיעור מספר מוחלט.
תמיהת ערוך השלחן תחילה העיר שהרמב״ם לא הביא שיעור זה:
« והנה הרמב״ם לא הביא זה כלל וטעמו פשוט » (ערוך השלחן רל״א:א) ; ואחר כך הקשה על לשונו של מרן:
« וקשה מנא לן איסור זה דהרמב״ם לא הביא זה כלל וגם הטור לא כתב איסור על זה » (ערוך השלחן רל״א:ג) ; ומסקנתו:
« ובוודאי בענין כזה הכל לפי מה שהוא אדם » (ערוך השלחן רל״א:א), והוסיף מה שראה:
« וכן ראינו לגדולי עולם שהיו ישנין ביום כשעה או שתים דכך הוצרכו לפי חלישותם ולפי הנהגתם » (ערוך השלחן רל״א:א). ולמעשה — כהוראת הרב.
קושיית אליה רבה
« קשה דלעיל סימן ד׳ סעיף ט״ו משמע שאינו אלא ממדת חסידות וליכא איסור » (אליה רבה רל״א:א) — בסימן ד׳ אינו אלא ממדת חסידות וליכא איסור ; ואף הטעם שם אחר:
« גם כתב שם הטעם משום שטועם טעם מיתה והכא כתב כדי שלא יתבטל » (אליה רבה רל״א:א). תמצית: שם — מפני שטועם טעם מיתה ; כאן — מפני ביטול תורה.
ד. הגהת הרמ״א — אלהי נשמה ו־ויהי נועם
הנעור אינו חוזר ומברך אלהי נשמה
« וכשנעור משנתו א״צ לברך אלהי נשמה » (רמ״א או״ח רל״א:א). והטעם, לפי המשנה ברורה:
« אפשר הטעם דנתקנה ברכה זו על מנהגו של עולם שהקב״ה מחזיר הנשמות לבני האדם בבוקר » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ב). תמצית: הברכה נתקנה על מנהגו של עולם — החזרת הנשמות בבוקר — ולא על כל יקיצה.
ולא הכל הסכימו לזה הבית יוסף הביא את ההפך:
« כתב האגור בסי׳ ג׳ בשם רבינו יהודה משפייר״א שכאשר נעור משנתו של שינת היום צריך לברך אלהי נשמה » (בית יוסף או״ח סימן רל״א), והוסיף:
« וכ״כ בשבלי הלקט בשם רבינו שמחה וה״ר אביגדור הכהן ולא נהגו כן » (בית יוסף או״ח סימן רל״א). תמצית: האגור בשם רבינו יהודה משפירא, ושבלי הלקט בשם רבינו שמחה ורבי אביגדור הכהן, סברו שחוזר ומברך — ולא נהגו כן.
סיכום כף החיים
« האגור בסי׳ ג׳ כתב בשם ר״י משפירא שכאשר נעור משנתו של שינת היום צריך לברך אלהי נשמה » (כף החיים רל״א:א), ואחר כך:
« וכ״פ הב״ח דא״צ לברך אלהי נשמה » (כף החיים רל״א:א), והוסיף טעם המקובלים:
« וכ״נ לפי דברי המקו׳ שאין מקום לברכה זו ביום » (כף החיים רל״א:א).
וברכת התורה? עטרת זקנים צירף לזה דין שני:
« וכשנעור משנתו אין צריך לברך אלהי נשמה כו׳ וכן אין צריך לברך ברכת התורה » (עטרת זקנים או״ח רל״א). והטור כתבו בסוף הסימן:
« ואם ישן שינת עראי מיושב על אצילי ידיו א״צ לברך ברכת התורה כשיחזור ללמוד » (טור או״ח סימן רל״א), והבית יוסף הפנה למקום אחר:
« ואם ישן שינת עראי וכו׳ עד סוף הסימן נתבאר בסימן מ״ז » (בית יוסף או״ח סימן רל״א). ולמעשה — כהוראת הרב.
ויהי נועם קודם שינת היום
« ויש אומרים שיקרא קודם שישן ויהי נועם » (רמ״א או״ח רל״א:א). והטעם, לפי המגן אברהם:
« ויהי נועם משום סכנת המזיקין » (מגן אברהם רל״א:א) ; והמשנה ברורה הוסיפה את המנהג בפועל:
« ויהי נועם משום סכנת מזיקין וכתב הלבוש שאין נוהגין כן » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ג). והמקור בכל בו:
« והר״מ היה נוהג כששכב עצמו לישן ביום לקרא ויהי נועם » (כל בו סימן כ״ט). וערוך השלחן כתב כיוצא בזה:
« ויש אומרים שיקרא קודם שישן ביום ויהי נועם משום מזיקין » (ערוך השלחן רל״א:ג),
« וגם בזה אין אנו נוהגים » (ערוך השלחן רל״א:ג).
ה. בכל דרכיך דעהו — המקרא שמשנה את קנה המידה
המעבר מן הפרט אל הכלל
« וכן בכל מה שיהנה בעוה״ז לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב בכל דרכיך דעהו » (שו״ע או״ח רל״א:א), ואחריו:
« ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לש״ש » (שו״ע או״ח רל״א:א). תמצית: אותו כלל עצמו שנאמר עתה בשינה נאמר מכאן ואילך בכל מה שיהנה אדם בעולם הזה.
המקרא
« בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך » (משלי ג׳:ו׳). והגמרא עשתה ממנו מפתח לכל התורה:
« דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך » (ברכות ס״ג ע״א) — איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה. והוסיף עליה רבא דבר נורא:
« אמר רבא אפילו לדבר עבירה » (ברכות ס״ג ע״א).
המשנה שהביא מרן
« רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמד תורה שאינה ירשה לך וכל מעשיך יהיו לשם שמים » (משנה אבות ב׳:י״ב) — והסיפא היא שהביא מרן. והגר״א נתן את שני המקורות כאחד:
« וכן בכל כו׳ כדכתי׳ כו׳ ברכות ס״ג א׳ ובאבות דר״נ פי״ז » (ביאור הגר״א או״ח רל״א).
והרמב״ם עשה מזה פרק שלם
« צריך האדם שיכון לבו וכל מעשיו כלם לידע את השם ברוך הוא בלבד ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעמת זה הדבר » (רמב״ם הלכות דעות פרק ג הלכה ב) ; ובאכילה:
« אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד » (רמב״ם הלכות דעות פרק ג הלכה ב) ; ובגוף:
« ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה׳ » (רמב״ם הלכות דעות פרק ג הלכה ג). ומסקנתו:
« נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה׳ תמיד » (רמב״ם הלכות דעות פרק ג הלכה ג), ואף בשינה:
« ואפלו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבד את ה׳ והוא חולה נמצאת שנה שלו עבודה למקום ברוך הוא » (רמב״ם הלכות דעות פרק ג הלכה ג).
וסייג באותו פרק עצמו פתח הרמב״ם את הפרק בדחיית הפרישות:
« לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד » (רמב״ם הלכות דעות פרק ג הלכה א). תמצית: אין הכוונה נקנית במניעת המותר אלא בהכוונתו.
ו. חמש הדרכים — חמשת התחומים
ההכרזה
« שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו » (שו״ע או״ח רל״א:א). תמצית: חמישה תחומים נמנו כאן, והם מקיפים את יומו של אדם כולו.
א. אכילה ושתיה
« שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח » (שו״ע או״ח רל״א:א),
« אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו » (שו״ע או״ח רל״א:א). והמשנה ברורה הביאה מנהג:
« וראיתי לאנשי מעשה שקודם אכילה היו אומרים הנני רוצה לאכול ולשתות כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת הש״י » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ה) — אנשי מעשה היו אומרים קודם אכילה שרצונם לאכול ולשתות כדי להיות בריאים וחזקים לעבודת השם.
ב. ישיבה, קימה והליכה
« וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו והשלים חפצו ותאותו אינו משובח אלא א״כ עשה לשם שמים » (שו״ע או״ח רל״א:א). והמשנה ברורה מיתנה:
« ומ״מ טוב הוא דמתוך כך בא לשמה » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ו) — אינו משובח, ומכל מקום טוב הוא, שמתוך כך בא לשמה. וכן כתב המגן אברהם לפניה:
« בסוד ישרים וכו׳ אינו משובח ומ״מ טוב הוא דמתוך כך בא לשמה » (מגן אברהם רל״א:ב).
ג. שכיבה
« וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו » (שו״ע או״ח רל״א:א),
« אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה » (שו״ע או״ח רל״א:א). תמצית: כאן חוזר הסימן לתחילתו, אלא שעתה השינה אינה אלא פרט אחד מכלל גדול.
ד. תשמיש
« וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו הרי זה מגונה » (שו״ע או״ח רל״א:א),
« ואפי׳ אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אינו משובח » (שו״ע או״ח רל״א:א),
« אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו » (שו״ע או״ח רל״א:א). והמשנה ברורה הפנתה לכוונות נוספות:
« ועיין עוד כונות אחרות בסימן ר״מ ס״א ואחר כונת הלב הן הדברים ורחמנא לבא בעי » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ז) — ועיקרו של דבר, כוונת הלב.
ה. שיחה
« וכן בשיחה אפי׳ לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו » (שו״ע או״ח רל״א:א). והמשנה ברורה הרחיבה עד המשא ומתן:
« וכ״ש אם סיפורו הוא בעניני משא ומתן צריך שתהיה כונתו לשם מצוה דהיינו שיהיה לו במה להתפרנס כדי שלא יבוא ליד גזל » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ח), ועד:
« או שכונתו ליקח עסקים תחת רשותו כדי להמציא מלאכה לעניי ישראל שישתכרו להחיות נפשם שכל זה הוא בכלל צדקה ומעולה ממנה כמו שכתב הרמב״ם » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ח) — והמצאת מלאכה לעניי ישראל בכלל צדקה היא ומעולה ממנה,
« שהמחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מלאכה כדי שישתכר ולא יצטרך לבריות לשאול » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ח). וכבר הזהיר אליה רבה על הדיבור:
« צריך אדם ליזהר בדיבור כמו במעשה גם אל יצא דבר מגונה מפיו » (אליה רבה רל״א:ב).
כללו של דבר
« כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו » (שו״ע או״ח רל״א:א),
« וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא ית׳ יעשהו ואם לאו לא יעשהו ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד » (שו״ע או״ח רל״א:א). וכן לשון רבינו יונה:
« כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול את כל מעשיו במאזני שכל » (רבינו יונה על פרקי אבות ב׳:י״ב) ; והטור הוסיף את מעשה רבי:
« ועל הדרך הזה זקף רבינו הקדוש אצבעותיו למעלה בשעת מיתתו ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מהם אלא לש״ש » (טור או״ח סימן רל״א), ולשון הגמרא שם:
« בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה » (כתובות ק״ד ע״א).
הסימן במשפט אחד: שינה שהותרה למי שאינו יכול ללמוד בלעדיה, שיש לה שיעור ואין מאריכין בה, נעשית דוגמה לכל חיי החול — בכל דרכיך דעהו — לפי שמעשה של רשות שוה כשיעור התכלית שנותנים לו. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרים למעשה
מקרה א — שינה לאחר סעודת הצהרים
המצב: קבוע לו סדר לימוד אחר הצהרים, אך לאחר הסעודה עיניו נעצמות ואינו קולט דבר. רשאי ללכת לישן מעט?
ההנהגה: זהו ממש מקרה הסעיף:
« אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים יישן » (שו״ע או״ח רל״א:א). השינה כאן תנאי ללימוד ולא היפוכו — אבל יש לה גבול:
« ובלבד שלא יאריך בה שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי » (שו״ע או״ח רל״א:א). וערוך השלחן הזכיר שהשיעור נגרר אחר האדם:
« ובוודאי בענין כזה הכל לפי מה שהוא אדם » (ערוך השלחן רל״א:א). ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ב — הנעור משנת הצהרים
המצב: ננער משינה של שעה, ודעתו מטושטשת כבבוקר. חוזר ומברך אלהי נשמה?
ההנהגה: לא, כדעת הרמ״א:
« וכשנעור משנתו א״צ לברך אלהי נשמה » (רמ״א או״ח רל״א:א), והמשנה ברורה נתנה בזה טעם:
« אפשר הטעם דנתקנה ברכה זו על מנהגו של עולם שהקב״ה מחזיר הנשמות לבני האדם בבוקר » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ב). והבית יוסף העיר שראשונים אחרים סברו להפך:
« כתב האגור בסי׳ ג׳ בשם רבינו יהודה משפייר״א שכאשר נעור משנתו של שינת היום צריך לברך אלהי נשמה » (בית יוסף או״ח סימן רל״א) — ומסקנתו:
« וכ״כ בשבלי הלקט בשם רבינו שמחה וה״ר אביגדור הכהן ולא נהגו כן » (בית יוסף או״ח סימן רל״א). וערוך השלחן פסק כיוצא בזה:
« ואחר שיעור משנתו אין צריך לברך ברכת אלקי נשמה דאין זה רק בבוקר » (ערוך השלחן רל״א:ג). ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ג — יום שלם של מלאכה
המצב: יומו עובר בעבודה ובמשא ומתן, רחוק מכל לימוד. יש לסימן זה מה לומר על שעות אלו?
ההנהגה: עיקרו של הסימן שם הוא. והמשנה ברורה כתבה זאת במפורש:
« וכ״ש אם סיפורו הוא בעניני משא ומתן צריך שתהיה כונתו לשם מצוה דהיינו שיהיה לו במה להתפרנס כדי שלא יבוא ליד גזל » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ח), והוסיפה:
« או שכונתו ליקח עסקים תחת רשותו כדי להמציא מלאכה לעניי ישראל שישתכרו להחיות נפשם שכל זה הוא בכלל צדקה ומעולה ממנה כמו שכתב הרמב״ם » (משנה ברורה, מ״ב רל״א:ח). וערוך השלחן כבר אמרו על השינה עצמה:
« ואף גם מי שצריך לפרנס אשתו ובניו במלאכה או במסחור וצריך לנוח ביום כדי לעמול בפרנסתו גם כן רשאי » (ערוך השלחן רל״א:ד), ועל השאר:
« וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא תהא העיקר בשביל הנאת גופו שזהו מעשה בהמה » (ערוך השלחן רל״א:ד). וביאור הלכה ייחד לשאלה זו את כל דיבורו:
« שאלה איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם אם לעסוק בתורה ולהרבות גבולו בתלמידים כל ימי השבוע וליהנות מאחרים או ליהנות מיגיע כפיו ומלאכה נקיה כל ימי השבוע ולעסוק בתורה לבד כל יום השבת » (ביאור הלכה רל״א, ד״ה בכל דרכיך דעהו), ובתחילה ביאר מה שאינו בכלל הספק:
« דהא פשיטא דמחוייב האדם עכ״פ לקבוע עתים לתורה בכל יום » (ביאור הלכה רל״א, ד״ה בכל דרכיך דעהו), ואף לא זה:
« דמוטב להתבייש בעוה״ז ולקבל מאה מתנות ולא לעבור פעם אחד על לאו דאורייתא של לא תגזול » (ביאור הלכה רל״א, ד״ה בכל דרכיך דעהו). ולמעשה — כהוראת הרב.
שאלות לחזרה
בדוק את הבנתך:
- למי הותרה שינת הצהרים בסעיף, ובאיזה תנאי?
- מהו השיעור שנתנה הגמרא, ומפני מה תמה ערוך השלחן על לשונו של מרן?
- מה כתב הרמ״א בברכת אלהי נשמה לנעור משנת היום, ואילו ראשונים סברו להפך?
- כיצד עובר הסעיף מן השינה אל הכלל של בכל דרכיך דעהו?
- מנה את חמש הדרכים שבסעיף, ואמור מנין באה רשימה זו.
להרחבה
אם רצונך להעמיק בסימן זה:
📖הצטרפות לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לעיון — שינת הסוס — שיעור או הנהגה ; לשון «אסור» שבמרן ותמיהת ערוך השלחן ; אלהי נשמה — מחלוקת הראשונים ; לשם שמים — תנאי או מעלה
- ✨ רמה 3 — סיכום: לחזרה ולזכירה מהירה
- 🌉 רמה 4 — דעת הרב: דף מעבר — אדמו״ר הזקן לא כתב סימן זה בשולחן ערוך שלו