✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — יסוד
סימן רל״ב · במה אין מתחילין כשמנחה קרבה?
דברים האסורים בשעת המנחה — מגן ומחיה כשהשעה דחוקה, חמשת הדברים שבסמוך למנחה, אם התחיל אינו מפסיק, וגבול הקבע
סימן רל״ב · ג׳ סעיפים
דברים האסורים בשעת המנחה
🌱 רמת יסוד · מתחילים
✦ ❖ ✦
הסימן שלפניו דיבר בכוונותיו של אדם במעשיו ; וסימננו פותח את הלכות תפלת המנחה — ופותחן בשמירתה מכל מה שעלול להעבירה. ג׳ סעיפים, חמשה דברים, שיעור זמן אחד וגבול אחד: מאימתי נעשה עיסוק סכנה לתפלה? לשון הסעיפים, ביאור והסבר ג׳ הסעיפים, ובסופם מקרים מעשיים.
הנושא: במה אין מתחילין כשמנחה קרבה — אם השעה דחוקה, סמוך למנחה, אם התחיל אינו מפסיק, קבע וטעימה
המקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רל״ב · ג׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
תפלה הבאה באמצע היום היא תפלה שאדם עלול לשכחה, וכל הסימן בנוי על חשש זה. כשכבר אין שהות — מקצרין: מגן ומחיה עד האל הקדוש, שלא תיאבד הקדושה. וכשיש שהות אך היא מנויה — אין מתחילין בדבר העלול להימשך: תספורת, מרחץ, בורסקי, דין וסעודה. ואם התחיל — אינו מפסיק, אלא אם כן לא יישאר שהות להתפלל. וכאן אנו לומדים בגדר העיון ; ולמעשה — כהוראת הרב.
📑 תוכנית הלימוד
א. אם השעה דחוקה (סעיף א׳) — תפלה מקוצרת, הקדושה, והגהת הרמ״א
ב. חמשה דברים סמוך למנחה (סעיף ב׳) — חמשת הדברים, חצי השעה שקודם, ודעות הרמ״א
ג. אם התחיל אינו מפסיק (סעיף ב׳) — במה אין מפסיקין, ומאימתי נקראת התחלה
ד. קבע וטעימה (סעיף ג׳) — לקבוע סעודה או לטעום בלבד
1-3. מקרים מעשיים ושאלות להבנה
א. אם השעה דחוקה — כשכבר אין שהות
אִם הַשָּׁעָה דְּחוּקָה — כשהשעה דחוקה. אין הסימן פותח באיסור אלא בהצלה: מה יעשו כשהיום נוטה לערוב ואין עוד מקום לתפלת לחש ולחזרה אחריה? והבית יוסף הביא את תשובת הגאונים:
« ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש במצות תפלה והדר נחית ש״ץ ואומר מגן ומחיה וענו קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום למיגמר י״ח ברכות והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא וכן ראוי לעשות » (בית יוסף או״ח סימן רל״ב)
סעיף א׳ — אם השעה דחוקה
אם השעה דחוקה יתפללו בלחש ואח״כ יאמר ש״ץ מגן ומחיה ויענה קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום לגמור י״ח ברכות: הגה וי״א שמתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם וכן נוהגים וע״ל סי׳ קכ״ד סעיף ב׳:
סעיף א׳: אם השעה דחוקה יתפללו הציבור בלחש, ואחר כך יאמר השליח ציבור ״מגן״ ו״מחיה״, ויענו קדושה, ויסיים ״האל הקדוש״ — אם אין שהות ביום לגמור י״ח ברכות. ובהגהת הרמ״א: ויש אומרים שהשליח ציבור מתפלל עם הקהל בקול רם, וכן נוהגים ; ועיין לעיל סימן קכ״ד סעיף ב׳.
מהו ״השעה דחוקה״.
« דהיינו שאין שהות ביום שיתפללו מתחלה הצבור בלחש ואח״כ גם חזרת הש״ץ כראוי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:א). תמצית : אין זה איחור בעלמא אלא חשבון: אין ביום כדי תפלת לחש וחזרה שלמה כאחת
מפני מה אין הציבור סומכין על תפלת השליח ציבור שבקול רם.
« היינו שלא יסמכו הצבור מפני הדחק לצאת רק בתפלת הש״ץ שיתפלל בקול רם דעיקר תפלה בלחש הוא ורק הש״ץ יקצר בתפלתו שבקול ולא יאמר כ״א ג׳ ראשונות להוציאן ידי חובתן בקדושה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ב) ; וערוך השלחן שנה זאת בשורה אחת:
« ולמה לא יתפללו כולם בשוה, הציבור בלחש ושליח הציבור בקול רם, משום דמצות תפלה היא בלחש ואין שליח הציבור יוצא כשיתפלל רק בקול רם » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). תמצית : מצות התפלה בלחש היא, ואין השליח ציבור מוציא את הרבים בתפלתו שבקול רם ; ומשום כך נהפך הסדר הרגיל
מקורו הגאוני של סעיף זה. הביאו הבית יוסף בשם שבלי הלקט, שכתבו רבינו אפרים בשם רב האי גאון:
« ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש במצות תפלה והדר נחית ש״ץ ואומר מגן ומחיה וענו קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום למיגמר י״ח ברכות והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא וכן ראוי לעשות » (בית יוסף או״ח סימן רל״ב). תמצית : אין זו תקנה מאוחרת: כך נהגו רבנן במתיבתא כשהיתה השעה דחוקה להם
הגהת הרמ״א, וכיצד היא נעשית. כתב הרמ״א:
« וי״א שמתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם וכן נוהגים » (שו״ע או״ח רל״ב:א) ; והמשנה ברורה ביארה את מעשהו:
« היינו שהש״ץ אומר מיד בקול רם והקהל יאמר עמו בלחש מלה במלה עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה עכ״פ אחד שיענה אמן על ברכת הש״ץ » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ד). תמצית : לרמ״א השליח ציבור פותח מיד בקול רם והקהל אומרים עמו בלחש מלה במלה, ומשתדלין שיהא אחד לפחות שיענה אמן
עד היכן ״היום״?
« עיין לקמן בסימן רל״ג ס״א בהג״ה מתי נגמר היום לענין תפלת המנחה ועיין במ״ב שם » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ג). תמצית : שיעור השהות אינו נדון כאן אלא בסימן שאחריו, הקובע את סוף זמן המנחה
המנהג שתיאר ערוך השלחן — והקפדת האריז״ל.
« אבל מנהגינו באופן אחר, והוא הדרך המעולה, והיינו שאם השעה דחוקה עומד שליח הציבור ואומר חצי קדיש אחר ׳אשרי׳, ומברך ג׳ ראשונות בקול רם והציבור שותקין ועונין ג׳ אמנין אלו ועונין קדושה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) ; אבל:
« אמנם האריז״ל הקפיד מאוד וצוה שהציבור יתפללו כדרכן עם שליח הציבור בלחש, ואחר כך יתפלל שליח הציבור בקול רם כבכל התפלות, ואף שיהיה לאחר שקיעת החמה, וכן אנו נוהגים תמיד » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). תמצית : נתפשט מנהג שלישי — ג׳ ברכות בקול רם קודם תפלת הלחש, שלא יאבדו האמנים ; והאריז״ל הקפיד שיישמר הסדר הקבוע, ואף לאחר שקיעת החמה
ב. חמשה דברים סמוך למנחה — חמשת העיסוקים
סָמוּךְ לַמִּנְחָה — סמוך למנחה. משנת פרק קמא דשבת היא מקורו של כל הסעיף:
« לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ, וְלֹא לַבּוּרְסְקִי, וְלֹא לֶאֱכוֹל, וְלֹא לָדִין, וְאִם הִתְחִילוּ — אֵין מַפְסִיקִין. » (שבת ט׳ ע״ב). והטור אמר מפני מה תפלה זו צריכה שמירה:
« אבל של מנחה שהיא באמצע היום בעוד שהוא טרוד בעסקיו צריך לשום אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה ואם עשה כן שכרו הרבה מאד » (טור או״ח סימן רל״ב)
סעיף ב׳ — חמשה דברים שאין מתחילין בהם
לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי (מקום שמעבדין שם העורות) ולא לדין ולא לאכול אפי׳ סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק אף ע״פ שהתחיל באיסור והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו אבל אם אין שהות להתפלל אחר כך צריך להפסיק מיד ומאימתי התחלת תספורת משיניח סודר של ספרים על ברכיו והתחלת מרחץ משיפשוט לבושו העליון והתחלת בורסקי משיקשור בגד בין כתפיו כדרך הבורסקים והתחלת דין אם היו עסוקים בו משיתחילו בעלי דינין לטעון ואם לא היו עסוקים בו משיתעטפו הדיינים ולדידן משישבו אדעתא לדון והתחלת אכילה משיטול ידיו: הגה ויש חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותר ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה (טור בשם רבינו תם) וי״א דאפי׳ סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה שרי (בעל המאור והגהות מרדכי פ״ק דשבת) וי״א דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה שרי (טור בשם ר״י) ונהגו להקל כשתי הסברות דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבה״כ לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל (אגודה פ״ק דשבת) (וע״ל סי׳ פ״ט) מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפי׳ סמוך למנחה גדולה ואפי׳ אם התחיל קודם לכן כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת צריך לקום ולהתפלל (טור ובית יוסף בשם הפוסקים):
סעיף ב׳: לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל, ולא ייכנס למרחץ ולא לבורסקי (מקום שמעבדין שם העורות) ולא לדין ולא לאכול — אפילו סעודה קטנה — סמוך למנחה גדולה. ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק, אף על פי שהתחיל באיסור, ובלבד שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו ; אבל אם אין שהות להתפלל אחר כך — צריך להפסיק מיד. ומאימתי היא התחלה? התחלת תספורת — משיניח סודר של ספרים על ברכיו ; והתחלת מרחץ — משיפשוט לבושו העליון ; והתחלת בורסקי — משיקשור בגד בין כתפיו כדרך הבורסקים ; והתחלת דין — אם היו עסוקים בו, משיתחילו בעלי הדינין לטעון, ואם לא היו עסוקים בו, משיתעטפו הדיינים, ולדידן משישבו אדעתא לדון ; והתחלת אכילה — משיטול ידיו. ובהגהת הרמ״א: ויש חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותרת, ואינו אסור אלא בסעודת נישואין או מילה (טור בשם רבינו תם) ; ויש אומרים דאפילו סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה שריא (בעל המאור והגהות מרדכי פרק קמא דשבת) ; ויש אומרים דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה שריא (טור בשם ר״י). ונהגו להקל כשתי הסברות, דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ; ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבית הכנסת, ולא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל (אגודה פרק קמא דשבת) (ועיין לעיל סימן פ״ט). מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפילו סמוך למנחה גדולה, ואפילו אם התחיל קודם לכן — כשמגיעה מנחה קטנה והשעה עוברת, צריך לקום ולהתפלל (טור ובית יוסף בשם הפוסקים).
באיזו מנחה מדובר? הגמרא שאלה:
« הֵי ״סָמוּךְ לַמִּנְחָה״? אִילֵּימָא לְמִנְחָה גְּדוֹלָה — אַמַּאי לָא? הָאִיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם טוּבָא! אֶלָּא סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה. » (שבת ט׳ ע״ב) — אבל ההלכה נקטה מנחה גדולה, והמשנה ברורה נתנה שיעורה:
« היינו חצי שעה קודם דהוא תחלת שעה שביעית שהוא מחצי היום ומעלה ואין חילוק בין היום ארוך או קצר לעולם חשבינן לדעה זו סמוך למנחה אחר חצי היום » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ז). תמצית : האיסור מתחיל חצי שעה קודם מנחה גדולה, דהיינו מחצות היום — ואין חצי שעה זו מתארכת ומתקצרת עם אורך היום
הזוג שנשבר.
« האי סמוך למנחה היינו סמוך למנחה גדולה כאשר כתב המחבר בסוף דבריו ואכולהו קאי ואף שעד סוף זמן המנחה יש שהות הרבה אפ״ה חיישינן שמא ישבר הזוג ויחזר אחר אחרת ויעבור המנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ו) ; והמגן אברהם קדם לה:
« שמא ישבר הזוג ויחזור אחר אחרת ויעבור המנח׳ ואפשר שאם יש לו ב׳ או ג׳ זוגים שרי » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב). תמצית : לא התספורת עצמה היא החשש אלא התקלה: נשבר הכלי, וחוזר אחר אחר עד שתעבור השעה
המרחץ והבורסקי.
« אפילו להזיע בעלמא… לכולא מלתא דמרחץ » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ח) ; ובבורסקי:
« אפילו לעיוני בעלמא שמא יראה שנתקלקלו העורות ויצטער ויהיה טרוד בצערו ולא יתפלל » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ט) — ומכאן נפקא מינה בזמננו:
« ולכן אותם היוצאים לירידים שטרודים בקניית ומכירת סחורה לא יתחילו לכתחלה סמוך לזמן מנחה גדולה עד שיתפללו מקודם » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ט). תמצית : אין החשש שווה בכולם: במרחץ העילוף, ובבורסקי ההפסד שיתגלה שם ויטרידנו — והמשנה ברורה הרחיבה לירידים ולמשא ומתן
אף גמר הדין.
« אפילו שמעו טענותיהם מכבר ועתה ראו לישב בשביל גמר דין אסור שמא יראו טעם ויסתרו הדין וימשך הענין » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:י). תמצית : היה מקום לומר שדין שכבר נטענו טענותיו אינו מאריך ; אבל טעם שנתגלה ברגע האחרון סותר את הדין ומחזירו לתחילתו
סעודה קטנה וסעודה גדולה.
« היינו סעודת כל אדם [וסעודה גדולה הוא של נישואין ומילה] והטעם דחיישינן שמא ימשך » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יא) ; וסעודה גדולה נמדדת במספר המסובין:
« וה״ה פדיון הבן שיש שם הרבה בני אדם מסובין יחד ועי״ז רגיל הדבר להמשך וסעודת שבת ויו״ט לא מקרי סעודה גדולה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כד). תמצית : ״סעודה קטנה״ היא סעודת כל אדם בביתו — ואף של שבת ויום טוב ; ו״סעודה גדולה״ היא של נישואין, מילה ופדיון הבן, שרוב המסובין מאריכין אותה
מפני מה במנחה ולא בשחרית. הרמב״ם נתן טעם הגזירה:
« וּמֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר וְלִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּנְחָה שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי שֶׁרֹב הָעָם נִכְנָסִין שָׁם בַּיּוֹם. » (רמב״ם הלכות תפלה פרק ו הלכה ז). תמצית : לא גזרו חכמים אלא בדבר המצוי: ביום נכנסין למרחץ ולספר, ולא עם עלות השחר
שלוש הדעות שהביא הרמ״א.
« ויש חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותר ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ;
« וי״א דאפי׳ סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה שרי » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ;
« וי״א דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה שרי » (שו״ע או״ח רל״ב:ב). תמצית : שלוש הקלות זו אחר זו: אין האיסור אלא בסעודת מצוה ; או שהכל מותר קודם מנחה גדולה ; או שסעודה קטנה מותרת אף סמוך למנחה קטנה
המנהג שנתקבל — וסייגו.
« ונהגו להקל כשתי הסברות דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבה״כ לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; אבל:
« מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפי׳ סמוך למנחה גדולה ואפי׳ אם התחיל קודם לכן כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת צריך לקום ולהתפלל » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) — והמשנה ברורה נתנה טעמו:
« היינו שלא לסמוך על קריאת השמש להתחיל אז הסעודה דשכיח שכרות ובשכרות לא מהני הקריאה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ל). תמצית : קריאת השמש לבית הכנסת עומדת במקום השמירה, ושוב אין חוששין לשכחה ; אבל השיכור אינו שומע את הקריאה, ולפיכך נשארה הסעודה הגדולה בדין החמור
ג. אם התחיל אינו מפסיק — התחיל ואינו פוסק
סעיף ב׳ (המשך) — אם התחיל אינו מפסיק, ומאימתי התחלה
התחיל — אינו מפסיק.
« ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק אף ע״פ שהתחיל באיסור והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; והמשנה ברורה הרחיבה:
« אפילו התחיל אחר שהגיע כבר זמן מנחה גדולה ואפילו אחר כך כל שלא הגיע עדיין החצי שעה שקודם מנחה קטנה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יג) ;
« היינו אפילו התחיל סעודה גדולה או שנכנס לבורסקי גדולה וכה״ג בשארי דברים כאשר הזכרנו בפתיחה דבודאי יש לחוש בהו שמא ימשך הרבה אפ״ה אינו מפסיק כיון שיש שהות להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יד). תמצית : הדין נוהג אף במי שהתחיל באיסור ואף בסעודה גדולה — ואין תנאי אלא שיישאר שהות להתפלל אחר כך
וכשלא יישאר שהות.
« אבל אם אין שהות להתפלל אחר כך צריך להפסיק מיד » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; והמשנה ברורה ביארה שנמדד מראש:
« היינו אפילו עוד היום גדול כל שיודע שתמשך סעודתו או מלאכתו עד שתחשך צריך להפסיק מיד שמא ישכח ויעבור הזמן לגמרי » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:טז) ; וכן ערוך השלחן:
« ודווקא כשישאר שהות להתפלל אחר כך, אבל אם לא ישאר שהות - אפילו התחילו בהיתר צריכין להפסיק, ואפילו עוד היום גדול כל שיודע שתמשך סעודתו עד הלילה - צריך להפסיק » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). תמצית : אין ממתינין ללילה כדי לגלות שכבר עבר הזמן: משעה שהוא יודע שיימשך הדבר עד הערב — פוסק מיד, ואף שעוד היום גדול
שלושה שיעורים, שלושה מעשים.
« ומאימתי התחלת תספורת משיניח סודר של ספרים על ברכיו והתחלת מרחץ משיפשוט לבושו העליון והתחלת בורסקי משיקשור בגד בין כתפיו כדרך הבורסקים » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) — וכך קבעתם הגמרא:
« מֵאֵימָתַי הַתְחָלַת תִּסְפּוֹרֶת? אָמַר רַב אָבִין: מִשֶּׁיַּנִּיחַ מַעְפּוֹרֶת שֶׁל סַפָּרִין עַל בִּרְכָּיו. » (שבת ט׳ ע״ב). תמצית : לכל מלאכה מעשה פתיחה משלה: סודר הספרים על הברכיים, הבגד העליון הנפשט במרחץ, והבגד הקשור בין כתפי הבורסקי
בית הדין והשולחן.
« והתחלת דין אם היו עסוקים בו משיתחילו בעלי דינין לטעון ואם לא היו עסוקים בו משיתעטפו הדיינים ולדידן משישבו אדעתא לדון והתחלת אכילה משיטול ידיו » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; והגמרא נחלקה בשיעור האכילה:
« וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת אֲכִילָה? — רַב אָמַר: מִשֶּׁיִּטּוֹל יָדָיו. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: מִשֶּׁיַּתִּיר חֲגוֹרוֹ. » (שבת ט׳ ע״ב) — והמשנה ברורה יישבה:
« ומי שרגיל להתיר איזורו בשעת אכילה מקרי התחלה מישתיר איזורו אף קודם נטילה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כ). תמצית : לדידן אין הדיינים מתעטפין, וההתחלה היא בישיבה אדעתא לדון ; ובאכילה — נטילת ידיים, ולמי שרגיל בכך — התרת האזור אף קודם לה
היש להחמיר ולהפסיק? המגן אברהם הביא מן הירושלמי:
« וכל הפטור ומפסיק נקרא הדיוט » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב) ; וערוך השלחן חילק:
« ומכל מקום יראה לי דאין זה אלא בהתחיל בהיתר, אבל בהתחיל באיסור - רשאי להפסיק כיון שהתחיל באיסור » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). תמצית : כל הפטור ועושה נקרא הדיוט — ואין זה אלא במי שהתחיל בהיתר ; אבל מי שהתחיל באיסור, רשאי להפסיק
ד. קבע וטעימה — לקבוע או לטעום
קֶבַע — קביעות. לא הכמות עושה את הסעודה האסורה אלא ההחלטה לקבוע ; וכבר כתב כן הטור:
« ונ״ל דאף לר״ת שאוסר סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה דוקא כשקובע עצמו לסעודה אבל אם אוכל כביצה כדרך שאדם אוכל מעט בלא קבע מותר כמו אכילת פירות » (טור או״ח סימן רל״ב)
סעיף ג׳ — קובע לסעודה, ומה שמותר לטעום
והא דאסור לאכול סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה אבל לטעום דהיינו אכילת פירות מותר וה״ה לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל בלא קבע מותר:
סעיף ג׳: והא דאסור לאכול סעודה קטנה — היינו כשקובע עצמו לסעודה ; אבל לטעום, דהיינו אכילת פירות — מותר. והוא הדין לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל בלא קבע — מותר.
טעימה אינה קביעות.
« והא דאסור לאכול סעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה אבל לטעום דהיינו אכילת פירות מותר » (שו״ע או״ח רל״ב:ג) ; והטור כבר נתן טעמו:
« ודוקא לאכול אסור סמוך למנחה קטנה אבל לטעום פירות מותר דאין הלכה כרבי יהושע דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לטעום עד שיתפלל » (טור או״ח סימן רל״ב). תמצית : לא נפסקה הלכה כרבי יהושע בן לוי שאסר אף טעימה כלשהי: האיסור הוא בסעודה שקובע עצמו לה
פת כביצה.
« וה״ה לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל בלא קבע מותר » (שו״ע או״ח רל״ב:ג) ; ומרן נטלה מן הטור:
« ונ״ל דאף לר״ת שאוסר סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה דוקא כשקובע עצמו לסעודה אבל אם אוכל כביצה כדרך שאדם אוכל מעט בלא קבע מותר כמו אכילת פירות » (טור או״ח סימן רל״ב) ; והמשנה ברורה סגרה את השיעור:
« ולא יותר וכתב המ״א דבשתיה יותר מכביצה נמי אסור » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לה). תמצית : כביצה פת הנאכלת דרך עראי בלא קבע אינה סעודה — אבל כביצה ולא יותר
הפירות ותבשיל המינים.
« אפילו כבר הגיע זמן מ״ק ואפילו אם אוכל הרבה פירות דזה לא מקרי סעודה. ותבשיל העשוי מחמשת המינים ג״כ מותר אם אינו קובע עלייהו » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לד). תמצית : הפירות מותרים אף בהרבה, שאינם עושים סעודה ; ותבשיל העשוי מחמשת מיני דגן דינו כמותם, כל שאינו קובע עליו
ומה בשתייה?
« וסתם משקה מותר לשתות אפילו הרבה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לה) ; והמגן אברהם סייג:
« דוקא ולא יותר ול״נ דלשתיה יותר מכביצ׳ אסור אף על גב דגבי סוכה מקרי עראי מ״מ הכא טעמא דלמא ממשך וזה שייך יותר בשתיה דמשכר » (מגן אברהם או״ח סימן רל״ב). תמצית : משקה סתם מותר בלא שיעור ; אבל המשכר מושך, והמשיכה היא עצמה מה שחשש לו הסימן
קושיית ערוך השלחן.
« והנה התיר פת כביצה, ומשמע אפילו פת דצריך נטילת ידים והמוציא וברכת המזון. והוא דבר תימא, דמי יכריחו שלא יאכל יותר » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב) ; ומסקנתו למעשה:
« וכן פירות - מותר אפילו הרבה, וכן גלוסקאות שברכתן ׳מזונות׳ מותר אפילו יותר מכביצה, דכל הני מקרו אכילת עראי » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). תמצית : פת הטעונה נטילת ידיים וברכת המזון — ותיקרא עראי? תמה ערוך השלחן, והעלה שאין המידה בברכה אלא בקביעות
הסימן במשפט אחד: תפלת המנחה באה בתוך עסקי האדם, וכל הסימן שומר עליה — מקצר כשאין שהות, אוסר להתחיל בדבר העלול להימשך, אינו מפסיק את שכבר התחיל כל שיישאר שהות, ומניח את שאינו סעודה.
מקרים מעשיים
מקרה א׳ — סעודת הצהריים
המצב: אני קובע סעודה אחר חצות קודם שהתפללתי מנחה. מותר?
ההנהגה: לשון מרן חמורה:
« ולא לדין ולא לאכול אפי׳ סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) — ו״סעודה קטנה״ היא סעודת כל אדם:
« היינו סעודת כל אדם [וסעודה גדולה הוא של נישואין ומילה] והטעם דחיישינן שמא ימשך » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:יא). והרמ״א הביא את המנהג הרחב:
« ונהגו להקל כשתי הסברות דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבה״כ לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל » (שו״ע או״ח רל״ב:ב) ; וערוך השלחן הודה בקושי ולא כיסהו:
« ולשיטה זו לא מצאנו ידינו ורגלינו בדורינו ובדורות הקודמים, ורוב אכילתינו הוא אחר חצות, ולהדיא נראה דכל ישראל לא קבלו עליהם חומרת שיטה זו וכמעט שאי אפשר לעמוד בה » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). והוא נתן את המפתח למעשה:
« ולכן מי שאינו מתפלל מנחה בציבור וודאי מחוייב להתפלל מנחה קודם אכילתו בזמן סמוך למנחה קטנה, וכל שכן אחר זמן זה, אבל המתפלל בציבור יכול לסמוך על ההתירים שכתבנו » (ערוך השלחן או״ח סימן רל״ב). תמצית : אין השאלה בשעה אלא בשמירה: המתפלל בציבור, שהמניין קורא לו, יש לו על מה לסמוך ; והמתפלל ביחידות בביתו — יתפלל קודם אכילתו. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ב׳ — תספורת או מרחץ בערב שבת
המצב: בערב שבת אחר הצהריים אני הולך לספר או למרחץ קודם שהתפללתי מנחה.
ההנהגה: סעיף ב׳ מנה את שניהם:
« לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי » (שו״ע או״ח רל״ב:ב). והמשנה ברורה נתנה חשש התספורת:
« האי סמוך למנחה היינו סמוך למנחה גדולה כאשר כתב המחבר בסוף דבריו ואכולהו קאי ואף שעד סוף זמן המנחה יש שהות הרבה אפ״ה חיישינן שמא ישבר הזוג ויחזר אחר אחרת ויעבור המנחה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ו) ; וחשש המרחץ:
« אפילו להזיע בעלמא… לכולא מלתא דמרחץ » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:ח). והביאה את מנהג אנשי מעשה:
« אמנם אנשי מעשה נוהגין להתפלל מקודם שהולכין לבית המרחץ » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כט) ; והזכירה שאין סומכין על קריאת השמש אלא בסעודה קטנה:
« ודע דדוקא סעודה קטנה סומכין על קריאת השמש לבהכ״נ אבל סעודה גדולה אין סומכין על קריאה לבהכ״נ להתיר להתחיל סמוך למ״ק » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:כט). תמצית : הנהגת המדקדקין להתפלל מנחה קודם שהולכין למרחץ ולא לסמוך על התזכורת. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה ג׳ — סעודת נישואין שנמשכת
המצב: אני בסעודת נישואין שהתחילה קודם חצות, והגיעה מנחה קטנה.
ההנהגה: הרמ״א הכריע:
« מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפי׳ סמוך למנחה גדולה ואפי׳ אם התחיל קודם לכן כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת צריך לקום ולהתפלל » (שו״ע או״ח רל״ב:ב). והמשנה ברורה ביארה באיזו התחלה מדובר:
« דהיינו שהתחיל הסעודה גדולה קודם חצות דאז עדיין זמן היתר לכו״ע » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לא) ; ומהו ״והשעה עוברת״:
« כיון שמשער שימשך סעודתו עד הלילה צריך לקום ולהתפלל תיכף כשיגיע זמן מנחה קטנה » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לב) ; ומפני מה כאן אין ממתינין:
« נראה דדוקא בסעודה גדולה ומשום דשכיחא שכרות דלא סמכינן על קריאת השמש לביהכ״נ וכנ״ל לכך פוסק מיד » (משנה ברורה, מ״ב רל״ב:לג). והבית יוסף דחה מראש את הסברה שכנגד:
« כתוב בת״ה על האוכלים בסעודת נישואין והשעה עוברת לתפלת המנחה שיש מן הגדולים שסוברים שאין עומדין להתפלל משום דחשבינן להו עוסקין במצוה ופטורה מן התפלה עכ״ל ואין ממש בסברא זו » (בית יוסף או״ח סימן רל״ב). תמצית : אין סעודת מצוה פוטרת מן המנחה ; ובמקום שהיין מצוי שוב אין קריאת השמש מועילה — עומד ומתפלל. ולמעשה — כהוראת הרב.
שאלות להבנה
שאלות להבנה:
- מה עושין בדיוק כש״השעה דחוקה״, ומפני מה אין הציבור סומכין על השליח ציבור (מ״ב רל״ב:ב)?
- באיזו מנחה מדבר סעיף ב׳, ומהו שיעור ״סמוך״ (מ״ב רל״ב:ז)?
- מהו טעמו המיוחד של כל אחד מחמשת האיסורים (מ״ב רל״ב:ו-י)?
- באיזה תנאי מי שהתחיל אינו מפסיק (שו״ע או״ח רל״ב:ב)?
- מה מבדיל בין קבע לטעימה, ואיזה שיעור נתן סעיף ג׳ לפת (שו״ע או״ח רל״ב:ג)?
להרחיב את הלימוד
אם רצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לפלפול — שני הלישני שבסוגיא ; רי״ף ורמב״ם כנגד רבינו תם ; קושיית ערוך השלחן על סעודותינו
- ✨ רמה 3 — סיכום: לחזרה ולזכירה מהירה
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן): עמוד־גשר — אדמו״ר הזקן לא כתב סימן זה בשולחן ערוך שלו ; הפניה לרמות 1-3 ולסידורו