✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

ההכנה שקודם התפילה — עיונים מעמיקים

סימן צ״ג · ד׳ סעיפים

שהייה שעה · כובד ראש · שמחה של מצוה · הלכה פסוקה

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צ״ג — ד׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפילה פרק ד׳), רי״ף, רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות ל׳:-ל״א. · «אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש» · חסידים הראשונים היו שוהין שעה · «עבדו את ה׳ ביראה» · שמחה של מצוה

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table des matières

Introduction à la sugya — גדר ההכנה לתפילה ומקורותיה (ברכות ל׳:-ל״א.), צירי הסימן (ד׳ סעיפים)
שהייה שעה — חסידים הראשונים, «כדי שיכוין לבו למקום», שעה קודם ושעה אחר (ברכות ל׳:)
כובד ראש ואימה — הכנעה ויראה, «עבדו את ה׳ ביראה» (ברכות ל׳:)
שמחה של מצוה והלכה פסוקה — לא מתוך שחוק וכעס, אלא מתוך שמחה; מתוך הלכה פסוקה
העוסק בצרכי ציבור — זיקה לסי׳ צ׳ וסי׳ ע׳ · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 Le texte du Choulhan Aroukh — les seifim

קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ לִשְׁהוֹת. וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: ישהה שעה קודם שיקום להתפלל כדי שיכוין לבו למקום, ושעה אחת אחר התפלה. ב׳: לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה, לא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים ולא מתוך כעס, אלא מתוך שמחה. ג׳: אין עומדין להתפלל מתוך דין ולא מתוך הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה (רמ״א: והיינו נמי כמו מתוך שמחה, «פקודי ה׳ ישרים משמחי לב»). ד׳: העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דמי.

Résumé concis :

ד׳ seifim : le siman règle la הכנה qui précède la תפילה. שהייה (ישהה שעה קודם — «כדי שיכוין לבו למקום» — ושעה אחר, שלא תהא כמשאוי) ; le מצב הנפשי — כובד ראש (אימה והכנעה, «עבדו את ה׳ ביראה») fondu avec la שמחה של מצוה («וגילו ברעדה»), et non מתוך שחוק, קלות ראש ni כעס ; enfin מתוך הלכה פסוקה (et non un דין ou une הלכה d étude qui טורדת le cœur), et le עוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דמי.

1. הקדמת הסוגיא — ההכנה שקודם התפילה, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין ההכנה שקודם התפילה — «קודם שיתפלל צריך לשהות», ובו ד׳ סעיפים בגדרי ההכנה, הכוונה והמצב הנפשי. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) הכנת השהייה — «חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם למקום» (ברכות ל׳:), שהתפילה צריכה כוונת הלב, וקדמה לה שהייה כדי שיכוין; (ב) הכנת הנפש — «אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש» (שם), שהיא הכנעה ואימה מלפני המקום, «עבדו את ה׳ ביראה» (תהלים ב׳), ומכל מקום «מתוך שמחה של מצוה» (ברכות ל״א.), ולא מתוך שחוק ולא מתוך כעס. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: כמה ישהה, מהו כובד ראש, כיצד תתיישב היראה עם השמחה, ומתוך מה יעמוד להתפלל.

הערה יסודית: ציר הסימן — ההכנה הכפולה: הכנת הזמן (שהייה שעה קודם ושעה אחר) והכנת הנפש (כובד ראש שהוא יראה, עם שמחה של מצוה). ומצוי בו יסוד גדול, שאין התפילה עמידה גרידא לפני המלך אלא צריכה הזמנה ושהייה, שיסלק מלבו טרדותיו ויכוין. ולזה נפקא מינה בשיעור השהייה, ובעומד מתוך דין או הלכה שדעתו טרודה בה.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: «כובד ראש» — האם מדין יראה והכנעה (שהוא מצב של אימה ורעדה מלפני מלך מלכי המלכים, «עבדו את ה׳ ביראה»), או מדין יישוב הדעת וכוונת הלב (היפך קלות ראש — שתהא דעתו מיושבת ומכוונת, ולאו דוקא ירא וחרד)?

(א) אם מדין יראה — עיקרו אימה והכנעה, וקשה לכאורה לומר «מתוך שמחה של מצוה», שהשמחה היפך האימה.
(ב) אם מדין יישוב הדעת — כובד ראש היפך קלות ראש, ושפיר יעמוד מתוך שמחה של מצוה, ובלבד שלא תהא שמחת שחוק והוללות.

ונפקא מינה בעומד מתוך שמחה של מצוה בלא אימה, ובעומד מתוך אימה גמורה בלא שמחה. ויתבאר לקמן שהאמת כשני הצדדים — «וגילו ברעדה», במקום גילה שם תהא רעדה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. שהייה שעה — חסידים הראשונים, «כדי שיכוין לבו למקום» (ברכות ל׳:)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «ישהה שעה אחת קודם שיקום להתפלל כדי שיכוין לבו למקום, ושעה אחת אחר התפלה שלא תהא נראית עליו כמשאוי שממהר לצאת ממנה.»

שורש הדין — משנה ברכות ל׳: «אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם למקום». ובברייתא (ברכות ל״ב:) הוסיפו ששוהין שעה קודם התפילה ושעה בתפילה ושעה לאחריה. ומרן העתיק דין השהייה — שעה קודם כדי לכוין, ושעה אחר שלא תהא כמשאוי. וכתב הבית יוסף מקורו מן הגמרא ומן הרמב״ם (הלכות תפילה פרק ד׳).

קושיא — שעה ממש? וכי כל אדם ישהה שעה שלמה קודם כל תפילה ותפילה — היאך אפשר, וכל היום כולו יהא עוסק בשהייה? ותו, «שעה» — שעה של שישים דקות, או משהו מועט?

תירוץ: חילקו בזה — «חסידים הראשונים» היו שוהין שעה ממש משעות בינוניות (שהן כ״ד בכל מעת לעת), מפני חסידותם; אבל לשאר העם די בשעה מועטת, כדי הילוך שני פתחים שהם שמונה טפחים (כמו שנתבאר בסי׳ צ׳), ובלבד שיכוין לבו קודם שיתחיל. ועיקר הדין — שלא יקום פתאום מטרדתו לתפילה, אלא יסלק תחילה מחשבותיו ויכוין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

פלפול — «שעה אחת אחר התפלה»: טעם השהייה שאחר התפילה חלוק מטעם שלפניה. שלפניה — כדי לכוין הלב; ושלאחריה — «שלא תהא נראית עליו כמשאוי שממהר לצאת ממנה», שלא יהא בעיניו כמי שפורק עול. ובזה מתבארת עבודת הלב שבתפילה, שאינה כמצוה שאדם ממהר לפוטרה, אלא עמידה לפני המלך שאדם מתעכב בה מאהבה. ועי׳ סי׳ צ״ח לענין הכוונה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — שהייה: (א) חסידים הראשונים — שעה ממש, מפני חסידותם. (ב) שאר העם — שעה מועטת כדי הילוך ב׳ פתחים (סי׳ צ׳). (ג) קודם התפילה — כדי לכוין הלב למקום. (ד) אחר התפילה — שלא תהא כמשאוי שממהר לצאת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם למקום» (ברכות ל׳:): ישהה קודם התפילה כדי לכוין, ושעה אחר התפילה שלא תהא כמשאוי; חסידים שעה ממש, ושאר עם כדי הילוך ב׳ פתחים.

3. כובד ראש ואימה — הכנעה ויראה, «עבדו את ה׳ ביראה» (ברכות ל׳:)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳ (רישא): «לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה, ולא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים, ולא מתוך כעס.»

שורש הדין — משנה ברכות ל׳: «אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש». ובגמרא: מנא הני מילי — «עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה» (תהלים ב׳). ופירשו הראשונים (רי״ף, רא״ש, רמב״ם הלכות תפילה פרק ד׳) שכובד ראש היינו הכנעה ואימה מלפני מלך מלכי המלכים. ומרן נקט לשון «אימה והכנעה», שהיא הכנעת הלב מאימת הקב״ה.

קושיא — «עבדו את ה׳ ביראה» «וגילו ברעדה»? הכתוב שממנו למדו כובד ראש עצמו סותר לכאורה: «ביראה» — משמע אימה; «וגילו» — משמע שמחה. ועוד, לקמן קבע מרן שיעמוד «מתוך שמחה של מצוה» — והלא השמחה היפך האימה וההכנעה?

תירוץ: אין כאן סתירה, אלא צירוף. דרשו חז״ל: «במקום גילה שם תהא רעדה» — שתהא השמחה ממוזגת ביראה, והיראה ממוזגת בשמחה. וכובד ראש אינו עצבות ולא אימה המבטלת, אלא הכנעה מיושבת המעוררת את הלב לעמוד לפני קונו; ושמחה של מצוה מרוממת את הלב לעבודה, ובלבד שתהא בה רעדה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

חקירה — גדר «אימה והכנעה»:

צד א׳: אימה היינו רגש היראה בלב — מצב נפשי של פחד והכנעה לפני המלך, ובלעדיו חסר בעצם ההכנה.
צד ב׳: אימה היינו הנהגת כובד ראש — יישוב הדעת וסילוק קלות הראש והשחוק, ואף שאין בלבו פחד גמור, כל שעומד בכובד ראש ובכוונה קיים.

ונפקא מינה במי שלבו שמח בשמחה של מצוה ואין בו אימה גמורה, ובמי שעומד בכובד ראש חיצוני בלא התעוררות הלב. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — כובד ראש: (א) לא יעמוד מתוך שחוק וקלות ראש. (ב) לא יעמוד מתוך דברים בטלים. (ג) לא יעמוד מתוך כעס (שהכעס מבטל הכוונה). (ד) יעמוד באימה והכנעה — «עבדו את ה׳ ביראה». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש» (ברכות ל׳:): הכנעה ואימה מלפני המקום, «עבדו את ה׳ ביראה»; לא מתוך שחוק וקלות ראש ולא מתוך כעס — אלא ביראה ממוזגת בשמחה, «וגילו ברעדה».

4. שמחה של מצוה והלכה פסוקה — «אלא מתוך שמחה» (ברכות ל״א.)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳ (סיפא): «אלא מתוך שמחה, כגון דברי תנחומין של תורה, כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שכתוב בו רצון יראיו יעשה שומר ה׳ את כל אוהביו.» סעיף ג׳: «אין עומדין להתפלל מתוך דין ולא מתוך הלכה, שלא יהא לבו טרוד בה, אלא מתוך הלכה פסוקה. הגה: והיינו נמי כמו מתוך שמחה, כי פקודי ה׳ ישרים משמחי לב.»

שורש הדין — ברכות ל״א.: «אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה». ולכן תיקנו לסמוך גאולה לתפילה — סמוך לגאולת מצרים (ברכת «גאל ישראל»), או «תהלה לדוד» שקודם התפילה, שהם דברי תנחומין המשמחים. ומקור «מתוך הלכה פסוקה» — שלא יעמוד מתוך הלכה שיש בה עיון וטרדה (טור), שלא יהא לבו טרוד ולא יוכל לכוין.

קושיא — שמחה וכובד ראש כאחד? בסעיף ב׳ (רישא) הצריך «אימה והכנעה» (כובד ראש), ובסיפא הצריך «מתוך שמחה» — ותרתי דסתרי: אם באימה, אין שמחה; ואם בשמחה, אין אימה. ועוד — מאי שנא «הלכה פסוקה» מ«הלכה» של עיון, והלא שתיהן תורה?

תירוץ: השמחה הנדרשת אינה שמחת שחוק והוללות (שאותה שלל), אלא «שמחה של מצוה» — שמחת הלב בעבודת קונו, והיא עצמה ממוזגת ביראה («וגילו ברעדה»). ולכן תיקנו לסמוך גאולה לתפילה, שדברי הגאולה מעוררים שמחה של מצוה. ו«הלכה פסוקה» — שאין בה עיון ופלפול, אינה טורדת את הלב מן הכוונה, ואף היא בכלל שמחה, «כי פקודי ה׳ ישרים משמחי לב» (רמ״א); אבל הלכה שיש בה דין ופלפול — לבו טרוד בה ואינו יכול לכוין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

מחלוקת — עסק בפלפול והתחילו הציבור: דנו הפוסקים (מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, כף החיים) בעוסק בעיון הלכה סמוך לתפילה. ולדעת אדמו״ר הזקן (שלחן ערוך הרב, לעיון בדעת הרב): אם עסק בפלפול הלכה והתחילו הציבור להתפלל — יתפלל עמהם, ובפרט עכשיו שאין מכוונים כל כך; ולא הזהירו אלא לכתחילה, שלא יעסוק בפלפול קודם התפילה. ועי׳ סי׳ צ״ח לענין הכוונה, וסי׳ צ׳ לענין מקום התפילה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — שמחה והלכה פסוקה: (א) לא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק — אלא מתוך שמחה של מצוה. (ב) יסמוך גאולה לתפילה (סמוך לגאולת מצרים), או «תהלה לדוד». (ג) לא יעמוד מתוך דין או הלכה של עיון — אלא מתוך הלכה פסוקה. (ד) «פקודי ה׳ ישרים משמחי לב» — אף הלכה פסוקה שמחה (רמ״א). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
«אלא מתוך שמחה של מצוה» (ברכות ל״א.): לא מתוך שחוק וקלות ראש ולא מתוך כעס ולא מתוך עצבות, אלא שמחה של מצוה הממוזגת ביראה; ולא מתוך דין ופלפול הטורדים את הלב, אלא מתוך הלכה פסוקה, «כי פקודי ה׳ ישרים משמחי לב».

5. העוסק בצרכי ציבור — זיקה לסי׳ ע׳ וסי׳ צ׳ · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: «העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דמי. פירוש, לענין לעמוד מתוכו להתפלל, שגם זו שמחה היא לו שעוסק בצרכי ציבור; ויש מפרשים דהיינו לענין דאינו צריך לפסוק להתפלל.»

שורש הדין: העוסק בצרכי ציבור הרי הוא כעוסק במצוה, ולכן «כעוסק בתורה דמי». והביא מרן שני פירושים: (א) שיכול לעמוד מתוכו להתפלל, שגם עסק הציבור שמחה של מצוה היא, כ«הלכה פסוקה» שאין בה טרדה; (ב) שאינו צריך לפסוק ממנו כדי להתפלל, כעוסק בתורה ותורתו אומנותו. וכבר נתבאר בסי׳ ע׳ שהעוסק בצרכי ציבור אפילו לקריאת שמע אינו פוסק, וכל שכן לתפילה.

קושיא — שני הפירושים תרתי דסתרי? לפירוש הראשון, עסק הציבור ראוי לעמוד «מתוכו» להתפלל (מעלה בהכנה); ולפירוש השני, פטור מלפסוק ולהתפלל (שאינו מתפלל כלל בשעתו). ואיך יתפרש סעיף אחד בשני פנים הפוכים?

תירוץ: שני עניינים הם, ואינם סותרים. הפירוש הראשון בגדר ההכנה — שאם עמד מתוך עסק הציבור להתפלל, יצא ידי «מתוך שמחה», שהיא שמחה של מצוה שאין בה טרדה (ובלבד שיהא דבר שאין בו טרדה, דומה להלכה פסוקה). והפירוש השני בגדר הפטור — שהעוסק בצרכי ציבור כתורתו אומנותו, ואינו צריך להפסיק. וכל אחד למד מ«כעוסק בתורה דמי» צד אחר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין	הלכה למעשה
שהייה קודם התפילה	ישהה כדי לכוין לבו למקום; חסידים שעה ממש, שאר עם כדי הילוך ב׳ פתחים (סי׳ צ׳).
שהייה אחר התפילה	לא ימהר לצאת, שלא תהא נראית עליו כמשאוי.
כובד ראש	יעמוד באימה והכנעה, «עבדו את ה׳ ביראה»; לא מתוך שחוק, קלות ראש, דברים בטלים או כעס.
שמחה של מצוה	יעמוד מתוך שמחה של מצוה (סמוך לגאולה, או תהלה לדוד), ממוזגת ביראה.
הלכה פסוקה	לא מתוך דין או פלפול הטורדים, אלא מתוך הלכה פסוקה, «פקודי ה׳ ישרים משמחי לב».
עוסק בצרכי ציבור	כעוסק בתורה — יעמוד מתוכו להתפלל, וי״מ שאינו צריך לפסוק (עי׳ סי׳ ע׳).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין	הדין	המקור
שהייה וכוונה	שוהין שעה כדי שיכוונו לבם למקום	צ״ג סעיף א׳ (משנה ברכות ל׳:; ברכות ל״ב:; רמב״ם תפילה פרק ד׳)
כובד ראש	אימה והכנעה, «עבדו את ה׳ ביראה»	צ״ג סעיף ב׳ (משנה ברכות ל׳:; תהלים ב׳)
שמחה של מצוה	לא שחוק ולא כעס אלא שמחה של מצוה	צ״ג סעיף ב׳ (ברכות ל״א.; סמיכת גאולה לתפילה)
הלכה פסוקה	לא מתוך דין ועיון אלא הלכה פסוקה	צ״ג סעיף ג׳ (טור; רמ״א; ברכות ל״א.)
עוסק בצרכי ציבור	כעוסק בתורה דמי	צ״ג סעיף ד׳ (סי׳ ע׳; ברכות)

גמרא: ברכות ל׳: · ברכות ל״א. · ברכות ל״ב: (אין עומדין אלא מתוך כובד ראש; חסידים הראשונים שוהין שעה; שמחה של מצוה; «עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה»)

ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפילה פרק ד׳) · רי״ף · רא״ש · טור · בית יוסף · רמ״א · שלחן ערוך

פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← רמה 3 — סיכום רמה 1 — יסוד →

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן צ״ג · ההכנה שקודם התפילה · ⚡ רמה 2 — למדן

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

📖Rejoindre une 'havrouta