שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
Sougya שבת י״ט, מקורות, חקירת היסוד באיסור אמירה,
מחלוקת הראשונים בקציצה ובאדעתא דנפשיה
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ״ז סעיפים א׳-ו׳
עם נושאי כלים: ביאורי שו״ע, ט״ז, מג״א, מקורות והערות
בסיס תלמודי:
שבת י״ט. · עירובין ס״ז: · ע״ז ט״ו
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — מקור איסור אמירה לעכו״ם ושליחות בשבת
- חקירת היסוד — שלוש שיטות בטעם איסור אמירה לגוי
- הסוגיא בשבת י״ט. — הברייתא ופירושיה
- שיטת רש״י וריב״ן — נראה כשלוחו
- שיטת הרמב״ם והרי״ף — קצץ ולא קצץ
- שיטת הרא״ש והר״ן — מחלוקת בארבעה וחמישה
- גדר קציצה — מה שיעור ההסכמה
- חקירה בקביעות בי דואר — מי תלוי במי
- שיטת הרמ״א — היתר מיום ראשון עד יום רביעי
- חקירת חינם — סעיף ד׳ — שתי שיטות במג״א ובט״ז
- שאלת השכיר השנתי — סעיף ו׳ — נפקא מינה לרמ״ד
- נפקא מינות פרקטיות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — סעיף א׳
שׁוֹלֵחַ אָדָם אִגֶּרֶת בְּיַד עַכּוּ״ם, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. וּבִלְבַד שֶׁיִּקְצוֹץ לוֹ דָּמִים, וְשֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּית יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם הַשַּׁבָּת. וַאֲפִלּוּ קָצַץ, אִם לֹא קָבוּעַ בִּי דּוֹאַר בְּאוֹתָהּ הָעִיר אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת לְהַגִּיעַ קוֹדֶם הַשַּׁבָּת לַבַּיִת הָרִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּכָל גַּוְנָא מִיּוֹם רִאשׁוֹן וְעַד יוֹם רְבִיעִי, וַאֲפִלּוּ לֹא קָבוּעַ בִּי דּוֹאַר.
1. הקדמת הסוגיא — מקור איסור אמירה לעכו״ם ושליחות בשבת
המקור הבסיסי
איסור אמירה לעכו״ם הוא איסור דרבנן (כפי שמבואר במשנה ביצה ל״ז.: "אין מבקעין עצים מן הקורות" — וטעם האיסור באמירה לגוי בשבת מבואר בכמה מקורות).
שלוש שיטות עיקריות בטעם איסור אמירה לעכו״ם בראשונים:
- שיטת הרמב״ם (הלכות שבת פ״ו ה״א) — "שלא תהא שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשותה בעצמן" — חשש פסיכולוגי-חינוכי.
- שיטת רש״י (ע״ז ט״ו.) — מטעם שלוחו של אדם כמותו, שהגוי הוא שלוחו של ישראל ועושה בשבילו.
- שיטת המכילתא (יתרו, סוף פ׳ דבחודש) — מן הפסוק "כל מלאכה לא תעשה" ודרשו מ״לא תעשה״ למעט מלאכה הנעשית על ידי הגוי בעבור הישראל.
פלוגתא יסודית — מן התורה או מדרבנן ?
לפי המכילתא, אמירה לעכו״ם לכאורה דאורייתא — אך כל הראשונים נקטו שזו דרשה אסמכתא בעלמא, ועיקר האיסור הוא דרבנן. רבי שמעון בן צמח (תשב״ץ ח״א סי' רכ״ח) דן באריכות בשאלה זו, ומסיק שגם לדעת המכילתא הוא רק דרבנן באמת.
חקירה : אם איסור אמירה הוא דרבנן ועיקר טעמו "שלא תהא שבת קלה בעיניהם" או משום שליחות — מה הנפקא מינה לסימן שלפנינו ? והרי גם אם נימא דהוי דרבנן, עדיין כל פרט של הסימן זוקק להגדרה מדוקדקת מתי הגוי נראה כשלוחו ומתי לא.
היסוד שלנו לסימן זה : איסור אמירה לעכו״ם תלוי בשני פרמטרים — (1) פעולה בשבת על ידי הגוי ו(2) ראיית הציבור שהגוי עושה את הפעולה בשבילו של ישראל. כשהגוי קוצץ — הראייה הציבורית משתנה ; הוא נראה כעובד לעצמו, לא כשלוחו של ישראל. זה לב הסימן.
2. חקירת היסוד — שלוש שיטות בטעם איסור אמירה
דעת רש״י — שליחות
קושיא : והרי "אין שליחות לגוי" מן התורה (קידושין מ״א:) ! איך אפשר לאסור אמירה מטעם שליחות ?
התירוץ : הרשב״א וריב״ש (סי' ר״ד) מבארים — אכן אין שליחות לגוי מן התורה, ולכן האיסור הוא רק דרבנן. חכמים גזרו על אמירה לגוי בכדי שלא יראה כאילו הוא שלוחו, אף שמעיקר הדין אינו שלוחו.
דעת הרמב״ם — קלות שבת
דעת השאילתות — ממצוא חפצך
נפקא מינות בין השיטות :
- במקום צער — לדעת רש״י (שליחות) קל יותר להתיר ; לדעת הרמב״ם (קלות שבת) לא משתנה.
- אם הגוי אינו רואה את ישראל — לדעת רש״י (שליחות) אסור גם בלא ראייה ; לדעת הרמב״ם (קלות שבת) — תלוי אם ישראל מודע לתועלת.
- אם הגוי עושה לעצמו וישראל נהנה — לדעת רש״י מותר (אין שליחות) ; לדעת הרמב״ם — אם ישראל יודע ונהנה, יש קלות שבת.
3. הסוגיא בשבת י״ט. — הברייתא ופירושיה
לשון הברייתא
וְהָאָמַרְתְּ רֵישָׁא: אֵין מְשַׁלְּחִין ? לָא קַשְׁיָא: הָא דְּקָבִיעַ בִּי דּוֹאַר בְּמָתָא, הָא דְּלָא קָבִיעַ בִּי דּוֹאַר בְּמָתָא".
(שבת י״ט.)
פירוש רש״י על הברייתא
"לבית הסמוך לחומה" — לבית הראשון של העיר שנשתלח שם, כלומר עד הכניסה של העיר.
"דואר" — שלטון העיר, ולו רגילין לשלוח אגרות.
"דלא קביע במתא" — ואם לא ימצאנו, יהא צריך לילך אחריו בשבת — וזהו עיקר החשש.
הקושיא הראשונית בסוגיא
סתירה לכאורית בברייתא : ברישא נאמר "אין משלחין" סתם — משמע איסור גמור. אבל בסיפא : "אם קצץ לו דמים — מותר אפילו בערב שבת". איך הדבר מתפרש ?
תירוץ הגמרא : "הא דקביע בי דואר במתא, הא דלא קביע בי דואר במתא". הרישא מדברת בלא קביע ; הסיפא בקציצה מתירה אף בלא קביע. וכך עולה התמונה : (א) קביע בי דואר + לא קצץ → מותר רק בכדי שיגיע ; (ב) לא קביע + קצץ → מותר אפילו בערב שבת ; (ג) לא קביע + לא קצץ → אסור.
4. שיטת רש״י וריב״ן — נראה כשלוחו
דעת רש״י
דעת ריב״ן (תלמיד רש״י)
פסק השלחן ערוך הרב והשער הציון
פסק הרב באו״ח רמ״ז ס״א-ב' (קונטרס אחרון, אות א-ב) — שורש האיסור הוא צירוף של שני יסודות : (1) הגוי טורח בשבת, (2) הראייה כשלוחו של ישראל. קציצה מסירה את היסוד השני.
5. שיטת הרמב״ם והרי״ף — קצץ ולא קצץ
לשון הרמב״ם
חקירה ביישוב הרמב״ם : הרמב״ם השמיט "בארבעה ובחמישה מותר" שבברייתא ! מהי שיטתו ?
ביאר הב״י כאן : הרמב״ם נוקט שגם בארבעה וחמישה אסור בלא קצץ אם אין קביע בי דואר. "כל שאין המלאכה נעשית קודם השבת קרי ליה ערב שבת ואפילו מיום ראשון". כלומר, "ערב שבת" בברייתא אינו רק יום שישי — אלא כל יום שבו לא תספיק המלאכה להגיע לפני שבת.
פסיקת הרי״ף : דומה לרמב״ם — השמיט גם הוא את הברייתא של ארבעה וחמישה, ולמד שאין שום הקלה בימים ראשונים של השבוע אם אין קציצה ואין קביעות.
6. שיטת הרא״ש והר״ן — מחלוקת בארבעה וחמישה
דעת הרא״ש
דעת הר״ן
קושיית הב״ח על הר״ן : אם פירשת בששכרו לימים — מה ההבדל בעצם בין ערב שבת לארבעה וחמישה ? בשניהם הוא שכיר יום ! ולמה דווקא בערב שבת נראה כמתנה ?
תירוץ אפשרי : בערב שבת, עצם הזמן יוצר את הזיקה לשבת ; בארבעה וחמישה אין זיקה. אז גם אם הוא שכיר יום, אין רואים בעבודה דווקא של שבת — כי הוא יוצא לדרך מאוחר יותר.
7. גדר קציצה — מה שיעור ההסכמה
דרגות הקציצה
| דרגה | תיאור | דין |
|---|---|---|
| קציצה מלאה | סכום ידוע מוחלט מראש | מותר אפילו בערב שבת סמוך לחשיכה |
| קציצה כללית (סעיף ב') | הסכמה על שכר אך בלי לפרש כמה | "דינו כקוצץ" — מותר (סמכיה דעתיה) |
| בכלל יודע שיתן | בדעת ישראל לתת אבל לא הסכים | אסור (לא סמכיה דעתיה — לא קציצה) |
| חינם (סעיף ד') | הגוי מתנדב | מחלוקת מחבר ורמ״א |
חקירה : מה בדיוק פועלת הקציצה ?
א) אופן א : הקציצה הוצאת הגוי משליחות. הוא נעשה לקבלן עצמאי ; אינו שלוחו של ישראל.
ב) אופן ב : הקציצה שינוי הפרספקטיבה הציבורית. הציבור רואה אותו כעובד לעצמו (לקבל את שכרו), לא כשלוחו של ישראל.
ג) אופן ג : הקציצה הסרת חיוב הישראל. אחרי הקציצה, הישראל אינו בעל הזכות לדרוש מהגוי לסיים בזמן ; הגוי בעלים על הקצב.
נפקא מינה בין שלוש האפשרויות :
- אם אופן א (הוצאה משליחות) — אז גם אם הציבור אינו רואה את הקציצה, מותר.
- אם אופן ב (שינוי הפרספקטיבה) — צריך שהקציצה תהיה ידועה לציבור.
- אם אופן ג (הסרת חיוב) — מותר רק אם הקציצה אכן מסירה את החיוב (סכום מסויים, מועד פעולה).
8. חקירה בקביעות בי דואר — מי תלוי במי
פירוש המ״א בסוגיית קביעות
חקירת היסוד בקביעות
שאלה : מה הקשר בין הקציצה לבין הקביעות ?
שיטה א — שתי הגנות נפרדות : הקציצה מסירה דמיון השליחות ; הקביעות מסירה חשש החיפוש.
שיטה ב — תלות בין שתיהם : הקציצה פותרת בעיית השליחות, אבל הקביעות נחוצה כי בלא קביעות עדיין יש סיכון של מלאכה דרבנן בשבת (חיפוש).
היסוד : הקציצה והקביעות הן שני שלבי הסרת בעיה שונים. קציצה = הסרת דין שליחות. קביעות = הסרת חשש שמא יחפש בשבת. שניהם נחוצים כשאין מרווח זמן ביום ; אך הרמ״א מקל בארבעה וחמישה מצד מופלג מהשבת שמכפר על שניהם.
9. שיטת הרמ״א — היתר מיום ראשון עד יום רביעי
לשון הרמ״א
המקור — דעת התוס' והרא״ש
מחלוקת רש״י-רמב״ם נגד תוס'-רא״ש על ב' פרטים :
| פרט | רש״י-רמב״ם | תוס'-רא״ש (פסק רמ״א) |
|---|---|---|
| ארבעה וחמישה בלא קצץ ולא קביע | אסור (כל שלא תסתיים לפני השבת) | מותר ("מופלג מהשבת") |
| הגדרת "ערב שבת" | כל זמן שלא תסתיים לפני השבת | דווקא ערב שבת ממש |
נפקא מינה למעשה : אם רוצים לשלוח אגרת לעיר רחוקה ביום ב' (ימי שני), והדואר ידוע שיגיע רק בשבת — לפי הספרדים (פסק המחבר) אסור ; לפי האשכנזים (פסק הרמ״א) — מותר אם הוא בלא קביעות, מותר.
10. חקירת חינם — סעיף ד׳ — שתי שיטות במג״א ובט״ז
לשון השלחן ערוך
דעת המחבר — להחזיק טובה
דעת הרמ״א — אסור
קושיית המ״א : כיצד הב״ח מבאר שהמחבר חולק על דעה זו ? והרי בא״ר ובלבוש משמע שגם הם פוסקים כדעת הסוברים אסור !
תירוץ : המ״א מסכם — אכן עדיף לקצוץ דמים אפילו מועטים, ובכך מצטרף לדעת המחבר שמתיר. הח״א פוסק בפירוש כך — לקצוץ סכום סמלי כדי להוציא ממחלוקת.
11. שאלת השכיר השנתי — סעיף ו׳ — נפקא מינה לסימן רמ״ד
לשון הסעיף
החילוק
החילוק בין שכיר שנתי לקציצה : שכיר השנתי לא קצב מחיר על המשלוח הזה, אלא על העבודה הכללית. בעיני הציבור, כעת הוא עושה את העבודה בעבור הישראל — שהרי הישראל הוא שולחו לפעולה ספציפית.
בקציצה, הסכום מתייחס לפעולה. בשכיר שנתי, הסכום הוא בעבור הזמן (השנה). אין כאן אדעתא דנפשיה ביחס לפעולה הזו ספציפית.
קושר לסי' רמ״ד
12. נפקא מינות פרקטיות והכרעת ההלכה
סיכום שיטות הראשונים
| שיטה | קצץ + לא קביע | לא קצץ + קביע | לא קצץ + לא קביע (ד'-ה') |
|---|---|---|---|
| רש״י | מותר אם יש שהות | מותר אם יש שהות | אסור |
| רמב״ם / רי״ף | מותר אם יש שהות | מותר אם יש שהות | אסור (אין הקלה בארבעה וחמישה) |
| רא״ש / תוס' | מותר אם יש שהות | מותר אם יש שהות | מותר (מופלג מהשבת) |
| ר״ן | מותר | מותר | מותר רק בששכרו לימים |
הכרעת ההלכה
פסק ההלכה :
- הספרדים (לפי המחבר) — נוקטים כרמב״ם-רי״ף : בלא קצץ ובלא קביעות — אסור גם בארבעה וחמישה.
- האשכנזים (לפי הרמ״א) — נוקטים כרא״ש-תוס' : בארבעה וחמישה (יום א-ד) מותר אפילו בלא קביעות.
- בכל מקרה — בערב שבת (יום ה-ו) צריך קצץ + קביעות (או שהות מספיקה).
- שכיר שנתי — אסור לשולחו ערב שבת. אם נשכר דווקא לשליחות — יש מתירים.
- חינם — מחבר מתיר ; רמ״א מצריך לקצוץ סכום סמלי.
נפקא מינות מודרניות
1. שירות דואר ארצי (פאשט) : נוקט כרמב״ם — דואר מרכזי הוא בי דואר קבוע, אין חשש חיפוש. מותר עם קציצה.
2. שליח עצמאי (Uber, Glovo) : אין קביעות — צריך קציצה מלאה + שהות מספיקה.
3. דואר אקספרס (Amazon, Chronopost) : קביעות (הסניפים קבועים) + קציצה (תעריף קבוע). מותר.
4. שליח שכיר אצל הישראל : שכיר שנתי — אסור בערב שבת אלא אם נשכר ספציפית לכך.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).