שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
סוגיית שבת י״ט., מקורותיה, חקירת היסוד בטעם איסור אמירה לגוי,
ומחלוקת הראשונים בקציצה ובאדעתא דנפשיה
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ״ז, סעיפים א׳-ו׳
עם נושאי כלים: בית יוסף, ט״ז, מגן אברהם, משנה ברורה
בסיס תלמודי:
שבת י״ט. · רא״ש שבת פרק א׳ סימנים ל״ז-ל״ח · רמב״ם הלכות שבת פ״ו ה״א וה״כ
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — מקור איסור אמירה לגוי ושאלת השליחות בשבת
- חקירת היסוד — שלושה טעמים שניתנו לאיסור זה
- הסוגיא בשבת י״ט. — הברייתות ופירושיהן
- טעם מראית השליחות — ״נראה כשלוחו״
- הרמב״ם והרי״ף — קצץ ולא קצץ
- הרא״ש והר״ן — המחלוקת ברביעי ובחמישי
- גדר הקציצה — מה שיעור ההסכמה
- חקירה בקביעות בי דואר — מי משני התנאים תלוי בחברו
- שיטת הרמ״א — ההיתר עד יום חמישי ועד בכלל
- המוליך בחינם — סעיף ד׳ — המחבר, הרמ״א, הט״ז והמגן אברהם
- השכיר השנתי — סעיף ו׳ — נפקא מינה לסימן רמ״ד
- נפקא מינות למעשה וקו ההלכה
📜 לשון השולחן ערוך — סעיף א׳
כל הסימן נקרא מתוך סעיף זה. הוא מובא כאן כלשונו, בסדר שבשולחן ערוך, מפני שכל הפלפול שלהלן תלוי במקומה המדויק של כל אחת מפסוקיותיו.
« שולח אדם אגרת ביד עכו״ם ואפי׳ בע״ש עם חשיכה והוא שקוצץ לו דמים ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ז:א)
« ואם לא קצב אי לא קביע בי דואר… » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ז:א ; הנקודות מציינות פירוש־מילים על ״בי דואר״ המשורבב כאן בסוגריים, הפותח ב״פי׳״ ואינו נמסר בשם אומרו — ״איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחם למי ששלוח אליו״)
« …במתא אסור לשלוח אפילו מיום ראשון ואי קביע בי דואר במתא משלחין אפי׳ בע״ש והוא שיהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ז:א, המשך אותו סעיף)
הגה : « ויש מתירין אפי׳ לא קצץ ואפילו לא קבוע בי דואר במתא אם משלחו ביום ה׳ או קודם לכן » (רמ״א אורח חיים רמ״ז:א)
« ויש לסמוך עלייהו אם צריכין לכך » (רמ״א אורח חיים רמ״ז:א, סוף ההגה)
מבנה הסעיף, פסוקית אחר פסוקית. המחבר פותח במקרה המותר, ואחר כך בשני המקרים שאינם מותרים :
- בקציצה : משלחין — « ואפי׳ בע״ש עם חשיכה ». תנאי אחד בלבד נאמר בגוף הלשון — שלא יאמר לו שילך בשבת.
- בלא קציצה, ואין בי דואר קבוע באותה העיר : אסור, ואפילו מיום ראשון.
- בלא קציצה, אבל יש בי דואר קבוע : משלחין אפילו בערב שבת, ובלבד שיהא שהות ביום להגיע לבית הראשון הסמוך לחומה.
הרא״ש מסכם את אותה חלוקה עצמה במשפט אחד :
« שמעינן השתא דהיכא דקצץ לו דמים משלחין בין מגיע בין לא מגיע והיכא דלא קצץ לו דמים אי קביע דוור במתא משלחין בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ואי לא קביע דוור במתא אין משלחין כלל אלא א״כ קצץ » (רא״ש שבת פ״א סי׳ ל״ח)
שתי נקודות של לשון, ויש לאחוז בהן היטב להמשך : הקציצה פוטרת מתנאי הזמן, והבי דואר אינו פוטר מתנאי הזמן — הוא פוטר מן הקציצה בלבד.
1. הקדמת הסוגיא — מקור איסור אמירה לגוי ושאלת השליחות בשבת
המקור הבסיסי
לומר לגוי שיעשה בשבילו מלאכה האסורה בשבת — איסור דרבנן הוא. הגמרא קוראת לו בשם אחד, והשם עצמו קובע את דרגתו : « אֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת » (שבת ק״נ.) — שבות, כלומר איסור של דיבור שתיקנוהו חכמים.
שלושה טעמים עיקריים ניתנו לאיסור זה בראשונים. אין הם אומרים דבר אחד, והסימן שלפנינו הוא בדיוק המקום שבו ההפרש ביניהם נעשה גלוי.
- הרמב״ם — קלות השבת.
« וְדָבָר זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶן וְיָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן » (רמב״ם הלכות שבת ו׳:א׳)
חשש חינוכי : אם יהנה אדם בשבת ממלאכה שעשה אחר, תיעשה השבת קלה בעיניו, וסופו לעשותה בעצמו. - רש״י — הדיבור עצמו.
« ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר » (רש״י עבודה זרה ט״ו. ד״ה כיון דזבנה קנייה)
האיסור נסמך על הכתוב בישעיה נ״ח:י״ג — ממצוא חפצך ודבר דבר : דיבור של מלאכה אסור, ואף כשהוא מופנה אל הגוי. - הרא״ש — מראית השליחות.
« דהיינו נמי משום דמיחזי כשלוחו של ישראל דדוקא בע״ש מיחזי כאומר לו שילך למחר בשליחותו ואמירה לנכרי שבות » (רא״ש שבת פ״א סי׳ ל״ז)
הוא הטעם השולט בסימן שלפנינו : אין העניין בכך שהגוי עושה מלאכה, אלא בכך שהוא נראה עושה אותה בשביל הישראל.
שאלת היסוד — מן התורה או מדרבנן ?
דרשה שבמכילתא תולה את האיסור בכתוב לא תעשה כל מלאכה (שמות כ׳:י׳), ולפיה היה עולה שאמירה לגוי דאורייתא. הראשונים לא נקטו כן : אסמכתא בעלמא היא בעיניהם, והאיסור דרבנן. ולשון הגמרא עצמה מוכיחה כך — שבות הוא מעיקרו תקנת חכמים. השאלה נדונה באריכות בתשב״ץ (ח״א סי׳ רכ״ח).
הערת מקור : את דרשת המכילתא ואת דברי התשב״ץ לא עלה בידינו להעמיד מול טקסט מקורי הנמסר בספריא, ולפיכך הם מובאים כאן בשם אומרם ובלא מרכאות.
חקירה : אם האיסור דרבנן, וטעמו או קלות השבת או הדיבור או מראית השליחות — מה יוצא מזה לסימן שלפנינו ? התשובה היא שאין פרט אחד בסימן מתיישב בלא הגדרה מדויקת מתי הגוי נראה עושה בשביל הישראל ומתי שוב אינו נראה כן. דרגת האיסור קובעת את המשקל ; היא אינה פוטרת מהגדרת הקריטריון.
יסוד הסימן. האיסור כאן תלוי בשני פרמטרים נפרדים, ופרידתם היא שמולידה את כל השאר :
- מעשה הנעשה בשבת בידי הגוי ;
- מראית העין של הרואים, שהמעשה נעשה בשביל הישראל.
כשיש לגוי שכר קצוב, נופל הפרמטר השני : נראה הוא עובד בעד שכרו, כלומר בשביל עצמו, ולא כשלוחו. זהו לב הסימן. ולשון אדמו״ר הזקן אומרת את שני היסודות בנשימה אחת : « שֶׁאָז אֵינוֹ עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ לְקַבֵּל הַשָּׂכָר שֶׁקָּצַץ לוֹ, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל » (שו״ע הרב רמ״ז:א)
2. חקירת היסוד — שלושה טעמים באיסור אמירה
הטעם הראשון — מראית השליחות
הרא״ש כותב על הברייתא של סוגייתנו :
« דהיינו נמי משום דמיחזי כשלוחו של ישראל דדוקא בע״ש מיחזי כאומר לו שילך למחר בשליחותו ואמירה לנכרי שבות » (רא״ש שבת פ״א סי׳ ל״ז)
לא השליחות שבפועל היא הנדונה, אלא זה שנראית.
רש״י, על אותו מקום, נותן את הצד שכנגד : כשיש דמים קצובים,
« אלא אם כן קצץ לו דמים - דכיון דקוצץ לו דמים בדידיה טרח » (רש״י שבת י״ט. ד״ה אלא אם כן קצץ לו דמים)
בשלו הוא טורח. והט״ז מקצר את הדבר בשורה אחת :
« דאז בדידיה קטרח ולא בשביל ישראל » (ט״ז אורח חיים רמ״ז ס״ק א׳)
קושיא : אין שליחות לגוי — הדרשה ממעטת מדין שליחות כל מי
שאינו בכלל הברית :
« מָה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית, אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית » (קידושין מ״א:)
ואם כן כיצד אוסרים מטעם שליחות ?
תירוץ : מפני שאין כאן שליחות ממש, אין האיסור יכול להיות אלא דרבנן. ולשון הרא״ש אומרת זאת בדיוק : אין הוא כותב שהוא שלוחו, אלא שמיחזי כשלוחו. חכמים תיקנו את האיסור על המראה, לא על הדין. ומשום כך כל דבר המשנה את המראה — שכר קצוב, או ריחוק ימים מן השבת — משנה את הדין.
הטעם השני — הרמב״ם וקלות השבת
הרמב״ם פותח את פרקו באיסור ונותן לו מיד את טעמו :
« וְדָבָר זֶה אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶן וְיָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן » (רמב״ם הלכות שבת ו׳:א׳)
טעם חינוכי ונפשי, ולא טעם משפטי : לא היחס שבין הישראל לגוי הוא הנדון, אלא יחסו של
הישראל אל השבת.
הטעם השלישי — הדיבור, ממצוא חפצך ודבר דבר
רש״י בעבודה זרה נותן טעם שלישי, שאינו לא המראה ולא קלות
השבת אלא הדיבור עצמו :
« ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר » (רש״י עבודה זרה ט״ו.)
הכתוב בישעיה נ״ח:י״ג אוסר לדבר דברי מלאכה בשבת, ואיסור דיבור זה חל אף על דיבור
המופנה אל הגוי. קריאה זו מיוחסת במסורת הלימוד גם לשאילתות ; את לשון השאילתות עצמה לא
העמדנו כאן מול מקורה, ולפיכך אין היא מובאת במרכאות.
נפקא מינות בין שלושת הטעמים :
- גוי העושה מאליו והישראל נהנה : לטעם המראה אין כאן מה לייחס לישראל ; לטעם קלות השבת השאלה חוזרת, שהרי הישראל נהנה ממלאכת שבת.
- לא נאמר דיבור כלל, אלא הישראל מסר את החפץ בלבד : טעם הדיבור שוב אינו נוגע ; טעמי המראה וקלות השבת נוגעים.
- אין הרואים יכולים לדעת שהמשלוח בא מישראל — הוא בדיוק מעשה האגרת הכתובה בכתב יד גוי, שנשוב אליו במדור 8 : טעם המראה כבה, וכך אמנם מסיקים המגן אברהם והמשנה ברורה.
אין הפוסקים דוחים אחד משלושת הטעמים ; הם מצטרפים זה לזה, והאחרונים דנים במשקלו של כל אחד. וכל הבא להלן תלוי בראשון בלבד.
3. הסוגיא בשבת י״ט. — הברייתות ופירושיהן
לשון הברייתות
שתי ברייתות יש בדף בענייננו, ולערבב ביניהן היא הטעות הקלה ביותר : הראשונה נותנת היתר התלוי ביום, והשנייה היתר התלוי בדמים.
המילה שיש לזכור היא בִּרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי : היום הרביעי והחמישי לשבוע, כלומר יום רביעי ויום חמישי. כל הדיון שלהלן על ״בד׳ וה׳״ נסוב על שני ימים אלו.
פירוש רש״י על הברייתא
כמה גליונות של רש״י מספיקים להחזיק את הסוגיא :
« אלא אם כן קצץ לו דמים - דכיון דקוצץ לו דמים בדידיה טרח » (רש״י שבת י״ט.) — הדמים הקצובים עושים את טרחתו שלו.
« דואר - שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרות » (רש״י שבת י״ט. ד״ה דואר) — הבי דואר הוא שלטון העיר, שאליו רגילים לשלוח את הכתבים.
« לבית הסמוך - לחומת העיר שנשתלח שם » (רש״י שבת י״ט. ד״ה לבית הסמוך) — היינו חומת העיר שנשתלח לשם.
וטעם החומרה בהיעדר קביעות :
« ורישא דאין משלחין בלא קוצץ כלל דלא קביע במתא ואם לא ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת » (רש״י שבת י״ט. ד״ה שכיחא במתא)
הט״ז מעתיק את גליון רש״י על הבי דואר —
« פי׳ שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרת » (ט״ז אורח חיים רמ״ז ס״ק ב׳)
ומזהה אותו עם המוסד שבימיו :
« ונראה שזהו שקורין עכשיו פאס״ט מייסט״ר שרגיל להיות במקומות גדולות » (ט״ז אורח חיים רמ״ז ס״ק ב׳)
הקושיא הראשונית בסוגיא
סתירה לכאורה בברייתא. הרישא אומרת שאין משלחין, בלא סייג. הסיפא דנה בשיעור הזמן הנצרך כשלא קצץ — ומשמע שיש מקרים שבהם משלחין בלא קציצה. באיזו משתיהן הדין ?
תירוץ הגמרא :
« וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין מְשַׁלְּחִין? לָא קַשְׁיָא: הָא דִּקְבִיעַ בֵּי דַוָּאר בְּמָתָא, וְהָא דְּלָא קְבִיעַ בֵּי דַוָּאר בְּמָתָא » (שבת י״ט.)
הרישא בעיר שאין בה בי דואר קבוע ; הסיפא בעיר שיש בה. ומכאן שלוש חלוקות :
- בי דואר קבוע, בלא קציצה → משלחין, ובלבד שיהא שהות ביום להגיע לבית הסמוך לחומה ;
- אין בי דואר קבוע, ויש קציצה → משלחין, ואפילו בערב שבת ;
- אין בי דואר קבוע, ואין קציצה → אסור.
והוא עצמו סיכומו של הרא״ש :
« שמעינן השתא דהיכא דקצץ לו דמים משלחין בין מגיע בין לא מגיע והיכא דלא קצץ לו דמים אי קביע דוור במתא משלחין בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ואי לא קביע דוור במתא אין משלחין כלל אלא א״כ קצץ » (רא״ש שבת פ״א סי׳ ל״ח)
ויש לשים לב לארבע המילים בין מגיע בין לא מגיע : כשיש קציצה, שאלת השהות אינה
עולה כלל.
4. טעם המראה — ״נראה כשלוחו״
אצל רש״י
רש״י מעמיד את החשש בחיפוש : אם אין הבי דואר קבוע, חוששים
שלא ימצא הגוי את מי שנשתלח אליו ויצא לחפשו בשבת —
« ורישא דאין משלחין בלא קוצץ כלל דלא קביע במתא ואם לא ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת » (רש״י שבת י״ט.)
והקציצה, מצדה, מסלקת את הייחוס :
« אלא אם כן קצץ לו דמים - דכיון דקוצץ לו דמים בדידיה טרח » (רש״י שם)
הצעד הבא בסברא
כאן עושה הסברא צעד נוסף, והוא הצעד המכריע : אף בלא חשש החיפוש, עצם זה שהגוי נראה טורח עכשיו, בשבת, בשביל הישראל — הוא הפסול. השכר הקצוב מסיר מראה זה, שהרי מעתה הוא טורח בעד שכרו.
הערת לימוד. צעד זה הוא שמנסח הרא״ש בלשונו :
« דהיינו נמי משום דמיחזי כשלוחו של ישראל דדוקא בע״ש מיחזי כאומר לו שילך למחר בשליחותו ואמירה לנכרי שבות » (רא״ש שבת פ״א סי׳ ל״ז)
לשון של ריב״ן על שבת י״ט. לא עלה בידינו להעמיד מול מקורה, ולפיכך אין אנו מייחסים לו
כאן דבר.
פסק שולחן ערוך הרב
אדמו״ר הזקן כותב את שני היסודות במשפט אחד, ובסדר הזה : תחילה שהוא עושה בשביל עצמו, ואחר כך שאינו נראה כשלוחו של ישראל —
« שֶׁאָז אֵינוֹ עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ לְקַבֵּל הַשָּׂכָר שֶׁקָּצַץ לוֹ, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל » (שו״ע הרב רמ״ז:א)
ואת הסייג שבלשון המחבר — שלא יאמר לו שילך בשבת — הוא מפרש מיד ותולה אותו בשבות של אמירה :
« וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ גַּם בְּשַׁבָּת, שֶׁאֲמִירָה לְנָכְרִי שְׁבוּת אַף שֶׁאוֹמֵר לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת » (שו״ע הרב שם)
ואת כוחה של הקציצה הוא קובע בלא ספק :
« וְכָל זֶה כְּשֶׁלֹּא קָצַץ, אֲבָל אִם קָצַץ מֻתָּר לְשַׁלְּחוֹ אֲפִלּוּ לְעִיר שֶׁאֵין שָׁם בֵּי דֹאַר, וַאֲפִלּוּ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה מְאֹד, וַאֲפִלּוּ יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה » (שו״ע הרב רמ״ז:ד)
ולעומת זה, בלא קציצה — ולשון הסעיף עצמה תולה את האיסור בתנאי :
« וְאִם לֹא קָצַץ לוֹ שְׂכַר הַהֲלִיכָה — הֲרֵי הַנָּכְרִי טוֹרֵחַ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ אָסוּר לְשַׁלְּחוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ קֹדֶם הַשַּׁבָּת לַבַּיִת הָרִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה שֶׁבָּעִיר שֶׁנִּשְׁתַּלַּח לְשָׁם, שֶׁאָז אַף אִם אֵחַר דַּרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ גַּם בְּשַׁבָּת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם… » (שו״ע הרב רמ״ז:ב)
אין זה אפוא איסור מוחלט. אדמו״ר הזקן תולה אותו בשהות : אם יש שהות שיגיע
הנכרי קודם השבת אל הבית הראשון הסמוך לחומה שבעיר שנשתלח לשם, אף אם איחר דרכו והולך גם
בשבת אין בכך כלום, וטעמו בצדו —
« שֶׁהֲלִיכָה זוֹ אֵינָהּ מֵחֲמַת הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא מֵחֲמַת עַצְמוֹ » (שו״ע הרב רמ״ז:ב)
ואף על שארית הדרך, מאותו בית ועד בית מי שצריך לתת את האגרת לידו, הוא מיקל :
« מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵין כַּאן אִסּוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — תּוֹלִין לְהָקֵל לוֹמַר שֶׁאוֹתוֹ אָדָם שֶׁצָּרִיךְ לִתֵּן הָאִגֶּרֶת לְיָדוֹ הוּא דָר בַּבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה » (שו״ע הרב רמ״ז:ב, המשך אותו סעיף)
ואין היתר זה מוסב על כל עיר. סעיף ג׳ מעמידו בבמה דברים אמורים — כשמשלח לבי דואר קבוע שבאותה עיר ; ובאין בי דואר קבוע חוזר האיסור, ואף מיום ראשון :
« אֲבָל אִם אֵין בֵּי דֹאַר קָבוּעַ בְּאוֹתָהּ הָעִיר שֶׁשּׁוֹלֵחַ לְשָׁם, וְצָרִיךְ הַנָּכְרִי בְּעַצְמוֹ לְהַגִּיעַ הָאִגֶּרֶת לְיַד מִי שֶׁנִּכְתְּבָה אֵלָיו — אָסוּר לְשַׁלְּחוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן… » (שו״ע הרב רמ״ז:ג)
תמצית. סעיף ג׳ עצמו חוזר ומיקל באין בי דואר קבוע כשהדרך קרובה, כגון מהלך יום אחד, והוא משלחו ביום שני או שלישי, שאז יש לו שהות הרבה ללכת קודם השבת.
5. הרמב״ם והרי״ף — קצץ ולא קצץ
לשון הרמב״ם
שני דברים ראויים לתשומת לב. ראשית, הרמב״ם מוסיף תנאי שאין המחבר מעתיקו
בסעיף א׳ : שיצא הגוי מפתח הבית קודם השבת. המשנה ברורה מחזירה אותו ומייחסת אותו לו
במפורש :
« וגם צריך שיצא הא״י מפתח ביתו של ישראל קודם השבת » (משנה ברורה רמ״ז ס״ק ב׳)
ושנית, המילה לְעוֹלָם : בלא קציצה ובלא אדם קבוע, אין יום בשבוע שבו המשלוח
מותר.
חקירה ברמב״ם. הרמב״ם השמיט את היתר הרביעי והחמישי שבברייתא. שכחה היא, דחייה, או קריאה ? כלומר : מהו בעיניו ״ערב שבת״ ?
הבית יוסף משיב משני צדדיו כאחד. על משמעות ההשמטה :
« דאפילו בד׳ ובה׳ אסור לשלח בלא קצץ אי לא קביע בי דואר שהרי לא חילק בין ערב שבת לד׳ וה׳ וזה בעצמו דעת הרי״ף שגם הוא השמיט ברייתא דשרי בד׳ ובה׳ » (בית יוסף אורח חיים רמ״ז)
הרי שאין זו שכחה, והרי״ף בכלל זה. ועל פירוש המילה :
« כל שאין המלאכה נעשית קודם השבת קרי ליה ע״ש ואפילו מיום ראשון » (בית יוסף שם)
הכל תלוי אפוא בהגדרת ״ערב שבת״. לרמב״ם ולרי״ף אין הלשון מכוונת ליום שישי אלא לכל יום שהמלאכה לא תיגמר בו קודם השבת — ולפי חשבון זה יום ראשון ערב שבת הוא כיום שישי. ולרא״ש, שנראה במדור הבא, אין הלשון מכוונת אלא ליום שישי עצמו.
6. הרא״ש והר״ן — המחלוקת ברביעי ובחמישי
דעת הרא״ש
הרא״ש קורא את היתר הרביעי והחמישי כנאמר במקרה שלא קצץ,
ונותן לו את טעמו :
« אבל מופלג לפני השבת לא מיחזי כאומר לו עשה מלאכתי בשבת » (רא״ש שבת פ״א סי׳ ל״ז)
מופלג מן השבת, שוב אין המשלוח נראה כציווי לצורך השבת. והוא מרחיב את אותו הדין לעורות
של עבדן ולכלים של כובס :
« וכן עורות לעבדן וכלים לכובס בד׳ ובה׳ מותר אע״פ שלא קצץ » (רא״ש שם)
ציון המקום : סברא זו היא בסימן ל״ז של פרק א׳ ברא״ש. סימן ל״ח, שהובא למעלה, הוא המסכם את שלוש החלוקות של הברייתא השנייה ; טעם ההפלגה אינו בו.
דעת הר״ן
הר״ן, על הרי״ף, מצמצם את היתר הרביעי והחמישי למי
ששכרו לימים. כך מביא הבית יוסף את לשונו :
« ופירשה הר״ן בשלא קצץ וכגון ששכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזרתו אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך » (בית יוסף אורח חיים רמ״ז)
« אבל בד׳ ובה׳ מותר הואיל ואינו מקפיד עמו מתי ילך » (בית יוסף שם)
והוא בדיוק מקרהו של סעיף ג׳ בשולחן ערוך :
« אם שכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזרתו אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך אם הוא בע״ש אסור דכשיוצא בשבת נראה כאלו התנה עמו כך » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ז:ג)
והמשנה ברורה מעירה, בתוך חצאי ריבוע, שמקרה זה עדיף מהיעדר קציצה
גמור :
« ולפיכך עדיף מלא קצץ כלל ומותר בד׳ וה׳ אף לדעת המחבר » (משנה ברורה רמ״ז ס״ק י״ג)
מותר ברביעי ובחמישי אף לדעת המחבר. והמגן אברהם כותב כיוצא בזה :
« אבל בד׳ וה׳ מותר כיון די״א דזה מיקרי קצץ כמ״ש סי׳ רמ״ד » (מגן אברהם רמ״ז ס״ק ט׳)
קושיא על הר״ן. אם בשכיר לימים עסקינן, מה בעצם ההפרש בין ערב שבת לרביעי וחמישי ? בשניהם הוא נוטל שכר ליום ואינו נחפז. ולמה דווקא בערב שבת ייראה כאילו התנה עמו כך ?
תירוץ. סעיף ג׳ עצמו נותן את הטעם, והוא טעם של זמן ולא
של תנאי : דכשיוצא בשבת נראה כאלו התנה עמו כך. בערב שבת הסמיכות גורמת שתיפול
היציאה על השבת ושייקרא הקשר ; ברביעי אינו נקרא, שהרי אין דבר המחייב להעמיד את דרכו על
השבת. ואדמו״ר הזקן כותב את אותה החלוקה עצמה במפורש :
« אֲבָל כְּשֶׁמְּשַׁלְּחוֹ בְּד׳ וְה׳, אוֹ קֹדֶם לָכֵן, כֵּיוָן שֶׁהוּא מֻפְלָג לִפְנֵי הַשַּׁבָּת — אֵין נִרְאֶה כְּאוֹמֵר לוֹ לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת, וּלְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָצַץ מֻתָּר לְשַׁלְּחוֹ אֲפִלּוּ לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה מְאֹד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּי דֹאַר קָבוּעַ בְּאוֹתָהּ הָעִיר » (שו״ע הרב רמ״ז:ה)
7. גדר הקציצה — מה שיעור ההסכמה
דרגות ההסכמה
| דרגה | תיאור | דין |
|---|---|---|
| סכום קצוב | סכום ידוע, מוסכם מראש | מותר אפילו בערב שבת עם חשיכה |
| הבטחת שכר בלא סכום (סעיף ב׳) | התנה עמו שיתן לו שכרו ולא פירש כמה | « ואם התנה עמו שיתן לו שכרו אף על פי שלא פירש כמה יתן לו דינו כקוצץ דסמכיה דעתיה דעכו״ם ובדידיה קא טרח… » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ז:ב) |
| כוונה שלא נאמרה | בדעת הישראל לשלם, ולא אמר לו | « אבל בסתם אע״פ שיש בדעתו שיתן לו שכר אסור דלא סמכיה דעתיה ובישראל קא טרח » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ז:ב) |
| בחינם (סעיף ד׳) | הגוי מציע מעצמו | מחלוקת המחבר והרמ״א — ראה מדור 10 |
קו החלוקה עובר אפוא בין סמכיה דעתיה להיעדרו : אין הנדון בכך שהגוי מקבל שכר, אלא בכך שדעתו יכולה כבר להיסמך על התשלום בשעה שהוא יוצא. ואדמו״ר הזקן אומר את אותו הדבר עצמו במפורש : « שֶׁאָז אֵינוֹ עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ לְקַבֵּל הַשָּׂכָר שֶׁקָּצַץ לוֹ, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל » (שו״ע הרב רמ״ז:א)
חקירה : מה בדיוק פועלת הקציצה ?
א) אופן א : היא מוציאה את הגוי מן השליחות. נעשה קבלן עצמאי, ואינו עוד שלוחו של ישראל.
ב) אופן ב : היא משנה את מה שהציבור רואה. רואים אותו עובד בעד שכרו, ולא כשלוחו של ישראל.
ג) אופן ג : היא מסלקת את זכות הישראל עליו. משנקצב הסכום, אין לישראל עוד תביעה שיגמור בשעה פלונית ; הגוי בעל הקצב.
נפקא מינות בין שלוש האפשרויות :
- אם אופן א — היציאה מן השליחות — אף אם אין הציבור יודע מן ההסכמה, מותר.
- אם אופן ב — שינוי המראה — צריך שתהא ההסכמה ניכרת בדרך כלשהי.
- אם אופן ג — סילוק הזכות — אינו מותר אלא אם ההסכמה מסלקת אותה באמת : סכום מסוים, ובלא מועד כפוי.
ולשון המחבר בסעיף ב׳ — ובדידיה קא טרח כנגד ובישראל קא טרח — נוטה אל א׳ ואל ג׳ : מבנה הטרחה הוא המשתנה, ולא בראש ובראשונה עינו של הרואה.
8. חקירה בקביעות הבי דואר — מי משני התנאים תלוי בחברו
המגן אברהם על הקביעות
המגן אברהם נותן תחילה את החשש :
« אסור דשמא לא ימצא האיש בביתו וגם הבי דואר ויצטרך לילך אחריו בשבת » (מגן אברהם רמ״ז ס״ק ב׳)
שמא לא ימצא לא את האיש בביתו ולא את הבי דואר, וייצא לרוץ אחריו בשבת.
אחר כך הוא שואל למה החמירו כאן יותר משאר חפצים הנמסרים ביד גוי, ומשיב
מצד הכתב :
« כיון שכת׳ ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל יאמרו בשבת נתן לו להוליך » (מגן אברהם שם)
כתב יד ישראל הוא הנישא וניכר, ויאמרו שבשבת נמסר לו. ומכאן המסקנה שהוא מוציא מיד :
« וא״כ בכתב של עכו״ם שרי » (מגן אברהם שם)
והמשנה ברורה חוזרת על אותה מסקנה ומרחיבה אותה :
« וא״כ אם נכתב האגרת בכתב א״י שרי להוליך אפילו בע״ש ובלא קצץ » (משנה ברורה רמ״ז ס״ק ה׳)
ואדמו״ר הזקן מעמיד את שני הצדדים זה מול זה באותו סעיף, ומסיים בהיתר של כתב יד נכרי ושאר חפצים שאינם ניכרים לכל שהם של ישראל (שו״ע הרב רמ״ז:ו).
חקירת היסוד בקביעות
שאלה : מה הקשר בין הקציצה לבין הקביעות ?
דרך ראשונה — שתי הגנות נפרדות, כנגד שני חששות שונים : הקציצה מסלקת את מראית השליחות, והקביעות מסלקת את חשש החיפוש בשבת.
דרך שנייה — תלות : הקציצה פותרת את שאלת המראה, אבל בלא קביעות נשאר סיכון של הליכת חיפוש בשבת, שהיא עצמה איסור דרבנן.
היסוד. שני מנופים נפרדים הם, ומשום כך אינם מתחלפים : הקציצה מסלקת את מראית השליחות, והקביעות מסלקת את חשש החיפוש. והמגן אברהם מראה זאת בהראותו שדבר שלישי — אגרת בכתב יד גוי — מספיק לסלק את הראשונה בלא לנגוע בשנייה.
אבל אין להסיק מזה שצריך תמיד את שניהם : סעיף א׳ מתיר בקציצה לבדה, והרא״ש
כותב בין מגיע בין לא מגיע. ולדעה השנייה שבסעיף א׳, היא שנקט הרמ״א, ההפלגה מן
השבת מספקת לבדה —
« דכיון שהוא מופלג מן השבת לא מחזי כשלוחו » (משנה ברורה רמ״ז ס״ק י״א)
9. שיטת הרמ״א — ההיתר עד יום חמישי ועד בכלל
לשון הרמ״א
גבול ההיתר הוא יום חמישי, לא יום רביעי. הרמ״א כותב
ביום ה׳ או קודם לכן — היום החמישי, או קודם — כלומר יום חמישי וכל שלפניו, ובכלל
זה יום ראשון. והמשנה ברורה אומרת זאת במפורש :
« אבל ביום ה׳ מותר ולדעת הרמ״א לעיל בהג״ה אפילו לא קצץ כלל מותר ביום ה׳ » (משנה ברורה רמ״ז ס״ק י״ד)
ואין הרמ״א מעמיד היתר זה כדעתו לכתחילה. הוא כורך בו סייג, באותה לשון עצמה :
המקור — הרא״ש
המשנה ברורה נותנת את סברת הדעה הזאת, מוציאה ממנה את הגבול, ונוקבת בשם בעליה
בסוגריים :
« אבל מופלג מן השבת קצת לא מחזי כאומר לו עשה מלאכה בשבת ולפיכך אין לאסור כ״א ביום ע״ש » (משנה ברורה רמ״ז ס״ק י׳, החותם בשם [הרא״ש])
ואין לאסור אלא ביום ערב שבת עצמו.
ובס״ק שלאחריו היא מוליכה את המסקנה עד סופה :
« דכיון שהוא מופלג מן השבת לא מחזי כשלוחו » (משנה ברורה רמ״ז ס״ק י״א)
ואפילו ידוע שלא יוכל להגיע קודם השבת. והמגן אברהם כבר כתב כן :
« ואפי׳ ידוע שלא יכול להגיע לשם קודם שבת » (מגן אברהם רמ״ז ס״ק ד׳)
המחלוקת, בשתי נקודות :
| נקודה | רמב״ם ורי״ף | רא״ש (ונקטו הרמ״א) |
|---|---|---|
| רביעי וחמישי, בלא קציצה ובלא בי דואר | אסור — אין היתר כל עוד לא תיגמר הדרך קודם השבת | מותר — המשלוח מופלג מן השבת |
| פירוש ״ערב שבת״ | כל יום שהמלאכה לא תיגמר בו קודם השבת | יום שישי עצמו |
נפקא מינה למעשה. אגרת הנשלחת ביום שני לעיר רחוקה, בלא
קציצה ובלא בי דואר קבוע, וידוע שלא תגיע אלא בשבת : לדעת המחבר אסור — והבית יוסף כתב כן
במפורש בדעת הרמב״ם והרי״ף. לדעת הרמ״א יש על מי לסמוך, ועד יום חמישי ועד בכלל ; אלא
שהרמ״א עצמו עושה מזה סמיכה לשעת הצורך ולא הנהגה לכתחילה. ואדמו״ר הזקן מסיים באותה
לשון :
« וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם אִם צְרִיכִים לְכָךְ » (שו״ע הרב רמ״ז:ה)
10. המוליך בחינם — סעיף ד׳ — המחבר, הרמ״א, הט״ז והמגן אברהם
לשון השולחן ערוך
ציון קריאה. הגהת הרמ״א נפתחת כאן במילה הגה, ועל פי סימון זה הופרדו הבלוקים שלמעלה. ואין כל סוגריים שבתוך הסעיף הגהת הרמ״א : בסעיף א׳ משורבב פירוש־מילים על ״בי דואר״, הפותח ב״פי׳״, שאינו נמסר בשם אומרו.
דעת המחבר — החזקת הטובה כתמורה
המחבר מתיר את ההולכה בחינם, ונותן את טעמו בגוף הסעיף : הגוי עושה מאליו, ומה שהוא עושה הוא להחזיק טובה לישראל על מה שקיבל ממנו — עד שמסיים הכתוב והו״ל כאלו קצץ. אין התמורה כסף, אבל תמורה יש כאן : צורה חברתית של אדעתא דנפשיה.
הט״ז מחזיק בקריאה זו בחוזק, וכדאי לשמוע את טענתו :
« ובעיני לע״ד יפלא מאד דלפי הנר׳ ודאי שייך בזה אדעת׳ דנפשיה טרח » (ט״ז אורח חיים רמ״ז ס״ק ג׳)
והוא סומך אותה על כלל המתנה :
« האי עכו״ם דמוליך בחנם ודאי זה לתשלומין על איזה טובה שעשה לו הישראל והוה כאלו קבל מעות מהישראל » (ט״ז שם)
השירות הנעשה בחינם הוא תשלום על טובה שקדמה, והרי הוא כקבלת מעות.
דעת הרמ״א — להחמיר
הרמ״א מביא את הדעה החולקת ועושה אותה שלו בתורת חומרא :
« ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחנם אסור וטוב להחמיר » (רמ״א אורח חיים רמ״ז:ד)
אבל הוא עצמו מעמיד לחומרא זו את גבולה :
« אבל במקום שהעכו״ם מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו ושרי » (רמ״א שם)
כשהגוי הוא המתחיל בהצעה, ודאי דעתו על הטובה שקיבל, ומותר.
קושיא. כיצד יתיישבו היתר המחבר עם זה שאחרונים רבים קוראים את הסעיף לחומרא ? המשנה ברורה מונה אותם : הלבוש והאליה רבה בסימן זה נוטים לאיסור, והדרכי משה בסימן רנ״ב נוטה כן אף הוא, ואילו הט״ז נוקט כדעה הראשונה.
והמגן אברהם מוסיף חילוק שאין להחמיצו, והוא משנה את כל המקרה למעשה :
« משמע דדוקא כשהעכו״ם אומ׳ מאליו לישראל להוליך לו הכתב אבל כשהישראל אמר לו לילך אסור אפילו בחנם » (מגן אברהם רמ״ז ס״ק ז׳)
אין ההיתר אלא כשהגוי הציע מעצמו ; אם הישראל הוא שאמר לו לילך — אסור אפילו בחינם.
תירוץ למעשה. המשנה ברורה מסיימת בדרך המוציאה מן המחלוקת
בלא להכריעה :
« וע״כ מהנכון שיקצוב לו עכ״פ איזה דבר מועט עבור זה והוי כקצץ כיון שקיבל עליו שיהיה זה שכרו » (מ״ב רמ״ז:ט״ז)
לקצוב לו דבר מועט : הרי זו קציצה, שהרי קיבל עליו שיהיה זה שכרו. והיא מוסיפה שכן כתב
גם החיי אדם.
11. השכיר השנתי — סעיף ו׳ — נפקא מינה לסימן רמ״ד
לשון הסעיף
החילוק
ההפרש בין השכיר השנתי לבין הקציצה תלוי במה שעליו חל הסכום. אין לשכיר השנתי מחיר על המשלוח הזה : יש לו מחיר על כלל עבודתו. בעיני הרואים הוא עושה אפוא את הדרך הזאת בשביל הישראל, שהרי הישראל הוא ששולחו.
בקציצה מתייחס הסכום אל המעשה. בשכיר השנתי הוא מתייחס אל הזמן. אין כאן אדעתא דנפשיה ביחס למעשה הזה.
המשנה ברורה מנסחת את הדבר בשורה אחת :
« דמה שהוא שכירו לשנה לא נחשב כקציצה » (משנה ברורה רמ״ז ס״ק י״ט)
והיא מוסיפה הקלה : דינו כדין סעיף א׳ בלא קציצה, אלא שהחומרה כאן אינה אלא בערב שבת.
והביאור הלכה מברר את הטעם :
« דאף שהוא קוצץ לו שכרו עבור כל השנה מ״מ לא חשבינן זה כקצץ » (ביאור הלכה רמ״ז ד״ה לשנה)
הקשר לסימן רמ״ד
נפקא מינה. אם נשכר הגוי דווקא להולכת אגרות, ולא
לכל המלאכות שיצטרך, יש מי שמתיר — והרמ״א מפנה לכך אל סימן רמ״ד סעיף ה׳ בגוף הגהתו.
והמשנה ברורה מבררת באיזו מן הדעות שם מדובר :
« היינו דעה הראשונה שם דס״ל דזהו נחשב כקצץ » (משנה ברורה רמ״ז ס״ק כ׳)
הדעה הראשונה, הסוברת שהתחייבות מסוימת זו נחשבת כקציצה. ואותו ס״ק מוסיף שבכל אופן אסור
לומר לו שילך בשבת.
ואדמו״ר הזקן כותב את אותו החילוק עצמו ומפנה אף הוא לסימן רמ״ד :
« אֲבָל אִם אֵין הַנָּכְרִי שָׂכוּר לוֹ לְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁיִּצְטָרֵךְ, אֶלָּא לִשְׁלוֹחַ בְּיָדוֹ אִגְּרוֹת בִּלְבָד בְּכָל עֵת שֶׁיִּצְטָרֵךְ לִשְׁלוֹחַ בְּתוֹךְ מֶשֶׁךְ הַזְּמַן שְׂכִירותוֹ — מֻתָּר לִשְׁלוֹחַ בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ד, עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם » (שו״ע הרב רמ״ז:י״א)
12. נפקא מינות למעשה וקו ההלכה
סיכום שיטות הראשונים
| שיטה | קצץ, ואין בי דואר | לא קצץ, ויש בי דואר | לא קצץ ואין בי דואר (ד׳ וה׳) |
|---|---|---|---|
| רש״י | מותר, בלא תנאי של שהות | מותר אם יש שהות | אסור |
| רמב״ם ורי״ף | מותר, בלא תנאי של שהות | מותר אם יש שהות | אסור — אין הקלה ברביעי ובחמישי |
| רא״ש | מותר, בלא תנאי של שהות | מותר אם יש שהות | מותר — מופלג מן השבת |
| ר״ן | מותר, בלא תנאי של שהות | מותר אם יש שהות | מותר רק בששכרו לימים |
הטור הראשון בטבלה מבקש הערה, מפני שקוראים אותו לעתים קרובות שלא כהלכתו :
כשיש קציצה, אין השהות מתנה דבר. הרא״ש כותב בין מגיע בין לא מגיע, ואדמו״ר הזקן
חוזר על כך :
« וְכָל זֶה כְּשֶׁלֹּא קָצַץ, אֲבָל אִם קָצַץ מֻתָּר לְשַׁלְּחוֹ אֲפִלּוּ לְעִיר שֶׁאֵין שָׁם בֵּי דֹאַר, וַאֲפִלּוּ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה מְאֹד, וַאֲפִלּוּ יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה » (שו״ע הרב רמ״ז:ד)
ומה שנשאר נדרש במקרה זה הוא במקום אחר : שיצא מפתח הבית קודם השבת, ושלא יאמרו לו לילך
בשבת.
קו ההלכה
מה שעולה מן המקורות שהובאו :
- לדעת המחבר — כרמב״ם וכרי״ף : בלא קציצה ובלא בי דואר קבוע, אסור אף ברביעי ובחמישי, ואף מיום ראשון.
- לדעת הרמ״א — כרא״ש : עד יום חמישי ועד בכלל מותר, אף בלא בי דואר ואף בלא קציצה ; אלא שהרמ״א עצמו מעמיד על כך את סייגו, ויש לסמוך עלייהו אם צריכין לכך.
- ערב שבת — צריך קציצה, או בי דואר קבוע עם שהות מספקת להגיע לבית הסמוך לחומה.
- בקציצה — מותר אף בערב שבת עם חשיכה, ובלבד שיצא מן הבית קודם השבת ושלא יאמר לו לילך בשבת.
- שכיר שנתי — אסור לשלחו בערב שבת. נשכר דווקא להולכת אגרות — יש מתירין.
- בחינם — המחבר מתיר, הרמ״א נוטה להחמיר, והמשנה ברורה מייעצת לקצוב דבר מועט.
נפקא מינות של ימינו
מה שלהלן אינו פסק : זו העמדה של שני הקריטריונים של הסימן — הקציצה וקביעות מקום המסירה — מול מצבים שהפוסקים בני זמננו דנים בכל אחד מהם לעצמו. הכרעה למעשה נשאלת מרב.
1. שירות דואר ממלכתי. סניף קבוע הוא דמותו ממש של הבי דואר — וכך כבר זיהה אותו הט״ז עם מוסד הדואר של זמנו, שלשונו הובאה במדור 3 (ט״ז אורח חיים רמ״ז ס״ק ב׳). חשש החיפוש נופל. נשארת שאלת הדמים, שהם כאן תעריף קצוב מראש.
2. שליח עצמאי. אין כאן קביעות : המסירה נעשית מאדם לאדם. שני הפרמטרים האחרים הם אפוא הנושאים את כל המשקל — הדמים הקצובים והזמן שנותר.
3. חברת שילוח בעלת סניפים קבועים. שני הפרמטרים מצויים : קביעות נקודת המסירה ותעריף הקצוב מראש.
4. עובד של הישראל. זהו מקרהו של סעיף ו׳ : לשכיר השנתי אין מחיר על הדרך הזאת, אלא אם נשכר דווקא לכך.
סייג שהמשנה ברורה מעמידה במפורש על שדה זה :
« ודע דליתן לו בשבת אסור לכו״ע אפילו בהולך מעצמו ואפילו קצץ לו שכר מבעוד יום עבור זה » (משנה ברורה רמ״ז ס״ק י״ח)
ליתן לו את האגרת בשבת אסור לדברי הכל, אף בהולך מעצמו ואף שקצץ לו שכר מבעוד יום. ואותו
ס״ק מחמיר, שלא במקום הפסד גדול, אף על הנתינה של ערב שבת כשידוע שתימסר לדואר בשבת.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).