✦ ❖ ✦
DAAT · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

הלכות שבת — עיון מעמיק
סימן שכ״ד
דִּינֵי הֲכָנַת מַאֲכָל לִבְהֵמָה
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

מקורות תלמודיים, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים בעניין הכנת מאכל לבהמה בשבת

נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ״ד — 15 סעיפים
עם נושאי כלים: ביאורי שו״ע, ט״ז, מג״א, מקורות והערות

משנה ברורה: 41 ס״ק

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 תוכן העניינים

  1. הקדמת הסוגיא — המקור והברייתות
  2. חקירת היסוד — שווי אוכל מול מטרח באוכלא
  3. שיטות הראשונים בגדר "כוברין" ו"מרקד"
  4. סוגיית גיבול המורסן — מחלוקת רבי ורבי יוסי בר יהודה
  5. שיטת הב״י והשו״ע — הכרעת ההלכה
  6. שיטת הרמ״א — שלוש הגהות מצמצמות
  7. מחלוקת הראשונים בגדר אבסה והלעטה
  8. פסיקת האחרונים — מג״א, ט״ז ומשנה ברורה
  9. נפקא מינות פרקטיות
  10. סיכום הסוגיא והכרעת ההלכה

📜 מקור השולחן ערוך — 15 סעיפים

סעיף א. דין הכנת מאכל בהמה בשבת. ובו טו סעיפים:
אין כוברין התבן בכברה שיפול המוץ לארץ ולא יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס אע״פ שהמוץ נופל מאליו מותר כיון שאינו מכוין:
סעיף ב. לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו אלא משער באומד דעתו:
סעיף ג. אין גובלין מורסן לבהמה או לתרנגולים אבל נותנים בו מים ומעביר בו תרווד או מקל שתי וערב כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב התרווד או המקל מותר ומנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב ומותר לערב המורסן כדרך זה בכלי אחד ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה ומערב בכלי אחד אפי' כור ואפי' כורים ויש אוסרים ליתן מים על גבי מורסן בשבת ולא אמרו שמוליך בו שתי וערב אלא כשהיו המים נתונים עליו מבעוד יום (וע״ל סי' שכ״א סי״ו גבי שום וחרדל כיצד נוהגין):
סעיף ד. קשים של שבלים שקושרים בב' או בג' מקומות מותר להתירן כדי שתאכל מהן הבהמה (הגה וי״א דלא שרי להתיר רק בקשר שאינו של קיימא) (הגהות אלפסי) אבל אסור לשפשף בהם בידים כדרך שעושים באוכלי בהמה כדי שיהיו נוחים לאכלם דשווי אוכל בדבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל אבל מטרח באוכלא בדבר שהוא ראוי לאכילה לא טרחינן ביה להכשירו ולתקנו יותר:
סעיף ה. עצים שקצצן מן האילן ויש מאכילים אותם לבהמה בעודם לחים מתירין ומפספסין (לשון שפשוף) בהם להאכילם שאינם ראוים בלא שפשוף:
סעיף ו. מחתכין דלועין לפני בהמה והוא שנתלשו מאתמול:
סעיף ז. מחתכין נבילה לפני הכלבים אפי' נתנבלה היום בין שהיתה מסוכנת בין שהיתה בריאה והני מילי בנבילה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה אבל אם היתה ראויה להם בלא חתיכה לא דמטרח במה שהוא ראוי לא טרחינן [וע״ל סי' שכ״א אם מותר לחתכו דק דק לפני העופות]:
סעיף ח. אין חותכין שחת [פי' ירק של תבואה שנקצר טרם נתבשל התבואה] וחרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה משום דבלא חיתוך נמי חזי לאכילה:
סעיף ט. אין אובסין את הגמל דהיינו שמאכילה בידו כל כך עד שמרחיבין בני מעיה כאבוס ולא דורסין דהיינו שדורס לו מאכל בגרונו למקום שאינו יכול להחזירו אבל מלעיטין אין מאמרים את העגלים אבל מלעיטין איזו המראה למקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שהיא יכולה להחזיר: הגה ודין תרנגולים ואווזים כדין עגלים [מהרי״ל]:
סעיף י. מותר ליתן מאכל בפיהם של תרנגולים:
סעיף יא. אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים ולא לפני יוני שובך ויוני עליה ולא לפני חזיר אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך:
סעיף יב. מותר להאכיל תולעת המשי:
סעיף יג. מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים ולא חיישינן שמא יתלוש מהם אבל לא על גבי מוקצה מפני שאיסורו קל וחיישי' שמא יתן לה ממנו בידים ודוקא להעמידה על גביו ממש אבל לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם מותר:
סעיף יד. נוטלין מאכל מלפני חמור ונותנים לפני שור אבל אין נוטלים מלפני שור ליתן לפני חמור מפני שנמאס ברירי השור ואינו ראוי עוד לחמור: הגה ויש מחמירים ג״כ בשאר מיני בהמות ליקח מלפני א' וליתן לפני אחרת שאינה מינה [מרדכי פ' תולין וסמ״ג וסה״ת]:
סעיף טו. אסור לגרוף האבוס לפני שור של פטם אפי' אבוס של כלי גזירה אטו של קרקע דאתי לאשווי גומות ואסור גם כן לסלק התבן לפניו לצדדין:

1. הקדמת הסוגיא — המקור והברייתות

המקור התלמודי

סימן שכ״ד עוסק בדִּינֵי הֲכָנַת מַאֲכָל לִבְהֵמָה בשבת. נקודת המוצא היא חיוב מזונות בעלי חיים — אדם מצֻוֶּה להאכיל את בהמתו, ואף קודם שיאכל הוא עצמו (גיטין סב ע״א, ברכות מ ע״א). השבת אינה פוטרת מחיוב זה ; השאלה היא אך באיזה אופן הכנה מותר להאכילה.

המקור המרכזי הוא במשנה ובברייתות בפרק "מפנין" — שבת קנה ע״א-ע״ב : "אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין", "מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים", "אין כוברין את התבן ולא נותנין על גבי המוקצה אבל נוטל הוא בכברה ונותן לתוך האבוס". סוגיית גיבול המורסן — שבת קנה ע״ב-קנו ע״א, מחלוקת רבי ורבי יוסי בר יהודה בנתינת מים על גבי מורסן.

2. חקירת היסוד — שווי אוכל מול מטרח באוכלא

יסוד הסימן

חקירה : מה הגדר המבחין בין הכנת מאכל בהמה המותרת לבין זו האסורה ?

הגמרא (שבת קנה ע״ב) קובעת שני כללים מנוגדים :

היסוד : ההיתר אינו תלוי בחומרת המלאכה אלא בשאלה — האם פעולתי יוצרת את האוכל או רק מייפה אוכל קיים. זהו ציר כל הסימן, והוא איסור דרבנן (טרחה יתרה), לא דאורייתא.

3. שיטות הראשונים בגדר "כוברין" ו"מרקד"

רש״י (שבת קנה ע״א) — "אין כוברין את התבן" בכברה כדי שיפול המוץ דרך נקבי הכברה — משום שזה כריקוד (תולדת בורר/מרקד). אך נטילה בכברה ונתינה לאבוס מותרת, שאף שהמוץ נופל מאליו — אין זו דרך ריקוד ואינו מתכוון.
הרמב״ם (הלכות שבת פרק כא הלכה לג-לה) — מבחין בקפידה : ריקוד תבואה ממש להפריד אוכל מפסולת — מלאכה דאורייתא ; אבל כבירת התבן, שהמוץ אינו פסולת גמורה, אינו אלא "כמרקד" — איסור דרבנן. הרמב״ם מגדיר גם את גדרי האבסה והלעטה לפי יכולת ההחזרה.
הרא״ש והמרדכי (פרק מפנין) — דנים בגדר מתיר קשרי השבלים : המרדכי (מובא בהגהות אלפסי) מחדש שאין להתיר אלא קשר שאינו של קיימא, ומכאן הגהת הרמ״א בסעיף ד. כן דן המרדכי באיסור נטילה מלפני בהמה אחת לתת לשאינה מינה.

4. סוגיית גיבול המורסן — מחלוקת רבי ורבי יוסי בר יהודה

שבת קנה ע״ב : "אין נותנין מים למורסן, דברי רבי. רבי יוסי בר יהודה אומר: נותנין מים למורסן". ובקלי: "תנו רבנן: אין גובלין את הקלי. ויש אומרים: גובלין". יסוד המחלוקת : האם נתינת מים על מורסן היא כבר תחילת לישה (גיבול) האסורה משום לש, או שאין כאן לישה עד שימרס בידו.

להלכה נפסק שמותר לתת מים, ובלבד שלא ימרס בידו אלא יעביר תרווד שתי וערב וינער מכלי לכלי. ה"יש אוסרים" שבשו״ע (סעיף ג) הוא שיטת הסוברים שאף נתינת מים אסורה, ולא התירו שתי וערב אלא כשהמים ניתנו מבעוד יום. נפקא מינה : סדר חב״ד והכרעת הפוסקים בעניין בלילה רכה ועבה (ראה סימן שכ״א).

5. שיטת הב״י והשו״ע — הכרעת ההלכה

בית יוסף (או״ח סימן שכ״ד) — מביא את הברייתות והראשונים, ופוסק בשו״ע 15 סעיפים. עיקרי פסקיו : כבירת תבן אסורה אך נטילה בכברה מותרת (ס״א) ; אין למדוד שעורים אלא לאמוד (ס״ב) ; מותר ליתן מים על מורסן בלא מירוס (ס״ג) ; כל חיתוך — מותר רק כשאינו ראוי בלא חיתוך (ס״ו-ח).
בגדר מזונותיו עליך (ס"יא) פוסק המחבר שאין נותנין מזון לפני בעלי חיים שאין מזונותם על האדם — דבורים, יוני שובך, חזיר — ומותר לפני אווזין, תרנגולים וכלב שמזונותיו עליך. ובגריפת אבוס (ס"טו) — אסור גזירה אטו אבוס קרקע, שמא ישווה גומות.

6. שיטת הרמ״א — שלוש הגהות מצמצמות

הרמ״א מוסיף שלוש הגהות, וכולן לצד הדיוק או החומרה : (ס״ד) אין להתיר התרת קשרי השבלים אלא בקשר שאינו של קיימא — מחשש איסור מתיר ; (ס״ט) דין תרנגולים ואווזים כדין עגלים — מלעיטין ולא מאמרים ; (ס"יד) יש מחמירים אף בשאר מיני בהמות, ליקח מלפני אחת ולתת לפני שאינה מינה.

7. מחלוקת הראשונים בגדר אבסה והלעטה

מחלוקת מרכזית — גדר ההלעטה (סעיף ט) :

שורש המחלוקת : האם החשש הוא משום טרחה, או משום שנראה כפיטום ועובדין דחול. הרמ״א משווה תרנגולים ואווזים לעגלים.

8. פסיקת האחרונים — מג״א, ט״ז ומשנה ברורה

המג״א — מדקדק בגדר "אינו ראוי בלא חיתוך" : שהכל תלוי בבהמה זו ובמאכל זה ; ומבאר שהיתר נתינת מים על מורסן הוא דווקא בשינוי (שתי וערב, ניעור מכלי לכלי).
הט״ז — מבאר את טעם איסור גריפת האבוס : אף באבוס של כלי גזרו, אטו אבוס קרקע, מחשש השוואת גומות (תולדת חורש/בונה).
המשנה ברורה — מסכם להלכה : כבירת תבן כמרקד ואסורה ; ריקוד תבואה ממש — דאורייתא ; מותר לחתוך רק מה שאינו ראוי כמות שהוא ; מותר ליתן מים על מורסן בשינוי ; ובהאכלה — מלעיטין ולא אובסין.

9. נפקא מינות פרקטיות

נפקא מינות מן הסוגיא :

10. סיכום הסוגיא והכרעת ההלכה

יסוד הסוגיא : סימן שכ״ד בנוי על עיקרון אחד — חיוב מזונות בהמה מתיר את ההאכלה, אך מצמצם את ההכנה. כל פעולה נמדדת בשאלה : האם היא יוצרת אוכל (שווי אוכל — מותר) או רק מייפה אוכל קיים (מטרח באוכלא — אסור), ושמא יש בה אב מלאכה (מרקד, לש, חורש).

לפסק למעשה — לפי מנהג עדה ובהוראת רב.

להעמקה

רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).

~ ~ ~ ~ ~
DAAT · רב יוסף חיים סממה

סימן שכ״ד · רמה 2 — למדן
♥ תמיכה DAAT
📖להצטרף לחברותא