Shulchan Arukh · Orach Chayim — Siman 324

רש״י — his comment on this mishnah is at שבת ק״מ ע״א, where the mishnah stands, and not at קנ״ה. He first explains what מוץ is: מוץ - הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל וכוברין אותו בכברין שיפול המוץ (רש״י שבת ק״מ ע״א ד״ה מוץ). He then gives the reason for the heter, and it is not that handling the sieve would be some other act — it is a דבר שאין מתכוין:

« אבל נוטל בכברה - ליתן בתוך האבוס ואע״פ שהמוץ נופל מאליו כר״ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר » (רש״י שבת ק״מ ע״א ד״ה אבל נוטל בכברה)

The Shulchan Arukh takes that very reason into seif 1, in the words כיון שאינו מכוין (שו״ע או״ח שכ״ד:א).

הרמב״ם — he files the matter under מלאכה and not under טרחה, and that is the force of his לפיכך:

« הַמְרַקֵּד מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת. לְפִיכָךְ אֵין כּוֹבְרִין אֶת הַתֶּבֶן בִּכְבָרָה » (רמב״ם הלכות שבת כ״א:ל״ב)

He closes that same halachah on the word that sets the whole measure: מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְרַקֵּד (רמב״ם הלכות שבת כ״א:ל״ב) — like one who sifts, and not one who sifts. The Mishnah Berurah opens his commentary on that very word, אין כוברין - מפני שהוא כמרקד (מ״ב שכ״ד ס״ק א׳), and at once draws the consequence in the other direction: וכ״ש דאין לרקד התבואה מפסולת שלהן דזה הוא מרקד ממש וחייב (מ״ב שכ״ד ס״ק ב׳). On kneading, the Rambam draws the same line for קמח קלי — אֵין מְגַבְּלִין קֶמַח קָלִי הַרְבֵּה שֶׁמָּא יָבוֹא לָלוּשׁ קֶמַח שֶׁאֵינוֹ קָלִי. וּמֻתָּר לְגַבֵּל אֶת הַקָּלִי מְעַט מְעַט (רמב״ם הלכות שבת כ״א:ל״ג) — and for bran, which is not even a substance one kneads:

« הַמֻּרְסָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְגִבּוּל אֵין גּוֹבְלִין אוֹתוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא לְגַבֵּל הֶעָפָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ » (רמב״ם הלכות שבת כ״א:ל״ד)

And on force-feeding, his reason is not exertion but the fear of a מלאכה: שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי כְּתִישַׁת קִטְנִיּוֹת אוֹ לִידֵי לִישַׁת קֶמַח וְכַיּוֹצֵא בּוֹ (רמב״ם הלכות שבת כ״א:ל״ה).

הרא״ש, הרי״ף והמרדכי — on the ties of the sheaves, the Rishonim's disagreement is not first of all about the reasoning but about the reading of the text, and it is the Biur Halachah who points it out: כן הוא גירסת רש״י והרא״ש דאף בתלתא מותר להתיר וגירסת הרי״ף ולא להתיר (ביאור הלכה שכ״ד ד״ה מותר להתירן). He adds that the Gaon of Vilna's glosses say שדבריו נכונים מאד (ביאור הלכה שכ״ד ד״ה מותר להתירן), and that the פירוש רבנו חננאל we have appears to read like the Rif; to whom that pronoun refers the text does not say, and we do not decide it. As for the Mordechai, the Shulchan Arukh names him himself — but in seif 14, where the Rama's gloss is sourced מרדכי פ׳ תולין וסמ״ג וסה״ת (שו״ע או״ח שכ״ד:י״ד). The gloss of seif 4, by contrast, is sourced הגהות אלפסי (שו״ע או״ח שכ״ד:ד): these are two distinct sources, not one.

בית יוסף — he gathers the mishnayos and the Rishonim, and the Shulchan Arukh rules in fifteen seifim. The main headings: the sieve is forbidden, taking up in the sieve is permitted (seif 1); one does not use a measuring vessel — the Mishnah Berurah gives the reason, היינו בכלי המדה מפני שנראה כאלו הוא מודד למכור אבל ליקח בכלי אחר ולשער קב או קביים מותר (מ״ב שכ״ד ס״ק ד׳) — but one estimates (seif 2); one may pour water onto bran without working it (seif 3); and cutting is permitted only where the thing is not fit without it (seifim 6 to 8). On that last point the Mishnah Berurah is precise on both sides: ודוקא כשהם קשים שאינם ראויים לאכול בלא חיתוך אבל כשהם רכים הוי בכלל מטרח באוכלים ואסור (מ״ב שכ״ד ס״ק ט״ו) for the gourds, and ומוכח מזה דמיירי ברכין אבל בחרובין קשין שאינם ראויים בלתי חיתוך מותר דבכלל שווי אוכלא הוא (מ״ב שכ״ד ס״ק כ״ג) for the carobs.

On מזונותיו עליך (seif 11), the Mechaber follows the gemara's division — הָנֵי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וְהָנֵי אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ (שבת קנ״ה ע״ב) — and excludes bees, dovecote and loft pigeons, and the pig, while permitting אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך (שו״ע או״ח שכ״ד:י״א). The Mishnah Berurah gives the reason for each: אפילו הם שלו מ״מ אין מזונותיהן עליו דשכיחי להו בדברא וטרחא שלא לצורך היא (מ״ב שכ״ד ס״ק כ״ט) for the first, דאין מזונותיו עליו לפי שאסור לגדלו (מ״ב שכ״ד ס״ק ל׳) for the pig, and for the dog he notes on the contrary דמצוה קצת ג״כ ליתן לו מזונות (מ״ב שכ״ד ס״ק ל״א). And on the trough (seif 15): אסור לגרוף האבוס לפני שור של פטם אפי׳ אבוס של כלי גזירה אטו של קרקע דאתי לאשווי גומות (שו״ע או״ח שכ״ד:ט״ו).

הרמ״א sets three glosses in this siman, and the Shulchan Arukh marks all three with the word הגה — at seifim 4, 9 and 14. None of them is lenient.

Seif 4 — the gloss opens with a וי״א and permits untying the tie only בקשר שאינו של קיימא (שו״ע או״ח שכ״ד:ד), a knot that is not meant to last. The concern is מתיר. The Mishnah Berurah reports that the תוספת שבת and the בית מאיר hold that all agree, and that the חידושי רע״א, in the name of the מהריק״ש — an abbreviation the source does not expand, and neither do we — holds that the Rambam disputes it; but he concludes that ומ״מ לדינא אין להקל דדעת רש״י והרמ״ך ג״כ דיש קושר ומתיר אף באוכלי בהמה (מ״ב שכ״ד ס״ק י״ב).

Seif 9 — ודין תרנגולים ואווזים כדין עגלים (שו״ע או״ח שכ״ד:ט): the law of hens and geese is that of calves. The Mishnah Berurah gives its content, דהיינו שאסור לתחוב בגרונם המאכל עד שלא יהיו יכולין להחזירו (מ״ב שכ״ד ס״ק כ״ז), and then raises a difficulty with the gloss itself in ס״ק כ״ח — which is set on seif 10, not on this one: וקצת פלא על רמ״א מה הוסיף בזה אחרי שנזכר בשו״ע בהדיא (מ״ב שכ״ד ס״ק כ״ח) — the Shulchan Arukh had already said it, and the Rama adds nothing; perhaps, he suggests, so that one should not mistake the Mechaber's intent.

Seif 14 — ויש מחמירים ג״כ בשאר מיני בהמות ליקח מלפני א׳ וליתן לפני אחרת שאינה מינה (שו״ע או״ח שכ״ד:י״ד): the stringency extends to the other kinds. But the Acharonim do not impose it: the מג״א writes ואין למחות ביד הנוהגין היתר (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק ח׳), in the name of the ב״ח, and the Mishnah Berurah follows, וכתבו האחרונים דאין למחות ביד הנוהגין היתר דיש להם על מי לסמוך (מ״ב שכ״ד ס״ק ל״ח).

המג״א — nine ס״ק on this siman. In ס״ק א׳ he reports a heter, and one must read exactly what it says: כתב הרמב״ן במלחמות לסברא קמייתא דאם מגבל מעט מעט שרי בלא שינוי (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק א׳) — that is, for the first view, without a שינוי when one proceeds little by little. The Biur Halachah does not follow him: he holds that the מלחמות says this only of קלי, ולא הותר מעט מעט כ״א בקלי (ביאור הלכה שכ״ד ד״ה מורסן), and notes that the קרבן נתנאל reached the same conclusion. In ס״ק ב׳ the מג״א sets a limit the seif had not stated: דודאי לכ״ע אסור להכין יותר מהצריך ליום (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק ב׳). In ס״ק ד׳ he broadens the licence to cut instead: אפי׳ נאכלין ע״י הדחק בלא חתיכה שרי (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק ד׳), in the name of the Beis Yosef. In ס״ק ה׳ he gives the reason for the prohibition of fine cutting: דדבר שהיא מלאכה כגון טחינה אסור לעשות לבהמה אפי׳ בי״ט (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק ה׳). In ס״ק ז׳ he writes of the wheat given to birds on שבת שירה: יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות ואינו נכון שהרי אין מזונתן עליך (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק ז׳). And in ס״ק ט׳ he explains clearing away the straw in the name of Rashi: מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה, רש״י (מג״א או״ח שכ״ד ס״ק ט׳).

הט״ז — seven ס״ק. Two on seif 3, to say who holds what (see section 4), and two that carry the weight of the siman.

In ס״ק ד׳ the ט״ז attacks head-on the psak the רמ״א laid down in siman 321, following a teshuvah that the ט״ז himself identifies as תשו׳ מהרא״י בת״ה סי׳ נ״ו (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ד׳), that one does not cut raw meat very fine before fowl: ודברי רמ״א שכ׳ דא״א לאכלו בלא״ה הוא קשה מאוד דמן ההיתר עושה איסור (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ד׳). His argument is the very rule of our siman — if the fowl cannot eat without it, that is a שווי אוכל, and therefore permitted. From the Rambam's own distinction — the ריסוק of שחת on one side, cutting up the נבלה on the other — he then draws this consequence: ש״מ דחותך דק דק דבלא״ה לא יוכל לאכלה אין שייך טוחן כלל (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ד׳). And he stops at a צריך עיון: וצ״ע מאד מה חשב בת״ה לאסור בזה (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ד׳). He also notes that ובלבוש נגרר אחר רמ״א ולא הרגיש בסתירתם (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ד׳). The Biur Halachah unties it differently: וע״כ ברור דהרמ״א רק אבשר חי הנ״ל בשכ״א קאי וקיצר בלשונו (ביאור הלכה שכ״ד ד״ה וע״ל סימן שכ״א) — the Rama was speaking only of raw kosher meat, which is destined for fowl alone, and not of נבלה.

In ס״ק ה׳ the ט״ז brings the Rambam on אין חותכין שחת and the question the כסף משנה reports: it had been put to the רשב״א, and the רשב״א conceded that it was a difficulty — וכתב הכ״מ ששאלו להרשב״א למה נתן הרמב״ם טעם שנרא׳ כטוחן דהא בגמ׳ נתנו טעם משום מיטרח באוכל׳ והודה הרשב״א שהי׳ קושיא (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ה׳). He answers that the Rambam did not mean to give the ground of the prohibition there but its measure, and offers his own reading of the words שאין טחינה בפירות: שאין טחינה בפירות הנאכלין בשבת (ט״ז או״ח שכ״ד ס״ק ה׳).

המשנה ברורה — forty-one ס״ק, and they draw the siman from end to end. The sieve is כמרקד and true sifting is חייב (ס״ק א׳ and ס״ק ב׳); bran is forbidden to knead by decree, אף דאינו בר גיבול מ״מ גזרו רבנן שמא יבוא לגבל קמח דחייב משום לש (מ״ב שכ״ד ס״ק ה׳), and he adds that ודעת הרבה ראשונים דאף במורסן חייב משום לש (מ״ב שכ״ד ס״ק ה׳); the quantity prepared does not exceed the day's need, והוא ששיעור זה צריך לו לחלק לפניהם באותו יום השבת דאל״ה אסור לטרוח טרחא דלא צריכא (מ״ב שכ״ד ס״ק ט׳); one cuts only what is not fit as it stands (ס״ק ט״ו, ס״ק י״ח and ס״ק כ״ג) — and even barely fit is enough to permit, ואפילו אם איננה קשה לגמרי שראוי להם לאכילה ע״י הדחק ג״כ בכלל שווי אוכלא הוא ושרי (מ״ב שכ״ד ס״ק י״ח); the heter to turn a non-food into a food rests on לעשותו אוכל - משום צערא דבהמה (מ״ב שכ״ד ס״ק י״ג); and ס״ק ל״ג traces the rule of seif 13 back to the מכילתא, דאיתא במכילתא למען ינוח יכול לא יניחנו תולש ועוקר כתיב למען ינוח ואין זה נוח אלא צער (מ״ב שכ״ד ס״ק ל״ג).

On seif 15 it is he — and not the ט״ז, who has no ס״ק on that seif — who gives the ground of the decree, in the name of the תוספות: היינו דשם רגילות הוא שמכוין לאשויי כדי שלא יפלו השעורים בהגומות (מ״ב שכ״ד ס״ק מ׳), ולכן גזרינן גריפה אפילו באבוס שבכלי אבל מותר לגרוף תיבה בשבת מן הפסולת הנמצא בה (מ״ב שכ״ד ס״ק מ׳). He first explains why one would rake, שגורפין אותו שלא יתערב העפרורית שבאבוס בתבן ובשעורים שנותנין לפניו ויקוץ במאכלו (מ״ב שכ״ד ס״ק ל״ט), and why one would push the straw aside, דכשהוא רב רוצה לסלקו כדי שלא ידרסנו השור ברעי (מ״ב שכ״ד ס״ק מ״א).