שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות talmudiques, מקורות, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים בעניין mavoy dont une cloison s'est cassée — dernier siman de hilkhot shabbat
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן שס"ה — 8 סעיפים
עם נושאי כלים: ביאורי שו״ע, ט״ז, מג״א, מקורות והערות
משנה ברורה: 40 entrées
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — מבוי שנפרץ בעירובין
- חקירת היסוד — מבוי שכבר הוכשר מול מבוי הבא להיכשר
- פרצה כלפי ראשו — פס ד' טפחים ושיעור עשר
- פרצה שלא כלפי ראשו — שיעור עשר ובקיעת רבים
- נפרץ במילואו לחצר — אוסר ואינו נאסר
- תחת הקורה וכנגד הלחי — מצא מין את מינו וניעור
- אין היכר — לא ישב בראש המבוי
- מוטב שיהיו שוגגות — גדר ההוראה
- נפל לחי או קורה בשבת — שבת כיון שהותרה הותרה
- סיכום שיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — 8 סעיפים
מבוי שנפרץ בו פירצה מצידו כלפי ראשו אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים מותר והוא שלא תהא הפרצה יתר על י' ואם לא נשאר פס ד' אסור אלא אם כן היתה הפרצה פחות מג"ט:
1. הקדמת הסוגיא — מבוי שנפרץ בעירובין
המקור בגמרא
סימן שס"ה — החותם את הלכות שבת — עוסק בְּמָבוֹי שֶׁנִּפְרַץ. המבוי רשות סתומה משלושה צדדים ופתוחה לרביעי; הוכשרהּ לטלטול היא בְּלֶחִי או בְּקוֹרָה בפתחו. הסוגיא נדונה במסכת עירובין (פרק ראשון ופרק שׁמיני), שם נתבארו דין הפרצה במבוי, שיעוריה, ומה דינו של המבוי משנפל תיקונו.
הכלל היסודי : הפרצה אינה כל כולה איסור — הכל תלוי בשיעורה ($ג$ טפחים, $ד$ טפחים, עשר אמות) ובִמקומהּ (כלפי ראש המבוי המתוקן או שלא כלפי ראשו). פרצה פחותה מג' — לבוד; פרצה עד עשר — כפתח; יתרה מעשר — מבטלת. כל הסימן מסובב על השאלה : האם המבוי, אף שנפרץ, נשאר רשות סתומה שמותר לטלטל בה.
2. חקירת היסוד — מבוי שכבר הוכשר מול מבוי הבא להיכשר
חקירה : מבוי שנפרץ בראשו ולא נשאר בו פס ד' — מדוע צריך להעמיד פס בְּד' אמות דווקא, ולא די בְּד' טפחים ?
- מבוי שכבר הוכשר : כל זמן שנשתייר בו פס ד' טפחים — לא פקע ממנו שם פתח מבוי, ודי בכך.
- מבוי הבא להיכשר מחדש : משנפסל המבוי לגמרי, הבא להכשירו צריך שיעור מבוי שלם — ד' אמות.
המשנ"ב (ס"ק ב) מדייק : "שלא אמרו שיעור אורך מבוי ד' אמות אלא הבא לעשות הכשר מבוי בתחלה, אבל מבוי שהיה כשר מתחלתו אינו נפסל עד שלא נשתייר בו ד' טפחים". נמצא היסוד : חזקת ההכשר — מבוי שכבר ניתר נשאר בהיתרו בשיור מועט; אך משפקע ההיתר, התיקון מתחיל מאפס.
3. פרצה כלפי ראשו — פס ד' טפחים ושיעור עשר
שני שיעורים נפגשים כאן : שיעור הַפס הנשאר (ד' טפחים) ושיעור הַפרצה (עד עשר). הפס מקיים את שם פתח המבוי שעליו עומדים הלחי והקורה; שיעור עשר מבטיח שהפרצה גופא נדונה כפתח נוסף — "אין המבוי נפסל בפתחים הרבה".
4. פרצה שלא כלפי ראשו — שיעור עשר ובקיעת רבים
הגהת הרמ"א : "אבל אי בקעי בה רבים אפילו לא נפרץ רק ד' טפחים צריך לתקנו שם" — ומקורו ברי"ף, ברא"ש ובטור.
- בקיעת הרבים מורידה את שיעור הפרצה האוסרת מעשר אמות לְד' טפחים.
- היסוד : הרבים הבוקעים מבטלים את שם המחיצה — דריסת רגלם עושה את המקום כמפולש, ואינו נסתם בלבוד או בפתח.
5. נפרץ במילואו לחצר — אוסר ואינו נאסר
חקירה : מדוע אסימטריה — חצר אוסרת על מבוי ומבוי אינו אוסר על חצר ?
היסוד : דריסת הרגל. המבוי נפרץ בְּמילואו אל מקום האסור לו בלי עירוב — לפיכך נאסר כולו. החצר, לעומתו, אינה פרוצה לו במילואה — נשתיירו גיפופין (שיירי כותל) משני צדדים, והגיפופין הנראים מן המבוי עולים לו משום לחי. ועוד : חצר שיש לה דרך אחרת לרשות הרבים — כופין אותה על מידת סדום שלא תעבור דרך המבוי ותאסרנו (כדברי האדמו"ר הזקן בסעיף ג).
6. תחת הקורה וכנגד הלחי — מצא מין את מינו וניעור
יסוד : מקום פטור שאין בו ד' — כשהוא סמוך לרשות הרבים נשאר פטור; אך כשהוא סמוך לכרמלית, "מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵעוֹר" — הכרמלית והמקום-פטור שניהם איסור דרבנן, וְהמקום מצטרף לכרמלית ונעשה כמותו. לפיכך אסור להשתמש שם.
7. אין היכר — לא ישב בראש המבוי
היסוד המבחין : היכר. הלחי והקורה מתקני המבוי הם, אך אין בהם סימן הניכר היטב לישב על גבולו; מחיצות החצר, לעומתן, יש בהן היכר ברור בין פנים לחוץ. הגזירה אינה על עצם השימוש אלא על הישיבה הממושכת עם חפץ, שבהיסח-דעת עלול לבוא לידי הוצאה.
8. מוטב שיהיו שוגגות — גדר ההוראה
חקירה : גדר "מוטב שיהיו שוגגות" — האם הוא היתר למחות, או פטור ממצות תוכחה ?
הכלל (ביצה ל ע"א) : בדבר שאין בו איסור מפורש בתורה, וברור שלא יקבלו התוכחה — מוטב שיהיו שוגגין. הנפק"מ : (א) דווקא במידי דרבנן, לא בדאורייתא; (ב) דווקא כשברי לנו שלא ישמעו; (ג) כשהדבר מפורש בתורה — מוחין אף אם לא ישמעו. בסימן שלנו, הוצאה מן המבוי הפרוץ היא איסור דרבנן — לפיכך נוהג הכלל.
9. נפל לחי או קורה בשבת — שבת כיון שהותרה הותרה
הגהת הרמ"א : "ויש לסמוך על זה להתיר" — שני תנאים :
- שהיה התיקון ראוי לעמוד כל השבת; עומד ליסתר מערב שבת — אסור משנסתר.
- ספק אם נסתר מערב שבת — אזלינן לקולא, ספק דברי סופרים (תה"ד סימן ע"ג).
היסוד : הכלל "שבת כיון שהותרה הותרה" נאמר בעיר מוקפת חומה — שכל העיר רשות היחיד גמורה מן התורה, ורק חסרה עירוב; נפילת התיקון אינה פוגמת במחיצות. אך מבוי הפתוח לרשות הרבים — נפילת הלחי מחזירתו לאיסורו, ולא אמרינן בו "הותרה הותרה".
10. סיכום שיטות והכרעת ההלכה
היסוד : מבוי שנפרץ — דינו תלוי בשיעור הפרצה, במקומהּ, ובבקיעת הרבים :
- פרצה כלפי הראש — פס ד' טפחים מקיים; ובלבד שאינה יתרה מעשר.
- פרצה שלא כלפי הראש — עד עשר מותר; ובבקיעת רבים — כבר מד' טפחים צריך תיקון (רמ"א).
- נפרץ במילואו לחצר — החצר אוסרת על המבוי, והמבוי אינו אוסר על החצר.
- תחת הקורה וכנגד הלחי — מותר בפתוח לרשות הרבים; בכרמלית — מצא מין את מינו וניעור.
- נפל לחי או קורה בשבת — אסור משם ואילך; בעיר מוקפת חומה — שבת כיון שהותרה הותרה (רמ"א להקל).
- שיתופי מבואות שנשברה קורתם — החצר שהשיתוף בה והפתוחות לה מותרות; השאר אסורות (סעיף ח).
לפסק למעשה — לפי מנהג עדה ובהוראת רב; ולחב"ד — שולחן ערוך הרב סימן שס"ה (ראה ניוו 4 — דעת הרב).
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).