שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
שיעור ג׳ פרסאות, סוגיית קביעות סעודה בערב שבת,
תענית אנשי מעשה — מחלוקת ראשונים ואחרונים
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ״ט · ד׳ סעיפים
עם נושאי הכלים של הסימן: טור, בית יוסף, ט״ז, מגן אברהם, משנה ברורה, שולחן ערוך הרב
בסיס תלמודי:
סוכה מ״ד: · גיטין ל״ח: · פסחים צ״ט: · עירובין מ׳:–מ״א.
עריכה: רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- פתיחת הסוגיא — מהיכן בא איסור ההליכה יותר מג׳ פרסאות
- שיעור ג׳ פרסאות — כיצד מודדים אותו נושאי הכלים
- חקירת היסוד בג׳ פרסאות — חיוב חיובי או הימנעות בלבד
- סוגיית קביעות סעודה בערב שבת — פסחים צ״ט: וגיטין ל״ח:
- גדר הסעודה הקבועה — מה מכניס סעודה לכלל האיסור
- ט׳ שעות ושאר היום — שני דינים שאינם במדרגה אחת
- סעודת ברית מילה ופדיון הבן בערב שבת
- תענית אנשי מעשה — מקור והגדרה
- הראשונים בסוגיית מתענה ומשלים — הרא״ש, הראב״ד והחולקים
- תענית יחיד מול תענית ציבור — הגהת הרמ״א על המחבר
- תענית חלום בערב שבת — נפקא מינות
- מה שמכריעים נושאי הכלים — אדמו״ר הזקן והאחרונים
📜 לשון השולחן ערוך — ד׳ סעיפים
הסימן נפתח בכותרתו — דינים השייכים לערב שבת. ובו ד סעיפים (שו״ע או״ח רמ״ט) — ארבעה סעיפים ושלושה נושאים: הדרך, הסעודה והתענית. כל הפלפול שלהלן נקשר בארבע השורות הללו, ולפיכך הן מובאות כאן במלואן ולא בתמצית.
שתי הערות קריאה לפני הפלפול. ראשונה: השורה האחרונה — זו של תענית החלום — היא לשון המחבר ולא לשון הרמ״א; בנוסח שלפנינו נחתמת הגהת הרמ״א על ולכן בתעני׳ יחיד לא ישלים וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית ובתעני׳ צבור ישלים והכי נהוג (רמ״א או״ח רמ״ט:ד), ומה שאחריה חוזר לבעל השולחן ערוך.
שנייה: המחבר עצמו פותח בסעיף ד׳ פתח שרגילים שלא לצטטו — אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלימו הצבור תפלתן (שו״ע או״ח רמ״ט:ד) — וכל סעיף 10 שלהלן תלוי בו.
1. פתיחת הסוגיא — מהיכן בא איסור ההליכה יותר מג׳ פרסאות
המקור
הבית יוסף אינו מביא דין זה לא מן הירושלמי ולא מן התוספתא, אלא מריש פרק לולב וערבה שבתלמוד בבלי, ושם יש לקרוא אותו. הברייתא באה שם משמו של רבי אלעזר ברבי צדוק.
« אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת » (סוכה מ״ד ע״ב)
מיד לאחר שנאמר הכלל הוא מצטמצם, ומן הצמצום הזה נולד כל מה שבא אחריו. רב כהנא קורא אותו תחילה כך: אין השיעור אמור אלא בהולך לביתו, שההולך לאושפיזו סומך על מה שימצא אצל מארחו.
« לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְבֵיתֵיהּ, אֲבָל לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ — אַמַּאי דְּנָקֵיט סְמִיךְ » (סוכה מ״ד ע״ב)
ואיכא דאמרי הופכים את הדבר בדיוק: לא נאמר השיעור אלא ללמד שהוא נוהג אפילו בהולך לביתו — וכל שכן בהולך לאושפיזו.
« לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא אֲפִילּוּ לְבֵיתֵיהּ » (סוכה מ״ד ע״ב)
ורב כהנא מסמיך את הלשון השני על מעשה שאירע לו בעצמו: בא למקום בערב שבת, ואף קערה של דגים מטוגנים לא מצא שם.
« בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא, וַאֲפִילּוּ כָּסָא דְהַרְסָנָא לָא אַשְׁכַּחִי » (סוכה מ״ד ע״ב)
מה נפסק כאן. הבית יוסף כותב שנוקטים כלשון האחרון, וכך פסק הרמב״ם.
« ומשמע דכלישנא בתרא נקטינן וכן פסק הרמב״ם בפ״ל » (בית יוסף או״ח רמ״ט)
ומשום כך דקדק המחבר בסעיף הראשון לכתוב את שני המקרים בנשימה אחת — בין שהולך לבית אחרים בין שהולך לביתו (שו״ע או״ח רמ״ט:א). נמצא שהלומד יקרא את הסעיף כהכרעה במחלוקת הלשונות ולא כהעתקת הגמרא: במקום שהלשון הראשון צמצם את הדין לביתו, פירש המחבר שהוא נוהג בשניהם.
והטעם אינו מונח לניחוש אלא כתוב בגוף הדין: שיגיע בעוד היום גדול — בעוד שהיום גדול — ושיוכל להכין את צרכי שבת. כל שאלת סעיפים 2 ו-3 תהיה אם הטעם הזה מודד את הדין או רק מלווה אותו.
2. שיעור ג׳ פרסאות — כיצד מודדים אותו נושאי הכלים
ג׳ פרסאות: מאימתי מונים אותן, וכמה זמן הן? נושאי הכלים של הסימן אינם משיבים בקילומטרים אלא בחלק מן היום, וזו כשלעצמה עמדה.
« מתחלת היום והוא קרוב לשליש היום כפי מהלך אדם בינוני י׳ פרסאות ביום » (מ״ב רמ״ט:א)
המשנה ברורה מונה אפוא מתחילת היום, ומעמידה את היחס: אדם בינוני מהלך עשר פרסאות ביום, וג׳ פרסאות הן קרוב לשליש ממנו. אדמו״ר הזקן נותן את אותו שיעור בלשון שעות, ומפנה לפרטי המידה לסימן אחר.
« לֹא יְהַלֵּךְ יוֹתֵר מִכְּדֵי שִׁעוּר שֶׁהוּא מַהֲלַךְ ג׳ פַּרְסָאוֹת שֶׁל אָדָם בֵּינוֹנִי הַמְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו, דְּהַיְנוּ ד׳ שָׁעוֹת וְד׳ חֳמָשִׁים » (שו״ע הרב רמ״ט:ג)
ד׳ שעות וארבע חמישיות של שעות בינוניות — ארבע שעות וארבעים ושמונה דקות. ונשאר הנוסע שאינו מהלך ברגליו; בזה כותבים המגן אברהם בשם הבית חדש, והמשנה ברורה אחריו, שבעגלה אפשר לילך יותר, אלא שהתנאי עצמו אינו זז.
« ואם הוא יושב בעגלה יכול ללכת יותר ומ״מ יזהר שיהיה יכול להגיע בעוד היום גדול » (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק א׳)
« ובנוסע בעגלה או רוכב על סוס דנוסע במהרה יוכל ליסע הרבה יותר מג׳ פרסאות עד שליש היום » (מ״ב רמ״ט:א)
| המקור | כיצד הוא מודד את ג׳ הפרסאות | מה יוצא מזה |
|---|---|---|
| משנה ברורה ס״ק א׳ | מתחילת היום; קרוב לשליש היום, שהרי עשר פרסאות הן מהלך אדם בינוני ביום | גבול של זמן, לא של מרחק |
| שולחן ערוך הרב רמ״ט:ג | ד׳ שעות וד׳ חמשים משעות בינוניות שהן כ״ד למעת לעת; ומפנה לסימן תנ״ט | אותו גבול עצמו, בלשון שעות |
| מגן אברהם ס״ק א׳, בשם הב״ח | בעגלה — יותר, ובלבד שיגיע בעוד היום גדול | ההגעה היא המצווה, לא המרחק |
חקירה. שיעור ג׳ הפרסאות מהו:
- צד א׳ — שיעור קבוע, כמות של דרך שקבעה ההלכה אחת ולתמיד, שממירים אותה כשם שממירים מיל?
- צד ב׳ — שיעור פונקציונלי, דהיינו הזמן שצריך להניח לפניו כדי להכין את השבת, וג׳ הפרסאות אינן אלא הביטוי הרגיל שלו?
לשני הצדדים יש סמך בנושאי הכלים עצמם. לצד א׳ — המשנה ברורה ואדמו״ר הזקן מעמידים את הגבול במספר, בלא תלות במה שיהיה לו להכין. לצד ב׳ — המגן אברהם מתיר את העגלה, וזה אינו מובן אלא אם שעת ההגעה היא השיעור האמיתי. השאלה נשארת פתוחה, ובסעיף 3 נראה שהיא חוזרת ונשנית בגדר הדין עצמו.
דיוק שצריך לאומרו, מפני שקוראים אחרת במקומות אחרים. מהלכים טבלאות המְמִירות ג׳ פרסאות לקילומטרים, ומייחסות את המידות פעם לרמ״א, פעם לחזון איש ופעם לגר״ח נאה. אף אחת מן ההמרות הללו אינה כתובה בנושאי הכלים של סימן רמ״ט: לא הט״ז, לא המגן אברהם ולא המשנה ברורה נותנים כאן מידה מטרית. שאלת המיל ואורכו נדונה במקום אחר, ואדמו״ר הזקן אומר זאת בעצמו כשהוא מפנה לסִמָּן תנ״ט (שו״ע הרב רמ״ט:ג). דף המחשב כאן קילומטרים לווה אפוא ממקום אחר בשולחן ערוך, ועליו לומר זאת.
3. חקירת היסוד בג׳ פרסאות
חיוב חיובי, או הימנעות בלבד?
חקירה. סעיף א׳ מהו:
- צד א׳ — ביטוי של חיוב חיובי להכין את השבת, שגבול הדרך אינו אלא תולדה שלו: כיוון שחייב להכין, חייב להיות בביתו בעוד מועד;
- צד ב׳ — איסור הליכה שהועמד לעצמו, ונופל מיד שנופל טעמו — אם הודיע, אם הוא רוכב, אם ממילא לא היה יכול להכין דבר במקום שהיה שם?
צד ב׳ נקרא בגוף הסעיף: המחבר עצמו מסלק את הדין בשני מקרים, ובלא שיור.
« אבל אם במקום שהוא שם א״א לו להכין צרכי שבת או שאינו מקום יישוב בטוח מותר לילך אפי׳ כמה פרסאות » (שו״ע או״ח רמ״ט:א)
« ואם שלח להודיעם שהוא הולך שם לשבת מותר לו לילך כמה פרסאות בכל גוונא » (שו״ע או״ח רמ״ט:א)
וצד א׳ נסמך על החומרה שבה דוחה המשנה ברורה את הסברה הטבעית ביותר, שהרי בוודאי הכינו בשבילו.
« ואף שהוא מכוין שבביתו יהיה לו יותר עונג שבת מ״מ אסור שמא לא ידעו כלל מביאתו ולא הכינו בשבילו » (מ״ב רמ״ט:ג)
מה שמוסיפה המשנה ברורה, והוא מזיז את השאלה. לאחר שהביאה שבמדינות אלו מכינים ברווח ואין נזהרים עוד בדין זה, אינה מניחה את הדבר כך — לא משום ההכנה, אלא משום חילול שבת האורב לנוסע המאחר.
« ובמדינות אלו רוב בני אדם מכינים צרכי שבת בריוח ולכן אין נזהרין בזה כלל » (מ״ב רמ״ט:ג)
« דמ״מ צריך ליזהר לכתחלה שלא ילך או יסע עד סמוך לערב מפני שכמה פעמים נכשלים עי״ז ובאים לידי חילול שבת » (מ״ב רמ״ט:ג)
כלומר: המשנה ברורה אכן קוראת את הדין כפונקציונלי — הוא נדחה כשההכנה מובטחת — אלא שהיא מעמידה תחתיו מיד טעם שני, שאינו תלוי בראשון. הלומד ייקח מכאן שהטעם יכול ליפול בלא שההנהגה תיפול עמו.
נפקא מינה בין שני הצדדים.
- מי ששלח להודיע: מותר, ובכמה פרסאות בלא מניין — המחבר כותב כן במפורש (שו״ע או״ח רמ״ט:א). זה נוטה לצד ב׳.
- מי שעומד במקום שאינו יכול להכין בו, או שאינו מקום יישוב בטוח: מותר לו לילך, והמשנה ברורה נותנת את הטעם, ומוציאה ממנו הרחבה של הקולא — דעמידה בדרך אינו מקום בטוח דכל הדרכים בחזקת סכנה ולכן אפילו יש עמו צדה כדי צרכי שבת מותר לו ליסע משם עד שיבוא למקום בטוח (מ״ב רמ״ט:ה). הטעם אינו נעצר על עצמו: מאחר שהעמידה בדרך היא עצמה מקום שאינו בטוח, אף מי שיש עמו צידה כדי צרכי שבת — שמצד טעם ההכנה לא היה לו במה להתיר — מותר לו ליסע משם עד שיגיע למקום בטוח.
- מי שרק משער שבני ביתו הכינו: אסור על אף כן (מ״ב רמ״ט:ג). זה נוטה לצד א׳ — אין ממתינים להכנה, מבטיחים אותה.
שלושתם נקראים באותו סעיף עצמו, ואף אחת משתי הקריאות אינה מכסה את כולם לבדה. זה מה שעושה את החקירה הזאת שאלה אמיתית ולא תרגיל.
4. סוגיית קביעות סעודה בערב שבת — פסחים צ״ט: וגיטין ל״ח:
שתי הגמרות, ומה שמבדיל ביניהן
סעיף ב׳ אוחז שני דברים יחד, ואינם באים מאותו מקום: איסור קביעות הסעודה, והמצווה להימנע מט׳ שעות ולמעלה. השנייה באה מפסחים, הראשונה מגיטין — וערבובן היא התקלה האורבת כאן.
בפסחים חולקים רבי יהודה ורבי יוסי בברייתא על עצם האכילה, ולא על קביעות סעודה.
« לֹא יֹאכַל אָדָם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַשַּׁבָּת כְּשֶׁהוּא תַּאֲוָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה » (פסחים צ״ט ע״ב)
« רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ » (פסחים צ״ט ע״ב)
והגמרא חוזרת שם מעט למטה בלשון שנייה, שבה אין הגבול מן המנחה ולמעלה אלא מתשע שעות ולמעלה — והיא זו שהמחבר נוקט.
« לֹא יֹאכַל אָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְיָמִים טוֹבִים מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה » (פסחים צ״ט ע״ב)
בגיטין עניין אחר לגמרי: רבה מונה שלושה דברים שבעליהם ירדו מנכסיהם, ורבי יוחנן מביא את מעשה ירושלים.
« בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי, נָחֲתִי בַּעֲלֵי בָתִּים מִנִּכְסֵיהוֹן » (גיטין ל״ח ע״ב)
« שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַחַת קָבְעָה סְעוּדָּתָהּ בְּשַׁבָּת וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדָּתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁתֵּיהֶן נֶעְקְרוּ » (גיטין ל״ח ע״ב)
והמשנה ברורה מפנה למעשה הזה בפירושה למילים הראשונות של הסעיף — ומכאן, ולא מפסחים, בא איסור הקביעות.
« ואיתא בגמרא דהיתה משפחה בירושלים שקבעה סעודתא בע״ש ונעקרה » (מ״ב רמ״ט:ז)
תנועת הבית יוסף. ההלכה כרבי יוסי — מותר להתחיל לאכול עד הלילה. אם כן, כיצד עומד האיסור? הבית יוסף מעמיד את הקושיה ומשיב בדברי הטור.
« אע״ג דקי״ל דבע״ש מותר לאכול עד הלילה כרבי יוסי » (בית יוסף או״ח רמ״ט)
« מפרש רבינו דה״מ אכילה בעלמא אבל קביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול אסור כל היום » (בית יוסף או״ח רמ״ט)
אכילה אינה קביעות סעודה: רבי יוסי מתיר את הראשונה, ומעשה גיטין אוסר את השנייה. נמצא ששתי הגמרות אינן חולקות כלל — אין הן מדברות באותו עניין.
דברי רש״י
רש״י — « ולא תבא סעודת שבת על השובע » (רש״י פסחים צ״ט ע״ב ד״ה כשהוא תאוה).
שלא תבוא סעודת שבת על קיבה שבעה. אין הנדון הרעבתנות אלא הפסד סעודת השבת, ולשון זו נעשתה לשונם של כל נושאי הכלים אחריו.
הרמב״ם, וקושיית הט״ז על לשון המחבר
הרמב״ם — « אָסוּר לִקְבֹּעַ סְעֻדָּה וּמִשְׁתֶּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וּמֻתָּר לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ » (רמב״ם הלכות שבת פ״ל ה״ד)
וההמשך הסמוך, ובו הגבול השני:
« וְאַף עַל פִּי כֵן מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁיִּמָּנַע אָדָם מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה מִלִּקְבֹּעַ סְעֻדָּה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מִתְאַוֶּה לֶאֱכל » (רמב״ם הלכות שבת פ״ל ה״ד)
קושיית הט״ז. הט״ז פותח את פירושו לסעיף ב׳ בסירוב לקרוא את לשון המחבר כלשון הרמב״ם — משום שאינה לשון הרמב״ם.
« ל׳ הרמב״ם אינו כן אלא שהרב בעל הש״ע עירב בו פי׳ של הרב המגיד » (ט״ז או״ח רמ״ט ס״ק א׳)
הרמב״ם אינו כותב בהלכות שבת פ״ל את התנאי שאינו רגיל בימי החול: הוא אוסר לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, מתיר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואינו מוסיף את ההימנעות אלא מן המנחה ולמעלה. הצמצום התולה את האיסור במה שאינו רגיל בו בחול, והרחבתו לכל היום, באים מן הרב המגיד — ובעל השולחן ערוך עירבם בלשון הרמב״ם. נמצא שהלומד התולה ברמב״ם את לשון סעיף ב׳ עושה בדיוק את הטעות שהט״ז מעמיד עליה.
הטור, והעמדה השלישית. הטור אינו דן בחלוקה אלא בשעה. הואיל וגמרת גיטין אומרת ערב שבת סתם, כל היום בכלל.
« ונראה דאף קודם המנחה נמי אין לקבוע דע״ש סתמא קאמר » (טור או״ח רמ״ט)
העמדות זו בצד זו.
| מי | איזו שעה | איזו סעודה |
|---|---|---|
| ברייתא, רבי יהודה (פסחים צ״ט:) | מן המנחה ולמעלה, או מתשע שעות | אכילה, כל שהיא |
| ברייתא, רבי יוסי (פסחים צ״ט:) | עד שתחשך | אוכל והולך — וכן ההלכה |
| רמב״ם (הל׳ שבת פ״ל ה״ד) | קביעות סעודה ומשתה: בערב שבת; ההימנעות: מן המנחה ולמעלה | לשונו אינה מחלקת בין רגיל לשאינו רגיל |
| הרב המגיד, כפי שמביאו הט״ז | כל היום | סעודה שאינו רגיל בה בימי החול |
| טור (טור או״ח רמ״ט) | אף קודם המנחה, שהרי הגמרא אומרת ערב שבת סתם | סעודה קבועה |
| מחבר (שו״ע או״ח רמ״ט:ב) | כל היום בכלל האיסור לשאינו רגיל; מט׳ שעות לרגיל | שניהם, כל אחד במדרגתו |
5. גדר הסעודה הקבועה — מה מכניס סעודה לכלל האיסור
מה מכניס סעודה לכלל האיסור? גודלה, אופייה החגיגי, השתייה שבה, או רק המרחק מן הרגילות? המקורות אינם משיבים תשובה אחת, וההפרש ביניהם ניתן למדידה.
המחבר — הקנה מידה הוא המרחק מן הרגילות, ולא דבר אחר: « אסור לקבוע בע״ש סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול » (שו״ע או״ח רמ״ט:ב). סעודה רגילה של ימות החול אינה בכלל האיסור, גדולה ככל שתהיה מצד עצמה.
הט״ז — הקנה מידה הוא השתייה. בבארו מפני מה נעקרה אותה משפחה שבירושלים, הוא תולה את הכול במשתה.
« דאותה משפחה קבעו סעוד׳ ומשת׳ שקבעו עצמן לשתות כדרך ששותין דרך שכרות וע״כ נענשו » (ט״ז או״ח רמ״ט ס״ק א׳)
ומכאן הוא מוציא שני דיוקים בלשון הרמב״ם:
« הא׳ דבלא קביעות אפילו אוכל ושותה אין איסור והב׳ דאפי׳ בקביעות סעודה מותר כל שלא קובע גם לשתיה » (ט״ז או״ח רמ״ט ס״ק א׳)
אדמו״ר הזקן — כותב את שני הקנים יחד, הגודל והרגילות: « אָסוּר לִקְבּוֹעַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סְעֻדָּה גְדוֹלָה שֶׁל מִשְׁתֶּה שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בָּהּ בִּימֵי הַחֹל, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת » (שו״ע הרב רמ״ט:ה).
ונותן את טעמו, שאינו טעם של נימוס אלא של חוסר אפשרות מעשית: « שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמַּרְבֶּה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֲפִלּוּ בַּבֹּקֶר יוֹתֵר מִדַּרְכּוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַחֹל — לֹא יוּכַל לְקַיֵּם סְעֻדַּת שַׁבָּת שֶׁבַּלַּיְלָה כָּרָאוּי » (שו״ע הרב רמ״ט:ה).
המשנה ברורה — מפרידה שלוש מדרגות.
« ואפילו בקביעת סעודה כיון שאינו עושה סעודה רחבה רק כמו שרגיל בה בחול מותר כל היום מן הדין אבל מצוה להמנע » (מ״ב רמ״ט:ט״ו)
בלא קביעות כלל: מותר, ואף מצווה להימנע אין כאן. בקביעות, אך כשיעור ימות החול: מותר מן הדין, ומצווה להימנע. למעלה משיעור ימות החול: אסור.
מפני מה סעודת הבוקר בכלל? היה מקום לומר שאין מזיקה אלא סעודה מאוחרת. המשנה ברורה משיבה שלא השעה עושה את ההיזק אלא הריבוי שאינו כרגילותו.
« שאף שאוכלה בבוקר כיון שהוא מרבה בסעודתו שלא כרגילותו שוב לא יאכל בלילה לתיאבון » (מ״ב רמ״ט:י״א)
ולעניין השתייה היא מגיעה למסקנת הט״ז בדרך אחרת:
« ואין בכלל זה אם הוא שותה כ״כ הרבה מיני משקה עד שיהא שבע כי הוא בודאי מקלקל תאות המאכל » (מ״ב רמ״ט:י״ד)
מחלוקת גלויה שצריך לקרוא לה בשמה: סעודת אירוסין.
המחבר מכניסהּ לאיסור במפורש — ואפילו הוא סעודת אירוסין מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור (שו״ע או״ח רמ״ט:ב).
אדמו״ר הזקן, לעומתו, מונה אותה בכלל הסעודות שזמנן באותו יום, דהיינו בכלל המותרות — כְּגוֹן סְעֻדַּת מִילָה וּסְעֻדַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין (שו״ע הרב רמ״ט:ו) — לפי שאין לו לדחות את האירוסין שמא יקדמנו אחר.
המשנה ברורה מחלקת, וחילוקה הוא המיישב את שתי הלשונות: דאף דסעודת אירוסין היא מצוה מ״מ היה לו להקדימה אבל אם אירס בע״ש מותר לעשות הסעודה (מ״ב רמ״ט:ט). אירס ביום אחר — היה בידו להקדים את הסעודה, והרי היא בכלל איסורו של המחבר. אירס בערב שבת עצמו — והרי זה מותר — הסעודה נגררת אחר האירוסין, ואנו בנידונו של אדמו״ר הזקן.
והמגן אברהם מצדו מביא את הבית חדש המרחיב את האיסור לסעודת נישואין — וה״ה סעודת נשואין דהי׳ אפשר לעשותו ביום אחר (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ג׳) — ומעמיד עליו וצ״ע מתוך כמה סתירות. הצריך עיון הזה אינו מתיישב בסימן, ואין אנו מיישבים אותו כאן.
6. ט׳ שעות ושאר היום — שני דינים שאינם במדרגה אחת
חקירה. סעיף ב׳ נושא שני גבולות. האם הם שתי מדרגות של מידה אחת — כל היום לסעודה הכבדה, סוף היום לסעודה הקלה — או שני דינים נפרדים, שאין האחד נלמד מן השני?
| מתי | סעודה שרגיל בה בחול | סעודה שאינו רגיל בה | באיזו מדרגה |
|---|---|---|---|
| כל היום | מותר מן הדין (שו״ע או״ח רמ״ט:ב) | אסור — וכל היום בכלל האיסור | איסור |
| מט׳ שעות ולמעלה | מצוה להמנע (שו״ע או״ח רמ״ט:ב) | אסור | מצווה להימנע, ולא איסור |
תירוץ: אכן שני דברים הם. הט״ז אומר זאת בהביאו את הרא״ש בפרק ערבי פסחים, ובלשון מפורשת: אף על פי שרבי יוסי מתיר להתחיל ואינו חושש להיכנס לשבת כשהוא תאב, מכל מקום משתחשך צריך להפסיק — מפני כבוד השבת.
« דאפשר אע״ג דשרי ר״י להתחיל ולא חייש ליכנס כשהוא תאב מ״מ לכשתחשך צריך להפסיק מפני כבוד השבת » (ט״ז או״ח רמ״ט ס״ק א׳)
שני טעמים אפוא, ולא שתי מדרגות: האחד מביט בתיאבון — להיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול — והשני מביט בכבוד היום, וזה אינו תלוי בתיאבון כלל.
שלושה דיוקים של המשנה ברורה משלימים את קביעת הגבול:
« היינו שעות זמניות והוא רביעית היום עד הלילה » (מ״ב רמ״ט:י״ז)
« ומ״מ נראה דבימות החורף בזמן שהימים קצרים מאד מצוה להמנע מלקבוע סעודה הרגילה אפילו קודם ט׳ שעות » (מ״ב רמ״ט:י״ז)
« ואם התחיל אינו מפסיק » (מ״ב רמ״ט:ט״ז)
השעות אפוא זמניות, ותשע שעות נופלות ברביע האחרון של היום; בימות החורף, כשהימים קצרים מאוד, ההימנעות יכולה להקדים; ומי שכבר התחיל אינו מפסיק. השורה האחרונה מכרעת לעניין מדרגת הדבר: איסור שהתחיל בו מפסיקים, מצווה להימנע שהתחיל בה אין מפסיקים — וזה מאשש את תירוצו של הט״ז.
נפקא מינה. המשנה ברורה מרחיבה את אותו דין לערב יום טוב, ונותנת את הטעם: וה״ה בעיו״ט דיו״ט נמי מצוה לענגו ולכבדו (מ״ב רמ״ט:ח). אף יום טוב מצווה לענגו ולכבדו — ומכאן חוזר ומתברר שאין תקנת סעיף ב׳ תלויה בקדושת השבת בפני עצמה, אלא בצמד העונג והכבוד.
7. סעודת ברית מילה ופדיון הבן בערב שבת
לשון הרמ״א
שני ביטויים ראויים לתשומת לב בהגהה זו. שזמנה בע״ש (רמ״א או״ח רמ״ט:ב) — שזמנה הוא ערב שבת: זהו הקנה, ולא היות הסעודה סעודת מצווה. וכנ״ל, שרגילים להשמיטו בציטוט ההגהה, מחזיר את הדין לכלל שכבר נאמר למעלה.
מה עושים בה המגן אברהם והמשנה ברורה
אזהרה בעניין נושאי הכלים. הט״ז אינו מפרש הגהה זו כלל. שלושת הסימנים הקטנים שלו על סימן רמ״ט נסובים על אסור לקבוע, על אם לא שפירש ועל וי״א דלא ישלים — ושני האחרונים עניינם התענית שבסעיף ד׳, ולא סעודת המצווה. המפרשים כאן הם המגן אברהם (ס״ק ה׳ וס״ק ו׳) והמשנה ברורה (ס״ק י״ב וס״ק י״ג), ושניהם מפרשים את הגהת הרמ״א ולא את לשון המחבר: עוגניהם נתונים בתוך ההגהה.
המגן אברהם קובע את הקנה בשני קצותיו. מה שעבר זמנו חוזר לכלל האיסור:
« פדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע״ש » (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ה׳)
ואילו המילה, אף שנדחתה, זמנה קבוע — שכל שעה ושעה זמנה היא.
« מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה היא דאסור להניחו ערל » (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ה׳)
ועל ההנהגה כששתי הסעודות דוחקות זו את זו הוא מביא את הלבוש, ואחריו את הבית חדש:
« אם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת » (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ו׳)
« וב״ח כ׳ דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית » (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ו׳)
המשנה ברורה נוטלת את קנה המידה של המגן אברהם ומוסיפה עליו את ההנהגה לכתחילה, בסמכהּ על הנהוג בסעודת פורים:
« אפילו אם אינה בשמיני ללידתו כגון שהיה חולה בשמיני ונדחית מ״מ מקרי זמנה קבוע » (מ״ב רמ״ט:י״ב)
« דהיא ג״כ סעודת מצוה ואין לדחותה מפני סעודת שבת ומ״מ לכתחלה מצוה להקדימה בשחרית משום כבוד שבת » (מ״ב רמ״ט:י״ג)
ואדמו״ר הזקן מנסח את הקנה בצורה כללית — וזו הלשון שכדאי לזכור, שהרי היא ניתנת ליישום גם במקרים שהסימן אינו מכיר:
« בִּסְעֻדַּת הָרְשׁוּת, אוֹ אֲפִלּוּ סְעֻדַּת מִצְוָה אֶלָּא שֶׁאֵין זְמַנָּהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁיָּכוֹל לִדְחוֹתָהּ לְיוֹם אַחֵר » (שו״ע הרב רמ״ט:ו)
« מִצְוָה לְהַתְחִיל הַסְּעֻדָּה לְכַתְּחִלָּה קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית » (שו״ע הרב רמ״ט:ז)
« וְטוֹב שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בִּסְעֻדָּה זוֹ אֶלָּא מִנְיָן מְצֻמְצָם » (שו״ע הרב רמ״ט:ז)
« אֲבָל אִם אֵרַע אֵיזֶה אֹנֶס שֶׁלֹּא פְדָאוֹ בְּיוֹם ל״א — אֵין לִפְדּוֹתוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלַעֲשׂוֹת אָז סְעֻדָּה שֶׁל מִשְׁתֶּה » (שו״ע הרב רמ״ט:ח)
נפקא מינות.
- ברית מילה בשמיני שחל בערב שבת — מותר (רמ״א או״ח רמ״ט:ב), ומצווה לכתחילה להקדימה לשחרית (מ״ב רמ״ט:י״ג).
- מילה שנדחתה מחמת חולי — נשאר לה דין זמן קבוע (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ה׳ ; מ״ב רמ״ט:י״ב).
- פדיון הבן ביום ל״א — דינו כסעודת מילה (שו״ע הרב רמ״ט:ח).
- פדיון שנמנע באונס ונעשה אחר כך — אין עושים אותו בערב שבת בסעודה של משתה: כיוון שכבר נדחתה המצווה מזמנה, תידחה גם מערב שבת (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ה׳ ; שו״ע הרב רמ״ט:ח).
- סעודת שידוכין — המשנה ברורה כותבת אבל בסעודה שעושין בשידוכין שלנו לא הוי סעודת מצוה (מ״ב רמ״ט:ט), ולפי זה אין לעשותה בערב שבת.
- סעודת מצווה שאין דבר קושר אותה ליום זה — היא נופלת בקנה של אדמו״ר הזקן, המכוון במפורש אל סְעֻדַּת מִצְוָה אֶלָּא שֶׁאֵין זְמַנָּהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת (שו״ע הרב רמ״ט:ו). כיצד חל קנה זה על סיום מסכת — הפוסקים דנו בו, וסימן רמ״ט אינו מכריע בו; אף אנו לא נכריע.
- מניין המסובים — אדמו״ר הזקן מייעץ להסתפק במניין מצומצם, מלבד השייכים לסעודה (שו״ע הרב רמ״ט:ז).
8. תענית אנשי מעשה — מקור והגדרה
המקור, והקושי שמוצא בו הבית יוסף
סעיף ג׳ עומד בשבע מילים, והוא נלקח מן הטור. אלא שהטור כותב דבר אחר — כל היום — ובעיקר, הוא תולה את דבריו בראיה.
« ויראה שדרך אנשי מעשה להתענות כל היום » (טור או״ח רמ״ט)
ראייתו היא בעיה שנשאלה בעירובין: שואלים שם על בר בי רב שישב בתענית בערב שבת, אם עליו להשלים. הטור מוציא מזה שדרכם של תלמידי חכמים הייתה להתענות ביום זה.
« בַּר בֵּי רַב דְּיָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, מַהוּ לְאַשְׁלוֹמֵי » (עירובין מ׳ ע״ב)
קושיית הבית יוסף על ראיית הטור. אין הוא חולק עליה לגופה, אלא מעמידה כשאינה מוכרחת — ואומר מהיכן היה ראוי להביא ראיה.
« והראיה שהביא אינה מוכרחת וממקום אחר ה״ל להביא ראיה מבוארת » (בית יוסף או״ח רמ״ט)
« דגרסינן בירושלמי פ״ב דתענית רבי אבין ציים כל ערובא שבא » (בית יוסף או״ח רמ״ט)
הראיה המבוארת היא בתלמוד ירושלמי, בפרק שני דתענית: רבי אבין היה מתענה בכל ערב שבת. ויש לתת את הדעת שהבעיה שבעירובין אינה מוכיחה דבר על המנהג — היא מניחה רק שאדם נמצא מתענה באותו יום, ושואלת מה עליו לעשות. החילוק דק והוא נושא משקל: זהו ההפרש שבין מעשה שאירע ובין הנהגה מומלצת.
מה יש לרמב״ם כאן, ומה אין לו
צריך לאומרו בפירוש, מפני שקוראים לפעמים להפך: אין לרמב״ם ערך על סעיף זה. לשונו בהלכות שבת פרק ל׳ עוסקת בסעודת ערב שבת — היא שהובאה בסעיף 4 — ולא בתענית. והלכות תעניות שלו בפרק ה׳ עוסקות בתשעה באב. אף אחת משתיהן אינה נוגעת לתענית ערב שבת.
ואף על פי כן ישוב הרמב״ם ויופיע בתיק הזה, אך בפתח אחר: על הלכות תעניות שלו בפרק ה׳ מביא הרב המגיד את דעת הראב״ד בביאור מה שאמרו משלים — ונקרא אותה בסעיף 9. להביא כאן דעה של הרמב״ם בתענית ערב שבת היה בדיית ערך כדי למלא טור בטבלה.
דעת הפוסקים — והתהפכות האחרונים
כאן מתהפך הסימן. המחבר כותב שדרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת. האחרונים מביאים את הדעה ההפוכה ממש.
« והב״ח כ׳ בשם הפוסקים והירושלמי דאסור להתענות בע״ש שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה » (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ז׳)
הבית חדש, בשם הפוסקים והירושלמי, אוסר להתענות בערב שבת, שלא ייכנס לשבת כשהוא מעונה. והמגן אברהם צריך אפוא ליישב את רבי אבין שבירושלמי — אותו עצמו שהביא הבית יוסף לראיה.
« וצ״ל דהא דר׳ אבין ציים כל ע״ש היינו משום שהיה איסטניס ואם היה אוכל ביום לא היה אוכל בלילה לתיאבון » (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ז׳)
רבי אבין היה מתענה מפני שהיה איסטניס: אילו אכל ביום, לא היה אוכל בלילה לתיאבון. ראיית הבית יוסף מתהפכת אפוא לצידה השני — שוב אינה מייסדת מנהג של חסידות אלא מתארת טבע גוף. והמגן אברהם חותם על כך וכן עיקר.
המשנה ברורה נותנת תחילה את טעם המנהג, ואחר כך רושמת את ההתהפכות ומנסחת אותה כהסכמת האחרונים:
« כדי שיהיו תאבים לאכול בלילה » (מ״ב רמ״ט:י״ח)
« ועיין בב״ח ומ״א וש״א שהסכימו דאין להתענות בע״ש כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה אם לא שהוא איסטניס כ״כ שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בלילה לתאבון אז מנהג טוב הוא אם אין מזיק לו התענית » (מ״ב רמ״ט:י״ח)
יסוד. סעיף ג׳ ונושאי הכלים המפרשים אותו אינם חולקים על התכלית — שניהם רוצים שייכנס לשבת כשהוא תאב. חולקים הם על האמצעי. המחבר מביא מנהג שבו התענית מולידה את התיאבון; הבית חדש, המגן אברהם והמשנה ברורה משיבים שהתענית מולידה דווקא את מצב המעונה, שהוא היפוכו של המבוקש. תאב אינו מעונה, וכל המחלוקת מונחת בהפרש שבין שתי המילים.
9. הראשונים בסוגיית מתענה ומשלים — הרא״ש, הראב״ד והחולקים
הבעיה שבעירובין — אם עליו להשלים — מקבלת בגמרא תשובה בשתי מילים, ושתי המילים הללו סובלות שני פנים.
« אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים » (עירובין מ״א ע״א)
מתענה ומשלים: רשות היא או חובה? הבית יוסף מונה את שני המחנות, וזהו מקומה האמיתי של מחלוקת הראשונים בסימן זה.
מחנה ראשון — רשות. « פירוש אם ירצה כלומר אבל אינו חייב להשלים כן פירשו התו׳ והמרדכי בס״פ בכל מערבין והרא״ש בספ״ב דתענית » (בית יוסף או״ח רמ״ט). התוספות, המרדכי בסוף פרק בכל מערבין, הרא״ש בסוף פרק שני דתענית — וכן הגהות מיימוניות — קוראים: אם ירצה. אינו חייב להשלים.
מחנה שני — חובה. « ולא כראבי״ה והרוקח שכתבו שצריך להשלים » (בית יוסף או״ח רמ״ט). הראבי״ה והרוקח כותבים שצריך להשלים.
קריאה שלישית — הראב״ד, דרך הרב המגיד. « וה״ה כתב בפ״ה בשם הראב״ד שלא אמרו משלים אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה אבל ודאי משתשקע החמה מתוס׳ שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל » (בית יוסף או״ח רמ״ט). משלים אינו אומר לא זה ולא זה: אין פירושו אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה — אבל משתשקע החמה הרי זה מתוספת שבת, וכבר קידש היום, ואם רצה לאכול אוכל.
מה משנה הקריאה השלישית. שני המחנות הראשונים חולקים על מדרגת ההשלמה — רשות או חובה. הראב״ד מעתיק את השאלה אל מושאה: להשלים אין פירושו להגיע לצאת הכוכבים, אלא שלא לפרוש קודם שקיעת החמה. ונותן לכך טעם של יסוד — שכיון שנכנס לתוס׳ שבת שוב אינו רשאי להתענות (בית יוסף או״ח רמ״ט). התענית אינה פוסקת מפני שנשלמה, אלא מפני שהשבת התחילה. תנועה זו עצמה תחזור ותיראה בהגהת הרמ״א בסעיף ד׳.
10. תענית יחיד מול תענית ציבור — הגהת הרמ״א על המחבר
לשון המחבר
חציו השני של סעיף זה מכריע, ורגילים שלא לצטטו. אין המחבר מטיל את ההשלמה בלא תקנה: הוא פותח בעצמו את פתח התנאי. מי שפירש בשעת קבלת התענית שיתענה עד שישלימו הציבור תפילתם, אינו צריך להגיע לצאת הכוכבים. כל הצגה המעמידה את המחבר כמחייב השלמה כנגד רמ״א הפוטר ממנה פשטנית מדי: אף המחבר פוטר, אלא שהוא תובע שיאמר זאת.
והמשנה ברורה מבררת את היקפו של תנאי זה:
« ואז מותר אפילו עוד היום גדול וכן אם התנה להתענות רק עד אחר מנחה גדולה מהני תנאו » (מ״ב רמ״ט:כ)
והט״ז מוסיף עליו הערה של הנהגה, שהיא לכתחילה גמור: הואיל והתנאי פתוח, מוטב שלא לקבל את התענית בסתם.
« דוקא אם כבר פי׳ בסתם אבל לכתחלה לא יאמר בסתם כדי שישלים דלמה יקבל עליו בתחלה להתענות מקצת שבת » (ט״ז או״ח רמ״ט ס״ק ב׳)
מפני מה יקבל עליו מתחילה להתענות מקצת שבת? שאלת הט״ז אינה שאלה של מליצה: היא מניחה שהזמן שבין קבלת שבת לצאת הכוכבים כבר שבת הוא — וזוהי בדיוק עמדת הראב״ד שהובאה בסעיף 9.
הגהת הרמ״א
(מראי המקומות שהרמ״א משבץ בתוך הגהתו — הטור, המרדכי, הגהות מיימוניות, ואחריהם תשובת מהרי״ל — נחתכו כאן בנקודות; אינם מגוף הדין.)
חקירה. מהיכן בא שאין דנים את היחיד ואת הציבור בדין אחד?
- צד א׳ — תענית יחיד היא קבלה אישית, ולפיכך דבר שברשותו; ותענית ציבור היא גזירה, שאינה שלו.
- צד ב׳ — אין ההפרש בטבע התענית אלא במועילות התנאי: היחיד יכול להתנות במה שהוא מקבל על עצמו, והציבור אינו יכול, שהרי אין הדבר תלוי בו.
המגן אברהם ואחריו המשנה ברורה מכריעים כצד השני, ושניהם באותן מילים עצמן.
« משמע מל׳ רמ״א דבת״צ לא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא » (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ח׳)
« ובת״צ חמירא מזה וצריך להשלים כדין ואפילו תנאי לא מהני דלאו בדידיה תליא מילתא » (מ״ב רמ״ט:כ״א)
לאו בדידיה תליא מילתא — אין הדבר תלוי בו. זהו הטעם, והוא מאותו מין עצמו של טעם הראב״ד: הקובע אינו רצונו של המתענה אלא מעמדו של הזמן.
על מה נסמכת הקולא של היש אומרים. המשנה ברורה מבארת שאין הם פוטרים מן ההשלמה: הם סוברים שההשלמה נעשתה, לפי שהציבור כבר קיבל שבת בתפילתו מפלג המנחה ואילך.
« דאז כבר קבלו שבת בתפלה שמתפללים מפלג המנחה ואילך » (מ״ב רמ״ט:כ״א)
כאן נמדד מה שמפריד באמת בין שתי הדעות: לא החומרה, אלא הגדרת היום שנשלם. למחבר — היום כלה בצאת הכוכבים; ליש אומרים — הוא כלה בקבלת שבת. והמשנה ברורה מוסיפה שבימות החול אף היש אומרים מודים שצריך צאת הכוכבים, וזה מאשש שטעמם מיוחד לערב שבת.
נפקא מינות.
- איזו היא תענית יחיד? המשנה ברורה מגדירה: תענית יחיד נקרא מי שקיבל על עצמו להתענות בע״ש זה או שדרכו להתענות בכל ע״ש (מ״ב רמ״ט:כ״ב).
- תענית ציבור שחלה בערב שבת — משלימים, ואין התנאי מועיל (מ״ב רמ״ט:כ״א ; מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ח׳).
- ההשלמה הראשונה קובעת מנהג. המגן אברהם כותב: ונ״ל דאם מתענה בכל ע״ש והשלים בפעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ח׳).
- אדמו״ר הזקן חוזר על כך ונותן לדבר את מעמדו המדויק: אִם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹן שֶׁאֵרַע הַתַּעֲנִית בְּעֶרֶב שַׁבָּת הִשְׁלִימוֹ עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים — צָרִיךְ לִנְהוֹג כֵּן לְעוֹלָם (שו״ע הרב רמ״ט:י״ג) — מִשּׁוּם שֶׁהוּא כְּמוֹ נֶדֶר, וְצָרִיךְ שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה (שו״ע הרב רמ״ט:י״ג).
- ואותו סעיף עצמו אינו נסגר על החומרא. אדמו״ר הזקן מביא שם חולקים — « וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּזֶה » (שו״ע הרב רמ״ט:י״ג) — שלדעתם אף השלמה שאירעה בחול בפעם הראשונה עושה נדר המחייב להשלים אף כשיארע בערב שבת; ולאחר שכתב « וְכֵן נָהֲגוּ הָעוֹלָם » (שו״ע הרב רמ״ט:י״ג) הוא מסיים בסוגריים — « וְאַף עַל פִּי כֵן הַמֵּקֵל לְעֵת הַצֹּרֶךְ כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה — לֹא הִפְסִיד » (שו״ע הרב רמ״ט:י״ג). הסברא הראשונה והחולקים עליה עומדים בסעיף אחד, ואין אנו מכריעים ביניהם.
- ומכאן עצה של המשנה ברורה: ולכתחלה יותר טוב שלא ישלים בפעם ראשון כשחל בע״ש (מ״ב רמ״ט:כ״ב), כדי שלא יתחייב בכך לעולם.
11. תענית חלום בערב שבת — נפקא מינות
שורה זו היא לשון המחבר: הגהת הרמ״א נחתמה לפניה. והמשנה ברורה מאשרת זאת בכותבה שהאחרונים הסכימו עם השו״ע.
חקירה. מפני מה נקשרה תענית חלום בצאת הכוכבים, בשעה שתענית שקיבל עליו יחיד יכולה לפסוק ביציאה מבית הכנסת? האם מפני שהיא חמורה יותר, או מפני שהיא נוהגת לפי הגיון אחר מהגיון ההשלמה?
תירוץ. המשנה ברורה משיבה שאין זו שאלה של מדרגה אלא של סכנה: תענית חלום באה לבטל ולבער חלום רע, וחוששים שלא תועיל אם לא תימשך עד הלילה.
« אבל האחרונים הסכימו עם השו״ע דאין להקל בזה דכיון שהוא מפני הסכנה לבטל ולבער חלום רע » (מ״ב רמ״ט:כ״ג)
אין אפוא השלמת היום היא הנידון, אלא מועילות המעשה. ומכאן מתבאר גם קל וחומר של המשנה ברורה: הואיל ותענית חלום אפשר להתחילה אף בשבת עצמה, כל שכן שתימשך עד לילו של ערב שבת.
« שהרי אפילו בשבת עצמו יכול להתחיל ולהתענות ת״ח » (מ״ב רמ״ט:כ״ג)
ואף על פי כן אין הדבר מוסכם. המשנה ברורה עצמה מביאה את הדעה החולקת קודם שהיא דוחה אותה:
« והנה יש מהפוסקים שחולקין וסוברין דגם בתענית חלום די להמתין עד שיצא מבהכ״נ ערבית » (מ״ב רמ״ט:כ״ג)
והט״ז מצדו מעיר שחילוקו של הרמ״א בין יחיד לציבור אינו מכריע דבר לתענית חלום — המנהג, ולא הסברה, הוא שהשיב כאן.
« ובמ״ש רמ״א לחלק בין תענית יחיד לצבור אין הכרעה לתענית חלום אבל המנהג פשוט בינינו להשלים בתענית חלום אפי׳ בע״ש » (ט״ז או״ח רמ״ט ס״ק ג׳)
שתי הערות של הט״ז שחבל להניחן. הראשונה נוגעת למי שהתענית מצערתו:
« אני אומר דהמיקל בדבר שלא להשלים בע״ש לא הפסיד בפרט מי שמצטער בתעניתו לא יצטער בהתחלת שבת » (ט״ז או״ח רמ״ט ס״ק ג׳)
המיקל שלא להשלים בערב שבת לא הפסיד, ובפרט מי שמצטער בתעניתו, כדי שלא יצטער בתחילת השבת. השנייה חוזרת אל בר בי רב שבעירובין ומצמצמת את היקפו:
« היינו דוק׳ באותן שמכירים בעצמן שאחר התענית יהיו תאבים לאכול משא״כ באותן שהם חלשים אחר התענית והאכילה אינה נוחה כל כך עליהם לא יתענו » (ט״ז או״ח רמ״ט ס״ק ג׳)
אין תענית ערב שבת אלא לאותם שמכירים בעצמם שיהיו תאבים לאכול אחריה; מי שהיא מחלישה אותו לא יתענה. חוזר אפוא אצל הט״ז אותו איסטניס עצמו של המגן אברהם — בדרך אחרת ובמסקנה מעשית אחרת.
נפקא מינות למעשה.
- תענית חלום בערב שבת — מתענה עד צאת הכוכבים (שו״ע או״ח רמ״ט:ד), ולדברי המשנה ברורה אף היש אומרים מודים בזה.
- ומשם ואילך? משיצאו הכוכבים הרי זו שבת: מקדש וסועד סעודת הלילה. ואין איסור סעיף ב׳ עומד כנגד זה כלל — שהרי הוא נאמר על הקביעות בערב שבת, ולא על סעודת השבת עצמה, שהיא מצווה. סעיף ב׳ וסעיף ד׳ מכוונים יחד לתכלית אחת: להגיע לסעודת השבת בתיאבון.
- מי שהתענית מתשת אותו — הט״ז כותב שהמיקל שלא להשלים לא הפסיד (ט״ז או״ח רמ״ט ס״ק ג׳), והמשנה ברורה בתענית יחיד מתירה לסמוך על המקילין — מי שמצטער יוכל לסמוך על המקילין ולאכול תיכף אחר יציאתו מבהכ״נ (מ״ב רמ״ט:כ״ב). שתי הקולות הללו נאמרו בתענית שקיבל עליו, ולא בתענית חלום.
12. מה שמכריעים נושאי הכלים — אדמו״ר הזקן והאחרונים
פסק שולחן ערוך הרב
אדמו״ר הזקן מייחד לתענית ערב שבת שני סעיפים שלמים — סעיפים י״ב וי״ג שבסימנו — ונוקט בהם עמדה ברורה, בקו הבית חדש והמגן אברהם.
« אֵין קוֹבְעִים תַּעֲנִית לְכַתְּחִלָּה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיִּטְעוֹם מְעַט קֹדֶם קַבָּלַת שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְעֻנֶּה » (שו״ע הרב רמ״ט:י״ב)
אין קובעים תענית לכתחילה בערב שבת — אלא אם כן יטעם מעט קודם קבלת שבת, כדי שלא ייכנס לשבת כשהוא מעונה.
« אֶלָּא אִם כֵּן הוּא אִיסְטְנִיס, שֶׁכְּשֶׁאוֹכֵל בַּיּוֹם אֲפִלּוּ מְעַט — לֹא יֹאכַל בַּלַּיְלָה לְתֵאָבוֹן » (שו״ע הרב רמ״ט:י״ב)
אלא אם כן הוא איסטניס, עד שאכילה ביום תמנע ממנו לאכול בלילה לתיאבון — וזהו בדיוק תירוצו של המגן אברהם על רבי אבין, שנעשה כאן לדין.
« בְּתַעֲנִית יָחִיד שֶׁאֵין קָבוּעַ לוֹ זְמַן, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְעַנּוֹת אוֹתוֹ תַעֲנִית בְּיוֹם אַחֵר » (שו״ע הרב רמ״ט:י״ב) — אין הצמצום אמור אלא בתענית יחיד שאין לה זמן קבוע.
« אֲבָל אִם זְמַנּוֹ הוּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּגוֹן הַמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִיּוֹת שֶׁל יְמֵי מִיתַת הַצַּדִּיקִים » (שו״ע הרב רמ״ט:י״ב) — מי שזמנה הוא ביום זה עצמו אינו צריך לדחותה.
« לְפִי שֶׁאִסּוּר זֶה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְעֻנֶּה אִסּוּר קַל הוּא » (שו״ע הרב רמ״ט:י״ב)
וזה הטעם שאין דוחים תענית שזמנה קבוע: האיסור שלא להיכנס לשבת כשהוא מעונה איסור קל הוא. ויש לתת את הדעת על דרך העיון שבזה — אין אדמו״ר הזקן מכחיש את האיסור, הוא שוקל את מדרגתו. מפני שהוא קל הוא נדחה מפני זמן קבוע, ולא מפני שאינו קיים.
ובתענית חלום הוא מצטרף לדברי הכול: « וְאִם הוּא תַּעֲנִית חֲלוֹם — לְדִבְרֵי הַכֹּל יַשְׁלִים עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, שֶׁהֲרֵי אַף בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ מִתְעַנִּין תַּעֲנִית חֲלוֹם » (שו״ע הרב רמ״ט:י״ב)
מה מכריעים האחרונים, ומה הם מניחים פתוח
| מי | על מה | מה הוא כותב |
|---|---|---|
| מגן אברהם ס״ק ז׳ | תענית ערב שבת | מביא את הב״ח האוסר; מיישב את רבי אבין באיסטניס, וחותם וכן עיקר |
| ט״ז ס״ק ג׳ | השלמת התענית | המיקל שלא להשלים בערב שבת לא הפסיד, ובפרט המצטער; והמנהג להשלים בתענית חלום |
| משנה ברורה ס״ק י״ח | סעיף ג׳ עצמו | האחרונים הסכימו שאין להתענות, אלא באיסטניס — ואז מנהג טוב הוא אם אין התענית מזיקה לו |
| משנה ברורה ס״ק י״ט | מדרגת הכניסה לשבת | ואינו נחשב לאיסור במה שנכנס לשבת כשהוא מעונה אע״ג דביום השבת גופא אסור להתענות (מ״ב רמ״ט:י״ט) |
| שולחן ערוך הרב רמ״ט:י״ב | אותו עניין | אין קובעים תענית לכתחילה, אלא בטעימה קודם לכן או באיסטניס; והאיסור אסור קל הוא |
טבלה זו מונה אך ורק את ערכי נושאי הכלים שסימן רמ״ט נושא בפועל. לא הוספנו לה שורה בשביל ספרים שאין להם ערך כאן: טור שמולא בדוחק שווה פחות מטור שנכתב ביושר.
יסוד הסימן. שלוש שאלות שאין ביניהן לכאורה דבר — הדרך, הסעודה והתענית — ונקודת יישום אחת: המצב שבו נכנסים לשבת.
סעיף א׳ רוצה שייכנס אליה מוכן. סעיף ב׳ רוצה שייכנס אליה כשהוא תאב לאכול. סעיף ג׳ מביא מנהג המבקש את אותו תיאבון עצמו בדרך התענית — וסעיפים ג׳ וד׳, בצירוף נושאי הכלים, מעמידים את הגבול: שלא ייכנס לשבת כשהוא מעונה.
כל הסימן מונח בהפרש שבין תאב ובין מעונה. הפרש של מידה הוא, ואין לו שיעור כתוב, ולפיכך חוזרים אליו נושאי הכלים פעם אחר פעם — אצל המגן אברהם באיסטניס, אצל הט״ז במי שנחלש, ואצל אדמו״ר הזקן בטעימה מועטת קודם קבלת שבת.
נפקא מינות למעשה
1. נסיעה ארוכה בערב שבת. הגבול נמנה מתחילת היום והוא כשליש היום (מ״ב רמ״ט:א); ברכב אפשר להרחיק, ובלבד שיגיע בעוד היום גדול (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק א׳). המשנה ברורה מוסיפה שבזמננו, שמכינים ברווח, אין נזהרים עוד בדין זה — אלא שיש להיזהר שלא לנסוע עד הערב, והפעם מחמת חילול שבת (מ״ב רמ״ט:ג). המרות הקילומטרים אינן באות מסימן זה.
2. סעודה חגיגית ביום שישי. הקנה אינו היותה מצווה אלא היות זמנה באותו יום (רמ״א או״ח רמ״ט:ב ; שו״ע הרב רמ״ט:ו). ברית מילה ופדיון הבן בזמנם: מותר. מה שעבר זמנו: לא (מג״א או״ח רמ״ט ס״ק ה׳).
3. מתי לעשותה. מצווה לכתחילה להקדימה לשחרית, כדרך שעושים בסעודת פורים (מ״ב רמ״ט:י״ג); ואדמו״ר הזקן כותב: קודם שעה עשירית (שו״ע הרב רמ״ט:ז).
4. סעודה רגילה ביום שישי אחר הצהריים. מותרת מן הדין כל היום; ומצווה להימנע מט׳ שעות ולמעלה, בשעות זמניות (שו״ע או״ח רמ״ט:ב ; מ״ב רמ״ט:י״ז). ומי שהתחיל אינו מפסיק (מ״ב רמ״ט:ט״ז).
5. תענית ציבור שחלה ביום שישי. משלימים עד צאת הכוכבים, ואין תנאי מועיל בה (מ״ב רמ״ט:כ״א).
6. תענית יחיד שחלה ביום שישי. הרמ״א מתיר שלא להשלים, וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית (רמ״א או״ח רמ״ט:ד); והמחבר תובע את הפירוש (שו״ע או״ח רמ״ט:ד). ויש להיזהר: השלמה ראשונה שאירעה בערב שבת מחייבת לעולם, כעין נדר. וכשההשלמה הראשונה אירעה בחול, אותו סעיף עצמו מביא שתי דעות — לסברא הראשונה אין בכך נדר המחייב בערב שבת, והחולקים סוברים שיש —, וכותב שכן נהגו העולם, ומוסיף שהמיקל בנקודה זו לעת הצורך כסברא הראשונה לא הפסיד (שו״ע הרב רמ״ט:י״ג).
7. תענית חלום. עד צאת הכוכבים (שו״ע או״ח רמ״ט:ד), והמנהג שמביא הט״ז הוא להשלים אף בערב שבת (ט״ז או״ח רמ״ט ס״ק ג׳).
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב), סעיף אחר סעיף.