יסוד הסימן: דין כללי בהלכות תערובות הוא שאיסור שנתערב ברוב היתר — בטל. אך מכלל זה הוציאו חכמים דברים חשובים שאינם בטלים, כדרך שאמרו בבריה (סימן ק') ובדבר שבמנין (ביצה ג':–ד'). אחד מהם הוא חתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחים — חתיכה נכבדה שאדם מתכבד בה כשמגישהּ לאורחיו. מחמת חשיבותהּ אינה בטלה אפילו באלף, ואפילו היא אסורה בהנאה, ואפילו אין איסורהּ אלא מדרבנן.
בריה וחתיכה הראויה להתכבד — חשיבות ולא מנין : שני הדינים — בריה (סימן ק') וחתיכה הראויה להתכבד (סימן ק"א) — שניהם דברים חשובים שאינם בטלים, אך אינם שווים בטעם. בריה חשובה מצד עצם הוויתהּ — שלמותהּ הטבעית של נברא בפני עצמו; ואילו חתיכה הראויה להתכבד חשובה מחמת חשיבות מקרית וחברתית — שראויה היא להגיש לפני אורחים. ונפקא מינה גדולה: דין הבריה אינו תלוי במנהג, ואילו חתיכה הראויה להתכבד תלויה במנהג המקום והזמן (כמבואר בסעיף ג').
אסורה בהנאה (ש״ך ס״ק א) : מדייק הש״ך שאף חתיכה הראויה להתכבד האסורה בהנאה אינה בטלה — ואוסרת את כל התערובת אף לעניין הנאה, אפילו באלף. ולמעשה מוכרין את הכל לנכרי חוץ מדמי האיסור שבתערובת, כדרך שהתבאר בדיני הנאה (ועיין סימן ק״י). נמצא שאף שאי אפשר לאכול את התערובת, אין מפסידין את כל ההיתר, אלא מנכין מן המכירה את שווי החתיכה האסורה.
זהו אחד מן היסודות החריפים שבסימן, וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק א–ב) נתון בו.
החקירה — מאיזה דין אינה בטלה : חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטלה — האם הוא דין מן התורה (שהחשיבות מעכבת את הביטול ככל גוף שאינו מתבטל), או מדרבנן (שמן התורה בטלה ברוב, אלא שחכמים החמירו בדבר חשוב) ? נפקא מינה גדולה לדינא, ובפרט לעניין הספק.
הכרעת הט״ז (ס״ק א–ב) — דרבנן : מבאר הט״ז ש"אינה בטלה" של חתיכה הראויה להתכבד הוא מדרבנן — שמן התורה אף חתיכה חשובה בטלה ברוב, ולא החמירו בה אלא חכמים מחמת חשיבותהּ. ומכאן יסוד הסיפא של המחבר:
מן התורה — בטלה ברוב ככל איסור.
מדרבנן — אינה בטלה אפילו באלף, מחמת חשיבותהּ.
בספק — ספקא דרבנן לקולא, על כן מקילין.
דאורייתא או דרבנן — מחלוקת האחרונים :
שיטה
"אינה בטלה"
מקור
הט״ז (וכן עיקר)
מדרבנן — מן התורה בטלה, וחכמים החמירו בדבר חשוב; על כן ספק להקל
ט״ז ס״ק א–ב
יש אומרים (הובא בפתחי תשובה ס״ק א)
נדון אם בקצת אופנים החשיבות מעכבת אף מדאורייתא
פ״ת ס״ק א
נפקא מינה — הספק (סיפא דסעיף א') : מאחר ש"אינה בטלה" אינו אלא מדרבנן, הרי כל ספק בדבר — בין ספק אם החתיכה ראויה להתכבד, ובין ספק אם נתערבה כאן חתיכה אסורה — נדון כספקא דרבנן ומקילין. וזהו לשון המחבר: "אבל אם נולד ספק בדבר — מקילין, משום דהוי ספקא דרבנן". ולמעשה — שאל את רבך.
"לא אמרו שחתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה אלא בחתיכה האסורה מחמת עצמה, כגון נבילה, או בשר שנתבשל בחלב (שנעשה איסור מחמת עצמו). אבל אם אין האיסור אלא מחמת טעם שבלעה מאיסור אחר — כגון חתיכת היתר שבלעה איסור, או חתיכה שאינה אסורה אלא כדי קליפה — בטלה, ואין בה דין חתיכה הראויה להתכבד."
היסוד — חשיבות בגוף, לא בטעם :
דין "אינה בטלה" נובע מחשיבות החתיכה עצמה — שגופהּ נכבד וראוי להתכבד בו. על כן אין הדין נוהג אלא כשהאיסור בגופהּ ממש — נבילה (שכל בשרהּ אסור) או בשר בחלב (שכל החתיכה נעשתה איסור, וכמבואר בסימן צ״ב). אבל חתיכת היתר שבלעה טעם של איסור — אין כאן חתיכה אסורה חשובה, אלא היתר חשוב שבלע מעט איסור, וטעם זה בטל ככל טעם בלוע.
כדי קליפה אינה "ראויה להתכבד" (ט״ז ס״ק ד) : מבאר הט״ז שאף חתיכה שאינה אסורה אלא כדי קליפה — כלל אינה בכלל "ראויה להתכבד", שהרי אין האיסור פושט בכל גופהּ אלא בקליפה החיצונה בלבד, ואין גוף האיסור חשוב. נמצא שטעם בלוע וכדי קליפה — שניהם איסור שאינו בעצם החתיכה, ולפיכך בטלים.
שורש הענין — חזרה לבשר בחלב (סימן צ״ב) : מדוע מנה המחבר בשר בחלב בכלל ה"מחמת עצמה" ? לפי שבבשר בחלב חתיכה נעשית נבילה — כל החתיכה כולה נעשתה גוף של איסור (כלשון המגיד משנה שם), ולא טעם בלוע גרידא. על כן בשר בחלב נדון כנבילה ממש לעניין זה. אבל שאר איסורין הבלועים בטעם בלבד — אף לרמ״א דאמר חתיכה נעשית נבילה בכל איסורין מדרבנן — אין בהם חשיבות גוף לעניין חתיכה הראויה להתכבד.
"תרנגולת שנתערבה בנוצותיה אינה ראויה להתכבד — שאין מתכבדין באורחים בעוף שאינו מרוט — ובטלה. וכן טלה שלם, או חתיכה גדולה יותר מדאי שאין מגישין אותה כמות שהיא — אינה חשובה ראויה להתכבד. (הגה: והכל לפי מנהג המקום והזמן — יש חתיכות שדרכן להתכבד בהן במקום אחד ולא במקום אחר; ופרסות וראשים שמהבהבין אותם — תלוי במנהג; ואווז שלם ראוי להתכבד במקום שאין מתכבדין בו בשאר עופות.)"
היסוד — מחוסר מעשה גדול (ט״ז ס״ק ו) :
תרנגולת בנוצותיה אינה ראויה להתכבד עכשיו — לפי שהיא מחוסרת מעשה גדול: עדיין צריך למרטהּ עד שתהא ראויה להגשה. וכלל גדול הוא בכל הסימן: "ראויה להתכבד" — בהווה, כמות שהיא; וכל שחסר בה מעשה ניכר (מריטה, חיתוך) — אינה ראויה עתה, ובטלה.
מהי "ראויה" — לאחר בישול או כמות שהיא (ט״ז ס״ק ה) :
שיטה
אמת המידה של "ראויה"
מקור
פשטות המחבר
ראויה להגיש כמות שהיא; גדולה מדאי או טלה שלם — לאו
מחבר ס״ג
יש חולקין (ט״ז ס״ק ה)
"ראויה" = חתיכה בשיעור הראוי להגשה לאחר בישול
ט״ז ס״ק ה
הכרעת הרמ״א — תלוי במנהג המקום והזמן : מוסיף הרמ״א יסוד מכריע: אין "ראויה להתכבד" שיעור קבוע אחד לכל המקומות, אלא הכל לפי מנהג המקום והזמן. יש חתיכות שדרכן להתכבד בהן במקום אחד ולא במקום אחר; פרסות וראשים שמהבהבין אותם — לפי המנהג; ואווז שלם ראוי להתכבד במקום שאין מתכבדין בו בשאר עופות. ומכאן שעצם הגדר — "חשיבות" — הוא גדר חברתי המשתנה לפי הנוהג, ולא גדר טבעי קבוע (וכאן ההבדל המכריע מן הבריה שבסימן ק').
"השומן שעל הקנה אינו ראוי להתכבד — שאין מתכבדין בו לפני אורחים — ובטל. (הגה: אבל שומן שעל עור האווז ראוי להתכבד, ואינו בטל.)"
שורש החילוק — שומן הקנה ושומן העור :
הדבר
הדין
מקור
שומן שעל הקנה
אינו ראוי להתכבד → בטל
מחבר ס״ד
שומן שעל עור האווז
ראוי להתכבד → אינו בטל
רמ״א ס״ד
הכל בכלל "מנהג המקום" : חילוק זה שבין שומן הקנה (שאין מתכבדין בו) לשומן עור האווז (שכן מתכבדין בו) הוא יישום ישיר של יסוד הרמ״א שבסעיף ג': "ראויה להתכבד" תלויה במנהג. שומן עור האווז נחשב מאכל נכבד שמגישין אותו, ועל כן יש בו חשיבות שאינה בטלה; ושומן הקנה — אין דרך להגישו, ועל כן בטל ככל איסור.
"הקורקבן ושאר בני מעיים אינם ראויים להתכבד — שאין מתכבדין בהם לפני אורחים — ובטלים. (הגה: ויש חולקין וסבירא להו דקורקבן גדול של אווז ראוי להתכבד בו לפי מנהג המקום, ואינו בטל.)"
היסוד — אברים פנימיים אינם נכבדים :
הקורקבן (בית הכוסות של העוף) ושאר בני מעיים — אברים פנימיים שאין דרך להגישם בכבוד לפני אורחים, ועל כן אין בהם חשיבות, ובטלים ברוב ככל איסור. וכאן שוב מתגלה הכלל: חשיבות תלויה בדרך ההגשה — ואברים פנימיים, על פי רוב, אין דרכם בכך.
קורקבן אווז — מחלוקת התלויה במנהג (ט״ז ס״ק ט–יא) :
שיטה
קורקבן אווז
מקור
פשטות המחבר
כל קורקבן ובני מעיים — אינם ראויים, ובטלים
מחבר ס״ה
יש חולקין (רמ״א; ט״ז ס״ק ט–יא)
קורקבן גדול של אווז חשוב וראוי להתכבד לפי מנהג המקום והזמן; אך קורקבן תרנגולת — לא
רמ״א ס״ה; ט״ז ס״ק ט–יא
דקדוק הט״ז (ס״ק ט–יא) : מדקדק הט״ז שאף ב"יש חולקין" אין הדבר אחיד: דווקא קורקבן גדול של אווז חשוב, מחמת גודלו וחשיבות האווז, ומשתנה לפי המקום והזמן; אבל קורקבן של תרנגולת — אינו ראוי להתכבד, ובטל לכולי עלמא. נמצא שגם בתוך גדר אחד (קורקבן) יש לחלק לפי טיב הבהמה ולפי הנוהג, וזהו עומקו של גדר "מנהג המקום והזמן".
"לא אמרו שחתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה אלא כשהיא שלמה; אבל אם נחתכה או נתרסקה — בטלה ברוב, ואפילו אירע לה כן לאחר שנתערבה, ואפילו מכירהּ עדיין. אבל אם חתכהּ או ריסקהּ כדי לבטלהּ — אינה בטלה, שאין מבטלין איסור לכתחילה."
היסוד — חשיבות תלויה בשלמות :
חשיבות החתיכה — להתכבד בה — תלויה בשלמותהּ; משנחתכה או נתרסקה, פקעה חשיבותהּ ושוב אינה "ראויה להתכבד", ובטלה ברוב. וחידוש המחבר: אפילו נחתכה לאחר שנתערבה, ואפילו עודנו מכירהּ — אף על פי כן בטלה, שהרי בשעת הביטול (משנחתכה) כבר אין בה חשיבות. (ויש לדמותו לבריה שנתרסקה — סימן ק' ס״ב — שאף היא בטלה משאבדה צורתהּ.)
החקירה — אימתי נמדדת החשיבות : האם החשיבות נמדדת בשעת התערובת (ואז, מאחר שבשעת נפילה היתה שלמה — שוב לא תתבטל), או בשעת הביטול בפועל ? והכריע המחבר כצד השני: נמדדת בשעת הביטול — על כן נחתכה לאחר התערובת, בטלה; ואף שמכירהּ, אין בכך כלום, שכבר אבדה חשיבותהּ.
חומרת "כדי לבטלהּ" — אין מבטלין איסור לכתחילה : אם חתך או ריסק את החתיכה במתכוון כדי לבטלהּ — אף שמצד עצם הדין נחתכה ובטלה — אינה בטלה, משום הכלל "אין מבטלין איסור לכתחילה". שאין מתירין לאדם לעשות מעשה (חיתוך) שכל מגמתו לבטל איסור בידים; ואם עבר ועשה כן בכוונה זו — קנסוהו, ולא הועיל מעשהו.
שני דינים בסעיף אחד : נמצא שבסעיף זה גלומים שני יסודות מנוגדים: (א) מצד גדר החשיבות — נחתכה בטלה, שכן פקעה שלמותהּ; (ב) מצד תקנת חכמים — אם נתכוון לבטל, קנסוהו ואינה בטלה, גזירה שמא ירבה לבטל איסורין בידים. וההבחנה היחידה ביניהם היא הכוונה: נחתכה מאליה או שלא לשם ביטול — בטלה; נחתכה בכוונה לבטל — אינה בטלה.
"חתיכה אסורה הראויה להתכבד שנתערבה באחרות (של היתר), ונחתכה אחת מן התערובת ואין ידוע אם האסורה היא או של היתר — אין תולין לומר שהאסורה היא שנחתכה ובטלה, אלא הכל אסור; שאם האסורה נחתכה — נתבטלה, אבל אם של היתר נחתכה — האסורה עדיין שלמה ואינה בטלה."
היסוד — ממה נפשך אין הספק מתיר :
משנחתכה אחת מן התערובת ואין ידוע אם האסורה היא — אין אומרים "תלינו שהאסורה נחתכה ובטלה, והשאר מותר". והטעם: ממה נפשך — אם האסורה היא שנחתכה, אכן נתבטלה; אבל אם אחת מן ההיתר נחתכה, הרי האסורה עדיין שלמה וקיימת בתערובת ואינה בטלה. ומאחר שאין הספק מכריע לקולא בכל צד — אין תולין, והכל אסור.
אין תולין (ט״ז ס״ק יג–יד) : מבאר הט״ז שאין כאן הקלת ספק כלל: החתיכה החתוכה לבדה — מותרת היא ממה נפשך (אם היא האסורה, נתבטלה בשעת החיתוך; ואם היתר, מותרת מאליה). אבל אין תולין את החיתוך באיסור כדי להתיר את שאר החתיכות השלמות — שכן שמא ההיתר נחתך, והאסורה השלמה עומדת ואינה בטלה. נמצא שהיתר ה"ממה נפשך" נוגע אך ורק לחתיכה החתוכה, ולא לשאר.
קושיא — מדוע לא נתלה ברוב : והלא רוב התערובת היתר ! ומדוע לא נתלה שהחתוכה היא מן הרוב (היתר), והאסורה השלמה תתבטל ברוב ההיתר ?
תירוץ — חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה ברוב : זהו עומק הסוגיא: מאחר שמדובר בחתיכה הראויה להתכבד, היא אינה בטלה ברוב כלל — אפילו באלף (סעיף א'). על כן כל זמן שהאסורה שלמה — היא אוסרת את כולן, ואין הרוב מועיל לבטלהּ. ורק אם נתברר שהיא עצמה נחתכה — פקעה חשיבותהּ ואז בטלה. ובספק — אין תולין, והכל אסור.
"קורקבנים שנתערבו ואחד מהם טריפה — יכול להכיר את הקורקבן האסור על ידי השומן (חלב) שלו, שכל קורקבן ושומנו עמו, ומשיב כל שומן לקורקבן שממנו נחתך. (סעיף ט':) וכן ראשי טלאים שנתערבו ואחד מהם טריפה — מכירוֹ על ידי החתך, שמתאים את חתך הראש הטריפה למקום שממנו נחתך."
היסוד — זיהוי בסימן מובהק :
משנתערבו דברים חשובים (קורקבנים, ראשי טלאים) ואחד מהם איסור — אין כאן ביטול, שהרי חשובים הם ואינם בטלים. אך אם אפשר לזהות את האיסור בסימן מובהק — מותר השאר. ושני סימנים:
• קורקבן — כל קורקבן ושומנו עמו; משיב כל שומן למקומו ומכיר את האסור.
• ראש — מתאים את החתך של הראש הטריפה למקום שממנו נחתך.
סימני זיהוי (ט״ז ס״ק טו) : מבאר הט״ז שהיתר זה הוא מדין סימן מובהק — שהתאמת השומן לקורקבן והחתך לראש מבררת בבירור גמור איזהו האסור. ומשנתברר האיסור בעין — שוב אין כל התערובת אסורה, אלא מסלקין את האסור והשאר מותר. נמצא שזהו ההיפך מסעיף ז': שם הספק לא נתברר ("אין תולין"), וכאן הסימן מברר ומתיר.
הרדב״ז — טריפה שנעשתה חתיכה הראויה להתכבד (פתחי תשובה ס״ק ה) : מביא הפתחי תשובה בשם הרדב״ז דין נוסף: בהמה שנמצאה טריפה לאחר שכבר נעשתה חתיכה הראויה להתכבד — אינה בטלה, שכבר חלה עליה חשיבות הראויה להתכבד. וזהו עומק גדר החשיבות: משחלה — אינה פוקעת מאליה אף כשנודע האיסור אחר כך. ולמעשה — שאל את רבך.