סימן ק״ב — דבר שיש לו מתירין אינו בטל — פסיקה למעשה
סימן ק״ב · הלכה למעשה
דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֵינוֹ בָּטֵל
פסק המחבר והרמ״א · הכרעת נושאי הכלים · פסיקת הספרדים והאשכנזים בזמננו
⚖️ פסק הלכה ולמעשה ⚖️
✦ ❖ ✦
הלכה למעשה — הפסיקה המעשית
מפסק המחבר והרמ״א, אל הכרעת הש״ך, הט״ז, הפרי מגדים
והפתחי תשובה, ועד פוסקי הספרדים והאשכנזים בני זמננו
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ב (ד' סעיפים)
עם נושאי הכלים: ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה
⚠ אזהרת רמה:
רמה זו אינה « דעת הרב »: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מכסה את יורה דעה, ולכן לא את סימן ק״ב.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה), או בתשובה מפורשת בשם של פוסקים. על יורה דעה אין לא משנה ברורה (המבארת רק את אורח חיים), ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב את יורה דעה). כל יישום מעשי (למעשה) נחתם בהפניה אל רבך: המקרים האמיתיים משלבים פרטי מציאות (מין במינו או לאו, איסור בעין או טעם בלבד, ודאות המתיר, סוג הכלי) שרק פוסק הרואה את מצבך יכול להכריע בהם.
היסוד. סימן ק״ב עוסק במקרה מיוחד: איסור שבלא ביטול יהיה ממילא מותר לאחר זמן — והאב טיפוס הוא ביצה שנולדה ביום טוב, המותרת כבר למחר. דבר כזה — דבר שיש לו מתירין (דשיל"מ) — אינו בטל לעולם, אפילו באלף — אך דווקא מין במינו. כל הסימן סובב על שתי שאלות: מה עושה דבר לדשיל"מ (מתיר ודאי או בידו), והיכן אין הדין נוהג (שלא במינו, כלי, טעם בלבד).
טעם החומרא (ט״ז ס״ק א). הט״ז מבאר שמן התורה חד בתרי בטל — איסור בטל ברוב היתר (אחרי רבים להטות). הדשיל"מ שאינו בטל אינו אלא חומרא דרבנן (רש״י, ביצה): « עד שתאכלנו [אחר כך] בהיתר, אל תאכלנו [עתה] באיסור על ידי ביטול ». העיקר אינו גוף האיסור אלא קיומו של היתר לעתיד: חבל לאכול עתה דרך ביטול את שיהיה בקרוב מותר מאליו.
חמור מבריה ומחתיכה הראויה להתכבד
הט״ז (ס״ק ג) מדגיש שהדשיל"מ חמור משאר דבר חשוב: אף בספק (ואף ספק דרבנן), הדשיל"מ אסור — ומכאן לשון סעיף א: « ואפילו ספק אם נולדה ביום טוב ». בבריה או בחתיכה הראויה להתכבד, ספק פעמים רבות מותר ; כאן לא, שכן העיקר אינו החשיבות אלא קיומו של היתר עתידי: אין מתירין ביטול עתה.
2. פסק המחבר והרמ״א — מפת הסימן
סימן ק״ב מונה 4 סעיפים. המחבר קובע את הכלל (דשיל"מ אינו בטל, תנאיו, יוצא הכלל של הכלי) ; הרמ״א (הגה) מגיה, בעיקר בסעיף ד, שם הוא קובע את גבולות הדין: האיסור צריך להיות בעין, וצריך להיות אסור מחמת עצמו. הנה המפה הכוללת, כפי שהיא עולה מתוך הלשון עצמה.
סעיף
נושא
הפסק (מעוגן בלשון)
1
דשיל"מ אינו בטל אפילו באלף
כל דשיל"מ (ביצת יו״ט, ראויה למחר) שנתערב, בין שלימה בין טרופה, אינו בטל אפילו באלף ; ואף בספק → אסור. אך שלא במינו → בטל בששים. רמ״א: מה שנותנים לתקן הקדרה / לבנו במאכל (תרנגולת שמילאוה בביצה) → אינו בטל (עיין או״ח תקיג).
2
תנאי המתיר
יש מי שאומר: דשיל"מ רק כשהמתיר עתיד לבוא על כל פנים, או בידו לעשותו בלא הפסד. מה שאינו לא זה ולא זה — אינו דשיל"מ — ומכאן ביצת ספק טריפה שאינה דשיל"מ.
3
כלי אינו דשיל"מ
כלי שנאסר בבליעה, נתערב באחרים ואינו ניכר → בטל ברוב ; ואין דנין אותו כדשיל"מ, לפי שצריך הוצאה להגעילו.
4
גבולות הדין (רמ״א)
יש מי שאומר: אין דשיל"מ במקום שהמאכל מתקלקל. רמ״א: אינו אלא באיסור בעין / ממשות ; אבל טעמו בטל. אין איסורו מחמת עצמו (דם בלוע, בשר שלא נמלח ג' ימים) → בטל. שלא היה ניכר קודם → בטל. נדר → דשיל"מ (לדידיה). חמץ בפסח → מחלוקת. המבשל בשבת → אינו דשיל"מ.
כלל הפסק של הסימן : דבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באלף — חומרא דרבנן, שמדאורייתא חד בתרי בטל ; אך דווקא מין במינו, ובתנאי שהמתיר ודאי שיבוא או בידו בלא הפסד ; ולא נאמר אלא באיסור בעין שהוא מחמת עצמו ; וכלי (שהגעלתו בהוצאה) — בטל ברוב.
3. אינו בטל אפילו באלף — ואפילו בספק
כל דבר שיש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה ביום טוב שראויה למחר, אם נתערבה באחרות בין שלימה בין טרופה אינה בטלה אפילו באלף ; ואפילו ספק אם נולדה ביום טוב ונתערבה באחרות אסורות.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ב:א
« בין שלימה בין טרופה » (ט״ז ס״ק ב). הט״ז מעיר שביצה שלימה כבר דבר שבמנין שאינו בטל (סימן פו, דבר חשוב) ; חידוש הסימן הוא שיש בה גם חומרת דשיל"מ — ומכאן הוספת המקרה טרופה (שאינה עוד « נמנית »), ובעיקר נפקא מינה לספק : דווקא משום שהוא דשיל"מ אף הספק אסור.
חמור מבריה (ט״ז ס״ק ג). הט״ז מכריע שהדשיל"מ חמור משאר דברים חשובים: אף ספק איסור דרבנן נשאר אסור. הסברה: החומרה אינה תלויה ב« ערך » החפץ (שספק היה מבטלו), אלא בכך שהיתר עתיד לבוא ; ו« אזיל לטעמיה » — אין מתירין ביטול בעוד אפשר ממילא לאכול בהיתר.
למעשה (אינו בטל באלף). איסור שיהיה מותר מאליו (ביצת יו״ט, ובכלל מה שיותר אחר יו״ט / שבת) אינו בטל במינו, אף באלף, ואף בספק: ממתינים, ואין אוכלים דרך ביטול. לדעת אם מקרך הוא אכן דשיל"מ (מתיר ודאי ? אותו מין ? איסור בעין ?) היא שאלת מציאות ודין — למעשה לעניינך, שאל את רבך.
4. מין במינו בלבד — שלא במינו בטל בששים
ואם נתערבה בשאינה מינה בטלה בששים.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ב:א ; הגה: ומיהו אם לבנו בה מאכל או שנתנה בקדרה לתקן הקדרה, כגון שמלאוה בתרנגולת, אינה בטלה (ועיין באו״ח סימן תקיג).
מדוע דווקא מין במינו (ש״ך ס״ק ד). הש״ך מבאר ש« החשיבות » של הדשיל"מ אינה מצד האיסור עצמו אלא מצד ההיתר העתידי ; שלא במינו, המין האחר שסביבו אינו « נושא את שם » האיסור, וחוזרים לכלל הרגיל — בטל בששים. הט״ז (ס״ק ה) מביא בזה את הר״ן (מין במינו דם הפר ושעיר לא בטיל). הש״ך (ס״ק ב-ג) מדייק את גדר « מינו » : בתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא (הולכים אחר השם, לא אחר הטעם — רבא, ע״ז סו).
לתקן הקדרה / לבנו במאכל (רמ״א, וט״ז ס״ק ו ; ש״ך ס״ק ו). הרמ״א מוסיף: מה שמשתמשים בו לתקן המאכל או לתקן הקדרה — כגון ביצת יו״ט שמילאו בה תרנגולת — נחשב מין במינו ואינו בטל. הט״ז מדמהו למים ומלח שבעיסה (תוספות): אף שמ« מין » אחר בצורה, מה שמשמש לתקן התבשיל נחשב כמותו. הרמ״א מפנה לאורח חיים תקיג (ביצת יו״ט), מקור לגיטימי לשמירה.
למעשה (מין במינו). הכלל « אינו בטל אפילו באלף » אינו אלא במינו ; נתערב במין אחר, הדשיל"מ בטל בששים. יוצא: מה שניתן לתקן התבשיל או הקדרה נחשב מין במינו (אינו בטל). להגדיר « מינו » ו« לתקן » דורש הגדרת התערובת בדיוק — למעשה לעניינך, שאל את רבך.
5. תנאי המתיר — מתיר ודאי או בידו
יש מי שאומר דלא אמרינן דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר עתיד לבא על כל פנים, או כשהוא בידו לעשותו בלא הפסד ; אבל דבר שאינו בידו, ואין ודאי שיבוא המתיר — אינו בכלל דבר שיש לו מתירין.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ב:ב
שני תנאי המתיר (סעיף ב)
(א) ודאי שיבוא : המתיר יבוא על כל פנים — ביצת יו״ט ודאי תותר למחר.
(ב) בידו בלא הפסד : או שהמתיר בידו לעשותו בלא הפסד.
ומאידך : מה שאינו בידו ואין ודאי שיבוא המתיר — אינו בכלל דשיל"מ — ומכאן ביצת ספק טריפה שנתערבה: אין מתיר ודאי ולא בידו → בטלה.
מדוע « יש מי שאומר » (ש״ך ס״ק ז). הש״ך תמה על לשון המחבר המסופקת, בעוד הרשב״א והטור מודים בה ; ומסיק שהדין מקובל. הט״ז (ס״ק ז) מבאר « עתיד לבוא על כל פנים » : זו ביצת יו״ט, ודאי תותר אחר כך. תנאי זה אינו טפל: הוא חותך את כל השימוש המעשי בקטגוריה.
פתחי תשובה (ס״ק ד) : על « עתיד לבוא », הצמח צדק (תשובה סט), הפרי חדש והמנחת יעקב דנים בביצת ספק טריפה : לדעת מקצת, האיסור הכולל « נולד » (היותה נולדת ביום אסור) מתפוגג אחר יו״ט, ויהיה דשיל"מ. הפרי מגדים ורבי עקיבא איגר (תשובה סה) שוקלים בנדר על נבילה. הבחנה דקה, שלא להכריע בה לבד.
פתחי תשובה (ס״ק א) : על כל דפריש — מה שפורש מתערובת של דשיל"מ. הסידורו של שבת, הצמח צדק (סט), הצל״ח והחוות יאיר מכריעים שאין אומרים « כל דפריש מרובא פריש » : הפורש אף הוא דשיל"מ ואסור. נקודה מעשית עיקרית לסעיף א-ב.
למעשה (התנאים). דבר אינו דשיל"מ אלא אם המתיר ודאי (יבוא על כל פנים) או בידו בלא הפסד. ספק איסור בעלמא שאין מובטחת התרתו (ביצת ספק טריפה) בטל כרגיל (בששים / ברוב לפי העניין). לאמוד « ודאות » או « בידו בלא הפסד » היא שאלת מציאות — למעשה לעניינך, שאל את רבך.
6. כלי אינו דשיל"מ — בטל ברוב
כלי שנאסר בבליעת איסור, ונתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב ; ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין, לפי שצריך להוציא עליו הוצאה להגעילו, וכן כל כיוצא בזה.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ב:ג
מדוע הכלי אינו דשיל"מ. היה מקום לחשוב שכלי אסור הוא דשיל"מ: « יוכל » להיות מותר על ידי הגעלה. המחבר מכריע שלא: לפי שההכשר בהוצאה (להגעילו), אין ה« מתיר » נחשב כמצוי בלא הפסד — והכלי בטל ברוב כדבר רגיל. וטעם הרשב״א: ההגעלה היא הוצאה, ולכן אין המתיר « בידו בלא הפסד » כסעיף ב.
דקדוק הש״ך (ס״ק ח). הש״ך דן בטעם « צריך הוצאה » : הפסד ההגעלה מועט (מהרי"ל) — מדוע יספיק ? הוא חולק על המהרש״ל ומדייק: העיקר תלוי גם בכך שאפשר פשוט להמתין (שהייה) עד שלא יהיה הכלי בן יומו, ואין זה « מתיר » במובן החזק. והדין למעשה: הכלי בטל ברוב.
למעשה (הכלי). כלי שנאסר בבליעה, נתערב בכלים מותרים ואינו ניכר, בטל ברוב — אינו דשיל"מ, שכן להתירו צריך הוצאה (הגעלה). אך השימוש בכלי אסור, גדר « אינו ניכר », ודרך ההכשר (הגעלה, המתנה עד שאינו בן יומו) הן שאלות מציאות — למעשה לעניינך, שאל את רבך.
7. גבולות הרמ״א — בעין מול טעם, אין איסורו מחמת עצמו
הגה: ולא אמרינן דבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא כשהאיסור בעין, או שיש בו עדיין ממשות האיסור בתערובת ; אבל טעמו בטל. וכן אם אין איסורו מחמת עצמו, בטל.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ב:ד (הגה)
מחלוקת הפסק המרכזית: רמ״א מול ש״ך (ס״ק ט-י)
רמ״א (סעיף ד): אין הדין נוהג אלא אם האיסור בעין או שיש ממשות האיסור בתערובת ; אבל טעמו בטל. וכן אם אין איסורו מחמת עצמו, בטל — ומכאן חתיכה שלא נמלחה תוך ג' ימים : אף שיש שעשאוה דשיל"מ (שמותרת בצלי), בטלה, שאינה אסורה אלא מחמת הדם הבלוע בה.
ש״ך (ס״ק ט-י): הש״ך חולק על הרמ״א : לדעתו אף הטעם אינו בטל מין במינו (נדרים נב, ר״ן, רא״ש) ; ודוחה « אין איסורו מחמת עצמו בטל ». הב״ח מחמיר כמותו. הט״ז (ס״ק י) קובע הכלל הגדול: כל איסור שעיקר היתירו ע"י ביטול אין בו דין דשיל"מ.
הכרעה. למעשה, המנהג הרווח כקולת הרמ״א : רק האיסור בעין (בעין / ממשות) אינו בטל ; טעם בעלמא בטל, ואיסור שאינו מחמת עצמו בטל. הפתחי תשובה (ס״ק ז-ח) מביא את הפני אריה (ב-ג) המחזק את הרמ״א (טעמו בטל, ואין איסורו מחמת עצמו בטל), בהסכמת הפרי מגדים. הש״ך מחמיר ; ובמקום שנוהגים כשיטתו, מחמירים. וכרגיל, כל קהל הולך אחר פוסקו.
פתחי תשובה (ס״ק ח) : על חתיכת בשר שלא נמלחה תוך ג' ימים, התשובה מאהבה (ג) והנודע ביהודה (ו) דנים בו: בטל, שאינו אסור אלא מחמת הדם שבלע (אין איסורו מחמת עצמו), לא מחמת גופו — והפרי מגדים מסכים. נקודה מעשית לסעיף ד.
למעשה (הגבולות). זכור: הכלל « הדשיל"מ אינו בטל » אינו אלא באיסור בעין ; טעם בלוע בעלמא בטל, ואיסור שאינו מחמת עצמו (דם בלוע, בשר שלא נמלח ג' ימים) בטל אף הוא — זו קולת הרמ״א, הרווחת למעשה, והש״ך מחמיר. להכריע « בעין או טעם », « מחמת עצמו או לאו » הוא עדין — למעשה לעניינך, שאל את רבך.
8. נדר, חמץ בפסח, המבשל בשבת
הגה: וכן כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב, בטל אף על פי שיש לו מתירין. ומי שנדר מדבר ונתערב אחר כך — לדידיה הוי דבר שיש לו מתירין, שיכול להתיר נדרו. ודבר שהיה לו היתר וחזר ונאסר, כגון חמץ בפסח, אינו נקרא דבר שיש לו מתירין — ויש חולקין. ואינו דשיל"מ אלא אם חוזר ומותר למי שנאסר לו ; אבל אם נשאר אסור לעולם לאחד, אף שמותר לאחרים — כגון המבשל בשבת — אינו דשיל"מ.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ב:ד (הגה)
המקרה (סעיף ד, רמ״א)
דשיל"מ ?
המקור
שלא היה ניכר קודם שנתערב (ענבים שנדרכו בשבת ביין צלול)
לא — בטל
רמ״א ; ט״ז ס״ק יא
נדר ואחר כך נתערב המאכל
כן לדידיה — שיכול להתיר נדרו
רמ״א ; ט״ז ס״ק יב ; פ״ת ס״ק י
חמץ בפסח (היה לו היתר וחזר ונאסר)
מחלוקת (מרדכי לאו / רמב״ם הן)
רמ״א ; ט״ז ס״ק יג
המבשל בשבת (נשאר אסור לעולם לו)
לא
רמ״א ; ש״ך ס״ק טו
נדר — דשיל"מ « לדידיה » (ט״ז ס״ק יב ; פתחי תשובה ס״ק י). מי שנדר מדבר, ואחר כך נתערב: לדידיה הוי דשיל"מ, שיכול לשאול לחכם ולהתיר נדרו (התרת נדרים). אך — מדייק הפתחי תשובה (ס״ק י, בשם הברית אברהם, המהרי"ט ורבי עקיבא איגר, תשובה סה) — דשיל"מ דווקא לדידיה : למי שיכול להתיר וגם נאסר לו. ושבועה אינה דשיל"מ (בית יעקב, תשובה מאהבה), שכן אין מצוה לאתשולי — אין מצוה להישאל על שבועה.
חמץ בפסח — מחלוקת (ט״ז ס״ק יג). דבר שהיה לו היתר וחזר ונאסר — כחמץ בפסח (מותר לפני ואחרי פסח) — אינו, לרמ״א, נקרא דשיל"מ ; אך יש חולקין (הרמב״ם רואה בו דשיל"מ). הט״ז מביא שהמהרש״ל מכריע כרמב״ם. הש״ך (ס״ק יג-יד) מוסיף שמחמת חומר החמץ, אינו בטל אף שלא במינו (רמב״ם, פט"ו). מחלוקת לידיעה.
המבשל בשבת (ש״ך ס״ק טו ; פתחי תשובה ס״ק יא-יב). אין דשיל"מ אלא אם חוזר ומותר למי שנאסר לו. אך המבשל בשבת (במזיד): התבשיל אסור לו לעולם, אף שמותר לאחרים במוצאי שבת — אינו דשיל"מ. הפתחי תשובה (ס״ק יא-יב) מביא את המגן אברהם תח : הדקדוק עיקרו אם נתערב בשבת עצמה.
למעשה (נדר / חמץ / שבת).נדר שנתערב חפצו הוא דשיל"מ למי שיכול להתירו (לא שבועה). חמץ בפסח שנוי במחלוקת (ועל כל פנים חומרתו מחייבת זהירות). מה שנשאר אסור לעולם לאדם (מבשל בשבת) אינו דשיל"מ. מקרים אלו תלויים מאוד במציאות ובמנהג — למעשה לעניינך, שאל את רבך.
9. פסיקת הספרדים בזמננו — הפסיקה הספרדית בת זמננו
הערת שיטה. התשובות שלהלן (יביע אומר, יחווה דעת, ילקוט יוסף, אור לציון) ממשיכות את עקרונות סימן ק״ב שלמעלה למקרים מודרניים. הן אינן בגוף הסימן ; הן מובאות כזרמי פסיקה מוכרים, לאישור אצל רב לפני כל יישום.
הפסיקה הספרדית בת זמננו (בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף, הרב בן-ציון אבא שאול) יוצאת בדיוק ממסגרת המחבר: הדשיל"מ אינו בטל מין במינו (סעיף א), רק אם המתיר ודאי או בידו (סעיף ב), הכלי בטל ברוב (סעיף ג). בגבולות סעיף ד (בעין מול טעם, אין איסורו מחמת עצמו), בית המדרש הספרדי נוטה יותר לקולת הרמ״א ולשיטת הפני אריה המובאת בפתחי תשובה: טעם בעלמא או איסור שאינו מחמת עצמו בטל.
מקרה מעשי
כיוון ספרדי (לבדיקה)
ביצת יו״ט שנתערבה (מין במינו)
אינה בטלה אף באלף, אף בספק (סעיף א) ; שלא במינה → בטלה בששים.
ביצת ספק טריפה שנתערבה
אין מתיר ודאי → בטלה (סעיף ב) ; עיין פ״ת ס״ק ד (צמח צדק / פרי חדש).
כלי אסור שנתערב / אינו ניכר
בטל ברוב — אינו דשיל"מ, שהגעלה = הוצאה (סעיף ג).
טעם בעלמא, או איסור שאינו מחמת עצמו
בטל (קולת הרמ״א נקוטה ; פני אריה, פ״ת ס״ק ז-ח).
עיגון בסימן. כל זה נובע מן הלשון: אינו בטל אפילו באלף ומין במינו (סעיף א), תנאי המתיר (סעיף ב), הכלי ברוב (סעיף ג), בעין מול טעם ואין איסורו מחמת עצמו (סעיף ד). התשובות בנות זמננו מיישמות כללים אלו על מטבחי ימינו.
10. פסיקת האשכנזים — הפסיקה האשכנזית
הערת שיטה. אותה הערה: זרמים אלו ממשיכים את הרמ״א ונושאי הכלים ; הם מובאים כמורי דרך בפסיקה, לאישור אצל רב.
הפסיקה האשכנזית יוצאת מן הרמ״א ומן האחרונים (חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד). שני קטבים שולטים בסימן זה: (1) הגהות הרמ״א בסעיף ד — האיסור צריך להיות בעין ומחמת עצמו, ואם לאו בטל, מנהג רווח ; (2) המתח עם הש״ך (ס״ק ט-י), המחמיר (אף הטעם אינו בטל מין במינו). הקהלות הנוטות אחר הש״ך / הב״ח מחמירות בטעם וב« אינו מחמת עצמו » ; הנוטות אחר הפני אריה (פ״ת ס״ק ז-ח) אוחזות בקולת הרמ״א.
מקרה מעשי
כיוון אשכנזי (לבדיקה)
דשיל"מ מין במינו
אינו בטל אף באלף / אף בספק (סעיף א ; ט״ז ס״ק א-ג).
מחלוקת מרדכי / רמב״ם ; חומרא למעשה מחמת חומר החמץ (ש״ך ס״ק יג-יד).
חב״ד — רק על פי מקורות אמיתיים. שולחן ערוך הרב אינו מכסה את יורה דעה ; ולכן אין « דעת הרב » על סימן ק״ב. למנהג חב״ד בשאלות אלו, מתייחסים לתשובות הצמח צדק ולספר המנהגים חב״ד כשהם דנים במפורש בנקודה — ונמנעים מלייחס לאדמו״ר הזקן פסק שלא כתב כאן.
11. מקרים מודרניים — מקרי ימינו
כיצד סימן ק״ב מאיר את המעשה. ארבעה כלים מן הסימן משמשים להכרעה: (1) אינו בטל אפילו באלף — מין במינו (סעיף א) ; (2) תנאי המתיר (סעיף ב) ; (3) הכלי ברוב (סעיף ג) ; (4) גבולות בעין / מחמת עצמו (סעיף ד).
המקרה
כלי הסימן
כיוון (לאישור אצל הרב)
ביצה שנולדה ביו״ט שנפלה לתבשיל ביצים
סעיף א (מין במינו)
אינה בטלה אף באלף, אף בספק ; ממתינים למחר. נתערבה במין אחר → בטלה בששים.
מאכל אסור היום, מותר אחר שבת / יו״ט
סעיף ב (מתיר ודאי)
אם המתיר ודאי → דשיל"מ, ממתינים ; אם ספק בעלמא בלא מתיר מובטח → בטל.
כלי אסור שנתערב בכלים מותרים
סעיף ג (כלי)
בטל ברוב — אינו דשיל"מ, שהכשרו בהוצאה (הגעלה).
טעם בלוע בעלמא (בלא ממשות), או בשר שלא נמלח ג' ימים
סעיף ד (טעם / מחמת עצמו)
בטל (רמ״א) ; הש״ך מחמיר — לפי הפוסק.
מאכל שנדר עליו ואחר כך נתערב
סעיף ד (נדר)
דשיל"מ לדידיה (יכול להתיר נדרו) ; שבועה → לאו.
למעשה. מצבים אלו משלבים שאלות מציאות ודין — מין במינו או לאו, מתיר ודאי או לאו, איסור בעין או טעם בלבד, סוג הכלי, אפשרות התרת נדר — שרק רבך יכול להכריע בהן בראותו את המקרה. הכלל המעשי: לשחזר בדיוק מה נתערב, באיזה מין, והאם יבוא היתר על כל פנים, ואחר כך לשאול. למעשה לעניינך, שאל את רבך.
12. סיכום מעשי — תמצית וטבלאות
טבלה — הכלל וגבולותיו, למעשה
המקרה
המידה (לדידן)
הערה
דשיל"מ שנתערב, מין במינו
אינו בטל אפילו באלף
אף בספק → אסור (ט״ז ס״ק ג)
דשיל"מ שלא במינו (מין אחר)
בטל בששים
ההיתר « אינו נושא שם » האיסור (ש״ך ס״ק ד)
ניתן לתקן הקדרה / לבנו במאכל
אינו בטל (כמין במינו)
רמ״א ; או״ח תקיג ; ט״ז ס״ק ו
מתיר שאינו ודאי ואינו בידו (ספק טריפה)
בטל — אינו דשיל"מ
סעיף ב
כלי אסור שנתערב / אינו ניכר
בטל ברוב
הגעלה = הוצאה (סעיף ג)
טעם בעלמא, או איסור שאינו מחמת עצמו
בטל (רמ״א)
ש״ך ס״ק ט-י מחמיר
נדר שנתערב
דשיל"מ לדידיה
שבועה → לאו (פ״ת ס״ק י)
חמץ בפסח / המבשל בשבת
חמץ: מחלוקת ; שבת: אינו דשיל"מ
רמב״ם/מרדכי ; ש״ך ס״ק טו
טבלה — מי אומר מה (נושאי הכלים של הסימן)
הפוסק
התרומה המכרעת (מעוגן בגוף הסימן)
מחבר (סעיפים א-ד)
דשיל"מ אינו בטל אפילו באלף, ואפילו בספק ; שלא במינו בטל בששים ; תנאי המתיר (ודאי / בידו) ; כלי בטל ברוב.
רמ״א (הגה)
לתקן הקדרה / לבנו במאכל = מין במינו (סעיף א) ; בסעיף ד: בעין / ממשות מול טעם בטל ; אין איסורו מחמת עצמו בטל ; נדר = דשיל"מ ; חמץ בפסח מחלוקת ; המבשל בשבת ≠ דשיל"מ.
ש״ך (שפתי כהן)
ס״ק ב-ג: בתר שמא אזלינן (רבא, ע״ז סו) ; ס״ק ד: שלא במינו בטל שאין החשיבות מצד האיסור ; ס״ק ח: כלי, הפסד ההגעלה (מהרי"ל, שהייה עד שאינו בן יומו) ; ס״ק ט-י: חולק על הרמ״א (אף הטעם לא בטל ; דוחה « מחמת עצמו ») ; ס״ק יג-טו: חמץ והמבשל בשבת.
ט״ז (טורי זהב)
ס״ק א: מדאורייתא חד בתרי בטל, חומרא דרבנן (רש״י ביצה) ; ס״ק ב: « בין שלימה » ונפקא מינה לספק ; ס״ק ג: חמור מבריה ; ס״ק ה: שלא במינו (ר״ן, דם הפר ושעיר) ; ס״ק ו: לתקן הקדרה (מים ומלח בעיסה) ; ס״ק י: כל שעיקר היתירו ע"י ביטול ; ס״ק יב-יג: נדר, חמץ בפסח.
פרי מגדים (פר״מ)
מסכים לפני אריה על טעמו בטל ואין איסורו מחמת עצמו בטל ; שוקל ביצת ספק טריפה (מובא פ״ת ס״ק ד, ז-ח).
פתחי תשובה (פתחי תשובה)
ס״ק א: כל דפריש (סידורו של שבת, צמח צדק סט, צל״ח, חוות יאיר) ; ס״ק ד: עתיד לבוא, ספק טריפה (פרי חדש, ר' עקיבא איגר סה) ; ס״ק ז-ח: פני אריה מחזק הרמ״א, תשובה מאהבה ונודע ביהודה (בשר שלא נמלח ג' ימים) ; ס״ק י: נדר לדידיה, שבועה ≠ דשיל"מ ; ס״ק יא-יב: חמץ והמבשל בשבת (מגן אברהם תח).
טבלה — זרמי פסיקה בני זמננו (מחוץ לגוף הסימן, לבדיקה)
ספרדים: בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, יחווה דעת), ילקוט יוסף ; אור לציון (הרב בן-ציון אבא שאול). ממשיכים את המחבר: דשיל"מ מין במינו אינו בטל, תנאי המתיר, כלי ברוב ; נוטים יותר לקולת הרמ״א בסעיף ד (טעם / שאינו מחמת עצמו בטל, פני אריה, פ״ת ס״ק ז-ח).
אשכנזים: אחרונים (חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד). ממשיכים את הרמ״א, במתח עם הש״ך: קולת הרמ״א (בעין מול טעם, מחמת עצמו) או חומרת הש״ך / הב״ח לפי פוסק הקהל.
חב״ד: אין שולחן ערוך הרב על יו״ד. מצטטים רק מקורות אמיתיים — תשובות הצמח צדק, ספר המנהגים — כשהם דנים במפורש בנקודה.