סימן ק״ג — נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מֻתָּר — פסיקה למעשה
סימן ק״ג · הלכה למעשה
דין נותן טעם לפגם
פסק המחבר והרמ״א · הכרעת נושאי הכלים · פסיקת הספרדים והאשכנזים בזמננו
⚖️ פסק הלכה ולמעשה ⚖️
✦ ❖ ✦
הלכה למעשה — הפסיקה המעשית
מפסק המחבר והרמ״א, אל הכרעת הש״ך, הט״ז, הפרי מגדים
והפתחי תשובה, ועד פוסקי הספרדים והאשכנזים בני זמננו
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ג (ז' סעיפים)
עם נושאי הכלים: ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה
⚠ אזהרת רמה:
רמה זו אינה « דעת הרב »: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מכסה את יורה דעה, ולכן לא את סימן ק״ג.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה), או בתשובה מפורשת בשם של פוסקים בני זמננו. על יורה דעה אין לא משנה ברורה (המבארת רק את אורח חיים), ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב את יורה דעה). כל יישום מעשי (למעשה) נחתם בהפניה אל רבך: המקרים האמיתיים משלבים פרטי מציאות (האם לאיסור ממשות או רק טעם, האם הקדירה בת יומה, האם הודחה, האם יש דבר חריף) שרק פוסק הרואה את מצבך יכול להכריע בהם.
📑 תוכן העניינים
שורש הסימן — מקור נטל״פ מן הגר (סעיף א')
פסק המחבר והרמ״א — מסגרת ההלכה בז' סעיפים
נטל״פ מותר ובריה לא בטלה — (סעיף א')
שיעור הפגם, רוב וממשות — ולא לשבח ולא לפגם אסור (סעיף ב')
משביח ולבסוף פוגם והקדירה — נ״ט בר נ״ט דהיתרא (סעיף ב')
פוגם בסיוע מלח ותבלין — (סעיף ג')
שמן ודבש של עכו״ם — (סעיף ד')
קדירה אינה בת יומה — הדחה וס' כנגד הדבוק (סעיף ה')
דבר חריף בקדירה שאינה בת יומה — חורפיה משבח (סעיף ו')
נותן טעם לפגם. כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר את תערובתו. ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו — שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח — אלא שפוגם את התערובת שנפל לתוכה → מותר.
רמ״א : מיהו דברים חשובים כמו בריה וכיוצא בה, אף על פי שפוגמים את התבשיל, אינם בטלים אפילו באלף.
היסוד. סימן ק״ג מורה את יסוד נותן טעם לפגם (נטל״פ): איסור שאינו נותן בתערובת אלא טעם פגום, מקולקל אינו אוסרה. כל הסימן מפרט יסוד זה: מאיזה שיעור « פוגם » די, תפקיד הממשות לעומת הטעם בלבד, דין « השביח ולבסוף פוגם », הקדירה הפוגמת מפני שאינה בת יומה, השמן והדבש של עכו״ם, והדבר החריף המבטל את הפגם.
מקור הדין (ט״ז ס״ק א). הט״ז לומד נטל״פ מן הפסוק לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה: נבילה הראויה לגר (לגר תושב, שמותר לתתה לו) נקראת נבילה ; ושאינה ראויה — פגומה, שאינה ראויה לאכילה — אינה בכלל נבילה. אם כן איסור הנותן רק טעם פגום הרי הוא כנבילה שנפגמה: אינו אוסר. וכך מעמיד הט״ז את מסגרת טעם / רוב השולטת בסעיף ב.
מדוע « אף שאין טעמו פגום מחמת עצמו »
המחבר כולל שני מקרים: (א) דבר הפגום מצד עצמו (כגון איסור שכבר הסריח) ; (ב) דבר משובח בעצמו שכשנפל לתערובת זו פגמהּ. בשני המקרים → מותר, שהעיקר הוא הטעם שנותן בפועל בתערובת. זהו ציר הסימן המעשי: דנים בתוצאה שבקערה, לא באיסור כשלעצמו.
2. פסק המחבר והרמ״א — מפת הסימן
סימן ק״ג מונה 7 סעיפים. המחבר קובע את מסגרת נותן טעם לפגם — מתי הטעם הפגום מתיר, ומתי אינו מתיר (ממשות ברוב, השביח ולבסוף פוגם, דבר חריף) ; הרמ״א (הגה) מגיה בעיקר בעניין הבריה, השמן והדבש, וקדירת בשר בחלב. הנה המפה הכוללת, כפי שהיא עולה מתוך הלשון עצמה.
סעיף
נושא
הפסק (מעוגן בלשון)
1
נטל״פ מותר
כל שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו ; ואף שמשובח בעצמו, אם פוגם את התערובת → מותר. רמ״א: בריה (ודבר חשוב כיוצא בה), אף שפוגמת, אינה בטלה אפילו באלף (או״ה כלל ל״ב).
2
שיעור הפגם ; רוב ; השביח ולבסוף פוגם ; הקדירה
אין צריך לפגום לגמרי: « פוגם קצת » די. ויש מי שאומר: דווקא איסור מועט בהיתר מרובה ; איסור מרובה / מחצה על מחצה → צריך פגם גמור. אבל אם אין ממשות אלא טעם בלבד → מותר אף ברוב. השביח ולבסוף פוגם או להפך → אסור. רמ״א: הקדירה אסורה ; כף→מאכל שני פוגם = הקדירה אינה אסורה ; יורה של דבש + רגלי דבורים → אינה נאסרת.
3
פוגם בסיוע (מלח / תבלין)
אף שאין האיסור פוגם מצד עצמו אלא על ידי המלח או התבלין הכתושים → אף על פי כן מותר.
4
שמן ודבש של עכו״ם
שמן ודבש של עכו״ם, אף שנתבשלו, מותרים: הבשר פוגם את השמן ומסריחו, וכן הדבש. רמ״א: י״א שאין הבשר פוגם אלא המשקה הנעשה מדבש, לא הדבש עצמו ; ובמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר. בשר או חלב ביין = נטל״פ → מותר.
5
קדירה אינה בת יומה
כל קדירה שאינה בת יומה — טעמה פגום ואינה אוסרת. בת יומה כל זמן שלא עבר מעת לעת מבישול האיסור. ובלבד שתהא מודחת, שלא יהא עליה שומן בעין (שהוא כחתיכת איסור שאינה פגומה). יש מתירין אף בישל קודם שהדיח. רמ״א: ס' כנגד הדבוק → הכל מתירין ; וכן נהוג.
6
דבר חריף בקדירה שאינה בת יומה
יש מי שאומר: פלפלין בקדירת איסור שאינה בת יומה → הכל אסור, שחורפיה משבח [מבטל הפגם] (הכרעת הב״י).
7
בב״ח ומים ; חתיכה נעשית נבילה
קדירה בלועה מבשר וחלב שתוך מעת לעת הוחמו בה מים → כבת יומה עד שיעבור מעת לעת מששפת בה את המים. רמ״א: אבל אם עברה לינה → מותר ; וכן אם עברה לינה בין בשר לחלב ; וכן בשאר איסורים מטעם חתיכה נעשית נבילה (עיין סימן צב) ; ובמקום הפסד מתירין בשאר איסורים מכל מקום, ובלבד שיש מעת לעת מששבישלו האיסור.
כלל הפסק של הסימן : נותן טעם לפגם מותר — איסור שאינו נותן בתערובת אלא טעם פגום אינו אוסרה. ויסוד אחד החותך את הסימן: ההבחנה בין טעם בלבד (פוגם אף ברוב) ובין ממשות ברוב (צריך פגם גמור) ; וצריך שיפגום מתחילתו ועד סופו ; ודבר חריף או בריה מוציאים מן הכלל.
3. נטל״פ מותר ובריה לא בטלה — הכלל ויוצא מן הכלל
כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו. ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו, שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח, אלא שפוגם תערובתו — מותר.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ג:א ; הגה: מיהו דברים חשובים כמו בריה וכיוצא בה אינם בטלים אפילו באלף (או״ה כלל ל״ב).
המחבר והרמ״א. המחבר מעמיד את הכלל הפשוט: טעם פגום אינו אוסר, ואף בדבר המשובח בעצמו הפוגם רק את התערובת הזו. הרמ״א מוסיף מיד את היוצא מן הכלל: בריה (בעל חיים שלם) או דבר « חשוב » שאינו בטל (עיין סימן ק, קא) — אף שפוגם את המאכל — אינו בטל אפילו באלף: מה שאינו בטל מחמת חשיבות אינו בטל גם מחמת היותו פגום.
הבריה הפגומה — ט״ז ס״ק ב ומחלוקת האחרונים
ט״ז (ס״ק ב): מחלק. בריה הפגומה בעצמה → בטלה (איבדה מעמדה). אך בריה הנשארת משובחת בעצמה ורק פוגמת את המאכל → אינה בטלה, אף באלף — וזהו המקרה שכוונת הרמ״א.
פתחי תשובה (ס״ק א): מביא אחרונים (פנים מאירות, חות יאיר, תפארת למשה) החולקים על הרמ״א וסוברים שבריה אף פגומה אינה בטלה. וכן דבר שיש לו מתירין (דשיל״מ) אף פגום אינו בטל — שאין זה מטעם חשיבות (כנגד הפרי מגדים).
למעשה (נטל״פ ובריה). כלל היסוד: איסור הנותן בתערובת רק טעם פגום אינו אוסרה. אך זכור את היוצא מן הכלל של הרמ״א (וביתר חומרה של הפתחי תשובה): בריה ודבר שיש לו מתירין אינם בטלים, אף פגומים. לדעת אם האיסור בריה, והאם הוא « פגום בעצמו » או רק « פוגם את התערובת », היא שאלת מציאות — ולמעשה, שאל את רבך.
4. שיעור הפגם, רוב וממשות — ולא לשבח ולא לפגם אסור
אין הפגם צריך שיהא פוגם לגמרי עד שלא יהא ראוי לאכילה, אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר. ויש מי שאומר דדוקא איסור מועט בהיתר מרובה ; אבל איסור מרובה בהיתר מועט, ואפילו מחצה על מחצה, אין אומרים נותן טעם לפגם ומותר עד שיפגום לגמרי. ואם אין שם ממשות האיסור אלא טעמו בלבד — מותר.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ג:ב
המצב
האם לאיסור ממשות?
שיעור הפגם הנדרש
איסור מועט, היתר מרובה
כן (ממשות)
« פוגם קצת » די → מותר
איסור מרובה, או מחצה על מחצה
כן (ממשות)
צריך פגם גמור (שלא יהא ראוי לאכילה)
איסור בלא ממשות, רק טעמו (טעמו בלבד)
לא — טעם בלבד
« פוגם קצת » די, אף איסור מרובה → מותר
לא לשבח ולא לפגם אסור (ש״ך ס״ק ב). הש״ך מעמיד גדר מכריע: « פוגם קצת » די, אבל איסור שאינו לא משביח ולא פוגם (לא לשבח ולא לפגם, בלא טעם נחוש) אסור — אינו נהנה מהיתר נטל״פ. ראייתו: הגיד הנשה שאין בו טעם וצריך מכל מקום שישים (ירושלמי תרומות). הש״ך מוסיף (ס״ק ג) שאין חילוק בין נמחה ללא נמחה: טעם כעיקר דאורייתא, אבל טעם פגום אינו טעם אמיתי.
טעם בלבד מול ממשות ברוב (ט״ז ס״ק ג). כל ההבחנה שבסעיף תלויה בממשות. כשאין לאיסור אלא טעם (בלא גוף), אף ברוב → נטל״פ מתיר. אך כשיש לו ממשות והוא ברוב (או מחצה), חוששים שנהנה מן הכמות, וצריך פגם גמור. הט״ז מדייק שהציר (המוהל) נחשב כגוף, ולא כטעם בעלמא.
החוכך — כשהכמות גוברת על הטעם הפגום (ט״ז ס״ק ד). המחבר מביא דעה החוככת ומחמירה (יש מי שחוכך): אם האיסור הרבה את שיעור ההיתר עד שנהנים יותר מן הכמות שנוספה ממה שהוא פוגם בטעם → אסור, עד שיפגום לגמרי. הט״ז (ס״ק ד) מעגן נקודה זו: הנאת הכמות עלולה לגבור על נזק הטעם.
למעשה (שיעור הפגם). אם לאיסור ממשות והוא מרובה או מחצה על מחצה, אל תסמוך על פגם חלקי: צריך טעם פגום לגמרי. אם אין לו אלא טעם (בלא גוף), פגם קל די אף ברוב. אבל שים לב: בלא שום טעם (לא לשבח ולא לפגם) → אסור, ואיסור ה« נהנה מן הכמות » אסור. לאמוד את הממשות, הציר ויחס הכמות/טעם היא שאלת מציאות — ולמעשה, שאל את רבך.
5. משביח ולבסוף פוגם והקדירה — צריך לפגום מתחילתו ועד סופו
וכל זה כשפוגם מתחילתו ועד סופו ; אבל אם השביח ולבסוף פוגם, או פוגם ולבסוף השביח — אסור.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ג:ב
מתחילתו ועד סופו (ט״ז ס״ק ה). היתר נטל״פ אינו אלא אם האיסור פוגם מתחילתו ועד סופו. אם השביח ולבסוף פוגם (השביח ולבסוף פוגם) או פגם ולבסוף השביח (פוגם ולבסוף השביח) → אסור: ברגע מסוים השביח, והשבח אינו נעלם. הט״ז (ס״ק ה) ממחיש בחומץ של יין נסך שנפל לגריסין: משביח תחילה ואחר כך נפגם — ולכן אסור.
הקדירה, הכף והיורה (רמ״א, סעיף ב)
הקדירה אסורה: אף שהאיסור נטל״פ והמאכל מותר, הקדירה אסורה. אם בישלו בה אחר כך, תוך מעת לעת, מאכל שהאיסור הראשון משביח בו → המאכל השני אסור אם אין שישים כנגד האיסור הראשון.
הכף — נ״ט בר נ״ט דהיתרא (ט״ז ס״ק ו): אם הגיס את המאכל הראשון בכף ואחר כך תחב את הכף במאכל שני שגם בו פוגמת → הקדירה (כאן, הכף) אינה אסורה: זהו נ״ט בר נ״ט דהיתרא (טעם בר טעם מצד ההיתר). הט״ז אף משיג על לשון הרמ״א ומפנה לאו״ה כלל ל״ב.
היורה בלא טעם: דבר שאין בו טעם כלל, כיורה שמתיכים בה את הדבש, אף שיש בה רגלי הדבורים → היורה אינה נאסרת (אין מי שייתן טעם).
פתחי תשובה (ס״ק ג): מביא את הנודע ביהודה (מהדורא קמא יו״ד ל״א) במקרה קרוב — יין שנתבשל בקדירת בשר בחלב בת יומה ונגיסוהו בכף חולבת: עיון בטעם הנמסר ובמעמד היין. פרט פסיקה לזכירה, שלא להכריע בו לבד.
למעשה (משביח ולבסוף פוגם והקדירה). היתר נטל״פ נופל מרגע שהאיסור השביח בנקודה כלשהי, אף שהתוצאה הסופית פגומה. ואף שהמאכל מותר, הקדירה עלולה להישאר אסורה: לבישול הבא תוך מעת לעת משערים בשישים כנגד האיסור הראשון. להכיר אם האיסור « משביח ולבסוף פוגם », ומעמד הכף (נ״ט בר נ״ט), היא שאלת מציאות — ולמעשה, שאל את רבך.
6. פוגם בסיוע מלח ותבלין — האיסור הפוגם רק על ידי סיוע
אפילו אין האיסור פוגם מצד עצמו אלא על ידי דבר אחר, כגון איסור שנפל לקדירה שיש בה מלח או תבלין כתושים הרבה, ובלא המלח והתבלין לא היה כח באיסור לפגום — אף על פי כן מותר.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ג:ג
כיון שבפועל פוגם (ש״ך ס״ק יב). אף שהאיסור לבדו אין בכוחו לפגום, ואינו פוגם אלא בצירוף המלח או התבלין הכתושים המרובים → אף על פי כן מותר, שהעיקר הוא התוצאה בפועל. הש״ך (ס״ק יב) מוסיף שאף ההיפך נכון: אם האיסור משביח לבדו אך בצירוף המלח/התבלין סופו לפגום → גם בזה הולכים אחר התוצאה הסופית. דנים בטעם הנעשה בפועל בתערובת, לא בכוח העצמי של האיסור.
למעשה (הפגם בסיוע). הקריטריון הוא הטעם הנעשה בפועל במאכל: אם בפועל הכל פגום — אף בעזרת המלח או התבלין — נטל״פ מתיר. לדעת אם התוצאה אכן פגומה « מתחילתו ועד סופו » (ולא « משביח ולבסוף פוגם ») נשארת שאלת מציאות — ולמעשה, שאל את רבך.
7. שמן ודבש של עכו״ם — השמן והדבש של גוי
שמן ודבש של עובד כוכבים, אף על פי שנתבשלו, מותרים, מפני שהבשר פוגם השמן ומסריחו, וכן הדבש.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ג:ד ; הגה: וי״א דאין הבשר פוגם הדבש עצמו אלא המשקה הנעשה מדבש (מהרי״ל), ובמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר. ובשר או חלב ביין הוי נ״ט לפגם ומותר.
השמן והדבש — המחלוקת (ש״ך ס״ק יג-יד)
מחבר: השמן והדבש של עכו״ם, אף שנתבשלו (כגון עם בשר אסור), מותרים, שהבשר פוגם את השמן (מסריחו) וכן הדבש — נטל״פ.
ש״ך (ס״ק יג-יד, ארוכה): מחלק. בשמן, כולם סוברים שהבשר נותן טעם נ״ט לשבח (משביח) — ואף על פי כן מתירים, מטעמים אחרים (תוס', רא״ש, מרדכי, או״ה) ; ואף שמן שלוק נשאר נ״ט לשבח. בדבש לעומת זה זהו נטל״פ אמיתי (הבשר פוגמו). מכאן חילוק הרמ״א.
רמ״א: י״א (מהרי״ל) שאין הבשר פוגם את הדבש עצמו, אלא רק משקה הנעשה מדבש ; ובמקום שאין הפסד מרובה → יש להחמיר. ובשר או חלב ביין = נטל״פ → מותר.
ט״ז (ס״ק ז): על הדבש, הט״ז מביא את שאלת הבית יוסף — לפעמים מבשלים דבש עם בשר והתוצאה משובחת (מחמת התבלין, הבצלים), ולכאורה סותר נטל״פ ; ומחלוקת מרדכי / מהרי״ל על הדבש עצמו מול משקה הדבש. לעיון לפני כל יישום.
פתחי תשובה (ס״ק ו): על חלב ביין (חלב לבן ביין) — מחלוקת לפי טיב הטעם הנמסר: צירה (שמחמיץ) מול קמץ (שמכווץ) ; הבית יהודה סובר שבשני המקרים זהו נטל״פ → מותר.
למעשה (שמן, דבש, יין). המחבר מתיר שמן ודבש של עכו״ם כנטל״פ. אך הרמ״א מחלק בין הדבש עצמו למשקה הדבש, ומבקש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה ; וטיב הטעם המדויק (לשבח / לפגם) בשמן מול הדבש שנוי במחלוקת ארוכה. להכריע מקרה אמיתי (איזה מוצר, נתבשל עם מה, כמה הפסד) עובר דרך פוסק — ולמעשה, שאל את רבך.
8. קדירה אינה בת יומה — הקדירה שאינה « בת יומה »
כל קדירה שאינה בת יומה, טעמה פגום ואינה אוסרת. ואינה נקראת בת יומה אלא כל זמן שלא שהתה מעת לעת מאחר שבישלו בה האיסור ; ובלבד שתהא מודחת, שלא יהא עליה שומן בעין.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ג:ה
המפתח המעשי: מעת לעת (24 שעות). קדירה אינה בת יומה אלא כל זמן שלא עברו 24 שעות מאז שבישלו בה את האיסור. לאחר מכן, הטעם שבלעה נחשב פגום, ואם בישלו בה אז → המאכל מותר (נטל״פ). זהו המפתח המעשי לכל ענין כלים שאינם כשרים « שלא נשתמשו בהם 24 שעות »: טעמם השיורי נחשב מקולקל.
תנאי ההדחה והשומן בעין (ט״ז ס״ק ח). היתר זה אינו אלא בתנאי שהקדירה מודחת (מודחת), בלא שומן בעין על פניה: ששומן בעין הוא כחתיכת איסור שאינה פגומה ואוסר. הט״ז (ס״ק ח) מדגיש ששומן בעיןלעולם אינו נפגם, אף לאחר ימים (רשב״א כנגד הר״ן — וקיימא לן כרשב״א). המחבר מביא גם יש מתירין אף שבישל קודם שהדיח.
שישים כנגד הדבוק (ש״ך ס״ק טו-טז). הרמ״א מוסיף: אם יש שישים כנגד הדבוק עליה, הכל מתירין, כיון שאינה בת יומה — « וכן נהוג ». הש״ך (ס״ק טו-טז) מבאר: הקדירה צריכה להיות מודחת ; והוא חולק על המהרש״ל שהחמיר — שלש״ך שישים כנגד הדבוק די היטב כשהקדירה אינה בת יומה.
למעשה (אינה בת יומה). זכור את שני התנאים: (1) עברו 24 שעות שלמות מבישול האיסור (אז הטעם « פגום ») ; (2) הקדירה מודחת, בלא שומן בעין על פניה, ושישים כנגד כל דבוק. ואין זה פוטר כמובן מן ההגעלה הנדרשת בלאו הכי להכשיר את הכלי: כאן מדובר במעמד המאכל שנתבשל בטעות בקדירה כזו. לאמוד « בת יומה או לא », « מודחת », « שומן בעין », « שישים כנגד הדבוק » היא שאלת מציאות — ולמעשה, שאל את רבך.
9. דבר חריף בקדירה שאינה בת יומה — החריף מבטל הפגם
יש מי שאומר שאם נתן פלפלין בקדירה של איסור שאינה בת יומה — הכל אסור, מפני שחורפיה משבח.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ג:ו
חורפיה משבח (ט״ז ס״ק ט). אם נתנו פלפלין — או דבר חריף — בקדירה של איסור אף שאינה בת יומה, הכל אסור: כוחו החריף (חורפיה) « משבח » והופך את הטעם הפגום לטעם משובח, ומבטל את הנאת נטל״פ. כך הכריע הבית יוסף. הט״ז (ס״ק ט) מדייק שצריך רוב חריף כדי לחולל זאת, ומפנה לדיני דבר חריף בסימן צה:ב וצו.
למעשה (דבר חריף). נוכחות דבר חריף (פלפל, שום, בצל חזק, לימון וכו') הופכת את ההכרעה: הוא « מעורר » ומשביח את הטעם הבלוע, והיתר הקדירה שאינה בת יומה נופל — הכל נאסר (בכפוף לרוב חריף). זהו מכשול מעשי שכיח במטבחים אמיתיים. להגדיר מאכל כדבר חריף, ולאמוד את הרוב חריף, שייך לסימנים צה-צו ולפוסק שלך — ולמעשה, שאל את רבך.
10. בשר וחלב ומים, חתיכה נעשית נבילה — והלינה
קדירה בלועה מבשר ומחלב שנתבשלו בה זה אחר זה, ובתוך מעת לעת הוחמו בה מים — הרי היא כבת יומה עד שיעבור מעת לעת מששפת בה את המים.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ג:ז ; הגה: אבל אם עברה לינה — מותר ; וכן אם עברה לינה בין בישול הבשר לחלב ... וכן הדין בשאר איסורים, מטעם חתיכה נעשית נבילה (עיין סימן צב).
בב״ח: מונים מחדש מעת לעת מן המים (ט״ז ס״ק י-יא). קדירה הבלועה מבשר ומחלב (זה אחר זה) שבתוך מעת לעת (קודם שעברה לינה) שימשה לחימום מים → נחשבת בת יומה עד שיעברו מעת לעת מששפת בה את המים. מדוע? כי בבב״ח, מרגע שהקדירה אסורה, המים שמחממים בה תוך מעת לעת נעשים כנבילה (חתיכה נעשית נבילה): מונים מ« יום » חדש. הט״ז (ס״ק י-יא) מבאר חנ״נ זה המיוחד לבב״ח ויחסו לסימן צב.
הרמ״א, הלינה, ושאר האיסורים
רמ״א (לינה): אבל אם עברה לינה → מותר ; וכן אם עברה לינה בין בישול הבשר לחלב, אף אם חימם המים מיד אחר כך → אותו דין. הלינה היא הפוגמת ומפיגה את הטעם (ש״ך ס״ק יט).
שאר האיסורים: וכן הדין בכל האיסורים, מטעם חתיכה נעשית נבילה (עיין סימן צב). אך הש״ך (ס״ק יח) חולק על חנ״נ המיוחד לבב״ח: הוא אינו מודה שצריך חנ״נ מיוחד, וסובר שמעת לעת מחימום המים נדרש בכל האיסורים.
במקום הפסד (ש״ך ס״ק כ): במקום הפסד מתירים בכהאי גוונא בשאר איסורים מכל מקום, ובלבד שיש מעת לעת מששבישלו את האיסור (הש״ך מפנה ללח בלח שבסימן צב:ד).
פתחי תשובה (ס״ק ב): על המאכל השני שנתבשל בקדירה כזו — מחלוקת. הכנסת יחזקאל אוסר (מטעם חנ״נ: המאכל השני נעשה בעצמו נבילה) ; הגבעת שאול מתיר, מטעם אין הנאסר חמור מהאוסר. והפתחי תשובה מכריע להתיר.
למעשה (בב״ח, מים, לינה). בבשר בחלב, מונה מעת לעת מתחדש בכל בליעה (המים שחוממו נעשים כנבילה) ; אך לינה שעוברת « פוגמת » ומתירה. בשאר איסורים, הש״ך נוקט מעת לעת מבישול האיסור, ומקל במקום הפסד. לשחזר את הרצף המדויק (בשר ואחר כך חלב, חימום מים, עברה לינה) היא שאלת מציאות — ולמעשה, שאל את רבך.
11. פסיקת הספרדים והאשכנזים בזמננו — הפסיקה בת זמננו
הערת שיטה. התשובות שלהלן (יביע אומר, יחווה דעת, ילקוט יוסף, אור לציון ; אגרות משה ואחרוני אשכנז) ממשיכות את עקרונות סימן ק״ג שלמעלה למקרים מודרניים. הן אינן בגוף הסימן ; הן מובאות כזרמי פסיקה מוכרים, לאישור אצל רב לפני כל יישום.
ספרדים. הפסיקה הספרדית (בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף, הרב בן-ציון אבא שאול) יוצאת בדיוק ממסגרת המחבר: נטל״פ מתיר, ונשענים בנקל על האינה בת יומה (מעת לעת + מודחת) ועל נ״ט בר נ״ט להקל למעשה, במיוחד בהפסד מרובה. בית המדרש הספרדי ידוע בסמיכתו על נטל״פ במקום שמנהג אשכנז מחמיר ; אך הוא נוקט במלואם את היוצאים מן הכלל שבלשון: הבריה שאינה בטלה, הדבר חריף המבטל את הפגם, והצורך בפגם מתחילתו ועד סופו.
אשכנזים. הפסיקה האשכנזית יוצאת מן הרמ״א ומן האחרונים (חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד, ולמאה ה-20 האגרות משה). שני קווים של הרמ״א שולטים כאן: (1) הבריה והדבר שיש לו מתירין אינם בטלים, אף פגומים (מחוזק בפתחי תשובה) ; (2) הקפדה על השומן בעין ועל השישים כנגד הדבוק בקדירה שאינה בת יומה. בבב״ח ומים, המנהג כחנ״נ והלינה, עם קולת הש״ך במקום הפסד.
מקרה מעשי
כיוון (ספרדי / אשכנזי, לבדיקה)
מאכל שנתבשל בקדירה שלא נשתמשו בה 24 שעות
נטל״פ → מותר, בתנאי מודחת ובלא שומן בעין ; שישים כנגד הדבוק. (אינו פוטר מהגעלה להכשיר את הכלי.)
איסור מרובה עם ממשות
צריך פגם גמור ; פגם חלקי אינו די (סעיף ב).
נוכחות דבר חריף (פלפל, שום, לימון)
החריף מבטל את הפגם → הכל אסור (סעיף ו, סימן צה:ב, צו).
בריה / דשיל״מ אף פגומים
אינם בטלים, אף באלף (רמ״א, פ״ת ס״ק א).
קדירת בב״ח שחיממה מים, ואחר כך לינה
לאחר לינה → מותר ; ואם לאו מונים מעת לעת מן המים (חנ״נ ; הש״ך מקל במקום הפסד).
עיגון בסימן. כל זה נובע מן הלשון: נטל״פ מותר (סעיף א), ההבחנה טעם / ממשות ולא לשבח ולא לפגם (סעיף ב), הפגם בסיוע (סעיף ג), השמן והדבש (סעיף ד), האינה בת יומה המודחת ושישים כנגד הדבוק (סעיף ה), הדבר חריף (סעיף ו), והבב״ח ומים / חתיכה נעשית נבילה (סעיף ז). התשובות בנות זמננו מיישמות כללים אלו על מטבחי ימינו.
חב״ד — רק על פי מקורות אמיתיים. שולחן ערוך הרב אינו מכסה את יורה דעה ; ולכן אין « דעת הרב » על סימן ק״ג. למנהג חב״ד בשאלות אלו, מתייחסים לתשובות הצמח צדק ולספר המנהגים חב״ד כשהם דנים במפורש בנקודה — ונמנעים מלייחס לאדמו״ר הזקן פסק שלא כתב כאן.
12. סיכום מעשי — תמצית וטבלאות
טבלה — נותן טעם לפגם, למעשה
המקרה
המידה / הכלל
הערה
טעם פגום הניתן בתערובת
נטל״פ → מותר
אף משובח בעצמו אם פוגם תערובת זו (סעיף א)
איסור עם ממשות, מרובה / מחצה
צריך פגם גמור
טעם בלבד → מותר אף ברוב (סעיף ב)
בלא שום טעם (לא לשבח ולא לפגם)
אסור
ראיית הגיד הצריך שישים (ש״ך ס״ק ב)
השביח ולבסוף פוגם (או להפך)
אסור
צריך לפגום מתחילתו ועד סופו (ט״ז ס״ק ה)
קדירה אינה בת יומה (מעת לעת), מודחת
מותר (נטל״פ) ; שישים כנגד הדבוק
בלא שומן בעין על פניה (ט״ז ס״ק ח)
נוכחות דבר חריף
אסור (חורפיה משבח)
צריך רוב חריף (ט״ז ס״ק ט, צה:ב)
בריה / דשיל״מ אף פגומים
אינם בטלים, אף באלף
רמ״א ; פ״ת ס״ק א
קדירת בב״ח + מים, בלא לינה
מעת לעת מן המים (חנ״נ)
לאחר לינה → מותר (ש״ך ס״ק יח-יט)
טבלה — מי אומר מה (נושאי הכלים של הסימן)
הפוסק
התרומה המכרעת (מעוגן בגוף הסימן)
מחבר (סעיפים א-ז)
נטל״פ מותר ; שיעור הפגם ורוב/ממשות ; השביח ולבסוף פוגם ; פוגם בסיוע ; שמן ודבש ; אינה בת יומה + הדחה ; דבר חריף (יש מי שאומר) ; בב״ח ומים.
רמ״א (הגה)
בריה / דבר חשוב אינו בטל אף באלף (סעיף א) ; הקדירה אסורה, כף = נ״ט בר נ״ט, יורה בלא טעם (סעיף ב) ; הדבש עצמו מול משקה דבש, בשר/חלב ביין (סעיף ד) ; שישים כנגד הדבוק — וכן נהוג (סעיף ה) ; לינה וחנ״נ לכל האיסורים (סעיף ז).
ס״ק א (מקור נטל״פ מן הגר ; מסגרת טעם/רוב) ; ס״ק ב (בריה פגומה בעצמה בטלה, ואם לאו לא) ; ס״ק ג (ציר = כגוף) ; ס״ק ד (החוכך: הנאת הכמות > הפגם) ; ס״ק ה (השביח ולבסוף פוגם — חומץ יין נסך) ; ס״ק ו (כף→קדירה = נ״ט בר נ״ט דהיתרא) ; ס״ק ז (הדבש, שאלת הב״י) ; ס״ק ח (שומן בעין אינו נפגם) ; ס״ק ט (חורפא, רוב חריף, צה:ב) ; ס״ק י-יא (בב״ח ומים, חנ״נ, לינה).
פרי מגדים (פר״מ)
בעניין ביטול הדברים החשובים והדשיל״מ הפגום — נידון בפתחי תשובה (ס״ק א).
פתחי תשובה (פתחי תשובה)
ס״ק א (בריה אף פגומה לא בטלה — פנים מאירות, חות יאיר, תפארת למשה ; דשיל״מ פגום לא בטיל, כנגד הפרי מגדים) ; ס״ק ב (מאכל שני: כנסת יחזקאל אוסר מול גבעת שאול מתיר — פ״ת מתיר) ; ס״ק ג (נודע ביהודה ל״א, יין + כף חולבת) ; ס״ק ו (חלב ביין — צירה מול קמץ ; בית יהודה).
טבלה — זרמי פסיקה בני זמננו (מחוץ לגוף הסימן, לבדיקה)
ספרדים: בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, יחווה דעת), ילקוט יוסף ; אור לציון (הרב בן-ציון אבא שאול). ממשיכים את המחבר: נטל״פ מתיר, סמיכה על האינה בת יומה (מעת לעת + מודחת) ועל נ״ט בר נ״ט, במיוחד בהפסד מרובה ; אך נוקטים את הבריה, הדבר חריף, והצורך בפגם מתחילתו ועד סופו.
אשכנזים: אגרות משה (הרב משה פיינשטיין) ואחרונים (חכמת אדם, ערוך השולחן יו״ד). ממשיכים את הרמ״א: בריה / דשיל״מ אינם בטלים אף פגומים, הקפדה על שומן בעין ושישים כנגד הדבוק, חנ״נ ולינה בבב״ח.
חב״ד: אין שולחן ערוך הרב על יו״ד. מצטטים רק מקורות אמיתיים — תשובות הצמח צדק, ספר המנהגים — כשהם דנים במפורש בנקודה.
מעיקר הדין, זכור את היסוד: נותן טעם לפגם מותר — טעם פגום אינו אוסר — עם ההבחנה המכרעת בין איסור שאין בו אלא טעם (פגם קל די) ובין איסור בממשות ברוב (צריך פגם גמור).
למעשה, קדירה שאינה בת יומה (מעת לעת, מודחת, שישים כנגד הדבוק) « פוגמת » ואינה אוסרת — אבל דבר חריף מבטל את הפגם, ומאכל « משביח ולבסוף פוגם » נשאר אסור.
זכור את היוצאים מן הכלל: הבריה והדבר שיש לו מתירין אינם בטלים אף פגומים ; ובבב״ח, המים שחוממו מחדשים את מעת לעת, והלינה מתירה.
ולכל מקרה אמיתי — ממשות או טעם, בת יומה או לא, נוכחות חריף, רצף הבב״ח — ההלכה למעשה עוברת דרך רבך. ולמעשה, שאל את רבך.