סימן ק״ד — עכבר שנפל למשקה

📑 מתווה הלימוד

1. טקסט המחבר — 3 הסעיפים

סימן 104 ממשיך ישירות את הדיון בנותן טעם לשבח / נותן טעם לפגם (האיסור שמשביח או פוגם את הטעם) שנפתח בסימן 103. המחבר (רבי יוסף קארו) מיישם זאת על מקרה אופייני : עכבר (עכבר) שנפל ליין, לשכר או לחומץ, ואחר כך על משקים שמנים ולבסוף על הדברים המאוסים. הכול תלוי בטבע העכבר (שדה או עיר), בכבוש (מעת לעת?), באפשרות לסנן את מה שהתפורר, ובכך אם המשקה משביח או פוגם. הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף את הגהותיו (הגה). נכיר את שלושת הסעיפים.

סעיף 1 — עכברא דדברא / דמתא ; שאי אפשר לבררו

סעיף 1 — נ״ט לשבח / ספק, כבוש מעת לעת ודבר הניכר שאי אפשר לבררו 📋 העתקה

עַכְבָּרָא דְּדַבְרָא נוֹתֵן טַעַם לְשֶׁבַח הוּא, שֶׁהֲרֵי עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים. אֲבָל עַכְבָּרָא דְּמָתָא מְסֻפָּק לָנוּ אִם מַשְׁבִּיחַ בְּשֵׁכָר וְחֹמֶץ אוֹ אִם הוּא פּוֹגֵם. וּלְפִיכָךְ אִם נָפַל לְשֵׁכָר אוֹ לְחֹמֶץ בְּצוֹנֵן וְהֱסִירוֹ שָׁלֵם, אִם לֹא שָׁהָה בְּתוֹכוֹ מֵעֵת לְעֵת — מֻתָּר. אֲבָל אִם הָיָה רוֹתֵחַ, אוֹ אֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן וְשָׁהָה בְּתוֹכוֹ מֵעֵת לְעֵת — בֵּין שֶׁהֱסִירוֹ שָׁלֵם, בֵּין שֶׁנֶּחְתַּךְ לַחֲתִיכוֹת דַּקּוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְסַנְּנוֹ בְּמַסְנֶנֶת עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ כְּלוּם, אוֹ שֶׁנִּמּוֹחַ לְגַמְרֵי וְנַעֲשָׂה מַשְׁקֶה — מֻתָּר עַל יְדֵי שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד הָעַכְבָּר. וְאִם נֶחְתַּךְ לַחֲתִיכוֹת דַּקּוֹת בְּעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְסַנְּנוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּתְעָרֵב הַיַּיִן אוֹ הַחֹמֶץ בְּמַאֲכָל עָב — הַכֹּל אָסוּר וְאֵינוֹ בָּטֵל, שֶׁמָּא יִפְגַּע בְּמַמָּשׁוֹ שֶׁל אִסּוּר וְלֹא יַרְגִּישׁ. (הגה: וְדַוְקָא בְּשֶׁרֶץ יֵשׁ לָחוּשׁ אִם נִשְׁאַר וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ, אֲבָל בִּשְׁאָר אִסּוּרִים אֵין לָחוּשׁ (או״ה כְּלָל ל״ב).)

סעיף 2 — יין, שמן, שומן : העכבר שפוגם

סעיף 2 — נ״ט לפגם ביין ובשמן ; נטילת מקום וספק ספיקא בשומן 📋 העתקה

נָפַל לְיַיִן אוֹ לְשֶׁמֶן אוֹ לִשְׁאָר מַשְׁקִין — פּוֹגֵם הוּא בְּוַדַּאי, וְאֵין צָרִיךְ שִׁשִּׁים לְבַטֵּל מַה שֶּׁפָּלַט. (הגה: וְכֵן אִם נָפַל לְשׁוּמָן כָּךְ דִּינוֹ. וְיֵשׁ מַחְמִירִין בְּשׁוּמָן : אִם הוּא קָרוּשׁ לְפָנֵינוּ אֲבָל שׁוֹפְכִים עָלָיו שׁוּמָן מִיּוֹם אֶל יוֹם וְיֵשׁ סָפֵק שֶׁמָּא הָיָה הָעַכְבָּר שָׁם כְּשֶׁשָּׁפְכוּ עָלָיו שׁוּמָן רוֹתֵחַ — הַכֹּל אָסוּר אֲפִלּוּ יֵשׁ שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד הָעַכְבָּר. אֲבָל אִם לֹא שָׁפְכוּ עָלָיו, אוֹ שֶׁשָּׁפְכוּ וְיוֹדְעִים שֶׁלֹּא הָיָה הָעַכְבָּר שָׁם, וְהַשּׁוּמָן בָּא קָרוּשׁ לְפָנֵינוּ (אוֹ נִמְצָא הָעַכְבָּר עָלָיו) — דַּי בִּנְטִילַת מָקוֹם; וְאֵין מַחְזִיקִין אִסּוּר לוֹמַר שֶׁהָיָה הַשּׁוּמָן רַךְ בִּשְׁעַת נְפִילָה, דְּכָבוּשׁ כִּמְבֻשָּׁל, וּמֻתָּר מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵקָא : סָפֵק שֶׁמָּא נָפַל כְּשֶׁהָיָה קָרוּשׁ, וַאֲפִלּוּ הָיָה רַךְ שֶׁמָּא נִקְרַשׁ קֹדֶם זְמַן כְּבִישָׁה. וּבְמָקוֹם שֶׁהַשּׁוּמָן מָאוּס לֶאֱכֹל — אָסוּר לְהַדְלִיקוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִשּׁוּם הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ. וּבְמָקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל הַמְּקִלִּין.)

סעיף 3 — הדברים המאוסים

סעיף 3 — דברים המאוסים : נמלים, זבובים ויתושים בטלים ברוב 📋 העתקה

דְּבָרִים הַמְאוּסִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָּהֶם, כְּגוֹן נְמָלִים וּזְבוּבִים וְיַתּוּשִׁים שֶׁהַכֹּל בּוֹדְלִים מֵהֶם מֵחֲמַת מִאוּסָם — אֲפִלּוּ נִתְעָרְבוּ בְּתַבְשִׁיל וְנִמְחָה גּוּפָן, אִם הַהֶיתֵּר רֹב — מֻתָּרִים. וּמִכָּל מָקוֹם כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִבְדֹּק וּלְסַנֵּן בְּמַסְנֶנֶת — בּוֹדֵק וּמְסַנֵּן. (הגה: מִיהוּ בְּחֹמֶץ וְשֵׁכָר יֵשׁ לָחוּשׁ כְּמוֹ בָּעַכְבָּר (ב״י לְדַעַת הָרַשְׁבָּ״א).)

2. הקשר — היכן עומד סימן זה

סימן 103 הניח את הכלל הגדול של נותן טעם לפגם : איסור שפוגם את טעם ההיתר אינו אוסר. סימן 104 מיישם מנגנון זה על מקרה מוחשי מאוד — עכבר (עכבר) שנפל למשקה — ומחלק לפי שהעכבר משביח (נ״ט לשבח), פוגם (נ״ט לפגם), או מותיר ספק. השאלה אינה עוד רק „האם יש ששים?״ אלא „האם איסור זה משביח או פוגם?״, „האם אפשר לסננו לגמרי?״, ו„האם הוא מאוס עד שבודלים ממנו מאליהם?״.

השאלות הגדולות של הסימן

3. מושגי היסוד של הסימן

כדי להבין את סימן 104 צריך לשלוט באוצר מילים טכני קצר המתאר כיצד האיסור נותן טעם, נכבש ונפרד (או לא) מן המשקה.

4. שאי אפשר לבררו — טבלת סעיף 1

כל סעיף 1 מתמצה בטבלה. מצליבים את מצב העכבר (שלם, ניתן לסינון, נימוח, שאי אפשר לבררו) עם התנאים (צונן/רותח, זמן), ורואים מה צריך.

5. הש״ך והט״ז — גדולי המפרשים

ביורה דעה אין קוראים את השולחן ערוך לבדו. שני מפרשים גדולים מלווים אותו בכל דף ומבנים את הלימוד המעשי : הש״ך והט״ז. הם נושאי הכלים המרכזיים ביורה דעה (אין כאן משנה ברורה, המפרשת רק אורח חיים).

ערך מרכזי של הט״ז

ט״ז ס״ק א — שאי אפשר לבררו נוהג בכל איסור 📋 העתקה

שֶׁמָּא יִפְגַּע בְּמַמָּשׁוֹ. הַט״ז חוֹלֵק עַל הָרְמַ״א : הַדִּין שֶׁל נֶחְתַּךְ וְאִי אֶפְשָׁר לְבָרְרוֹ אֵינוֹ חֻמְרָא מְיֻחֶדֶת לְשֶׁרֶץ אוֹ לִבְרִיָּה, אֶלָּא נוֹהֵג בְּכָל הָאִסּוּרִים, שֶׁהֲרֵי חֲצִי שִׁעוּר אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִכְּעֲדָשָׁה, וְהַטַּעַם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָרְרוֹ, כְּעֵין חֶמְאָה שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (סִימָן קט״ו). וְכָל דָּבָר הַנִּכָּר וְלֹא נִתָּן לְבָרְרוֹ — אֵינוֹ בָּטֵל לֹא בְּשִׁשִּׁים וְלֹא בְּרֹב.

ערך מרכזי של הש״ך

ש״ך ס״ק ג — שרץ כעדשה אינו בטל, אבל הנימוח לגמרי בטל 📋 העתקה

וְאֵינוֹ בָּטֵל. הַש״ך מֵגֵן עַל רַשִׁ״י וְהָרְמַ״א : שֶׁרֶץ כְּעֲדָשָׁה אֵינוֹ בָּטֵל אִם הוּא נִכָּר וְאֶפְשָׁר לִפְגֹּעַ בּוֹ, כְּדִין בְּרִיָּה. אֲבָל אִם נִמּוֹחַ לְגַמְרֵי וְאִי אֶפְשָׁר לְהַכִּירוֹ כְּלָל — הֲרֵי זֶה כְּיָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ וּבָטֵל בְּרֹב (הָרַ״ן וְהָרַשְׁבָּ״א בִּתְשׁוּבָה סִימָן ק״א), דְּאַזְלִינַן בָּתַר רֻבָּא.

6. הגהת הרמ״א (הגה)

הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף על טקסט המחבר הגהות המשקפות את מנהג אשכנז ומדייקות את ההלכה למעשה. הנה התערבויותיו הבולטות ביותר בסימן שלנו.

על סעיף 1 — חומרת שאי אפשר לבררו מכוונת רק לשרץ

על סעיף 2 — השומן : להחמיר או נטילת מקום

על סעיף 3 — חומץ ושכר : לחוש כמו בעכבר

7. דבר הניכר שאי אפשר לבררו — מה שלעולם אינו בטל

לב הסימן מצוי בסעיף 1 : מדוע איסור שאי אפשר לבררו אינו בטל לא בששים ולא ברוב?

8. מקרים מעשיים מודרניים

כיצד מתיישמים כללים אלו במטבחים שלנו היום? הנה שלושה מצבים שכיחים לאור הסימן.

מקרה 1 — עכבר שנמצא בחבית יין או שכר

מקרה 2 — שרץ מרוסק שאי אפשר לבררו במאכל עב

מקרה 3 — זבוב בחומץ, או נמלים בשק קמח

9. סיכום סימן 104

טבלת זיכרון

שאלות הבנה

להמשך העיון