יסוד הסימן: חתיכת היתר שבלעה איסור (כגון טיפת חלב או משהו דם) ואין בה לבדה ששים לבטל את האיסור שספגה — נמצאת אותה חתיכה אסורה. ועתה נפלה לקדירה אחרת של היתר. וכאן בא חידוש הסימן: אין החתיכה הזו אוסרת את הקדירה כאיסור גמור הצריך ס' נגד כל גופה, אלא אינה אוסרת אלא לפי חשבון איסור שבה — שהרי אין בה איסור עצמי, אלא איסור בלוע בלבד, ולפיכך משערין ס' כנגד אותו איסור בלוע, והחתיכה עצמה אף היא מצטרפת למניין שאר ההיתר שבקדירה.
שיעור "לפי חשבון" : אם בלעה החתיכה כזית איסור, אין צריך ס' כנגד כל החתיכה אלא ס' כנגד אותו כזית בלבד — ובחשבון זה מצרפין את החתיכה עצמה אל שאר מה שבקדירה. שאם יש בכל מה שבקדירה, יחד עם החתיכה, ששים כנגד האיסור הבלוע בה — מותר מה שבקדירה (הרוטב, שאר החתיכות, הירקות). זהו פשט המחבר בעקבות הרמב״ם: בשאר איסורין (זולת בשר בחלב) אין החתיכה כולה נעשית גוף האיסור, ועל כן מודדין נגד הבלוע לבדו.
שיטת הש״ך (ס״ק א) : "לפי חשבון" הוא לשון המחבר ההולך בשיטת הרמב״ם, שאין אומרים חתיכה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב. אבל לדידן — שאנו נוהגים חנ״נ בכל איסורין — אין הדין כן, ועיין סימן צ״ט (סעיפים ג', ה') לעניין הצירוף והשיעור לפי מנהגנו. נמצא שכל "לפי חשבון" שבסעיף זה הוא לשיטת המחבר, ולמעשה אצל הרמ״א נשתנה.
זהו אחד מן החידושים החריפים שבסימן, וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק א) נתון בו.
החקירה — אם מותר מה שבקדירה, מדוע החתיכה אסורה : לכאורה, אם הצטרפה החתיכה למניין הס' ונתבטל האיסור הבלוע נגד הכל — מדוע אין החתיכה עצמה חוזרת אף היא להיתרה ? והלא היא חלק מן הששים שביטלו את האיסור !
תירוץ המחבר — אפשר לסוחטו אסור : מבאר המחבר שאסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי. אף שנתרבה ההיתר וניתן לשער ס' נגד הבלוע, מכל מקום הבלוע אינו יוצא מן החתיכה כליל אלא נשאר ממנו בגופה. וזהו כלל אפשר לסוחטו אסור — דבר שאם היית סוחטו (מוציא ממנו את הבלוע) היה אסור, אף לאחר שנתבטל מה שיצא ממנו, גופו עומד באיסורו. לפיכך: מה שבקדירה מותר, אבל החתיכה עצמה אסורה.
חידוש הט״ז (ס״ק א) — דווקא בבשר בחלב : הט״ז (בס״ק הארוך) מביא את קושיית הטור והמקשן מן הסוגיא דכחל (חולין ק׳.) — כחל (הדד) שנתבשל בקדירה ונפלה לקדירה אחרת. ומחדש הט״ז שכל הכלל דאפשר לסוחטו אסור אינו אמור אלא בבשר בחלב, משום שכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון — וכשם שבדאורייתא (בב״ח) החתיכה כולה נעשית גוף האיסור, כך החמירו חכמים שלא יסוחט. אבל בשאר איסורין, דאפשר לסוחטו מותר, קושיית המקשן במקומה עומדת, ואף החתיכה עצמה היתה ראויה להיות מותרת.
לשון הרשב״א (בט״ז) : ומביא הט״ז לשון אחרת (כשיטת הרשב״א): שאין הטעם משום בב״ח לחוד, אלא שחוששין שמא לא יצא כל החלב הבלוע בבישול הראשון — ולפי זה אין חילוק בין בב״ח לשאר איסורין, ובכולן החתיכה עצמה נשארת באיסורה מספק שמא לא נפלט כל הבלוע. ושתי הקריאות נצרכות להבנת לשון המחבר "אינו נפלט ממנה לגמרי".
"מה שאין כן בדבר שנבלל ונימוח: אם נפל דם וכיוצא בו לרוטב של היתר ואסרוֹ מחמת מיעוטו, ואחר כך נתרבה הרוטב של היתר עד שיש ששים לבטל כל הדם — הכל מותר, שהכל מעורב ונימוח."
היסוד — מדוע לח שונה מיבש :
בדבר הנבלל ונימוח (לח), אין כאן "חתיכה" עומדת בפני עצמה שיאמרו עליה אפשר לסוחטו; האיסור (הדם) מתערב ומתפזר בכל הרוטב כאחד. לפיכך כשנתרבה ההיתר עד ששים נגד כל הדם — הכל מותר, ואין דבר שיישאר באיסורו. אבל ביבש (חתיכה מוצקה) — האיסור הבלוע נספג בגוף החתיכה, ועליה נאמר אפשר לסוחטו אסור, ועל כן היא עצמה עומדת באיסורה אף שנתבטל מה שיצא ממנה.
הכרעת הרמ״א (הגה) — לדידן אין חילוק לח ויבש : "ולדידן דאמרינן בכל האיסורין חתיכה נעשית נבילה, אין חילוק בין לח ליבש". כיוון שאנו נוהגים חנ״נ בכל האיסורין, אף הלח שנאסר נעשה כגוף האיסור. ומכל מקום הוסיף הרמ״א חילוק: אם הנאסר יבש ויש ס' כנגדו — החתיכה שנאסרה בתחילה עומדת באיסורה, וזורקה אם מכירה; ואם אינו מכירה — בטלה, אם אינה חתיכה הראויה להתכבד (עיין סימן ק״א).
דקדוק הש״ך (ס״ק ג–ד) : הש״ך (ס״ק ג) מדקדק שאף בלח בלח אומרים חתיכה נעשית נבילה כשאין הפסד גדול (וכמו שכתב הרמ״א בסימן צ״ב סעיף ד'); ובהפסד גדול יש מקילין בלח. ובס״ק ד מבאר את חילוק לח / יבש שבדברי הרמ״א: ביבש, החתיכה הראשונה שנאסרה ניכרת ועומדת, ולכן זורקה אם מכירה ובטלה ברוב אם אינו מכירה (ובלבד שאינה ראויה להתכבד); ואין כאן היתר גורף כבלח, אלא דין תערובת יבש ביבש שבסימן ק״א.
זוהי אחת מן המחלוקות החריפות והנפוצות שבכל הלכות תערובות, והיא העומדת ביסוד כל הסימן.
היסוד החקירתי — שתי דרכים בחתיכה שבלעה :
חתיכה שבלעה איסור — האם נחשבת כאיסור הבלוע בלבד המונח בתוך גוף היתר, או שכל החתיכה נעשתה איסור (נבילה) ?
• לדרך הראשונה — מודדין ס' נגד הבלוע לבד (לפי חשבון), והחתיכה מצטרפת.
• לדרך השנייה — מודדין ס' נגד כל החתיכה, שכולה נעשתה נבילה.
שורש המחלוקת :
שיטה
חתיכה שבלעה איסור
מקור
המחבר (בעקבות הרמב״ם והמגיד משנה)
חנ״נ רק בבב״ח; ובשאר איסורין — לפי חשבון, ס' נגד הבלוע בלבד, והחתיכה מצטרפת
מחבר ס״א; ש״ך ס״ק א
הרמ״א ומנהגנו (תוס', סמ״ג, סמ״ק, מרדכי)
חנ״נ בכל איסורין — כל החתיכה נבילה, וצריך ס' כנגד כל החתיכה (עיין סימן צ״ב)
רמ״א (הגה); ש״ך ס״ק ב
נפקא מינה למעשה בין השיטות : חתיכה שבלעה כזית איסור והיא עצמה במשקל עשרה זיתים, ונפלה לקדירה שיש בה כשלושים זיתי היתר — לשיטת המחבר: די בס' נגד הכזית הבלוע (והחתיכה מצטרפת למניין) → הקדירה מותרת ; לשיטת הרמ״א: כל החתיכה (עשרה זיתים) נעשתה נבילה, וצריך ס' כנגד כל העשרה → ובשלושים אין ששים נגדם, והקדירה אסורה. הא למדת שחתיכה נעשית נבילה מחמיר טובא, וזהו ההבדל המעשי בין הוראת הספרדים להוראת האשכנזים (ועיין סימן צ״ב לכל פרטי החנ״נ).
הש״ך (ס״ק ב) — אפשר לסוחטו אסור אף לרבנו אפרים : מביא הש״ך שאף לדעת רבנו אפרים (החולק בעלמא בדין אפשר לסוחטו) — כאן החתיכה לעולם אסורה, שהרי האיסור בלוע בה ולא נפלט לגמרי. ולדידן דחנ״נ בכל איסורין — כל שכן וקל וחומר שהחתיכה אסורה, שהרי כולה נבילה. נמצא ששני הדרכים מסכימים שהחתיכה עצמה אסורה, אלא שנחלקו בשיעור הביטול של שאר הקדירה.
"חתיכה שיש בה חֵלֶב, שנתבשלה בקדירה שיש בה ששים לבטל החֵלֶב — יזהר שלא יוציא כלום מן הקדירה כל זמן שחתיכת האיסור בתוכה, שמא תישאר באחרונה כשאין עוד ששים בקדירה לבטל החֵלֶב. וגם לא יוציא אותה תחילה, שהחֵלֶב שבה אוסרהּ. ומה תקנתו ? שיניחנה עד שתצטנן הקדירה. (הגה: ולדידן דקיימא לן חתיכה נעשית נבילה — מסיר חתיכת האיסור והשאר מותר.)"
היסוד — הנהגה למעשה בהסרת חתיכה :
חתיכה ובה חֵלֶב (איסור) המתבשלת בקדירה שיש בה ס' כנגד החֵלֶב — האיסור בטל כל זמן שהקדירה מלאה. אך החשש כפול:
• לא יוציא דבר תחילה — שמא ימעט מן הס' עד שכשתישאר חתיכת האיסור באחרונה לא יהיה כנגדה ששים, ותחזור ותאסור.
• לא יוציא את חתיכת האיסור בראשונה — שהחֵלֶב שבה היה אוסרהּ ביציאתה.
התקנה: יניחנה עד שתצטנן הקדירה — שאז אין בליעה ופליטה.
חידוש הט״ז (ס״ק ב) — אם הניחה מותר : מבאר הט״ז שסעיף זה שונה מסעיף א'. בסעיף א' היתה החתיכה כבר אסורה מחמת בליעה קודמת (ואין בה ס'), ולכן עומדת באיסורה. אבל כאן החֵלֶב מונח עליה ועדיין לא נבלע בה כל צרכו, ויש ס' בקדירה — ואם יניחנה עד שתצטנן, הפליטה מתחלקת בשווה בכל הקדירה והכל מותר, אף החתיכה. וכל החשש הוא רק שמא יוציאנה בראשונה או יוציא ממנה תחילה וימעט הס'.
הש״ך (ס״ק ו) — תנאי המליחה : מדקדק הש״ך שכל היתר זה (שיש ס' לבטל החֵלֶב) אינו אלא כשנמלחה החתיכה תחילה כדינה, או בחֵלֶב דרבנן ובהמה כחושה ; שאם לא נמלחה כראוי, יש בה דם ושומן יותר. ובס״ק ה–ו (לדידן) מודדין ס' כנגד כל מקום החתיכה שהחֵלֶב דבוק בו, והחתיכה עצמה נשארת באיסורה לפי החנ״נ. ובס״ק ז: לפי מנהגנו (חנ״נ) — מסיר את חתיכת האיסור, ושוב אינו מזיק כלום לשאר הקדירה.
הנהגת המחבר מול הנהגת הרמ״א :
שיטה
ההנהגה למעשה
מקור
המחבר
לא יוציא כלום עד שתצטנן הקדירה (שמא תישאר באחרונה בלא ס')
פתחי תשובה ס״ק א — אפשר לסוחטו מותר במינו ובמליחה : מביא בשם הנודע ביהודה (חלק יורה דעה סימן כ') — שאם בלעה החתיכה איסור ממינו (איסור מאותו המין שלה) על ידי מליחה, אזי אפשר לסוחטו מותר, ואף החתיכה עצמה מותרת — ואף לדידן דאמרינן חנ״נ. שכן בבלוע ממינו אין כאן נתינת טעם של איסור הניכר, ואין החתיכה נעשית נבילה.
פתחי תשובה ס״ק ב — תפארת צבי בדין כבוש : מביא בשם התפארת צבי דכיוצא בזה בדין כבוש — תבשיל שנתבשל עם ס' כנגד האיסור ואחר כך נצטנן ונתמעט ההיתר עד שאין עוד ס', והדבר שרוי (כבוש) בתוכו — חוזר הכבוש ואוסר, כדין כבוש כמבושל. נמצא שאף שעת הבישול אינה מספקת אם אחר כך פוחת ההיתר והדבר עודנו כבוש בתוכו.
שורש שני הדינים : שניהם נסבים על השאלה אימתי החתיכה עצמה מותרת. הנודע ביהודה מחדש צד היתר (מינו במליחה → אפשר לסוחטו מותר), והתפארת צבי מחדש צד חומרא (כבוש לאחר שפחת הס' → חוזר ואוסר). ושניהם יסודם בעיקר הסוגיא של סעיף א'–ב' — מתי האיסור הבלוע "יוצא לגמרי" ומתי לא.